מפסק איש מת
מאת: עידן פרל
מקנטייר הסתכל על המפה מבעד למשקפי הקרן שלו ובחן את תווי השטח.
“אנחנו בטוחים שזה כאן?” הוא שאל את המהנדס.
“זה מה שמכשיר הניווט אומר. זה תואם את נקודות הציון שהביאו לנו” אמר המהנדס בביטחון.
“אין באמת מספיק לוויינים שם למעלה כדי לקבוע את זה! הסתמכת רק על המכשיר?” מקנטייר היה ידוע כאדם שזעמו מתעורר ברגע ולכן המהנדס מיהר להרגיע אותו.
“לא, לא, בוודאי שלא! אחרי האסון בפסגת מתאוס אין שום סיכוי שאני מסתמך רק על זה. הזוועה שהלכה שם, טעות של כמעט מאה קילומטרים עלתה לנו בשנה של עבודה. אדמה כל כך רכה לא ראיתי בחיים שלי. לא, התייעצנו עם כריס בנקודת ההתחלה. הוא וידא בדיוק לאיזה כיוון אנחנו צריכים לנסוע ולאיזה מרחק לנסוע שלוש פעמים. אנחנו בדיוק איפה שהוא כיוון אותנו”.
“מצוין. טוב” מקנטייר בחן את תוואי השטח האדום. על האדמה הזאת הולכת לקום העיר הראשונה על הכוכב הזה. עיר שהולכת לנהל בעצמה את המשאבים שלה, פסגת הטכנולוגיה האנושית של המאה ה25.
המהנדס ומקנטייר פנו אחורה אל צוותי הבניה שעמדו מאחוריהם. מקנטייר הרגיש שהוא צריך לתת איזה נאום קצר.
“רבותי, אני שמח לראות את כולכם היום. אה. כן. אנחנו נתחיל היום לעשות היסטוריה. כמו חלוצי הראשונים באמריקה, כמו משימות האפולו על הירח, כמו טיסותיה של וירג’ין לחגורת האסטרואידים, כך אנו נתחיל בהקמת היישוב העירוני על המאדים. לא עוד כפרים קטנים וחוות מזעריות הפזורות על פני הכוכב, אלא עיר אמיתית ונושמת וחיה. כן” העובדים לא נראו כמתרשמים מהנאום. הם יכלו לפחות למחוא כפיים. מקנטייר חש שהנאום היה מוצלח ביותר אבל הגיע לסיומו-“בהצלחה לכולנו. אה. כן”.
הדחפורים התחילו לעשות דרכם לנקודת אבן הפינה. הריחוף הקל מעל הקרקע ,תוצאה של הנדסת אנוש של מוליכים למחצה, איפשר להם להתקדם במהירות ועשה את העבודה הרבה יותר זולה ומהירה מאשר על כדור הארץ.
“אדוני, אתה רוצה לעבור שוב על לוח הזמנים?” שאל המהנדס הראשי את מקנטייר.
“כן. שנכנס לביתן? תקרא לכל המנהלים” מקנטייר עשה את דרכו בריחוף קל בתוך החליפה שלו לתוך המשרד הזמני שהוקם באתר בזמן שהמהנדס הראשי קרא לכל המנהלים הזוטרים בקשר.
מקנטייר הרגיש טוב לגבי הפרויקט הזה. כבר שבועיים עברו ובלי בעיות.
כמעט וכל היסודות נחפרו, האדמה הייתה טובה, והנווט הראשי של מאדים, כריס בקינסייל, עבר באזור להביט בכוכבים. הוא אישר כי זהו אכן המיקום הנכון, ואיזה מזל כי אחרת שוב הייתה לנו פרשת מתאוס חדשה.
מאדים הייתה מבחינה ניהולית כפופה לאו”ם, אך לא חברה בו. המדינות אשר היו מעורבות בבניית ההתיישבות המאדימית הביעו הרבה מאוד כעס מלכתחילה על כך שלמאדים אין קול בהחלטות חשובות שנעשו במערכת השמש בה הוא חבר, ולכן מונה מושל למאדים ושגריר שישב באו”ם ויוכל לפחות להקשיב להחלטות ולהביע התנגדות חסרת תוכן.
מושל מאדים הנוכחי, אברוס כהן, ביקר היום לראשונה באתר הבניה ונראה מרוצה.
“מקנטייר, אוכל להחליף איתך כמה משפטים ביחידות?” אמר המושל.
