לגימה מהעולם
מאת: מיכאל אלבוים
לפני החיים יש הקדמה, ובהקדמה חיים אנשים שבוראים עולמות, וכל עולם נמצא בתוך קופסה. בתוך הקופסה, בורא העולם יוצר מתוך הדמיון שלו את האנשים, החיות, הצמחים והמבנים, ואנשי העולם הקטן קמים לתחייה, כמו בובות שנעות בכוחות עצמן, ומתחילים לנהל את חייהם. הבורא יכול לשלוט בתנאי הטבע, ביצורים החיים בו ובחוקים שלו, ועולם מוצלח יכול להמשיך להתקיים ללא התערבות.
אומרים שאדם מספיק ליצור מאה עולמות בחייו, וכשהוא מת, מציגים לפניו את כל העולמות שברא, ומבקשים ממנו לבחור אחד מהם – שבו הוא ייוולד בחיים הבאים.
קוראים לי סיפ. אני גר עם ההורים בתחתית של גבעה צבעונית, שעליה נפרשים עשרות בתים צבעוניים, ובראש הגבעה מתנשא הארמון הגדול של המלך. הבת שלו, טיליה, היא הנסיכה היפה ביותר בעולם, וגיבורים רבים הגיעו אליה מרחוק ובראו עולמות לכבודה. אבל הנסיכה, כך מספרים, הייתה אדישה לכולם, ולא הגיעה על סיפוקה.
תמיד דמיינתי את עצמי יושב לצידה בבית קפה ואוכל פרוסה של עוגת גבינה. אני מושיט לעברה כפית עם חתיכה מהעוגה ועליה ריבת אוכמניות, והיא מטה כובע כדי להסתיר את פניה מלאות הסומק.
את הימים עד גיל 18 העברתי בלדמיין שאני מישהו מיוחד, ובידיעה שאין אדם אחד בגבעה הצבעונית שיודע בכלל מה שמי. בראתי שישה עולמות בחיי, לא מורכבים או מיוחדים, וחמישה מתוכם קבורים בארון שבעליית הגג. את העולם השישי שבראתי שלחתי לתחרות של הארמון, שהזוכה בה יוכל לפגוש את הנסיכה, ובמשך שנה בכלל לא ידעתי אם השופטים הסתכלו עליו.
יום אחד, שליח לבוש זהב דפק בדלת ביתי, ושלף מכתב זהוב בעודי פותח את הפה לרווחה. “מר סיפ,” הכריז השליח, “המלך והמלכה מחפשים מורה לנסיכה, שיוכל ללמד אותה ליצור עולמות בעצמה. אם תסכים, עליך להתייצב בארמון מחר בשעה 10:00 בבוקר. בברכה, המלך.”
“הנסיכה לא יודעת ליצור עולמות?” נפלט מפי, ומבט השליח רמז שכדאי שאשתוק.
לא הצלחתי לישון באותו הלילה, ושכבתי במיטה על בטני כשאני דופק את הרגליים על המזרן. עליתי לעליית הגג ופתחתי את הארון. שלפתי מתוכו את חמשת העולמות הראשונים שבראתי. בגיל 6 בראתי עולם של כדורים ירוקים, שעד היום צפים בים כחול. זה נראה כל כך סתמי עכשיו. העולם שבראתי בגיל 9 לעומתו, הכיל עשרה אנשים שטיילו על אי עשוי חול, שריחף בתוך בועה שקופה. הופתעתי שהבועה החזיקה מעמד. האנשים מתו…
ביליתי את שארית הלילה בניסיונות להחיות אותם, אבל העולם היה ישן ולא הצלחתי לתקן אותו. הרמתי את הארגז שבתוכו היה העולם ורוקנתי את תוכנו אל האשפה.
בבוקר התארגנתי, אכלתי, ארזתי תיק, ובשעה תשע וחצי יצאתי אל הארמון, הליכה של 10 דקות. הדשא הירוק של הגבעה הצבעונית היה מבריק, והעצים היו בריאים ורעננים, כאילו שנשתלו רק היום.
כשהגעתי לחצר הארמון, צפיתי באותם גיבורים מפורסמים שהגיעו לראות את הנסיכה מרחוק. הם ישבו ליד עולמות שבראו, חלקם בקופסאות, חלקם בשקיות וחלקם באקווריומים יוקרתיים. עולם של ציפורי אש, עולם של בנות ים, עולם של מטבעות זהב בעלי יכולת חשיבה, ששיחקו זה עם זה במשחקי הימורים. כולם היו מפוארים משלי. שאלתי את עצמי אם הגיבורים האלה כבר פגשו את הנסיכה ונאנחתי.
