התינוק זחל לו בהחלטיות הלוך ושוב ברחבי החדר. הגיע אל הספה, הניח עליה יד כאילו מתכוון לעמוד בפעם הראשונה והתחרט, הסתובב והמשיך על השטיח. האח בערה באור אדום, כמו צבע שיערו. היא הפיצה חום נעים, שהתינוק כבר למד שאם יתקרב אליו יותר מדי יהפוך ללוהט ומכאיב. הוא זחל עד שהגיע אל השולחן, שעליו מכשיר מוזר השמיע קולות שהוא לא הבין, אבל הרגיש שהוא רוצה לזוז איתם. הוא כמעט נעמד גם בקצה הזה, אבל נכשל ונפל על הגבול שבין השטיח לרצפה. הוא התחיל לבכות, אבל הסובבים אותו המשיכו לשבת בלי להוציא קול. חלקם הסתכלו עליו וחלקם החוצה, דרך החלון. אחרי דקות ארוכות של בכי הוא חזר אל הספה באותה החלטיות שאחזה בו קודם. בהתחלה זחל אל אימו וצעק, אבל לא הצליח להסב את תשומת ליבה אליו, אז הוא זחל והתיישב מול אביו. שם התחיל מחדש את בכיו, עד שנאסף אל חיק האב ונוענע לתוך השינה.
השלג שנערם בחוץ כמעט היה זהה לשלג שגאלאב זכרה וכמהה אליו. הוא כמעט הצליח לעבוד עליה בדומות הצלילים והצבעים שלו, אבל היא ידעה שהוא פושר ורך למגע. היא לא הסיטה את מבטה מהחלון גם כשהתינוק שלה בכה, ורק כשנאבין, בעלה, הרים לבסוף והרדים אותו היא הסתכלה עליו סוף סוף. הילד הראשון שנולד אחרי שנחתו. הוא היה לבן יותר ממנה ומנאבין, היות שמאז לידתו נחשף רק לזמנים קצרים לשמש החלשה של הכוכב הזה. היא פחדה להרגיש חיבור אליו, ופחדה מזה שעד עכשיו לא הרגישה כזה. נגן המוזיקה סיים לנגן את האלבום ועתה הם ישבו עתה בדממה, נותנים לצלילים של האש באח ושל השלג שבחוץ למלא את החלל. היא, נאבין, ועוד שלושה נערים שעזרו להם בבית. אחד חלקי ארבעים מכלל מהמתיישבים בחדר אחד. האור הדועך בחוץ גרם לגאלאב לרצות לישון גם כן, אבל היה זה רק חצי היום. היא ידעה שבקרוב השמש תאיר מחדש בעוצמה עד הלילה.
עברו שישה חודשים מקומיים מאז הגיח לאוויר העולם הזר הזה, טיארה, והיא עדיין לא נתנה לו שם. המתיישבים קראו לו בפשטות "תינוק", או "התינוק" – לא נולד אחד נוסף מאז ההגעה. צמד המילים "הבן הראשון" גם נזרק לאוויר מדי פעם, וגרם למוחה להתוות את המילים "הבן האחרון". היא תמיד הרגישה אשמה כשחשבה כך, כאילו היא בוגדת בהתיישבות שלהם עוד לפני שנתנה לה הזדמנות. התינוק נולד מיד כשירדו מספינת החלל שלהם – אפילו לא הניחו אבן אחת כדי לבנות בית, וכבר התפנו למרפאת הספינה. הכאב היה מעבר לכל מה שיכלה לדמיין, וקהות החושים ששהתה בה אחרי הלידה גרמה לכל המתיישבים לחוסר נוחות ופגמה בחודשים הראשונים של הקמת מרכז החיים החדש. במקום להוביל את הבניה כמו שהייתה אמורה, גאלאב ישבה ובהתה בארץ הזרה, בגשם העדין שירד כמעט כל הזמן או בצמחיה הלבנה. היא עדיין לא הרגישה שיצאה ממנו לגמרי, מהערפול הזה.
נער מבוגר נכנס לבית וניגש לנאבין. הוא היה אחד הסיירים שלהם, וגאלאב הרגישה דקירה מוזרה מהפנייה שלו אל נאבין – למרות הכל, היא אמורה להוביל את כל ההתיישבות בעולם הזה. היא ניסתה להאזין ושמעה משהו על מקור אנרגיה, והתרגשות קטנה פיעמה בה עד ששמה לב שנאבין נמנע בכל כוחו מלפגוש את מבטה. זה גרם לה להיכנס לערבול המחשבות הקבוע שהיה לה מאז הלידה של התינוק והחדשות על שאר המורדים שהיו אמורים להצטרף אליהם, אבל אז הסייר הצטרף לשאר הנערים, והם קמו והתחילו לסדר את הבית. התנועה הוציאה אותה מהמחשבות האלה והיא בירכה על כך בשקט.
הם החליטו שיבנו עוד חדר מגורים לבקתה שלה ושל נאבין וביקשו מהנערים שיעזרו להם. הנערים הגיעו מלאי כוונה, אבל יצא שאת שעות הבוקר בילו במקום בישיבה וסלון והסתכלות בתינוק הזוחל לו ממקום למקום בפליאה.