מקנטייר חשש מכל הסיפור הזה. הוא ניסה לדחות את הדיון שוב ושוב, להזיז פגישות כדי לא להגיע לפגישה אצל המושל, אבל נראה כי אברוס דחק אותו לפינה. רק נס יציל אותו מהדיון האידיוטי הזה.
“אני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה” אמר מקנטייר.
“אתה אפילו לא יודע על מה רציתי לדבר איתך!” אמר המושל.
“אני כן יודע ואני חושב שכדאי לראש העיר שייבחר להחליט בעניין”
“כמושל מאדים אני חושב שההחלטה צריכה להיות בידיי! מזוזה במקום הזה מתאימה ביותר נוכח הלך רוחה של העיר!”
“ראה, אברוס, אני מאוד מכבד את הדת שלך, אבל אנא הנח לי. ההחלטה על כך רחוקה מאוד מכדי לדבר עליה ואני בהחלט לא אהיה זה שיחליט אותה”
“אבל אינך מבין! זה חשוב כמו…”
אברוס לא סיים את המשפט וקריאה נשמעה במערכת הקשר הכללית, הנס שאליו ייחל מקנטייר הגיע מכיוונו של המהנדס הראשי- “אדון מקנטייר, אני חושב שאתה צריך לבוא לאתר החפירה”.
“מה קרה? אני בפגישה עם המושל” הוא קיווה שזה לא ישכנע את המהנדס לעזוב אותו, יהיה העניין אשר יהיה.
“תאמין לי, אדוני, אני חושב שהמושל יכול לחכות”.
“ברור. מיד מגיע” הוא נפרד לשלום מהמושל שעדיין לא הבין למה שוב דוחים אותו ועלה על קרונית שתיקח אותו למיקומו של המהנדס הראשי.
הקרונית עברה בין ערמות גבוהות של חול ובורות עמוקים, בתוכם היו יסודות שעשויים מהגרסה המקומית לבטון. כאשר פגש אותו המהנדס, פניו היו מעט חיוורים.
“מה קרה? אתה נראה כאילו ראית רוח!” מקנטייר לא ראה את המהנדס כך בכל שנותיהם יחד.
“אני חושב שאת צריך לראות בעצמך, אדוני” אמר המהנדס, “נתקלנו בזה לראשונה לפני כיומיים, אבל לא ידענו בדיוק מה זה. בהתחלה חשבנו שזה סלע עם צורה מוזרה, אבל איך סיכוי שזה סלע. הדבר הזה לא טבעי בצורתו”.
“על מה לעזאזל אתה מדבר?”
הם התקרבו למקום החפירה עליו עבדו הבנאים בימים האחרונים. שם, בתוך בור שגודלו כריבוע שצלעו כעשרה מטרים ועומקו כחמישה מטרים, נח סלע בעל צבע משונה וצורה מוזרה עוד יותר.
“זה לבן” אמר מקנטייר.
“וזה נראה כמו…” המהנדס לא יכל להגות את המילה שעליה גם חשב מקנטייר.
“זה לא אפשרי”
“זה מה שאמרתי גם אני. אבל הנה זה ניצב מול עיני”
“אבל… אה.כן. איך זה קבור?”
“אני לא יודע אדוני ”
“עצרו את החפירות. לעזאזל איתך, כריס בקינסייל, וההחלטות שלך!”
ארכאולוגים מעולם לא הגיעו למאדים. אין כל סיבה שיצטרכו אותם. אין היסטוריה מאדימית, אין משהו מעניין לחקור וגם ככה יש יותר מידי מה לעשות על כדור הארץ.
אל ביתו של ג’ים קרוס הגיעו ערב אחד שני אנשים, סוכנים של משטרת האו”ם, בכדי לשים אותו על מעבורת שתקפיץ אותו למאדים. לא נתנו לו סיבה או יכולת להתנגד, אז הוא הלך. למה לעזאזל שיצטרכו אותו במאדים? אולי הם רוצים להקים שם אוניברסיטה? זה רעיון מאוד טוב ויקדם את מאדים בצורה משמעותית, למרות שהוא לא היה בטוח איך הם הגיעו אליו.
כלומר, ג’ים קרוס היה שם ידוע מאוד בחוגי ארכאולוגיה מסוימים, אבל הוא לא ציפה להיות ראש חוג ארכאולוגיה בקרוב. למרות שאם נודה בכך, פרופסור ג’ים קרוס נשמע הרבה יותר טוב מדוקטור ג’ים קרוס.