כשהגעתי לדלתות הארמון, גיבור שרירי הניח את עולם המכשפים האפלים שלו בזהירות, ניגש אליי ודחף אותי בחזה. “אתה מחפש משהו?”
“יש כאן תור?” שאלתי וכחכחתי בגרוני לאחר שקולי נשבר.
“כן, וכולנו נכנסים לפניך,” אמר ודחף אותי שנית.
“הנה אתה,” נשמע קולו של השליח מאתמול. חלק מהגיבורים כבר הרימו את העולמות שלהם כשהם מתארגנים ללכת איתו, אבל הוא עבר בין כולם והגיע אליי. “בוא איתי.” השליח תפס את ידי.
הדלת נפתחה ונכנסנו לתוך הארמון, חולפים על פניו המבועתים של הגיבור הדוחף.
הארמון היה גדול, זהוב, נקי, ותחושה יערית הגיעה מהעציצים הרבים שהיו בו. קירותיו היו מעוטרים בזהב, ורצפת השיש הייתה מבריקה. המלך ישב בקצה המסדרון, על כיסא גדול ומרשים. הזקן שלו הגיע עד הרצפה וכוסה בפרחים צהובים, ועל ראשו היה כתר גדול וזהוב שמעוטר באבנים אדומות ובוהקות.
“כבודו,” אמרתי בזמן שאני כורע.
“זה הילד?” התרעם המלך.
“כן, הוד מלכותו,” אמר השומר ללא היסוס.
“הביאו את העולם שלו,” ביקש המלך.
שומרים הביאו את אותו עולם שישי שבראתי לפני שנה ושלחתי לתחרות. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, כי עולם של מקלות קינמון שמתחרים זה בזה כדי להגיע אל עוגת הגבינה היפה שבקצה מגדל של קצפת, לא נראה עכשיו כמו רעיון מבריק במיוחד.
“כן,” אמר המלך ובחן את העולם מכל זווית. הוא הושיט יד וטבל אצבע בקצפת, ואז הכניס אותה לפיו וטעם. “מה חשבת לעצמך כשבראת את העולם הזה?”
“אני לא בטוח שחשבתי,” עניתי בחיוך נבוך.
המלך הסתכל עמוקות בעיני, ואז פרץ בצחוק גדול. הרכנתי את ראשי בחיוך בלתי נשלט, ושמעתי צעדים קרבים. שומרים הגיעו כשהם מלווים את הנסיכה טיליה, שיערה סגול בהיר וארוך, ונגרר על הרצפה בעקבותיה, עיניה צהובות כמו השמש, ושמלתה הלבנה מתאווררת מאחוריה כאילו הייתה הילה של אור.
המלך כחכח בגרונו. “כמו שבוודאי שמעת, אתה תהיה המורה שלה.”
בהיתי בנסיכה. היא בחנה אותי במבט ספקני, ואז נאנחה.
“בוא,” אמרה וסימנה לי לעקוב אחריה.
הלכתי אחרי הנסיכה בדממה ובחנתי את עשרות דלתות העץ העצומות שעל פניהן חלפנו, עד שהגענו לדלת גדולה שעליה היה תלוי שלט מפואר: “חדר הנסיכה”. הנסיכה פתחה את הדלת ונכנסנו לחדר הנשי והמצועצע ביותר שראיתי מימיי. היא התיישבה על מיטת אפיריון לבנדרית, ואני התיישבתי על כיסא עץ ורוד ושברירי.
“נו?” שאלה הנסיכה כשהיא משעינה את הראש על היד ורגלה מקפצת בחוסר סבלנות. “התעוררתי מוקדם מהרגיל בשביל זה.”
“אממ, טוב, תספרי לי מה בדיוק אני אמור לעשות.”
“אתה הכי ישיר מכולם, את זה אני אזקוף לזכותך.”
“תודה.”
היא שפשפה את עיניה ופיהקה. “אני לא בוראת עולמות. אבא שלי מודאג, הוא חושב שאני לא יודעת איך. אני מנסה להסביר לו שזה פשוט לא מעניין אותי, אבל הוא המלך, אז הוא מן הסתם לא מקשיב לאף אחד מלבד לעצמו.”
“למה שלא תבראי עולם רק כדי להראות לו שאת יכולה?”
“כי אני לא רוצה.” הלסת שלה התהדקה והיא שילבה ידיים.
