הרי הבזלת הקיפו את העיירה כחומות נישאות. בעיירה גרו אנשים. בהרים גרו שדים.
בלילה, הביטו האנשים באסופת הכוכבים הזרועים בשמיים וידעו שאי שם, רחוק ביקום, נמצא העולם ממנו באו. אף אחד מהם לא ידע מתי הגיעו הנה, לגור בין הים ובין ההרים, ולשם מה. העיירה הייתה חסרת גיל וחסרת שם.
אולי נקלעו לכאן בטעות. אולי נשלחו לכאן מתוך מטרה. לא היה להם מידע. אף אחד לא זכר. גם הזקנים המופלגים ביותר, שידעו לספר על הימים בהם הייתה עיירת האנשים קטנה יותר, צעירה יותר, אפילו הם לא ידעו כיצד זה קרה. אבל, אמיתה אחת הייתה צרובה במוחם, עמוקה כזיכרון עמום משחר הילדות. הם באו מהשמיים.
על פסגת גבעה נמוכה מוקפת שדות קוצים וחורשות אורנים, בפאתי העיירה, נותר שריד עלום לכלי שנשאם הנה. פיסות מתכת עתיקות, חתיכות צינור מעגלי וחלול שהתפרק, מגובבות בתל ענקי דמוי פירמידה. מי שבחן את הפיסות בפרוט, היה יכול להסיק מהן על גודל השלם.
הצינור המעגלי, צלב המסדרונות שנמתח בתוכו וחילק את המעגל לארבעה פלחים חלולים, וכדור הליבה, כל המבנה הזה, לפני שנחת והתרסק, היה בקוטר חמישה רחובות. חצי עיירה. כמה אנשים היו בו? כמה עשרות או כמה מאות?
היו בהם כמה שלא שרדו את הנחיתה. שלדיהם העתיקים התנוססו על צמרות העצים בחורשות המקיפות את הגבעה, תלויים באוויר בין הענפים. האם הונחו שם כך בכוונה? אף אחד לא ידע. מי ששרד, לא הנחיל לצאצאיו כל הסבר. מבני החמר המעוגלים שהרכיבו את העיירה בצבצו וצמחו סביב שרידי הרכב הקדום, מתפשטים לאיטם כמו שלולית דם סביב גופה.
ביום יצאו הגברים והנשים לדוג את יצורי המים. מדוזות, סוסוני ים, דיונונים, צלופחים. הם שטו ברפסודות ופרשו במים רשתות גדולות. את הרשתות פשטו ממערות העכבישים שבדפנות הגבעות. פרדסים ושדות חיטה התפרשו סביב עיירת האנשים עד למבואות ההרים, שעליהם לא היה אדם שהעז לטפס.
לא היו להם כלי רכב. צורתו המעוגלת של רכב החלל הקדום שפיסותיו נחו על הגבעה, לא השרתה עליהם את כשרון ההמצאה הנדרש ליצירת גלגלים. מה גם שלא היו להם מרחקים גדולים לעבור. צבא לא היה להם. השדים שחלשו על הגבעות היו כה מבעיתים, שלא היה אף אדם שהעז לקום ולהגיד, הבה נילחם בהם. גם כתב לא היה להם. לא הייתה להם היסטוריה לכתוב עליה.
במרכז העיירה עמד בית העם, המבנה המעוגל הגדול בו התאספו כשהצטרכו להחליט החלטות. הערב, נשמע צליל הגונג הענקי ברחבי היקום. הגיע העת להתאסף.
—
אובידין סגר את העדר במכלאה ופסע בשביל הקצר המוליך לביתו. השמש קרבה לאופק. מרחוק ראה את עיירת האנשים המשמימה, שתמיד נדמתה כריקה מאדם, משנה צבעה ומקבלת גוון כשל נחושת. היה זה הגוון שעטו על עצמם כל מבני העיירה בדקות האחרונות שלפני שקיעת השמש. כה שקטה הייתה העיירה עד שניתן היה לשמוע את רחש הים האפור מאחוריה.
