"יש לך היום יום הולדת," מימי אומרת. "נולדת לפני עשרים ושבע שנים בשעה ארבע עשרים ושתיים לפנות בבוקר."
אני פוקח את עיניי אל חדרי החשוך.
"יש לך ברכה מאמא שלך. להשמיע?" היא שואלת.
אני מתיישב במיטה ומניח את כפות רגליי על רצפת הפרקט ומשפשף את עיניי.
"כן."
"היום יום הולדת היום יום הולדת," קול נגינה בוקע בדיסטורשן נוראי ממכונת התקשורת שלי – machine Manual intelligence, שאני קורא לה מימי. אחת הבסיסיות. אני לא יכול להרשות לעצמי משהו מתוחכם יותר, ובקצב שבו אני ממשיך לא לייצר הכנסה, המצב לא צפוי להשתנות. אני מכסה את אוזניי בידיי ומוריד אותן כששקט.
"מזל טוב ילד אהוב שלי," אמא שלי מברכת אותי בקולה, ללא תמונה. "אם יורשה לי להגיד, עכשיו, כשאתה בן עשרים ושבע, אתה כבר לא ילד, ואתה צריך לקום יותר מוקדם ולעשות משהו עם החיים שלך. אני יודעת שעוד לא הסטת את הווילון אפילו וקירות החדר שלך שחורים."
אני מגלגל עיניים. היא בחרה בברכה בלי וידאו אז לפחות על גלגול העיניים היא לא תוכל להעיר.
"בכל מקרה, אני מאחלת לך הרבה הצלחה. תרגיש טוב ותיהנה מהחיים."
אתנחתא.
"אז שוב מזל טוב. נדבר אחר כך. נשיקות."
הדיסטורשן מהדהד באוזניי על רקע השקט שמשתרר סביבי.
"מה אתה רוצה לעשות היום?" מימי שואלת.
אני קם. מסיט את הווילונות שבחלון הגדול, הצידי, ופותח את התריסים לרווחה. אני מתלבט אם לאכול או להתנקות ומחליט לחזור למימי. אין לי כוח לכלום. מה אני רוצה? מה הייתי רוצה? עשרים ושבע. מה זה אומר בכלל? מה חדש? אין שום חדש. אני לא מרגיש שום דבר שונה.
הייתי רוצה שמשהו חדש יקרה לי. משהו מיוחד. מעניין. שארגיש לא כמו בכל יום. הייתי רוצה להרגיש כמו שהרגישו פעם: תחושות פיזיות, התרגשות. לב הולם. "אי אפשר לתאר את זה במילים," סבא שלי אמר לי כשהייתי קטן. "תחושה. זה הדבר הכי נפלא שהיה פה בעולם. אין דבר נפלא יותר מתחושה. היית יכול להרגיש רוח על הגוף, טעם בפיך. היית יכול להרגיש התלהבות כשהיית מאוהב."
כשגדלתי קצת, סיפר, "כשראיתי את סבתא שלך לראשונה חשבתי שאני הולך להתעלף. הלב שלי הלם במהירות. הזעתי. כל גופי רעד מהתרגשות. אחחחח, מה לא הייתי נותן כדי להרגיש את כל זה שוב."
כשהייתי קטן חשבתי שהוא ממציא בשבילי סיפורים. כשגדלתי, קראתי שאורך החיים היה קצר בהרבה מהיום. אנשים חיו עד גיל 80, 90 ובמקרים נדירים אחרי גיל 90, אבל אז כבר בקושי תפקדו, התקשו לבצע פעולות פשוטות והזיכרון שיטה בהם. היו להם מחלות די קשות – דמנציה, פרקינסון, סרטן. אנשים עשו הכול כדי לחיות יותר שנים ולהיות יותר בריאים. אפילו הסכימו לעבור ניתוחים מתוך בחירה – כן, אדם בריא לגמרי היה עולה על שולחן הניתוחים כדי למתוח את עור הגוף. אמא אומרת שאסור לשפוט אנשים שחיו לפנינו כי הם לא ידעו כל מה שאנחנו יודעים היום.