המכונית האוטומטית שלו התקרבה לאתר ההקמה של העיר המאדימית הראשונה, בזמן שג’ים כבר חש את הטבות מעמד הפרופסור שוטפות את דמיונו מכל עבר.
הפרויקט הזה עורר כותרות גדולות על כדור הארץ, תמונות של מקנטייר ברקע של דגם מוקטן של עיר עם כיפה שהזכירה קצת את ניו יורק של סוף המאה ה20 בצורתה.
בדרך הוא עבר כמה מהאנדרטאות לכל המשימות האלו שהוא קרא עליהן בספרי ההיסטוריה-שמות כמו “רוח, “הזדמנות, “סקרנות”. כאלו שממש הדגישו את משימותיו של המין האנושי בתקופה הזאת. הארץ האדומה, הפראית, שהמשימות האלו הכירו הייתה שונה לחלוטין ממה שנפרש מחוץ לחלונו של הארכאולוג. מאדים עדיין היה שממה אדומה ועוינת, אך יותר חלקה, יותר קלה לתנועה, והכי חשוב-ממופת לחלוטין בעזרת לווייני הצילום שסובבו את הכוכב.
הוא זיהה את מקינטייר מאותם תמונות מהעיתון. איש מבוגר כבן שבעים, אך על פניו נראה מרץ שהוא לא ראה אפילו באנשים בשנות השלושים לחייהם.
“דוקטור קרוס, אני מודה לך שבאת” אמר מקינטייר והגיש את ידו קדימה ללחיצה שמנהגה לא השתנה מתחילת ימי הביניים.
“שמח להיות פה. אני חושב”.
“אה. כן. אני מתנצל מראש שלא אמרנו לך במה מדובר. הסיבה הראשונה היא סודיות מוחלטת מפני עיתונאים ואנשים שונים שרוצים לחטט פה באזור. הסיבה השניה, ולמעשה היותר חשובה היא, שאנחנו בעצמנו לא יודעים במה מדובר”.
מבט תמוה עלה על פניו את ג’ים. אז זה לא אוניברסיטה.
“למה אתה מתכוון, מר מקינטייר?” שאל הארכאולוג. רק כעת הוא יכל לבחון את פניו של מקנטייר מקרוב. אפילו לא קמט אחד. הוא היה יותר גבוה מג’ים והרבה יותר מרשים ממנו, למרות שתי שמשות של קסדות שהפרידו ביניהם.
“ובכן, הסיבה היא כי אין הגיון במה שאני עומד להראות לך, או לפחות לא הגיון כזה שאנחנו הצלחנו להגות. עדיף שתראה את האתר ותחליט בעצמך מה לחשוב. בשביל זה הבאנו אותך לכאן”.
הם עשו דרכם לאחד מבורות היסודות שהיו פזורים באתר. זה היה שונה מכל אתר בניה אחר שראה ג’ים בחייו מפאת העובדה הפשוטה שאף אחד לא עבד.
“כולם בהפסקה?” הוא שאל את מקינטייר.
“לא. הפסקנו את החפירות לפני כשבוע בגלל מה שמצאנו”.
הסיבה היחדה שג’ים ידע שעל כדור הארץ עוצרים ככה בניה, הוא גילוי של משהו ארכאולוגי חשוב. כפי שאומר הביטוי הכל כך מיושן, נפל לג’ים האסימון, משונה ככל שיהיה. כשהגיע לשפת הבור הוא ראה את הסיבה שלשמה נקרא לפה. הוא עדיין לא באמת האמין.
“זו איזו מתיחה, אדוני?” שאל ג’ים כתגובה ראשונית נדהמת כשראה את האבן הלבנה, המלוטשת, שניצבה בתחתית הבור.
“הלוואי וזו הייתה האמת, דוקטור קרוס. הלוואי”.
“ממה זה עשוי? ולמה זה לבן?”
“אה! אז אמנם ארכאולוגים אין על מאדים אך גאולוגים יש לא מעט. על פניו, ה.. אה… מבנה הזה מורכב מסגסוגת מתכות שונות, ביניהן ברזל ונחושת, אך בעיקר דיקניום”.
“המתכת של מאדים? זה מקומי?”
“כן”
“אני יכול לרדת לשם?”
“אני חושש כי אין לך ברירה, דוקטור”.