החיות דמויות התיש אותן הוביל אובידין מדי יום לשדות המרעה, נקראו אמנולות. כל אמנולה התנשאה לגובה מטר וחצי והתהדרה בדבשת בצורת פירמידה, צוואר ארוך ודק, פני גמל וזוג קרניים בצורת קונוס מהופך.
היום היו האמנולות עצבניות ונטו להתפזר. פעמים רבות נאלץ לטפס על דופן ההר כדי להחזיר לעדר אמנולה תועה. אובידין היה האדם היחיד בעיירה שהעז לעלות לגבהים אלו. בצהריים, אחת מהן הצליחה לחמוק ולטפס עד פסגת ההר. על זו הוא ויתר. שום דבר טוב לא צפוי לאדם שיטפס עד הפסגה.
אובידין שטף את פניו במי המעיין והתקרב לביתו, חופן בידיו אגוזים ושקדים שליקט בשדות. בית האבן הקטן, המוקף בשדות נרחבים, קרב אליו עם כל צעד. השמש שקעה והותירה את בתי העיירה שבאופק אפורים ומיותמים.
משהו היה שלא כשורה. צליל הברבור המהדהד שהקים  עדר האמנולות נשמע קרוב מדי. כאילו השתרעה המכלאה אי שם מול אובידין, בין הבית לעיירה, ולא מאחוריו. ככל שהתרחק מהעדר, כך נשמעו האמנולות קרובות יותר. מעשה שטן.
הוא פתח את שער הבית ונכנס לחצר. ליד הכניסה, בין כסא הנדנדה לשיח הוורדים, נראתה אמנולה אחת משחקת בכדור צמר. משהו בה היה שונה. היא הייתה לבושה. לבושה בבגדי אחותו הקטנה. “ברררר…” אמרה לו, בעודה מגלגלת את הכדור על החול.
אובידין חלף על פניה ופתח את הדלת. במרכז הבית עמדה והביטה בו אמנולה גבוהה בעלת מראה עדין ואצילי, וגופה הגבוה עטוי שמלה. הייתה זו שמלת אימו. משנכנס, קרבה אליו בהתרגשות ונעמדה מולו על שתי רגליה האחוריות. “בררר…” הודיעה לו בקול עדין ודק. אז כרכה סביבו את שתי רגליה הקדמיות, משכה אותו אליה עד שחש במעטה הרך והצמרירי עוטף אותו, ונשקה לו על שפתיו.
אובידין התעורר, והחלום עדיין בראשו. לא רק בראשו. הייתה לו זקפה.
השעה הייתה לקראת בוקר, אבל החושך עדיין שרר ביקום. אובידין הזדקף במיטתו, מלטף את איבר מינו. מבחוץ נשמעה יללת התן, צרצורים דקים וצלילי “בררר…” עמומים. הצלילים היו קרובים.
כה מוחשיים היו פרטי החלום המהדהד בתודעתו, עד שנדרשו לו כמה רגעים על מנת לשחזר לעצמו את סדר הדברים כפי שהם בעולם המוחשי. במציאות, כך נזכר, אמו נפטרה כשהיה בן אחד עשרה, ואחותו התחתנה ועברה לגור בעיירת האנשים לפני תריסר שנים. בעולם זה, שתיהן היו אנושיות.
אובידין ניגש לחלון ופתח אותו. אור הכוכבים מילא את החדר וצבע את החפצים והקירות בגוון כסף שקוף. אמנולה אחת הביטה בו מהחוץ באדישות, בעודה לועסת עלים שנתלשו משיח הוורדים. שתיים אחרות השתרעו בחצר מאחוריה ברביצה עצלה. הוא הרים ראשו והביט סביב. בזמן שישן השתחררו האמנולות מהמכלאה והחלו לרעות סביב הבית. ארבע בחצר, ועוד כמה עשרות מסביב לגדר. כשיקום בבוקר יצטרך לאסוף אותן. כעת הגיע זמנו לחזור לישון.
אובידין עצם עיניו וחלם שהוא יוצא מהבית, אוסף את האמנולות התועות ומובילן למכלאה, אבל המכלאה שינתה מקומה ואין הוא מצליח למצוא אותה.
