קולות המסיבה מהחדר ליד עמעמו רק בקושי את דפיקות ליבו של אלון. הוא שטף את פניו בכיור הקטן מולו, משפריץ בטעות על הרצפה אגב כך. הוא ניגב את פניו עם ידו, מורח את הנצנצים שעיטרו את לחייו.
הוא כבר איבד ספירה כמה פעמים הלופ הזה התחיל, בו הוא מוצא את עצמו במסיבה הזאת, וכל ניסיון להימלט רק מתחיל את הכל מחדש. הוא הרטיב קלות את שיערו החום, מסדר אותו ושוקע במחשבות.
הפעם, חשב לעצמו, אולי יצליח להבין סוף סוף מי היא אותה דמות מסתורית שאף אחד אחר מהנוכחים במסיבה לא התייחס לקיומה.
אלון יצא מהשירותים והלך ישירות אל שולחן האלכוהול, לא מבזבז זמן וישר מוריד בגרונו שני שוטים של משקה חריף וצורב. אולי האלכוהול יוכל להסביר את הערב המוזר הזה, כי אין סיכוי שיצליח לעבור עוד רצף שיחות חולין משעממות עם אותם האנשים.
בפעם הראשונה שמצא את עצמו במסיבה הזאת, הוא היה מבולבל אך נרגש. המקום נראה לו מוכר, אם כי לא הצליח להבין למה. הוא זיהה את התמונות על הקירות, ואפילו את עצמו בכמה הם, אך לא יכל לשייך שמות או הסברים לאנשים שהיו שם סביבו. "מה לעזאזל…" הוא לחש לעצמו בזמן שבחן במהירות את אותם התמונות, לפני שהחל לחקור את קומת הכניסה והאנשים שבה.
ליה, מי שהתגוררה בבית בו התקיימה המסיבה, הייתה האחרונה שדיבר איתה כל פעם, מהסיבה הפשוטה שהיא הפחידה אותו. הוא לא ידע למה, אבל השיחות שלהם הרגישו חמוצות, כאילו משהו בהן חסר, אבד ונעלם.
"היי, איזה כיף שבאת!" בחור אחד ניגש לחבק אותו, ואלון מיהר להשיב את החיבוק, טופח על גבו. היה בו משהו מוכר ומנחם, ומבין כל שלושת האנשים המוכרים במסיבה, אלון חיבב אותו הכי – הוא היחיד שבאמת ניגש לדבר איתו באופן כה ידידותי.
"אנחנו מכירים, לא?" הבחור שאל בחיוך, בטוח בעצמו. אלון הינהן בשעמום – כך עשה גם בפעמים הקודמות שדיברו. חיוכו של הבחור התרחב עוד יותר בשעה שהחל לספר לו על תחביביו. אלון הצניע אנחה. הוא כבר הכיר היטב את השיחה הזאת, ולא היה לו דבר להוסיף. מתוך הרגל, הוא פנה להביט הצידה, בידיעה שיפגוש שוב ברוח.
כשהבחין בה לראשונה הוא היה מופתע מאוד והקדיש זמן רב להתבונן בה – גופה צנום, פניה עגולות וילדותיות, שיערה עשוי קווים רכים ועגלגלים – הוא הביט דרכה, אך נראה שלנערה ההיא לא היה אכפת. היא בהתה בו בעיניים פעורות ועצובות אך מבט משועשע על פניה.
"מי זאת?" אלון שאל אז את הבחור, עוצר אותו מהשיחה החד-צדדית שלהם.
הבחור עקב אחר מבטו הצידה, איפה שהילדה, הנערה ההיא, עמדה ובהתה. "הממ?" הוא שאל, אך לא ענה ולא התייחס. "הבחורה במגנט? זאת ליה, כמובן." הוא אמר, מצביע על המקרר שהיה מאחורי אותה רוח. ככה אלון הבין שאיש אינו מבחין ברוח ההיא מלבדו, ועם זאת, לא הצליח להביא את עצמו לדבר איתה, נסחף תמיד לשיחות עם הנוכחים במסיבה, אותם שלושה אנשים מוכרים שהיו נלהבים לדבר איתו.
"כיף שבאת, אחי." הבחור אמר לאלון, כשסיים את שטף הדיבור שלו. אלון פנה להביט בו שוב, מהנהן. "כן…" הוא אמר, שיערו נע מעלה-מטה עם תנועות ראשו. "אני חייב ללכת."