לא הצלחתי להסתיר את החיוך שלי. פרקתי את התיק ושלפתי מתוכו את הארגז הישן שבו היה העולם שזרקתי לפח, ריק מתוכן. הנסיכה אפילו לא הסתכלה לכיווני. היא לקחה ספר מהמדף והחלה לקרוא בו. הנחתי את הארגז על השטיח הפלומתי הכתום ושלפתי עט נוצה מעט מרוט. קרבתי את העט לראשי ודמיינתי משהו ורוד ורך, שדמה לשמיכה שהייתה על המיטה. משכתי חוט דמיוני מרקתי והנחתי אותו מסולסל בתוך הארגז. החוט התכווץ והפך לבליל ורוד וסמיך. המשכתי לשלוף חוטים וליצור את הבסיס לעולם, וכשעצרתי גיליתי שנוצר ים ורוד וצמיגי בתוך הארגז.
“מה זה?” שאלה הנסיכה שישבה לצידי והסתכלה לתוך הארגז. “מרשמלו?”
“כן,” פלטתי. לא ציפיתי שהנסיכה תהיה קרובה כל כך. זה גם לא מה שניסיתי ליצור, אבל שיהיה.
“יש לך משהו עם אוכל.”
“מה נשים על המרשמלו?” שאלתי והכנתי את עט הנוצה.
“לא אכפת לי,” אמרה והרימה ידיים כשהיא חוזרת למיטה שלה ולספר.
חשבתי על אותם גיבורים שמחוץ לארמון, בכלל לא יודעים איזו קרירות מצפה להם, יושבים וממתינים כמו ברבורים באגם. שישה חוטים לבנים זרמו דרך העט מדמיוני ואל תוך הארגז, ויצרו שישה ברבורים לבנים ויפים. הברבורים שחו בים המרשמלו להנאתם, כאילו תמיד חיו שם.
הנסיכה אפילו לא הסתכלה. התיישבתי לאחור בכניעה והתמתחתי. אחרי מספר דקות של התעלמות מצידה, קמתי, לקחתי את התיק שלי והלכתי, משאיר את הארגז מאחור. “שתזרוק אותו לפח בעצמה, אני לא סוחב את הזבל הזה איתי,” מלמלתי.
“סיימתם?” שאל המלך מבין ערימת ניירות ושומרים שהטרידו אותו.
“כן,” עניתי כשאני מרכין את ראשי. “הראיתי לה איך ליצור עולם והשארתי אותו אצלה -”
“מצוין!” קרא המלך. “הנה השכר שלך.” המלך נופף ושומר הניח בידי שלושה מטבעות זהב. יותר ממה שהחזקתי בכל חיי. ידי כמעט קרסה למשקל המטבעות הפתאומי, ושני שומרים דחפו אותי אל מחוץ לארמון.
מצאתי את עצמי בחוץ, חוזר אל ביתי בניסיון להתחמק ממבטיהם של הגיבורים שעדיין המתינו בתור.
כשהגעתי הביתה נשכבתי במיטה ועצמתי עיניים. פיהקתי בעצמי, דמיינתי מרשמלו ששוחה באגם של ברבורים, ושאלתי אותו אם יש לו מתכון לעוגת גבינה.
דפיקות חפוזות בדלת העירו אותי. בדקתי מה השעה בזמן שאני רץ אל הדלת. ישנתי כל היום וכל הלילה, ועכשיו היה הבוקר שלמחרת. אנשים בדרך כלל עייפים במיוחד לאחר יצירת עולם, אבל זה היה מוגזם.
פתחתי את הדלת כשאני משפשף את העיניים, ולפני ניצבו שני שומרים ואותו שליח מאתמול.
“מר סיפ, הנך מתבקש להתייצב בארמון מיד!”
“מה קרה?” שאלתי בעודי תופס את הנעליים והתיק.
“בלי שאלות!”
מצאתי את עצמי רוכב בכרכרה מוזהבת לעיני כל תושבי הגבעה הצבעונית, וכשהגענו לכניסה לארמון, דחפו אותי השומרים בזריזות עד שהגעתי אל המלך, שם ניצבה לפני הנסיכה טיליה, מנדנדת ומציקה לו, והמלך מנסה להדוף אותה.
“הנה הוא, תשאלי אותו, אני לא מבין בזה שום דבר!” אמר המלך והצביע עליי.
“אתה!” הכריזה הנסיכה ותקפה אותי באצבעה.
“מה?” שאלתי כשאני מסתתר מאחורי השומרים.