הכול התחיל בכמוסות שהיו פריצת דרך. אלה שאנחנו בולעים כל יום לשיפור הזיכרון, למיצוק העור, להארכת חיים. "לקח שנים עד שהגיעו לתרכובת הנכונה של הכמסות," סבא סיפר. "בהתחלה השינויים היו מינוריים, אבל עם הזמן אנשים התחילו לחיות יותר שנים. מחלות זקנה נעלמו מן העולם ואנשים מבוגרים נראו צעירים מגילם הכרונולוגי." אבא של סבא שלי מת בגיל 110 וסבא שלי בן 130. אבא שלי ניתק קשר איתי ועם אמא שלי ואין לי מושג מה איתו.
"בהתחלה בני האדם היו מרוצים ממש," סבא סיפר לי. "אנשים התבגרו, הזדקנו והעור שלהם נשאר מתוח ומוצק. בשבילך זה מובן מאליו, אבל פעם לאנשים מבוגרים היו עור מקומט ובעיות בריאות וקושי לישון. לא כמונו, שמתכנתים את מספר שעות השינה."
"רצינו לנצח את המוות," סבא המשיך. "אבל לא ידענו מה המחיר. התחלנו לבלוע כמוסות ולקבל זריקות נגד הזדקנות. רק כשהשנים חלפו הבנו שאיבדנו את היכולת לחוש. איבדנו את חוש הטעם, איבדנו את ההתעוררות המינית. אחחחח… היום? כשאנשים מתקשרים רק דרך מכונות אי אפשר להרגיש את מה שיכולנו להרגיש פעם."
חשבתי על זואי ועליי. שנינו נולדנו לעולם שאחרי הכמוסות. לעולם שבו אין מגע בין אנשים. אני יודע שפעם ילדים נולדו בעקבות מגע גופני בין גבר לאישה, אבל היום ילדים נולדים מתוך החלטה משותפת וללא מגע. הגבר שואב זרע והאישה ביצית והם שמים את כל זה באינקובטור ובאים לקחת את התינוק אחרי תשעה חודשים. אבל אני מנסה להבין מה הם הרגישו, האנשים שחיו אז.
תמיד רציתי לשאול אותו עוד על הרגשות והתחושות שהוא היה חווה לפני עידן הכמוסות. פעם כששאלתי הוא אמר שקשה להסביר אותן, וגם שלפעמים, כשהוא ממש ממש מתרכז ומתאמץ, הוא מצליח לשחזר תחושה בגוף שלו, ושאם אנסה, אולי גם אני אצליח. יש לי חברים שאמרו שהרגישו כל מיני סימנים פיזיולוגיים, כמו שריטה או פצע מדמם, אבל אני לא יודע אם הם באמת חוו אותם. גם עדויות אחרות אני לוקח בערבון מוגבל. למשל, כשאולגה סיפרה שהרגישה צמרמורת, או דקל, שאמר שחווה טעם של שוקולד. שלא לדבר על יריב, שסיפר שחווה אורגזמה.
אבל פעם אחת גם אני הצלחתי להרגיש.
לפני ארבע שנים נשרה מעיני דמעה. לא הרגשתי שמשהו עומד לקרות. לא הרגשתי כל שינוי מקדים, ופתאום – דמעה! באותו הזמן נדחסנו מאות אנשים בקרון בקר. היינו צפופים כמו כוכבים בערפילית דחוסה. "קוראים למה שקרה שם שואה," סבא שלי אמר כשסיפרתי לו איפה הייתי. "הגעת למלחמת העולם השנייה. מיליוני אנשים נהרגו אז. יהודים הוצאו להורג במחנות ריכוז. גם המשפחה שלנו נרצחה שם."
אני רוצה לדבר עם זואי, אבל אם תגיד שהיא לא יכולה לדבר כי היא עסוקה או משהו, יהיה לי קשה מאוד לצלוח את היום. אני לא רוצה לחוות אנרגיות נמוכות ביום ההולדת שלי.
לא תכננתי תוכנית חלופית ואני מחליט להתקשר אליה בכל זאת. אם היא לא תרצה לדבר איתי ותשלח הודעה שהיא לא פנויה –
אבל אם לא אנסה אפילו –
מה ארוויח אם אפילו לא אנסה?
"תקשרי אותי לזואי," אני מבקש ממימי.
