פתיחת בקבוק שמפנייה הינו עסק מסוכן לכשעצמו; על אחת כמה וכמה כשעושים זאת בחלל.
פלאק!
הפקק עף לכל עבר בין קירות החללית “תהילה”, בקושי מאבד אנרגיה בהעדר שדה כבידה מורגש. הנוזל היקר החל להשפך החוצה בבועות גדולות שריחפו בעצלות בחדר התצפית. מרקוס אפילו לא טרח לאסופן. אולי אחרים היו בוכים על בזבוזו של מה שכנראה היה בקבוק השמפנייה האחרון במערכת השמש, אבל לא היה לו איכפת. ובאמת, מי יכול היה להתרגש ממשהו כה ארצי עכשיו?
הסעודה הייתה כמעט מוכנה. כל הערב עמל עליה, אם אפשר לקרוא לפרק הזמן שבו ביצע ארבעה סיבובים סביב כדור הארץ ערב, ואם אפשר לקרוא למנות המונחות על השולחן סעודה. לפחות הוא ניסה לעבוד עם מה שיש לו; למרבה המזל השכיל לקחת עימו מצרכים אמיתיים, ולא הסתפק, כמו אסטרונאוטים אמיתיים, בתמציות חלבון מרוכזות. זה השאיר לו פחות מקום לקחת חפצים אחרים, אבל הוא בברור העדיף לאכול טוב מאשר לקרוא עוד ספר, או לפתור עוד פאזל, או להזכר בנוסטלגיה בעוד פריט מהעבר, שממילא גורלו נחרץ.
הוא נאחז בקיר והדף את עצמו קלות אל עבר מרכז החדר. בעודו שט לאיטו, סקר את עבודתו. הכלים היו מחוברים לשלוחן עם רצועות וולקרו. את הפסטה הכין בבוילר בחדר המכונות. הרטבים היו ארוזים היטב במבחנות. ובתור קינוח הכין עוגה מאבקת קקאו, אבקת חלב, ואבקת ביצים. לכל אחד אחר, הארוחה הייתה נראית מרופטת ועלובה, אבל בהנתן הנסיבות הקוסמיות, והעובדה שהכין אותה בעצמו, הוא התענג על המראה של השלוחן הערוך.
לבסוף הגיע מרקוס אל כסאו. מסביב היו מוברגים לרצפה עוד שלושה כסאות, כולם ריקים – שלושת הנוסעים האחרים הסתגרו לבדם בחדריהם. הוא מזג לעצמו את מעט השמפניה שנשארה, והביט החוצה.
השולחן פנה ישירות אל השמשה הקדמית של החללית. זאת הקיפה את כדור הארץ בגובה של 250 קילומטר, משלימה הקפה כל שעה וחצי, אבל גם הסתובבה סביב עצמה באותו הקצב, כך שתמיד פנתה אל עבר הארץ. הנוף נפרש תחתיו מבעד לזכוכית. ימים רחבים מכוסי עננים נתנו דרכם למדבריות, יערות, ורכסי הרים, אלו ואלו מתמזגים זה בזה וניתנים להפרדה רק על פי הצבע. מהגובה הזה, לא הייתה הבחנה בין גבולות, ורק אורות הערים המתועשות בלילה היווה איזשהו זכר לכך שיש שם חיים.
כדור הארץ. בית.
לא לעוד הרבה זמן.
היבשות זחלו באיטיות מתחת למסלולה של החללית. “תהילה” הייתה מהדור החדש של ספינות חילוץ והצלה לטווח קצר. מטרתן העיקרית הייתה לאסוף אסטרונאוטים ומטיילי חלל שנקלעו לצרה, ולהחזירם הביתה בשלום. “תהילה” עברה כמה שינויים בימים האחרונים, כדי להתאים למשימתה הנוכחית, והיא להשאיר את מרקוס במסלול סביב כדור הארץ לכמה זמן שרק ניתן. כמוה גם כל אחיותיה, וגם דגמים ישנים יותר של ספינות חילוץ והצלה, וגם ספינות תובלה, וגם ספינות קרב; למעשה, כל כלי רכב המסוגל להקיף את כדור הארץ שופצר והוסב כך שיוכל לסחוב אנשים לחלל, ולהשאירם שם לזמן הרב ביותר שאפשר. שמי הארץ היו מכוסים עשרות אלפי לווינים קטנים, כולם זמניים.
