2024 - נדודים

"המין שלך יוצא דופן באותה צורה משעממת, כמו כל השאר שנאלצנו להשמיד.", אמר הבּו͘רֵא. "אפשר להציע לך משהו לשתות או […]

כשמתים, הגוף קמל. הוא מרקיב, והופך לאט לדשן, מאכיל את הצמחיה מסביבו, מתמזג איתה. הנפש עולה, ונתפסת ברוח. הרוח בודדה.

אתם מכירים את הסיפור הזה. או לפחות גרסה כלשהי. הצורה, הרעיונות, יהדהדו בכם, גם אם לא שמעתם אותו לפני. מעולם

כשיָעֵל ביקשה מאתנו לשתף את הקבוצה במשהו מיוחד מעברנו הרחוק, נזכרתי בהרפתקה משונה אחת שקרתה לי לפני יותר מארבעים שנה.

בום. חשבתי שהמעבר יהיה רגוע יותר. נ וף מדברי שטף את עינינו. חול בכל מקום. דיונות ובורות. טי פת מים

שמחתי מאד, כאשר שמעתי שהעיר אור יהודה (בישראל) כרתה ברית ערים תאומות עם המלין. ושמחתי עוד יותר, כשנודע לי שמשלחת

מגף פוגש שלולית. טיפות שניתזות פוגשות סדקים עקומים באדמה רטובה. גופו בגד בו, קצת, לוחש לו את סימני העייפות באוזן

"יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיהו מה, ז). ונדמה היה שיש טוב

אורי שרון היה בדרכו לביתו. השעה הייתה מאוחרת, והוא מיהר מאוד. מבט בשעונו בישר לו את השעה, חצות בדיוק. הוא

"עוֹזִיפָר, אתה בטוח שזה יעבוד?" שואל אוּרְגַת בפעם השלישית. אנחנו מתחבאים בגג המצודה העתיקה בה קבע אדון הפפירוס את מושבו,