להפתעתי זואי עונה מייד. היא נראית כל כך יפה על המסך. היא מחייכת ושואלת איך אני מרגיש היום. אני לא יודע אם היא יודעת שיש לי היום יום הולדת.
"אתה נראה שמח," היא אומרת.
"אני מרגיש שמח," אני עונה.
אני שם לב פתאום לתחושה משונה בבית השחי. אני מסתכל בצג כדי לוודא את מה שאני כבר יודע – אחוזי חום גבוהים, אחוזי לחות גבוהים. תופעת לוואי – ריח לא נעים. ואני יודע, מבלי להמשיך לקרוא את הסימפטומים, שאני מזיע. ריח מוזר מתפשט באוויר. אני יודע שהיו דיווחים על אנשים שחוו הזעה אמיתית.
אני מכבה את המסך ושולח יד אל בית השחי הימני, ואז לשמאלי. הזיעה הזאת אמיתית. זה היום הולדת הכי טוב שיכולתי לבקש. גם עליי יגידו שאני ממציא סיפורים, אבל על כף היד שלי יש טיפות. אני מקרב את כף היד אל הלשון. טעמן מלוח. הריח ממשיך להתפשט בחדר. אני חווה תחושה אמיתית, אני חייב לספר עליה לסבא, הוא היחיד שיאמין לי.
אני מביט במימי. על הצג נכתב שזואי שאלה מה אני עושה היום. שהיא מחכה לתשובה דקה ושש־עשרה שניות.
זואי שואלת לאן נעלמתי. "התדר שלך לא שידר לכמה רגעים."
"אני מתנצל," אני אומר לה. כמה מטומטם אני יכול להיות? "אין לי שום תוכניות להיום." אני מתפלא שהיא לא ניתקה. מה אני יכול להגיד לה, שאני מזיע בגללה? שאני חווה תחושה פיזיולוגית אמיתית ממש עכשיו בשיחה איתה? היא תחשוב שאני שקרן, ואז כל מה שעשיתי כדי שנתקרב, יתמוסס. אני אומר לה שאני צריך כמה דקות כדי לכייל את התדר.
"כן, כדאי באמת שתבדוק אותו," היא אומרת. "אני מקווה שמדובר בכיול פשוט ולא בבעיה רצינית יותר, משהו שיצריך אולי לרדת לאוף-ליין." אני קולט את המזהה של אמא, אבל ממשיך לדבר עם זואי. אמא ממשיכה לצלצל. אני ממשיך להתעלם מהצפצופים. אני כמעט מתעצבן ומזכיר לעצמי שתיכף הם ייפסקו. היא סתם רוצה לשאול מה שלומי ולאחל לי עוד פעם מזל טוב ובטוח שהיא בסדר. זואי שואלת מה קורה, היא מרגישה שאני לא מאה אחוז איתה.
"לא, לא," אני אומר. "הכול בסדר. כיף לי לדבר איתך." אני מתלבט אם להוסיף אמירה יותר אישית, אבל זואי מתחילה לספר על פגישה שהייתה לאמא שלה עם הדודה שנפטרה כשאמא שלה הייתה ילדה. אמא שלה כל כך אהבה את הדודה הזו, ועכשיו, אחרי שנים של ניסיונות למצוא אותה, היא מצאה את התדר שלה וסיפרה לה מה קרה בשנים מאז שנפטרה. אני מתאמץ חזק לעקוב כי הצלצולים של אמא מסיחים את דעתי, עד שזואי אומרת שהיא רוצה לקרוא קצת, ושהיא תשמח לשמוע ממני בעשרים וארבע השעות הקרובות. אני שולח יד אל בית השחי ומרגיש ברטיבות.
אני חוזר לאמא. "מה אם היה לי משהו דחוף להגיד לך? ומה אם היה קורה לי משהו ואתה לא עונה?" היא שואלת. וכשאני לא עונה היא שואלת בטון מרוכך יותר – "כמה אחוזי הרעב שלך?"
אני בודק. רמת רעב – שמונים ותשעה אחוזים.
"מתקרב לחמישים אחוז," אני עונה.
"אני אוכלת כבר בעשרים וחמישה אחוזי רעב," היא חוזרת על מה שאני כבר יודע. "כמה פעמים אמרתי לך לא לעבור את החמישים אחוז? אתה לא שם לב שאתה לא מרוכז?"