על גבי מערכת קטנה של סולמות מסיבי פחמן, הגיע ג’ים אל תחתית הבור. הוא בדק מקרוב את המבנה המוזר. גוש לבן בצורה של צלחת עצומה. הטבע לא עושה דברים כאלו, בטח שלא סגסוגת, בטח שלא בחלקי כדור כה מושלם.
משהו הטריד אותו בזווית העין.
“מר מקינטייר, מה התאוריה הנוכחית? מה זה?”
“התאוריה האחרונה שהועלתה היא פגיעת מטאוריט”
“ומה המסקנה?”
“התאוריה נשללה, בסופו של דבר, משתי סיבות עיקריות- הראשונה, בגלל שהצלחת נגמרת לפתע בשולי הבור והשניה היא הסגסוגת של המתכות. גאולוג אחד הציע שמה שפגע פה הוא כדור אש מאוד חם שאיחד את כל המתכות שהיו תחתיו, אבל כל סנטימטר פה מכיל בדיוק את אותו אחוז של מתכות. זו סגסוגת מושלמת מידי מכדי שתיווצר בצורה טבעית”.
ג’ים הסתכל מסביב כדי להבין מה הטריד אותו. הייתה לו מחשבה בראש שפשוט ברחה והוא לא אהב את זה.
“ואין שום תיעוד של התיישבות ארצנית באזור?”
“לא. הישוב הכי קרוב הוא במרחק של כשלוש מאות קילומטרים. רק לפני שנה המהנדסים של מאדים דרכו פה כדי לקבוע את מיקום העיר”.
הוא תפס את זה. בשולי הצלחת. משהו חריג באחד מקצוות הבור.
הוא התקרב לשולי הבור והתכופף. שם, ראה את ההוכחה לכך שאין שום סיכוי שהמבנה הזה הוא תוצאה טבעית של משהו.
“מה גילית?” שאל מקינטייר ועשה דרכו גם הוא לתחתית הבור.
“את זה” ג’ים הצביע על ריבוע עם זוויות שממנו יצאה התחלה קטנה של מוט בזווית, “וזה מזכיר לי רק דבר אחד”
“נו?”
“הזנה של אנטנת צלחת לווין. אדון מקינטייר, אתה בבעיה עצומה”.
“אני חושש, דוקטור, כי כבר הבנתי את זה”.
העיר הראשונה של מאדים תצטרך לחכות.
בשבועות לאחר ביקורו של קרוס, שהפך לנציג הרשמי של הזרוע המדעית של האו”ם על מאדים, זרמו צוותי גיאולוגים וארכאולוגים והיסטוריונים לכוכב האדום.
צוותי החפירה, שעבדו על בניית היסודות, הוסבו לצוותי חפירה לגילוי עתיקות. לאט ובזהירות, נחשפו עוד דברים שהיו קבורים מתחת למטרים של חול. המונח “דברים” הוא מונח שדוקטור קרוס לא אהב, אבל לא הייתה לו כל ברירה כי אלו היו דברים בלתי מזוהים.
רוב הדברים היו מכשירי מתכת שלא היה לו כל מושג מה הם עושים. אולי כלי נשק? אולי מכשירי קשר? אולי סתם צעצוע של ילד?
החפירה הורחבה והועמקה והגיעה עד לעומק של שלושים מטרים.
המבנה כבר היה ברור לחלוטין. אנטנת צלחת גדולה שבבסיסה מבנה כלשהו, כנראה החדר שאליו הגיעו השידורים, או אולי יצאו.
“דוקטור קרוס, הצלחנו!” צעק אליו אחד מחברי המשלחת שהגיעה מארצות הברית. הם היו נלהבים כל כך.
הם חפרו מספיק כדי לחשוף למשהו שנראה כמו דלת.
תחנות הלווין שדוקטור קרוס וכל אחד מאותה המאה מכירים היו קטנות בהרבה מהמבנה המפלצתי הזה. היסטוריונים הראו לו תמונות של הדור הראשון של תחנת SETI, שיעודה היה לחפש אחר חיים תבוניים בכוכבי לכת אחרים. הפרויקט הלך דעך עד שנסגר לחלוטין מחוסר עניין כי בני האדם החלו להתיישב בכל מערכת השמש שלהם, וSETI חדש הוקם בקצה מערכת השמש, על נפטון.
תחנות הלווין האלו בתמונות, אז מאמצע המאה העשרים, היו דומות מאוד למה שהם חשפו פה במאדים.