הכל החל לפני שישה ימים, כשמצפה הכוכבים בצ’ילה גילה את כרונוס, או בשמו היותר רשמי, C/2032 K5. קוטר: חמישה עשר קילומטר בקטעו הרחב ביותר. מהירות יחסית: תשעים קילומטר בשנייה. נקודת המסלול הקרובה ביותר למרכז כדור הארץ: חמשת אלפים קילומטרים, שהם יותר מאלף קילומטרים עמוק באדמה. זמן פגיעה משוער: שישה ימים.
כמובן, לא חסרים נביאי זעם שמזהירים מפני סוף העולם הקרב, ובכל שנה הציבור נאלץ להתמודד עם עשרות מזימות, תכסיסים, ותרמיות. אם לא התרגשו לקראת דצמבר 2012, או יום שוויון הסתיו ב-2027, למה שייתיחסו לכרונוס ברצינות?
אך תוך שעות ספורות עוד ועוד מצפים איששו את התצפיות של צ’ילה, כולל כאלו רשמיים של נאס”א ושל איחוד החלל האסיאתי-אירופי. אי-הוודאות במסלול הייתה קטנה מחצי אחוז. הקואורדינטות השמימיות פורסמו ברשתות החברתיות, וכל חובב נחוש בעל ציוד ממוצע יכול היה לראות את גוש הקרח המתקרב, בינתיים בתור נקודה לבנה בלבד, חסרת כוונה או אפיון. בעיקר חסרת מוסר.
הבהלה העולמית לא איחרה לבוא, וודאי בעזרת הרשתות החברתיות והכותרות בצהובונים: “כוכב שביט עומד לפגוע בכדור הארץ – סוף העולם מובטח”; “חזק יותר מכל פצצה גרעינית – כרונוס עתיד להתנגש עם הארץ”; “האם האנושות תצטרף לדינוזאורים?”; “99 מקומות מדהימים שכדאי לראות לפני שכרונוס מגיע”. למרבה הצער, הכותרות הפופוליסטיות לא סטו רחוק מהאמת: כל תרחיש פגיעה ניבא הרס מוחלט של רוב צורות החיים עלי אדמות. ואמנם, כנראה בעקבות סרטי האסונות המרובים, הסימולציות כבר היו מוכנות, ולאדם מהרחוב אפילו לא היה צורך לדמיין את חורבן האנושות בעצמו: כל אחד היה יכול, בהזמנה אישית, לצפות בעיר האהובה עליו מוכה בגלים המסתירים את השמש ומוצפת כליל, או מופגזת על ידי רסיסים, בינייניה קורסים מההדף ורחובותיה סערת אש לוהטת.
“אל תכנסו לפאניקה. המצב תחת שליטה”. זו הייתה הדעה הרשמית של כל גוף ממשלתי בכל מדינות העולם. אי אפשר להאשים אותן, את הממשלות. האם מוטב לספר את האמת במצב כזה? לזכותן יש לנקוף את המהירות שבה הצליחו לשים בצד את המתיחות העוינת בין גושי האיגוד האסיאתי-אירופי לבין האמריקות המאוחדות, ולהחליט על תוכנית פעולה. באופן לא מפתיע, במיוחד בהתחשב בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותם, הוחלט סוף סוף לישם לכדי שימוש מועיל את הפיזיקה הגרעינית.