"אבל רק הגעת, לא?" הבחור השני ניסה לעצור אותו, אבל אלון כבר הלך משם הלאה, עובר מהמטבח אל הסלון, בידיעה ששם יפגוש את האדם הנוסף שבאמת דיבר איתו. נראה שמעבר לשלושת האנשים מהתמונות, כל שאר הנוכחים במסיבה היו כמו בובות תצוגה בלבד, היות וכל ניסיונותיו של אלון לדבר איתם העלו חרס. הנוכחים האחרים במסיבה לא ענו לו ולא התייחסו אליו, כמו עם אותה רוח רפאים.
"טוב, איפה הבחור השני, בואו נגמור עם זה…" אלון לחש לעצמו בעייפות. הוא כבר ניסה לצאת מהבית ולברוח, או להתעלם מכולם ולהסתגר בשירותים, אבל הוא מעולם לא הצליח להימלט מהמסיבה ומצא את עצמו שוב-ושוב באותה דירה מוכרת וזרה. הדבר היה מדאיג אותו מאוד, אם הוא לא היה מקשר את כל הלופ הזה למחברת הישנה שמצא בביתו בערב לפני, היומן הישן שלו.
"מ'נשמע." הוא אמר בקצרה לבחור עם שיער ארוך שישב על הספה בסלון. אלון כבר הכיר אותו בשמו, דור, אבל לא היה לו כוח לשיחה חסרת תכלית נוספת.
"היי לך!" הבחור אמר לו בחיוך מנומס. זה דבר נוסף אליו אלון שם לב – אף אחד משלושתם לא פנה אליו בשמו. דור עמד להגיד משהו נוסף אבל אלון החליט לדבר במקומו.
"בוא נזרז את העניינים, אוקיי?" הוא אמר, "אתה יודע משהו על הרוח? לא, נכון?" הוא ענה במקומו וצנח אל הספה בשיעמום. דור הטה את ראשו בבלבול. "איזו רוח? החברות?" הוא שאל בתמימות, או אולי בטמטום, אבל אלון לא התייחס. הוא זיהה את הרוח עומדת ליד דלת המרפסת, ממתינה לו לגשת לשיחה האחרונה לאותו הערב. "כן אחי, לגמרי." אלון אמר במרירות. הוא חזר להביט בדור, שבבירור עישן או שתה יותר מדי מהבעת פניו המחוקה. ככה לפחות אלון הניח, או שאולי התאורה בחדר היא זו שגרמה לדור להיראות טיפה פחות ממשי, לא היה לו מושג ולא היה לו אכפת.
"כדאי שתלך לדבר עם ליה עכשיו." דור אמר לו, כאילו לפי תסריט או תזמון שנכפה עליו מראש. אלון בלע רוק בחשש והבעה חמוצה על פניו. נראה שכל הערב הזה בנוי ומוביל לשיחה בינו לבין ליה, ולא היה לו מושג למה. בפעם הראשונה הוא ניסה גם לשאול ולברר, אבל אף אחד לא באמת הבין למה הוא שואל. "אתם חברים ממש טובים, לא? אחי אתה מוכרח לדבר איתה, לא התראיתם מלא זמן!" הבחור אמר לו בפליאה.
"אה, כן, נכון." אלון אמר, היות והמידע היה לו חדש. אבל כל פעם שדיבר עם אותה בחורה, ליה, הוא הרגיש יותר ויותר כבדות בליבו, במיוחד כי השיחה איתה לרוב גרמה לכך שהערב יתחיל מהתחלה.
לאלון לא היה רעיון טוב יותר, אחרי ששני הבחורים איתם דיבר התעלמו שוב פעם מהקיום של אותה הרוח. אלון נופף אל דור לפני שפנה משם אל המרפסת. "שני אנשים מתוך שלושה… קדימה, רק לדבר איתה ולתת להכל להתחיל מחדש…" הוא מלמל לעצמו.
במהרה, הוא שקע שוב בשיחה עם ליה, שלמרות כל החששות דווקא היתה אשת שיחה נעימה. אלון אפילו מצא את עצמו מחייך בזמן שהתבדחו זה עם זו כמו שני חברים ותיקים. הוא סיפר לה באריכות על שני חבריו הקרובים והאירוע המצחיק שקרה להם בתחנת הדלק בחודש שעבר, וליה נראתה מתעניינת.
"אוי, אתה כל כך צודק!" היא אמרה, וצחוקה המתגלגל נעם לו. אלון חייך קלות, אך עיניו עדיין חיפשו אחר רוח הרפאים. אמנם הוא היה כעת במרפסת ולא בתוך הבית, אבל הרוח תמיד עקבה אחריו בסקרנות, קשורה אליו כפי שהוא הרגיש שנקשר אליה.