“מה, מה?! איך אתה מעז!”
“מה עשיתי?”
היא סובבה את ראשה והסתלקה משם. השומרים דחפו אותי אחריה עד שהגענו לחדר שלה. הושלכתי פנימה והדלת נטרקה מאחורי על ידי הנסיכה בעצמה. במרכז החדר היה הארגז במקום שבו השארתי אותו, וערימת שמיכות וכריות סביבו. הנסיכה התכופפה על ברכיה מול הארגז והצביעה פנימה. שניים מתוך ששת הברבורים נראו רע וישבו בצד במקום לשחות עם האחרים.
“הם לא זזים כבר כמה שעות!” פקדה הנסיכה.
מן הסתם, שכחתי לברוא פרטים רבים בעולם – כמו מזון ראוי. נגיסות אקראיות בים המרשמלו רמזו שהם ניסו לאכול ממנו, וחשבתי לעצמי שאולי ברבורים לא אמורים לאכול מרשמלו. מיד בראתי צמחייה מסביב לאגם הורוד, והברבורים הסתערו עליה ואכלו לשובעה. פיזרתי חתיכות לחם מול הברבורים החולים, ואלה אכלו באיטיות.
“הם יהיו בסדר?” הנסיכה הייתה צמודה אליי כשהיא מביטה לתוך הארגז ומחזיקה בכתפי.
“אני מקווה.”
“איך אני אמורה לדעת שצריך להאכיל אותם?!”
“גם את אוכלת, לא?”
“כן, אבל זה… זה לא אמיתי, זה רק בדמיון!”
“כל עולם שאנחנו בוראים הוא אמיתי,” אמרתי, “לא משנה כמה הוא קטן.”
פיה של הנסיכה נותר פעור למחצה כשהיא בהתה בי. אז היא הסתכלה על השטיח והסמיקה.
“אבל אני לא יודעת איך להאכיל אותם…”
“קחי,” אמרתי והושטתי לה את עט הנוצה. היא נרתעה בתחילה, אבל אז לקחה אותו.
“מה אני אמורה לעשות עם זה?”
“מה היית רוצה שיהיה בעולם של הברבורים?”
“לא יודעת.”
“אם היית חיה שם, מה היית רוצה לקבל?”
“לא יודעת!”
“מי כן יכול לדעת?”
“אני לא יודעת! אולי איזה מטפל ברבורים!”
“מטפל ברבורים זה מצוין.”
“מטפל ברבורים?”
“תנסי לדמיין אותו. איך הוא נראה?”
היא עצמה עיניים במשך דקה ארוכה כשהלסת שלה מתהדקת וידיה משולבות. “יש לו שפם.”
“מה עוד?”
“בגדי עבודה כחולים. ויש לו תיק עם ציוד רפואי ואוכל. והוא מומחה לברבורים.”
תפסתי את יד הנסיכה, משכתי את העט מראשה ועד אל הארגז, וחוט כחול יצא ממנו והפך לאותו בחור משופם שהיא דמיינה. הנסיכה פערה את פיה והצביעה עליו, הסתכלה עליי, ואז בחנה את הבחור המשופם מקרוב. הוא התקרב אל הברבורים החולים, בדק אותם וטיפל בהם בעזרת ציוד שהוציא מתיקו.
“עכשיו ניתן להם לעבוד,” אמרתי וקמתי ללכת.
“רגע!” אמרה הנסיכה, “מה יקרה אם הם יצטרכו עוד משהו?”
“לפעמים עולם צריך שיעזבו אותו. אחרת איך הוא ילמד להסתדר בעצמו?” הנסיכה עשתה פרצוף חמוץ. “אפשר לחזור ולבדוק אותו בכל כמה זמן, רק לפקח שהכול תקין.”
“מחר?” שאלה. “בשעה עשר?”
נאנחתי.
הסתכלתי על השמיכות שהיו מסביב לארגז ותהיתי כמה זמן היא הסתכלה על הברבורים. קירות החדר כוסו בציורים ילדותיים, ויצירות אומנות עבודת-יד מילאו את השידה.
קיבלתי 3 מטבעות זהב מהמלך, וקבענו להיפגש שוב למחרת בבוקר. כשחזרתי הביתה, עליתי לעליית הגג ונשכבתי על הבטן על רצפת העץ. בחנתי את קורות העץ בקפידה. הנסיכה הייתה יפה יותר מכל דבר בעולם, אבל היא הייתה תלותית ומפונקת, והייתי מותש לאחר כמה דקות לצידה. הייתה איזו תחושה כבדה שלא הייתי יכול להסביר.