היה נסיון חוזר ונשנה לראיין אנשים-אולי פעם, מישהו ניסה להתיישב בחלקה זו של מאדים. לא היו עדויות. כל הצוותים עבדו עם סימן שאלה עצום מעל ראשיהם-אולי זו רק מתיחה? מישהו שקבר את הצלחת הזאת פה?
דוקטור קרוס הגיע אל הדלת. הדבר הראשון שהיה ניתן ללמוד הוא שמי שלא בנה את המבנה הזה, מימדיו היו גדולים מאלו של בני האדם. גובה הדלת היה כמעט שלושה מטרים והיה צורך בחמישה אנשים למשוך אותה החוצה.
“אנחנו מוכנים לזה?” היה זה דוקטור ברגמן, עמיתו של ג’ים, ששאל את השאלה בעודו מתנשף מפתיחת הדלת.
“יש לנו ברירה אחרת? הגענו עד לפה”.
“כמו האנשים הראשונים שנכנסו לפירמידות”
היה משהו חשוב במשפט האחרון של דוקטור ברגמן. האמונה הייתה שבתוך הפירמידות היו מלכודות הייתה נפוצה מאוד במצרים העתיקה. במרוצת השנים התברר כי לא היו שם מלכודות, אך אולי כאן זה לא המקרה. בכל זאת, עצם האמונה של מלכודות הרחיקה אנשים מהפירמידות במשך שנים ארוכות.
“רגע! עצרו!” הוא קרא לאנשים שכבר הדליקו פנסים והיו בדרכם פנימה, “ייתכן וישנן מלכודות בפנים. התקדמו בזהירות!”
“באמת, ג’ים, אנחנו לא בסרט של אינדיאנה ג’ונס!”
לג’ים לא היה מושג מי זה אינדיאנה ג’ונס, אבל הוא לא התעמק בכך, “עדיין, עצרו. רגע. נוריד לפה מקורות אור”.
דוקטור קרוס שיחרר קריאה למעלה ומספר רכבים קטנים ומעופפים, כל אחד מהם נושא מנורה קטנה וחזקה, עשו דרכם לדלת והתפזרו בפנים בצורה עצמאית כך שכל החדר היה מואר.
החדר עצמו היה נקי לחלוטין, טיפת אבק או חול לא נראו בו. המכשירים שהיו פזורים ברחבי החדר נראו כמו מחשבים מודרניים.
משטח הולוגרמה, מסכי מגע שקופים, מעבדים בפינת החדר וציוד תקשורת שהזכיר את כל מה שהיה פעם קדמת הטכנולוגיה על כדור הארץ. היו כמה מכונות עם כפתורי מגע עליהן שמעליהן היו כתוביות בשפה שג’ים לא זיהה.
“ג’ים אני חושב שזה הזמן להכריז על זה רשמית”
“אני נוטה להסכים, דוקטור ברגמן. אנחנו לא לבד ביקום” ההצהרה הייתה מאוד דרמטית, אך מישהו היה צריך לעשות אותה.
הייתה דלת נוספת בקיר שממול לדלת הכניסה.
ג’ים קרא מחוץ לדלת וביקש עוד כמה מעופפים עם מנורות עליהן בכדי להאיר את מה שמעבר לדלת.
“קדימה חברים, יש לנו עוד דלת לפתוח”. את הדלת הזו היה מעט יותר קל לפתוח, ממש כמו דלת פנימית של בית, אך הקול שמתכת הנגררת על מתכת הדהד בתוך החדר.
ברגע שהדלת נפתחה לחלוטין, קרו שני דברים יחדיו- הראשון הוא שהמעופפים נכנסו פנימה והאירו את החדר, השני הוא שריח מחליא יצא החוצה.
המראה של החדר היה גם הוא מוכר להפליא והזכיר חדר שינה, רק במימדים גדולים יותר. מקור הריח התגלה מיד.
“אוה, ג’ים, אנחנו ממש לא לבד ביקום”.
גופה הייתה על המיטה ליד אחד מקירות החדר. למעשה, הגופה הייתה כבר קרובה מאוד לשלד שהזכיר במידה מאוד מוכרת את מבנה השלד של כל אדם רגיל.
גולגולת גדולה יותר, עצמות גדולות יותר… ושש גפיים. ראש אחד, שתי רגליים וארבע ידיים.
“הוא פשוט שוכב שם” אמר ברגמן. הגופה נראתה רגועה להפליא.