לאחר זמן מה התעורר שוב. השמש כבר זרחה באופק. הכול היה שקט מלבד המקרצפים (יצורים מכונפים שבשעות השחר נהגו לעופף ולהשמיע קולות “קררר” ו-“צפפפפ”). אף אמנולה לא נראתה בחוץ.
כל זה היה רק חלום, אמר לעצמו. האמנולות  עדיין במכלאה, כמו בכל בוקר. אובידין קם בזריזות, חבש את סנדליו ועטה את  כתונת הרועים. מדוע עוברים עליו לעתים לילות שלווים ומחוסרי חלומות, ופעמים אחרות לילותיו טרופים ועמוסי הזיות כמו הלילה שעבר? הוא שפשף עיניו וניגש לבאר לדלות מים.
מראות שונים מחלומות הלילה ניעורו וחלפו במוחו. הוא הביט בכסא הנדנדה ובשיח הוורדים, מעלה במוחו את היצור הקטן המשחק בכדור, ואת היצור הגדול העוטה שמלה. ענני צמר לבנים צפו בשמיים מעל הים, מתקרבים לאיטם אל שמי העיירה. האם היה זה מזג האוויר שקבע באלו לילות יחלום?
ומדוע היו כל חלומותיו הלילה מרוכזים בעולם הזה? מה היה הדבר שעל-פיו ייקבע באלו לילות יחלום על העולם הזה, ובאלו לילות יחלום על העולם האחר?
הוא התקין את המים להרתחה, הכין לעצמו כוס תה ויצא לדרכו. הגיע הזמן לשחרר את האמנולות מהמכלאה ולהובילן לשדות.
—
עזאזל היה שד.
ביום היה מרחף דרך קירות, עובר מחדר לחדר ומבית לבית, מרחף ומאזין למחשבות בני האדם. בלילות היה מאזין לחלומותיהם. כשהתעייף מהריחוף סביב בני אדם, היה חוזר למערות. רשת מערות שפתחיהן נחבאו בסמוך לפסגות ההרים חלחלה ונפרשה מתחת לעיירה כמו מבוך. במערות התגוררו שמונים שדים. הם ניזונו מהפחדים של בני האדם.
עזאזל, בקווי המתאר הכלליים של גופו, היה דמוי אדם. אדם קטן. הראש דמה לראש יתוש, העיניים ענקיות וחודרות, וזוג מחושים מקופלים בחציים הזדקרו משני צידי הרקות. הידיים דמו לידי אדם, הציפורניים ארוכות ומחודדות בקצוות. העור היה שחור, מכוסה פה ושם בשערות עבות, חדות ודוקרניות. החזות של עזאזל כמו נועדה לעורר בהלה ורתיעה.
כשבחר להיראות לבני האדם, היה עושה זאת בהדרגה. לפעמים היו תווי גופו החרקי ופניו החדות מתהווים לאיטם באפלולית ארון בגדים שדלתו פתוחה למחצה, לפעמים על התקרה, לפעמים מבעד לחלון. תחושת הפחד הטהורה של בני האדם למראהו הסבה לו עונג.
ברגעים הללו, בהם הייתה ארשת פני אדם משתנה למראה שד מבעית המרחף מעל מיטתו, היה עזאזל חש סיפוק. היה זה הרגע בו הופר הסדר. הרגע בו הצטלבו הדרכים. הרגע בו נגע השד באדם.
לא היה זה מגע רגעי ותו לאו. האדם שראה את עזאזל לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה. נגיעה קטנה, התערבות קטנה, משנה את חיי האדם לתמיד. כמו בעיטה עדינה באבן קטנה המתגלגלת וגורפת אחריה עוד ועוד אבנים.
לפעמים, בשעות הבוקר הריקות שבהן היו אנשים נוטים לפחד פחות, היה עזאזל מרחף בשדות ושואל עצמו, מה היו עושים השדים אלמלא בני האדם? מעיין עצום זה של פחדים, נשמות תבוניות לנבור בחייהן, להשקיף על מעשיהן, מחשבות וחלומות, סיפורי אהבה ומזימות, דורות באים והולכים, מעיין עצום זה של נשמות שניתן לעורר בהן בהלה, מה היו עושים השדים אם לא היה?