למחרת בבוקר הנסיכה בעצמה הגיעה לבית שלי, ושומרים סחבו בשבילה את הארגז, שהיה מעוטר עכשיו בחוטים לבנים. היה לה עט נוצה מלכותי והיא לא הייתה זקוקה לעט שלי, אבל לא נראה שהיא השתמשה בו מעולם, והיא לא הסכימה לנסות בלי שאני אעזור לה. כשישבנו בסלון של הבית שלי, הסתכלנו על עולם הברבורים והמרשמלו וחשבנו מה עוד אפשר להוסיף לו, וכך השבוע נמשך. טיליה אהבה להוסיף דברים מוכרים כמו אנשים, עצים או עננים, ואני אהבתי להפתיע ולהוסיף יצורים משונים כמו ציפורי טוסט או חיפושיות תות. היא כעסה בכל פעם, אבל צחקה לבסוף כשראתה איך הם מגיבים לשאר יצורי העולם.
וכך חלף הזמן. טיליה התעניינה יותר ויותר ביצירת עולמות, והחלה ליצור עולמות משלה. אחרי חודש כבר הפסיקו להגיע אליה גיבורים, ואחרי חצי שנה פורסמה הודעה מלכותית שאנחנו זוג רשמי. התחלתי להרגיש יותר קל לצידה, אפילו קל מדי. התחושות הכבדות שהיו לי לידה התחלפו בתחושות של משהו חלול. הרגשתי שהזמן קפץ, ושלא הספקתי לעצור ולהתעמק בדברים שמסביב, אבל ככל שהייתי איתה יותר כך גיליתי איפה המקום שלי. הפסקתי להיות המורה שלה, והפכתי להיות השותף שלה בבריאת עולמות. העולמות שיצרנו התפרסמו, וגיבורים רבים הגיעו כדי לראות את התערוכות שהקמנו.
ההחלטה הגדולה הגיעה מעט לאחר מכן, ובאחד הימים הלכתי לארמון כשטבעת זהב בידי, ועמדתי לעשות את הצעד הגדול מכולם. הסתכלתי על הטבעת, וחשבתי לעצמי שאני באמת אוהב אותה. וכשביקשתי את ידה, היא צרחה מאושר וחיבקה אותי, וכל הנוכחים בארמון רקדו וצהלו והכינו סעודה שנמשכה שבוע שלם, שלאורכו התחושות החלולות רק גברו.
הרגע הגדול הגיע ועמדנו להתחתן, והייתי חייב להסיר את הספק מהתחושה החלולה לפני שנהיה יחד לנצח. ובעודנו על הבמה והמלך נואם בתחילת הטקס, בחנתי את כל זוויות החדר בקפידה וחיפשתי את מקור התחושות. הסתכלתי על טיליה היפה, על האורחים המכובדים, על קירות הזהב המעוטרים ועל רצפת השיש המבריקה. התאמצתי והפניתי את הראש למעלה, שם היה חלל גדול במקום שבו אמורה להיות תקרה, שממנו הציצה אליי עין ענקית.
זו הייתה העין של סיפ, אבל אחד גדול יותר מכפי שאהיה איי פעם, וסיפ הענק צפה מלמעלה אל תוך חדר החתונה כשלידו טיליה ענקית, והוא פנה אליה ואמר: “רואה? אפילו הוא מצליח לעודד את הטיליה שלו.”
טיליה הענקית צחקה ושאלה: “אז אני הטיליה שלך?” ושניהם היו נבוכים.
חזרתי להסתכל על הקיר ולא הצלחתי להיזכר בפעם האחרונה בה הפניתי את הראש למעלה. אולי לא עשיתי זאת מעולם.
“מה קרה?” שאלה טיליה הקטנה והניחה יד על כתפי.
“שום דבר,” אמרתי, ובהיתי בה רגע נצחי.
עצמתי את העיניים ורעדתי, אבל כשפקחתי אותן ישבתי ליד טיליה הקטנה בבית קפה, ואכלנו יחד עוגת גבינה.
נאנחתי ופרצתי בצחוק.
טיליה שאלה למה אני צוחק. הסתכלתי על הילדים שלנו, ואז למעלה אל השמיים הפתוחים, מהם כבר לא הציץ אליי סיפ הענק. אולי למדנו להסתדר בעצמנו, ואולי הוא אפילו יבחר להיוולד כאן אחרי שימות.