“כאילו הוא השלים עם גורלו. מה לעזאזל קרה כאן?” ג’ים הרגיש שהוא דיבר עם עצמו יותר מאשר עם האנשים שמסביבו.
“אנחנו צריכים דוגמיות. צריך לנתח את ה…עצמות. אני לא מאמין שאני אומר את זה”
“לא! אני לא בטוח שאנחנו צריכים להטריד את מנוחתו. ראה איך הוא שוכב כאן פשוט. הוא הלך לישון ולא קם יותר. משהו קרה פה”
“ג’ים, מה קורה לך? התחלת להאמין ברוחות?”
“אני כרגע רואה גופה של חייזר מולי! אתה באמת חושב שאני כולא את עצמי בהגיון? כבר חמש מאות שנה שאנחנו מכוונים אנטנות אל השמיים, מנסים להשיג איתות מעולם אחר, להבין שאנחנו לא לבד והנה, מולי נחה ההוכחה, מתחת לאף שלנו כל הזמן הזה!”
“אל תצעק עלי! אנחנו צריכים להתייחס לאתר הזה כמו לכל אתר ארכאולוגי אחר…”
“קודם אנחנו צריכים להבין את ההשלכות של המעשים שלנו”
“…וכמו בכל אתר ארכאולוגי אחר, אנחנו לא נזיז את הגופה עד שנבין מה קורה פה. בסך הכל רציתי לגרד את הגולגולת, להבין בן כמה השלד הזה”.
“טוב. טוב. בסדר! קדימה, לך לשם. קח מה שאתה רוצה. אבל תזהרו לא להזיז שום דבר!”
דוקטור ברגמן התקדם קדימה עם שלושה מעוזריו.
ככל שג’ים ניסה להיזכר אחר כך, הם לא עשו דבר שיגרום לתזוזת הגופה, אבל משהו קרה.
ההנחה של האנליסטים למקרה הייתה שהמתקן הופעל על ידי מה שנקרא בעבר “מפסק איש מת”-ככל שאתה לוחץ עליו, שום דבר לא ייקרה, עד שתעזוב אותו.
תזוזת הגופה גרמה לכל המתקן להתעורר לחיים. בהתחלה אורות שבקעו מפסים על הקיר, ואז המחשבים ומשטחי ההולוגרמה בחדר הגדול, ולבסוף אורות שהיו למעשה כפתורים עם כיתוב משונה עליהם.
“דוקטור קרוס, מה קורה פה?” הוא שמע את הקול של אחד מהעוזרים שלו מחדר הכניסה, “מה עשיתם?”
ג’ים עשה דרכו מעבר לדלת ולעיניו התגלה החדר שהתעורר לחיים.
על אחד ממשטחי ההולגרמה צף דגם תלת מימדי של הכוכב האדום, אבל הוא היה שונה. הוא היה חי. מים, עננים, אטמוספירה. מצידו השני של הכוכב, בחלק החשוך, התגלו צבירי אורות שסימלו ערים. כל התמונה הזאת הייתה דומה במידה מפחידה לכדור הארץ, והיה ברור שזה בהחלט לא כדור הארץ.
“מה אתם עושים שם?” נשמע הקול שבקע ממכשירי הקשר.
“מה קרה?” שאל ג’ים אל תוך המיקרופון שלו.
“הצלחת זזה!” הייתה אימה ברורה בקולו של מנהל האתר, “מה לעזאזל עשיתם?”
על מסכים ברחבי החדר הופיעו מילים, והמערכת כאילו הייתה אוטומטית. אורות, מסכים הולוגרמות- הכל התנהל מעצמו.
הדגם של מאדים השתנה. הופיעו מעליו מה שנראה כמו חמישה לויינים במסלול גאוסינכרוני, ואז השתנו גם פני מאדים.
“זה מה שאנחנו מכירים” אמר ג’ים בקול שקט. הכוכב האדום שינה פניו אל המדבר האינסופי שהכירו אבות אבותיו של ג’ים. מאז שטלסקופ כוון לשמיים, מאז שהיוונים הקדומים קראו לאור האדום והמאיים בשמו של אל המלחמה, נראה הכוכב בדיוק כך. ג’ים הסיק במהרה הלווינים סרקו את הכוכב והראו את המצב כמו שהוא היום, מעודכן לרגעים אלו.