האם בכלל היו שדים לפני היות האדם? שפת השדים דמתה לשפת האדם. הצלילים היו אותם צלילים, בסולם שונה. אותן האותיות, בניגון אחר. האם היו השדים צאצאים של בני האדם, או להפך? מדוע היו האנשים בני תמותה והשדים בני אלמוות? אף אחד לא ידע לענות על שאלות אלו. לא ניתן היה לדבר על דברים אלו עם השדים האחרים.
השיח בין השדים היה פשוט יותר מהשיח בין בני האדם. בזמן כלשהו, החליטו השדים לצמצם את שפת הדיבור היום-יומית, כך שתכלול רק פעלים בזמן ציווי. מאוחר יותר הצטמצם גם מספר הפעלים בהדרגה, עד שלבסוף נותרו בשפת השדים רק המילים “לך” ו-“בוא”.
עם בוא השחר יצא עזאזל מהמערה, התמתח, פיהק, והחל לרחף לאיטו על פני הסלעים ומשעולי האפר, יורד במסלול עקלתוני עד המישור. ובמישור עמד בית אבן קטן, ומהבית יצא אדם צעיר בסנדלים וכתונת רועים. עזאזל ריחף מעליו.

—
במרכז בית העם, על הקרקע, הותקן מחוג גדול שהושחל על ציר. פעם בשנה, ביום הקצר ביותר, היה הכהן בועט בו בכוח. ביום זה היו אנשי העיירה מתאספים ונעמדים במעגל סביב המחוג. המחוג היה מסתובב במהירות סביב צירו, משלים כעשרים סיבובים, מאט ונעצר. זו הייתה דרכם של השדים להצביע על האדם בו חשקו. האדם עליו הצביע המחוג היה עולה להרים, בין אם היה זה ילד, ילדה, אישה או גבר. עולה להרים ולא חוזר.
יום קצר זה היה יומו הגדול של הכהן, אספרטוס. בשאר ימות השנה עבד אספרטוס כזבן בחנות הקמעות. את הקמעות היה מייצר בעצמו. הייתה זו אומנות סודית שעברה במשפחתו מדור לדור. כל קמע הורכב משזירה מסוגננת של פרחים מיובשים, קוצים, מקלות ואבנים. בהגיע היום הקצר ביותר, היה הכהן מכה בגונג, מחכה לאנשים שיתאספו ויסתדרו במעגל סביב המחוג, ואז היה מדקלם את המילים:

“כאהוב ואהובה הנוטים זה אל זו משני עברי תהום, כך שואפים הלילות להיפגש. כל לילה מתאווה להתאחד עם אחיו. בעת זו של השנה, מתרחבים הם, מביטים הנה והנה, כמו אריות חסרי מנוחה. רוצים הם לחבור ללילה אחד ענקי. רוצים הם לחפון בידיהם את היום החוצץ ביניהם, ולמחוץ אותו עד שיתפורר לאבק.”
“אֲדֹנָי, אדוני ההרים והמישור והשמיים והים, הגידו לנו במי תרצו ונשלחו אליכם אל מערות האופל שבהרים. ויהי זה אות לכם, לדבר טובה עלינו, ולהגן עלינו מחרון אפה של  לילית. הפנו זעמה מאיתנו, ותשקוט הארץ ולא תפריעו יומנו ולא תטרידו שנתינו, כי תדעו שהלילה שלחנו לכם אחד מאיתנו. וכשתגיע העת בה יתקצרו הימים, ושני קצוות הלילה יקרבו זה אל זה ויסגרו על היום כאגרוף הנסגר על חלוק נחל, אז נדע כי עלינו לשלוח לכם אחד מאיתנו, כמעשינו הלילה הזה. וילך להרים, ובתמורה יתרחקו שני קצוות הלילה ויארך היום. ומקץ שנה, כשתגיע העת בה שוב יתקצרו הימים, שוב נשלח לכם אחד מאיתנו. וכן הלאה, עד קץ הימים. הובילו רגלי אל המחוג והצביעו על האדם בו בחרתם. אני כלי בידיכם.”
