2021 - קהילה

התור בשער ירושלים גדול כעיר נוספת, עם שדרות, שווקים, ותושבים משלו. הוא תופח וגורע כמפוח אדיר, מתכווץ בנושפו שיירה אחת אל […]

פרק ראשון: החזיר במבט לאחור, לא הייתי צריך לצאת למסע. היו  סימני אזהרה שהתרו בי שלא לצאת לדרך. ראשית, המכונית

"אז עכשיו," אומרת הילדה בת עשרים וקצת שמולנו, "אתם קושרים את החבלים למוטות לפי הציור, ובונים רפסודה."  נתי מסתכל עלי

היה זה אחר צוהריים נורמלי ומשעמם בבית משפחת טיילור. אתם יודעים, אחד מהימים האלה ששום דבר לא קורה בהם. השמש

היה זה תורו של הזאב.  כבר ביום השלישי לשיט בתיבה, הצפיפות, הריח המעופש, הרעש ובמיוחד השיעמום, טרפו את שלוותן של

'הניחו לילדים ואל תמנעום מבוא אלי…' (מתי יט, יד)   ששוני=שטן   מאי נפקא מינה, נשאלו הילדים. ספק אם שמעו.

  איני יודעת כמה זמן הלכתי, אפופה בזעף מחשבותיי, כאשר נעשיתי מודעת לשקט המוחלט ששרר סביבי. פתאום הבחנתי כמה גבוהים

ג'רלד השעה שהילדים האנושיים מסיימים בית ספר תמיד הפליאה את ג'רלד. רגע אחד שקט, הרחובות הישנים והצרים ריקים. מדי פעם

"בוקר טוב," אמר הצייר הזקן לים, בעודו עשה את דרכו לסדנת העבודה שלו.  הבוקר עוד בקושי התעורר, השמיים בצבע סגול

"הכל זה שטויות פשוט" אמרתי, לא יותר נכון צעקתי את זה, לא היה לאן ללכת והדב הגדול אמר לי שהתודעה