"אני אתכנת משהו עכשיו," אני מבטיח לה. "ולפחות בחלק מהמנה יהיו מרכיבים בריאים."
מזלי שלא נולדתי לפני מאתיים שנה. לא יאמן שאנשים נאלצו להכין אוכל בעצמם. הם לא רק הכינו את האוכל, אלא ממש יצאו מהבית שלהם פיזית והלכו לחנויות וקנו אוכל וסחבו שקיות עם "מצרכים" בידיים שלהם, ואז הם היו מסדרים את המצרכים בארונות ובמקרר, וכשהם היו רעבים הם היו צריכים לשפוך, לערבב, למזוג, למעוך, ללוש ועוד כל מיני פעולות כאלה, עד שהאוכל יהיה ראוי למאכל, או מוכן, או טעים. אה, והקטע הגדול – הם אף פעם לא ידעו כמה באמת הם רעבים או שבעים. הייתה להם תחושה פיזית לא מדידה, ולפיה הם היו אוכלים, ולפעמים הם היו מתלוננים שהם אכלו יותר מדיי כי לא היה להם אומדן מדויק לרמת השובע. היה עוד סימן פיזי לרעב שקראו לו "קרקור בטן." מצחיק. ואז, כשהם סיימו לאכול, הם רחצו את הכלים שהם אכלו בהם. ואחרי כמה שעות, שוב הכול מחדש: לקנות מצרכים, לערבב, לטחון, לבשל, לאכול, לשטוף את הכלים. והכי גרוע היה שהיו אנשים שחיו באזורים מוכי עוני שבהם לא היה מספיק אוכל לכולם ובני אדם סבלו מתת־תזונה ואף מתו מרעב. הסיבה שיצרו את התזונה המלאכותית הייתה בסופו של דבר לא רק עניין של נוחות, אלא של הישרדות. בני האדם החליטו לא להמתין לכליונו של העשב או לתסריט אפוקליפטי אחר, אלא ליצור מערך הזנה שאינו תלוי בגורמים שאין להם שליטה עליהם, כמו מזג האוויר.
כשאמא יורדת אני מתכנת שניצל וצ'יפס ולוחץ על איקס אדום על כל הירקות. "תאכלי את ברוקולי," אני אומר, ומימי משיבה בפירוט על מעלות הברוקולי, אבל אני מנתק את המפרט התזונתי. לוקח לי ארבע ורבע דקות לאכול. אתמול לקח לי חמש וחצי דקות.
אחרי האוכל אני מתלבט אם לספר לאמא על ההזעה שחוויתי, כי אני לא רוצה לספר לה על זואי. היא בטח תמטיר עליי משפטים כמו – "בזיעת אפיך תאכל לחם," כאילו יש למשפט הזה איזו משמעות בימינו.
אני קולט את המזהה של סבא. אני חושב שהוא בטח רוצה לברך אותי ליום הולדתי ואני מתכנן לספר לו על ההזעה.
"תעני, מימי," אני אומר.
"סבא שלך נפטר במפתיע," אני שומע את סמואל המחשב שלו אומר.
"מה?" אני שואל, וסמואל אומר שוב, "סבא שלך נפטר במפתיע."
אני לוחץ על אנטר. "דו"ח הנתיחה יהיה מוכן בעוד ארבעים ושלוש דקות," סמואל אומר.
אני קם וסוגר את הווילון ומגיף את התריס. ומתיישב על הכורסה. כבר לא תהיה לי הזדמנות לשאול אותו את כל השאלות שהיו לי. אני ממצמץ חזק. משפשף את העיניים חזק, אבל שום דמעה לא זולגת. אנשים נעלמים מהעולם כמו שהזיעה מתאיידת מהגוף האנושי, אני חושב.
"מימי, חברי אותי בבקשה לסימולציה של הבכי," אני אומר. "על דרגה ארבע."
"אני מבינה שאתה זקוק להקלה מיידית," מימי אומרת.
אני מתיישב מולה, עוקב אחר מחוג הסימולציה רץ ומטפס עד שהוא נעצר ודמעות מתחילות לזלוג מעיניי.