השמיים קדרו. כל אנשי העיירה עמדו במעגל סביב המחוג. יללות שמונים שדים נישאו על גבי הרוח המתגברת. ברקים ורעמים החרידו את העיירה וזעזעו את בית העם. הכהן, נושא בידו שרביט ועליו פסלון קטן בדמות יצור עם קרניים, קרב למחוג והניף את השרביט מעל ראשו, ובתגובה ירדו כל האנשים על ברכיהם והשתחוו בבת אחת. גם העצים בעיירה נטו וקדו ביראת כבוד. ברק חדר להיכל ופגע בשרביט. הכהן נתקף עווית. פניו השתנו, עיניו השחירו, ומגרונו בקעו צלילים זרים. לחשים צרודים בשפת השדים העתיקה. רגלו בעטה במחוג בכוח לא אנושי. ברגע בו נעור המחוג מתרדמתו בת השנה התמוטט הכהן על הקרקע כחפץ ריק. המחוג הסתחרר במהירות, בחריקה מקפיאת דם.
—
אובידין צפה בסיבובי המחוג בריכוז.
כשהמחוג החל להאט, הגביר אובידין את דריכותו. זו הייתה ההזדמנות לה ציפה. המחוג קרב אליו, חלף על פניו והשלים עוד כחצי סיבוב לפני שנעצר, מצביע על ילדה קטנה בשם קסואל. בחלקיק השנייה בו עמד המחוג לעצור, זינק אובידין ממקומו והטיל עצמו על הקרקע, מול חוד המחוג.
מהומה קטנה התעוררה בהיכל.
“אובידין! מה עוללת? הן אסור לנו להתערב בהחלטות השדים! כעת נצטרך לסובב את המחוג שוב!” אמר אדם קטן קומה בשם נפרון.
“לא!” קרא הכוהן. “היו אלו השדים שהורו לאובידין לזנק אל מול המחוג. וכפי שאמרת, נפרון, אל לנו להתערב בהחלטתם. אובידין, אתה הוא הנבחר. עליך לצאת אל ההרים הלילה, ולהציע עצמך לשדים, שיעשו בך כרצונם. אל לך להתעצב. היה עולז וגאה. מי שהשדים בוחרים בו, מובטחת דרכו לכוכב האושר. המעשה אשר אתה עושה הוא הדבר הטוב ביותר שיכול אדם לקוות לעשות בימי חייו. כל אחד מאיתנו ראוי שייחל ויצפה ליום בו ייבחר על ידי השדים. הנני מצייד אותך במתנות. הנה לך שמונים מטבעות ארד, שמונים אגוזים ושמונים רקפות שנקטפו על-ידי נערותינו הנאוות.”
שני שקים כבדים ושק אחד קל נמסרו לידי אובידין. לקראת חצות עלה על חמורו ויצא להרים.
—
הכוכבים נראו קרובים מתמיד כשאובידין והחמור חצו את שער העיירה והחלו לעלות בשבילים העקלקלים המובילים לפסגות ההרים.
עזאזל ריחף מעל אובידין. “אתה לא תינצל”, לחש לו. “התרגיל שעשית לא משנה כקליפת השום. מי שבוחר מרצונו לבוא אלינו, ראוי לו עונש כפול ומכופל. לא נחסוך ממך יגון וכאב. אתה תישרף באש חמה פי כה וכמה מהאש בה נשרפו קודמך. המעז לבוא אלינו מתוך בחירתו שלו, נגזר עליו גורל גרוע ממוות. עליך לפחד מאיתנו. ומי שלא מפחד מאיתנו, על אחת כמה וכמה ראוי שיפחד מאיתנו, שכן לא נסלח לו על עזות מצחו. אם היו לך חלומות, מחשבות על העתיד, רעיונות לדברים שהיית רוצה לעשות בחיים, הלילה הזה הוא הזמן להיפרד מהם. אנו נעקור את עיניך, נעקור את שיניך, ונשפד אותך מעל מדורה בפתח ארמון לילית. לא צפוי לך שום עתיד. רק יגון, צער, חרטה וכאבים שכמותם לא ידעת מעולם ואף לא דמיינת שייתכנו כמותם.”