"תגיד, אתה מכיר עוד אנשים כאלו?" הבחורה שאלה, דוחקת בו. "אולי תביא אותם פעם הבאה, אני תמיד שמחה לחברים חדשים."
אלון פנה לרגע להביט בה בפליאה. הוא לא באמת הכיר אותה, אבל בכל זאת משהו בבקשה גרם לליבו להתכווץ. האם זה כל מה שרצתה ממנו? חברים חדשים – חברים אחרים?
"אה, כן." אלון מלמל. הוא הפנה את מבטו שוב לכיוון הבית, מזהה את הרוח עומדת בתוך הדירה, על גרם המדרגות. הוא הצליב מבטים לרגע אחד עם אותה הרוח שרק הביטה בו בעיניים פעורות והנהנה, כאילו היא ידעה את התשובה לשאלה שאלון לא הצליח לבטא. אלון השפיל את מבטו, מובס. "איך…" הוא התחיל לשאול את הבחורה, אך המילים כמו התמוססו בפיו כשניסה לפגוש שוב בעיניה. ליה נראתה פתאום פחות כמו הבן אדם שהיתה לפני רגע, ודמתה יותר לרוח רפאים בעצמה, משהו בין אדם לאוויר, ולא נראה שהדבר מפריע לה. היא עדיין חייכה ונראתה נינוחה, לא מתרגשת מהשינוי או ממילותיו של אלון.
אלון רעד קלות אך ניסה לדחוף את ההרגשה הצידה ולהכריח את עצמו לדבר. "איך זה שאף אחד לא מתייחס לרוח?" הוא שאל, "רוח הרפאים?"
"איזו רוח?" ליה ענתה, ומבטה מבולבל אך חיוכה לא נופל. "זה לא יפה לקרוא ככה לדור." היא צחקקה, מתייחסת לבחור עם השיער הארוך איתו אלון דיבר לפני כן.
"זה לא מה שהתכוונתי," אלון אמר, מצוברח. הוא ניסה להסביר את עצמו שוב והרגיש כאילו ליה מפרשת בכוונה את כל מה שהוא אומר באופן שגוי. "את לא רואה אותה? שם?" הוא הצביע אל מאחוריהם, איפה שהרוח עמדה בין שאר האנשים – הניצבים – במסיבה.
"אני חושבת ששתית יותר מדי." ליה אמרה בחיוך, אך נימת קולה לא הביעה שעשוע. היא אפילו לא הסתכלה כדי לראות על מי אלון מדבר, מתעלמת. בפעמים הקודמות הוא פשוט ויתר, אבל נמאס לו פעם אחרי פעם להתפספס על ידי אותם שלושה אנשים ידידותיים. הם התייחסו אליו כחבר אבל לא באמת שמעו אותו. "תראי-" אלון ניסה לומר שוב, אבל ליה עצרה אותו. "זה נחמד שבאת." היא אמרה לו במקום, "אולי כדאי שתלך כל עוד אתה לא שיכור, הא?" היא אמרה בצחוק. אלון רק גלגל את עיניו באנחה, "אני מנסה! אבל כל פעם הערב הזה פשוט מתחיל מחדש!" הוא אמר בכעס. ליה רק הביטה בו בגבות מכווצות, לא מבינה כמו תמיד. היא יישרה את החצאית שלה והתעסקה בשיער המתולתל שלה, מחפשת דרך להתחמק מהשיחה המוזרה איתו. "אתה לא חייב להיות פה…" היא מלמלה.
אלון הסכים איתה, אך לא אמר זאת בקול. הוא התחיל להבין שוודאי יש סיבה לנוכחות שלו בערב הזה, במסיבה ההזויה הזאת, אבל עוד לא הצליח לפצח למה. כל השאלות שלו רק הובילו לשאלות נוספות.
הוא לא הרגיש שייך לאנשים האלו, לא כפי שהרגיש בהתחלה, כשהכל היה חדש לו. כשרק הגיע לכאן הוא אמנם היה מבולבל אך הצד ההרפתקני שבו נהנה להכיר את האנשים ואת הסביבה, במיוחד מאחר והיה בהכל משהו מוכר ומנחם. אבל כל הדיבורים האלו לא הובילו לשום מקום, ואלון התחיל להתגעגע לאנשים האמיתיים בחייו, בהם היה משהו מעבר למציאות השקרית שבה הוא תקוע.