עשרים שיגורים בוצעו במהלך יומיים. גם זאת יש לנקוף לזכותן של ממשלות העולם. שליחת רקטה לחלל אינה עסק של מה בכך, במיוחד כאשר צריכים לחמש אותה בראשי נפץ גרעיניים, לשלוח אותה לכיוון הנכון, ולקוות שהיא תפגע במטרה הנעה במהירות של תשעים קילומטר בשנייה. עכשיו נותר רק לחכות. כרונוס נע מהר פי כמה מהטילים; המפגש בין מחריב האנושות לבין מחריבי השביט נועד להתרחש רק יום לפני יום הדין, כפי שהשתרש הכינויי לרגע שבו יתרסק כרונוס אל הארץ.
אי אפשר לצפות שעשרים רקטות בלויות המחזיקות ראשי נפץ מזדקנים יענו על כל חששות הפלנטה, על כל אחד-עשר מיליארד התושבים שבה. ואכן, העולם התחלק לשני מחנות: אלו שחשבו שניצלנו מכל סכנה, ורצו להמשיך את חייהם כרגיל; ואלו שהאמינו שיום הדין קרב, ועשו כל שביכולתם כדי להציל את עצמם, או לפחות להנות מהרגעים האחרונים עלי אדמות, הרי, לעזעזל עם העבודה והמחויבות – עוד שבוע, כשכדור הארץ יהפוך לכדור אש, מה זה משנה אם הם הגישו את הפקסים בזמן?
לצערה של הקבוצה הראשונה, הקבוצה האחרונה הייתה הגדולה יותר. עשרות אלפי פועלים חדלו מלהגיע לעבודתם. תשתיות בסיסיות קרסו בזו אחר זו, בעוד טכנאי החשמל והמים העדיפו לבזוז את הסופרמרקט הקרוב לביתם, נהגי הרכבות והאוטובוסים התבצרו בביתהם, ופסי היצור והמפעלים נדמו במקומם, תקינים למופת אך חסרי מעש בהעדר אדם ללחוץ על כפתור ההפעלה. גם אם בסופו של דבר יתגלה העניין כתרמית, אם יפספס כרונוס את כדור הארץ בעובי שערה, אם יתפורר הסורר על ידי כוח האטום, עדיין יעברו שנים עד שיצליחו להתגבר על הנזקים הכלכליים.
מרקוס לא חשב שכך יהיה; הוא נמנה עם הקבוצה השניה. הוא לא היה אסטרונום, אך היה לו ראש על הכתפיים, ומששוחזרו התצפיות היה ברור לו שצריך לעשות משהו בנידון. את הלילה הראשון העביר באינטרנט, צופה בסרטוני האסונות. אשתו רבקה מצאה אותו ב-6:00 בבוקר, עדיין מול המסך הבוהק, פניו תשושות מחוסר שינה ומהחורבן המוצג על המסך. לבו היה מלא יאוש, מהול היטב בכעס. איזו חוצפה יש לאותו שביט ארור, שהוא חושב שיכול לבוא ולקחת את חייו, ואת של חבריו ואשתו וילדיו? הוא לא יכל לשבת בחוסר מעש; הוא לא ייתן לגוש קרח לקחת ממנו את היקר לו מכל.
הוא לא היה היחידי שחשב כך.
למעשה, משהובן שפני כדור הארץ הולכים להפוך לשדה קטל אחד גדול, היו רק שתי אפשרויות: לרדת למטה, או לעלות למעלה.
אלו שהחליטו להתחפר עמוק באדמה גילו שכל מערה ונקיק היו מלאים עד אפס מקום. הבונקרים הקיימים גדשו מאדם, ומערכות ההחיאה שלהם קרסו בזו אחר זו. נסיונות לחפור מחסה עצמאית עלו לרוב עלו בתוהו גם כן; ומה יעזור בור בעומק עשרים מטר אל מול שליח יום הדין?
לא, מרקוס לא התכוון להתחפר עמוק באדמה. מבטו ומחשבותיו הופנו אל הרקיע, כמו רבבות אחרים.