אובידין שמע את דברי עזאזל נלחשים כקול בתוך ראשו, בעודו שורק נעימה עתיקה. שבילים פתלתלים שנחצבו בשחר ההיסטוריה העלו את אובידין וחמורו לגבהים. גבהים שאף אדם בעיירה לא ידע לספר אודותם. מדי פעם השקיף אובידין למטה. אורות הלפידים בחלונות הבתים נדמו כגחליליות רחוקות. על חשכת המדרונים, בין הסלעים הענקיים והדוממים, נראו מדי פעם זוגות עיניים בוהקים. יללות לא אנושיות נשמעו, קרובות יותר מאי פעם. והלחש. הלחש הבלתי פוסק. לחש בשפה לא אנושית. לחש בשפת השדים. ועם זאת, הבין אובידין את הדברים הנאמרים.
“אני מכיר אותך, אובידין.” המשיך עזאזל.
“כל מחשבות בני האדם נהירות לנו כספר פתוח. אני יודע מדוע בחרת בדרך הזו. יש לך זיכרונות. זיכרונות מחיים אחרים. אתה זוכר את העיר הגדולה בארץ הגדולה. שם חיית תחת שם אחר. אתה זוכר את קן השיגור. את הקסדות והחליפות האטומות. אתה זוכר כיצד נפרדת מיקירתך. אתה זוכר את המסע, ואתה זוכר את הנפילה. אתה זוכר את המוות שלך.”
השד ידע.
היו אלו תחושות עליהן לא סיפר אובידין לאף אחד מעולם. זיכרונות מחיים השייכים לאדם אחר, בזמן אחר. ועם זאת הכיר אותם, בדיוק כפי שהכיר את זיכרונותיו שלו. כל חייו ליווה אותו סוד הזיכרונות שאינם שייכים לו. עלילת חיים. ילדות, נעורים ועלומים בעיר גדולה ובה מכונות מעופפות, עיר ובה אלפי רבבות  אנשים.
השפה שדוברה בעיר, הייתה דומה לשפת בני האדם, אך שונה. עתיקה יותר. גלגול קדום של שפת העיירה. מילים שבשפת העיירה הסתיימו בעיצור קטוע, בעיר הגדולה הסתיימו בתנועה מתגלגלת. מילים שבשפת העיירה לא דוברו כמעט מעולם, בעיר הגדולה דוברו מדי יום ביומו. דברים רבים ומעוררי פליאה היו בעיר הגדולה. מכונות מעופפות, מגדלים עצומים. אותיות ומילים התנוססו בכל מקום. גם בלילה היו מילים מאירות ומהבהבות תלויות בחזיתות הבניינים, מעל בתי העסק.
משחר ילדותו הציפו אותו זיכרונות מהחיים האחרים. בעולם האחר, היה אובידין גבר צעיר בשם דון, ולו הייתה נערה בשם לולה. לולה הייתה ארוכת רגליים, פניה רזות ושיערה אדמוני. היא קראה לו “דוני”. ולפעמים, ברגעים של חיבה, קראה לו “דוני מקרוני”. הם גרו במגדל מגורים, בקומה הרביעית. אובידין זכר את הנוף הנשקף מחלון ביתם. שלט המעדנייה, הספסל, שני העצים, נתיב הזפת עליו זזו כרכרות ממונעות בזו אחר זו, ועל הזפת פסים לבנים המסמנים אזור מותר לחציה. קו האופק השבור, ומעליו שמיים עצומים ובהם מכונות מעופפות.
