2024 - נדודים

ירושלים, בית הכרם, 2084 אחרי שנים ארוכות, בהן רגל אדם לא דרכה בשביל הגישה לקליניקה, צעדיו הכבדים של מטופל יחיד […]

אלברטו החזיק ברפיון את המושכות, בעודם מתקדמים החוצה מהכפר. לפניו, הקרונות של אביו ואחיו התנהלו גם הם בעצלתיים. הוא הביט

כשסָלַדְרִיאֵל טיפס במעלה המדרגות אל ביתה של המיועדת למות, הוא לא דמיין שהדברים ישתבשו עד כדי כך. הוא התנשם והתנשף

שמי הוא ליז ויש לי סוד אחד שאני שומרת קרוב אליי, אני נראית כמו אישה רגילה אבל שלא כמו שאר

הפעם זה התחיל אחרת. דפיקות חזקות הלמו בראשי והעירו אותי משינה חסרת חלומות. התיישבתי והבטתי בחדר דרך עיניים מטושטשות. הקירות

מושבת רפאל נינה סיימה לכנוס את העיזים שלה בחזרה אל הדיר אחרי רעיית הצהריים, סגרה את שער העץ הגדול והלכה

טריגרים: מלחמות, פוסט טראומה, אבדן – אזכורים כללים, ללא תיאורים מפורטים "יוני, אל תעזוב." לכאן הביאו אותי שנים רבות של

את המפגש הראשון שלי עם המשוטט הכחול אני לא זוכר. באופן אירוני, גיליתי עליו רק לאחרונה. סבתא שלי טוענת שהוא

השממה התחננה לדם. קולה נשמע עוד לפני המתקפה, המשיך כשגניחות הפצועים הצטרפו אליה, לא פסק כשהצבועים צחקו במרחק. רנש שכבה

האל עובד בדרכים נסתרות. כמה אלפי שנים של נדודים מוכיחות אחרת. אין שום מסתורין בקטנוניות של מישהו שחיכה שלושת-אלפים שנה