אלו שהיו להם ממון, עלו על הרקטה הראשונה שהספיקו אליה אל לונה. המושבה על הירח עוד הייתה בתחילת דרכה, רק לפני שנתיים הצליחה לקיים את עצמה ללא אספקה מכדור הארץ. כמות החמצן בה היה מוגבל, וכך גם המהגרים שיכלה לקלוט. רק העשירים ביותר הצליחו להשתחל אל עבר סלע המבטחים.
אלו העשירים פחות נאלצו להסתפק בפתרון זמני: חלליות שיטיסו אותם אל מעל לאטמוספירה בזמן הפגיעה. את ההדף הראשוני, את קטל סופת האש, הם ישרדו. מה יהיה אחר כך – זו כבר בעייה שלהם, אם בכלל יצליחו לנחות חזרה. תוך פחות מיום, מאות חברות צצו משום מקום כפטריות לאחר המבול, מפרסמות את בטיחות חלליותיהן ומכיריהן הנומכים. יחסית לחלל, כמובן; ברור שרוב אוכלוסיית העולם, במיוחד אלו באזורים מוכי עוני כמו אפריקה, לא יכלו להרשות לעצמם דבר, וברור שאף שהתעשייה חוותה צמיחה תלת ספרתית בשנים האחרונות, מלאי כלי הטיס היה מוגבל.
למרקוס היו חסכונות – הוא עבד במשרד מכובד לעריכת דין, רבקה הייתה מהנדסת. הם שמרו כסף בצד ללימודי ילדיו, האחד בן שלוש והשני בן שמונה חודשים. וודאי לא יתנגדו שהכסף שנועד להבטיח את עתידם אכן ישמש למטרה זו, במובן החזק של הביטוי.
לא היה הרבה זמן לסקר שוק; הוא הלך על ההצעה הראשונה שנתנו לו. בדיעבד, הייתה זו עסקה מפוקפקת: כל הכסף שולם במקדמה, החפצים האישיים הועברו בו במקום לאחר לא יותר מסימון אישי קטן, ונאמר לו שיתקשרו אליו כאשר יגיע הזמן לעלות.
אך “גולדשמידט ובניו – חלליות חילוץ לעת צרה בע”מ” היו נאמנים למילתם, ובלילה לפני יום הדין, הטלפון צלצל, והמשפחה נסעה את מאה הקילומטרים אל משטח השיגור, מנצלת עד תומה את טיפת הדלק האחרונה במיכל המכונית.
יחדם איתם נסעו עוד אלפים. במתקן השיגור סרר בלאגן. בין אם משגיאה או בין אם מזדון, מישהו מכר יותר כרטיסים מאשר הייתה להם את היכולת לשגר. פי מאה יותר. תוהו ובוהו שלט ביד רמה; אנשים דחפו ונדחפו, נרמסו תחת עומס המסה האנושית הנואשת להציל את עצמה. מרקוס ומשפחתו ניסו להשאר צמודים, מרימים ידייהם גבוה אך בו זמנית מנסים לחבק אחד את השני כדי לא להתפזר. תוך שהם חוטפים מהלומות וחבטות, פלסו דרכם אל עבר הטרמינל.
זה קרה קרוב לכן השיגור; שבריר שנייה של חוסר תשומת לב. לחץ ההמונים גבר, ידו של מרקוס נתקה משל רבקה, ובהרף עין נדחף אל כיוון הכניסה, אשתו וילדיו נעלמים משדה ראייתו. בכוח ניסה להתנגד אך נסחף עם הזרם האנושי, אם אפשר להשתמש במילה זו ללא אירוניה. הוא קרא בקול, ניסה להציץ מבעד לראשים המבוהלים – אך לא היה איש גבוה קומה, ולא ראה דבר.
בלי משים לב, הגיע לחללית שלו עצמו, דרך נס. שומרי “גולדשמידט ובניו” האיצו בו להכנס, החללית עמדה להמריא, אך לא היה מוכן – הרי אשתו וילדיו עוד איפשהו שם! בתקיפות נאמר לו שאם לא יעשה זאת, ייתנו את מקומו למישהו אחר.