“אז בת כמה ההולוגרמה שראינו מקודם?” שאל אחד מהעוזרים של ג’ים. היה זה קלאוס, אחד מהעוזרים החכמים ביותר של ג’ים, שכנראה הבין בדיוק כמוהו מה שניהם ראו כרגע.
“מעל שלושת אלפים שנה לפחות? ייקח זמן לתרגם את כל מה שאנחנו רואים. יש פה אותיות, מילים, מתמטיקה שכנראה אנחנו לא נבין. רק אז נוכל להבין את ההודעות האלו”.
ג’ים שלח יד אל תוך ההולוגרמה, סובב אותה לכאן ולכאן, כמו שהוא מכיר מההולוגרמות פרי פיתוחם של בני האדם. זה עבד והוא הצליח להבחין כי לכל לווין הייתה תחנה מתחתיו בדיוק. זה מסביר למה האנטנה שמחוץ לבניין הייתה מכוונת היישר למעלה.
“מה גרם להם לעזוב?” שוב ג’ים שאל את האוויר, יותר מאשר כל אדם אחר.
“הניחוש הכי טוב?” ענה לו קלאוס, “סופה סולרית. האטמוספירה שלהם נעלמה לחלוטין, והם כנראה חזו את זה וברחו”.
“אני נוטה להסכים. אז למה הבחור בחדר השני נשאר מאחור?”
ההולוגרמה של מאדים נדלקה לפתע באור שונה. נדלקו עוד ועוד לווינים, אך תחנות לא נדלקו מתחתיהם. רשת צפופה ואדומה נפרשה ביניהם.
“זה לא נראה טוב בכלל” אמר ג’ים.
הרשת הזאת לא הסתובבה יחד עם מאדים אלא נשארה במקום אחד. בצד החשוף לשמש.
“קלאוס. כנראה שהניחוש שלך היה מדויק עד כדי פחד”.
“ג’ים? ג’ים, אתה שומע?” היה זה קולו של מנהל האתר שזעק לתוך אוזניו של דוקטור קרוס.
“שומע, מה עכשיו?”
“הקשר עם תחנות הבסיס אבד. רק הקשר לטווח קרוב עובד. גם אין מערכת ניווט! תוציאו את עצמכם משם, ובמהירות הכי גדולה שאתם יכולים!”
לפני שג’ים הצליח לענות לו, נשמעה גרירת מתכת איומה מהכיוון חדר השינה.
הדלת התחילה להסגר במהירות.
“ברגמן! צא משם!!” ג’ים צעק לתוך המיקרופון שלו אבל זה כבר היה מאוחר מידי. אחד מהעוזרים של ברגמן הצליח לצאת. ברובו. חצי מרגלו הימנית נשארה בפנים וצעקותיו הדהדו בקשר. שני האנשים שהיו הכי קרובים אליו משכו אותו אל החדר המרכזי.
לא היה זמן לחשוב.
“צאו מכאן! צאו מכאן לפני שגם אנחנו ניקבר פה חיים!” ג’ים צעק אל סביבתו.
רק כאשר האחרונים כבר היו כמעט בדלת, היא התחילה להסגר, וכך אף אחד אחר לא נשאר בחדר המרכזי.
“כמה היו שם?” שאל ג’ים.
“ברגמן ועוד שלושה עוזרים” ענה לו העוזר שאיבד את רגלו.
“לעזאזל. תקראו ליחידת חבלה. אנחנו עולים אל הרחפות. קדימה, אל תחנת הבסיס”.
“צריך ליצור קשר עם האו”ם. אני לא יודע כמה זמן הם יישרדו שם” ג’ים אמר ברגע שנכנסו פנימה לתחנת הבסיס. הם הצליחו להגיע למרחק קשר עם התחנה ולהודיע להם על המצב מראש. כמו הרבה דברים, לא היה צורך ביחידת חבלה או חילוץ והצלה מהסוג הזה במאדים, והם היו צריכים להוציא את ברגמן משם כמה שיותר מהר.
“אנחנו לא יכולים” אמר מנהל התחנה.
“מה קרה?”
“אין קשר לוויני”.
“מה זאת אומרת?”
“אין קשר לוויני. הוא אבד לפני כמה דקות. אף לווין במסלול לא מגיב, אפילו לא הישנים. אנחנו מצליחים ליצור קשר עם תחנות הבסיס האחרות רק על בסיס גלים קצרים”.
“אז זה אומר בעצם..”
“שאנחנו לבד”