הוא זכר את היום בו נראו בשמי הצהריים האותות המבשרים את הקץ. יצורים שקופים, מעין חרקים, כל אחד בגודל עיר שלמה, מרחפים, כמו צפים לאיטם על האוויר, חוצצים בין עירם של בני האדם ובין השמיים. הוא זכר כיצד נבחרו מספר גברים להישלח ברכב השמיים “ליאונורה” ולחפש עולמות אחרים לגור בהם. הוא זכר כיצד ריחפו מעל כדור נוצץ בחלל, כשתקלה מכאנית גרמה לרכבם ליפול. וברגעים האחרונים, רגע לפני הנפילה, נראו מולו פנים. פני אישה זרה שלא הייתה אמורה להיות שם.
—
כשאובידין שרק את המנגינה עתיקת היומין, והחמור חשב את מחשבותיו החמוריות, ועזאזל ריחף מעליהם, לוחש לאובידין ומנסה לעורר בו פחד, הייתה עוד נוכחות שהשקיפה על שלושתם. היה זה  יצור האש. יצורי האש היו היצורים מהם פחדו השדים. ליצורי האש לא היו שמות. גם צורה לא הייתה להם. אף אחד לא ראה אותם מלבד השדים, וגם השדים לא ראו אותם ליותר מהרף עין. כשהאוויר לובש צורת להבות אדומות המתמזגות לראש דמוי לטאה ענקית, והראש פוער לוע שכולו שיני להבה, ומן הלוע בוקעת נהמה שתפחיד אף את הטורפים הקשוחים ביותר שבטבע, ידעו השדים שעליהם לנוס על נפשם.
יצור האש בער סביבם, בלתי נראה, השקיף על השלישייה וחשב, “חמורים, אנשים, שדים, גורל כולם אחד הוא. מה מבקש איש צעיר למצוא בין ההרים בלילה הארוך של השנה? מדוע הטיל עצמו אל מול החוג? אני אגן עליו מפני השדים ואעקוב אחריו.”
—
לילית ישבה על מיטתה, בארמון שעל רכס ההרים המקבילים, והשקיפה על הרביעייה. אובידין, החמור, עזאזל ויצור האש. כדור הבדולח חשף גם עוד מספר ישויות וכוחות נסתרים שפעלו בסביבתם. ישויות וכוחות שאפילו לילית לא ידעה מיהם ומהיכן באו. רעש רקע קבוע המלווה את כל הנעשה בעולם.
לילית ראתה את אובידין רוכב ושורק את המנגינה העתיקה, ואמרה לעצמה, “שוב אתה מחפש אותי, לאחר ששיתקתי את מנגנון הלוחות הסולאריים בחללית. אני יודעת שזה אתה. אתה איש החלל שהביט בי אז. היחיד שראה אותי. ועתה התגלגלת אלי שוב בדמות העלם הצעיר מהעיירה. בוא אלי. אני רוצה להרגיש את ידיך אוחזות בי. קצתי מכל הנערות והנערים שבאים אלי בלילה הארוך של השנה לשעשעני. אני רוצה אותך בתוכי. ואז אתנפח ואלד עוד שמונים שדים.”
התרעה צפצפנית מכדור הבדולח השני הסבה את תשומת ליבה.
“עוד רכב חלל!” קראה בקול. התרגשות שלא ידעה כמותה מזה שנים הרעידה כל פרודה בגופה.
זה היה הזמן לחסל את כל הזוטות ולהתמקד במטרה החדשה. נשיפה אחת על כדור הבדולח השמאלי, ועיירת האנשים נבלעה בחושך והייתה כלא הייתה. עוד נשיפה על כדור הבדולח המשקיף על המשעול ההררי, ומערבולת אבק סחפה את אובידין, עזאזל, יצור האש והחמור. נשיפונת על כדור הבדולח הימני, ולבה לוהטת שטפה את מערות השדים.

—
רכב החלל של משלחת החיפוש ריחף מעל ההרים.
“אנחנו קרובים למקום בו נחתה ליאונורה” אמר הנווט. “שמת לה שהלוחות הסולאריים מתחילים להשתגע?”
קומנדר בונד הביט על לוח הבקרה. “הביו-רדאר מראה פעילות זרה”. יד ענוגה של אישה נחה לפתע על כתפו. הוא הסתובב.