"את כל כך מזויפת." הוא סינן ברוגז לליה לפני שפנה משם בחזרה אל פנים הבית. הבחורה וודאי הייתה מעורערת לרגע ממילותיו, אבל לא היה לו אכפת. היא בכלל לא אמיתית, למיטב ידיעתו. כלום במסיבה הזאת לא אמיתי. הוא חייב למצוא את הדרך החוצה אל העולם האמיתי.
אלון פסע במהירות אל גרם המדרגות, שם חיכתה לו הרוח כמו בפעמים הקודמות. "בבקשה, בבקשה שזה יעבוד הפעם…" הוא התפלל כשניגש אליה. "היי-" הוא הושיט את היד לאחוז במעקה כשהרגיש שהוא נופל ומצא את עצמו עומד לבד באמצע גרם המדרגות.
"לא שוב…" הוא מלמל באנחה כבדה. בדיוק כשעמד להצליח ולדבר עם הרוח הערב התחיל מחדש, סיוט מתמשך שלעולם לא נגמר. הוא מצא את עצמו תקוע עדיין בביתה של ליה, מביט מלמעלה על המסיבה בקומה מתחת, כשמאחוריו הקיר מעוטר באותם תמונות מוזרות ותלושות, בהם הוא זיהה את עצמו עם שלושת האנשים במסיבה תחתיו.
הוא השתהה הפעם על התמונות, בוחן אותם מקרוב יותר ועיניו נפערו בהפתעה. בהתחלה האנשים האלו היו זרים לו, ונראו מסקרנים רק על סמך תחושת בטן מוזרה של דז'ה וו. לאחר שדיבר והכיר את שלושת החברים האחרים מהשיחות במסיבה, יכל להבין שיש בינם היסטוריה מזויפת כלשהי. ועכשיו, כשהביט בתמונות, הופתע לראות ששלושת האנשים האחרים שקופים למחצה כעת, ונראים יותר כמו רוחות בעצמם. "מה השתנה?" הוא שאל את עצמו, תוהה איך זה שהאנשים האלו נהיו רוחות בעצמם ובכל זאת לא הבינו מי היא הרוח שכרכרה סביבם לכל אורך המסיבה. "אולי עכשיו הם יבינו?" הוא מלמל לעצמו, ומתוך הרגל כבר החל לחפש בעיני את הרוח ההיא. במסיבה תחתיו השיר התחלף לנעימה מוכרת שאלון זכר שאהב כשהיה נער. הוא צפה בשלושת האנשים מהתמונות צורחים בהתלהבות ובאופן אוטומטי ניגשים אחד אל השני, רוקדים וצוחקים. הוא הביט בהם בתחושת חמיצות כשעיניו נחו על רוח הרפאים ההיא. היא עמדה לצד השלושה הרוקדים והביטה בו, מנסה להסביר לו בלי מילים את מה שהוא עצמו הבין באותו הרגע.
"אני מכיר אותך." אלון אמר בקביעה, הפעם לא שואל ולא מחכה לתשובה.
הרוח מולו נראתה מלוטשת, גשמית. היא הביטה בו במבט תמים וראשה מוטה הצידה. הוא לא נרתע ולא הסיט את מבטו כשצבע שטף אותה, שיערה שהיה כעת בצבע חום-עמוק גלש על כתפיה כשהיא מצמצה, לא מאשרת ולא מכחישה את טענתו של אלון.
"את…" אלון מלמל והשתתק.
הכל היה ברור לו פתאום.
"את אני."
החדר הטשטש לצבעים מרוחים, כשאף אחד מהנוכחים במסיבה לא היה חשוב יותר. אלון הביט בחיוך נכמר על הנער מולו, כעת כשיכל לראות אותו כפי שהוא באמת, לא עוד רוח רפאים שקטה.
"חיכיתי שתבין את זה. וכל עוד לא הבנת, המסיבה היתה חייבת לחזור על עצמה." הנער אמר לו, "זה לא נגמר טוב, זוכר?"
אלון כבר לא נזקק לשאלות. הוא ידע את התשובה בעצמו, למה נער הרפאים לשעבר התכוון. הוא עצמו היה שם לפני שנים, באותו הערב שזה עתה נחלץ ממנו.
"אני זוכר." אלון אמר, מושיט את ידו אל הנער מולו, צלם ממשי של מי שפעם היה, אז כשבילה עם השלושה מהמסיבה ואף פעם לא עצר לשאול איך זה היה בסדר עבורם להתעלם ממנו. "אבל זה לא ככה יותר."
הוא אחז בידו של הנער והשניים יצאו החוצה מהמסיבה, מניחים לעולם להתמוסס.