למען האמת, הוא חשב פעמיים, ואף שלוש. אין זו החלטה קלה, בשום פנים. אנשים גיבורים ממנו עמדו בפרשה דומה, ובחרו גם הם באותה הבחירה. בכל מקרה אין להאשימו. בלית ברירה, דמעות זולגות מעיניו, צעד אל תוך החללית.
“תהילה” שוגרה בקלאסטר, יחד עם עוד שמונים חלליות קטנות כמוה. הן פוזרו במסלול סביב כדור הארץ. לא הייתה בהמראה מין הרומנטיקה שראה בסרטים עתיקים, כשחיילי המדינה יוצאים ברכבת לחזית ונשותיהם מנפנים במטפחות מן הרציף. בחוץ חיכה רק כאוס. מרקוס בקושי הספיק לחגור חגורת הבטיחות, וכבר הועף אחורה על ידי טונות של דלק מוצק הניצת בבת אחת. וכך ניתק מהקרקע ושוגר אל מחוץ לאטמוספירה. לאשתו לא אמר שלום, לא הספיק לחבק את ילדיו; וודאי היו הם מפוחדים אף יותר ממנו, וודאי חיפשוהו בעדר האלים, וודאי מצאו חללית אחרת לעלות עליה, וודאי, וודאי…

והנה הוא כאן.
רק הבוקר נכנס למסלול. לא עברו מספר שעות, ומכשיר הרדיו החל להתעורר לחיים, משחזר הודעה שהופצה בכל התדרים לכל מי שרק מוכן לשמוע: “כאן מארק סווטסון, ראש האומות המאוחדות החדשות. היירוט נכשל. חלקים מהשביט התנדפו, אך רובו המכריע עומד איתן. שהאל יהיה עמנו.” לאחר מכן החליט מרקוס לארגן לעצמו סעודה. כיבה את מקלט הרדיו והחל במלאכה.

מרקוס ישב ובהה בכוכב הלכת שפעם קרא לו בית מעל השולחן הערוך. הוא לא היה אדם מאמין, במיוחד לא עכשיו, אבל לא יכל שלא לחשוב על הסעודה האחרונה. הוא ניער ראשו. לא, ההקבלה לא טובה. איפה שנים-עשר השליחים שיבואו לסעוד עמו? אל מי אפשר להפנות אצבע מאשימה ולקרוא בקול, “בוגד!”? איזה הוא השעיר לעזעזל שיכפר על חטאיו עכשיו? וודאי על פני הקרקע כבר מאות נטבחו בגין האשמות שווא. אבל עם כל יהירותה של האנושות, לא ניתן היה לעשות דבר כדי למנוע את בואו של כרונוס; אדיש למאבק המעצמות, למלחמת המינים, ליומרנות לשלטון האדם על הטבע, הוא הוא נתן את גזר הדין, ולא אף אל יחיד או בנו. לא, מוטב לראות זאת לא כסעודה האחרונה, אלא כחגיגה, משתה לשנה החדשה. אומנם ינואר עוד היה רחוק, אבל אם כבר מתחילים תקופה חדשה, אפשר לזנוח את לוח השנה הישן; אירוע זה, כמו כל מעבר שנה, דרש התייחסות פורמאלית, או לפחות ברכה רשמית מאת המארח.
רמקול הרדאר החל לצפצף מלוח הבקרה. חפץ בלתי מזוהה נכנס לטווח פעולתו. מרקוס קם והרים את כוסית השמפניה בידו. היין גלש החוצה והתפזר ברחבי חלל החדר. עשרים טריליון טון של אבן וקרח התרסקו לתוך כדור הארץ. “לחיים!” לחש בעצב לחדר הריק, פניו מוארים בזוהר ההדף, עיניו ריקות. זעקת האנושות נשמעה בכל רחבי תבל, אך כאן ענתה לו רק הדממה.