"מה", אמר אחד מהם, יוליסס. "בחרת כבר שם?". היא הסתכלה עליו והנידה בראשה. הוא משך בכתפיו וחזר לסדר בעצלות. היא שמעה את אחד הנערים האחרים, טלאם, ניגש אליו ואומר לו בלחישה שהייתה חזקה מדי, "תינוק לא יכול להיות כל כך הרבה זמן בלי שם. הוא בסוף לא יצליח לקבל אף שם". האישום במשפט הזה הקפיץ אותה. היא לקחה את התינוק מזרועותיו של נאבין ויצאה החוצה בסערה. נאבין קרא לה בהפתעה ושלח יד לתפוס אותה, אבל פספס במילימטר. היא טרקה את הדלת בפניו והמשיכה האלה. היא שמעה את הדלת נפתחת ואת נאבין צועק לה, אבל היא המשיכה ללכת בלי להסתכל לכיוונו. בכבידה של הכוכב הזה הצעדים שלה היו קלים יותר, אבל האוויר היה דליל יותר ממה שהתרגלו אליו בספינה וכשהגיעה אל קצה האיזור של הבתים כבר התנשפה בכבדות ונעצרה לנשום. התינוק, שהתעורר בינתיים, הגיב להפתעתה בשמחה על היציאה הפתאומית ודרש ממנה בשפתו הילדותית להמשיך ללכת. "אמ'א, עוד!". בינתיים נאבין הספיק להגיע. הוא הביט אליה, למטה, ושאל "מה קורה?".
"הייתי חייבת לצאת משם. כולם כועסים עלי. ובצדק". היא מלמלה, עדיין מתנשפת. היא הביטה אל האדמה הנוכרית ובחזרה אליו. התינוק ניסה להחלץ מהאחיזה שלה, אבל היא תפסה אותו חזק יותר וקמה שוב. "אני חייבת למצוא לו שם, נאבין. כולם מחכים לזה".
"באמת, זה מה שהקפיץ אותך?". הוא צחק. הצחוק שלו, שבדרך כלל הרגיע אותה, רק גרם לה לאי נוחות גדולה יותר. "בואי, הם סתם מדברים ביניהם. אנחנו צריכים להסתכל על הבניה, להשגיח עליהם. בעיקר על יוליסס, הוא בכלל לא שם לב מה הוא עושה בימים האחרונים".
"הם לא סתם מדברים. ואתה מוזמן לחזור. תשגיח עליהם", אמרה, והסתובבה ממנו הלאה. הבתים נבנו בתוך עמק, ועד כמה שידעה לא היו מתיישבים שיצאו ממנו מלבד כמה סיירים. היא הביטה הלאה, אל ההרים שלפניה, והתחילה לצעוד לכיוונם. התינוק קרא לאביו, ונאבין התקדם איתה בהיסוס. "גאלי, מה קורה לך?". היא נסתה ללכת מהר יותר ממנו, אבל החודשים האחרונים פגעו ביכולות שלה, והוא השיג אותה בקלות. "אני צריכה ללכת, אני צריכה לחשוב". הוא הניח יד על כתפה והיא התנערה ממנו. "תן לי להיות לבד איתו". "בסדר", אמר. הוא נשאר במקום, והיא ידעה שהוא ימשיך לעקוב אחריה. הם עדיין אהבו זה את זה, אבל היא חשדה שהוא לא סומך עליה להיות עם התינוק לבד. כנראה שבצדק.
היא המשיכה לטפס, והתינוק התעורר ונרדם לסירוגין על הכתף שלה, בוחן לפרקים את הסובב אותו בעיניים כמעט עצומות. השמש חזרה להאיר והחום התגבר. אחרי שעלתה כמה עשרות מטרים קו השלג נגמר. האדמה הפכה בבת אחת לאדומה וחולית. היא הסתכלה אל הישוב, הרחק מתחתיה. "רוזמרי", על שם אמא שלה. ככה היא רצתה שיקראו לישוב, אבל זה עדיין לא הוחלט. היא ידעה שזה מצחיק וכואב שהיא מצאה שם לישוב לפני שמצאה שם לבן שלה, אבל בינתיים שניהם נשארו חסרי שם.
מבטה עקב אחרי השביל שהשאירה מאחוריה, רסיסי שלג וצמחים לבנים מנופצים. היא שמה לב שבצעדים האחרונים השלג נצבע בנקודות אדומות, אבל רק במבט ברגליה הבינה שנפצעה. היא התעכבה במבטה על בעלה, שנעצר כשהיא עצרה, ואחרי זה הסתכלה על הספינה ההרוסה שלהם, שהביאה אותם בבטחה לאדמה הרחוקה הזאת ואז כבתה, עמדה בדממה, מתנשאת מעל מבני המגורים ומעל העצים הלבנים הנמוכים. השלג, שהפסיק לרדת, נערם והטווה לה מעין גלימה. הבתים עצמם, כשלושים גושים מרובעים עשויי עץ לבן ובוץ אדום, כוסו גם כן ונראו כמו רוחות רפאים. הייתה חבורה מצומצמת של נשים שהקימו חוות אגרולוגיות למחקר על גגות הבתים, והעצים נתנו קרניים מוזרות לרוחות הרפאים האלה. "הכל הפוך פה", היא לחשה לעצמה ולתינוק. "השלג חם והחושך בצהריים והעצים לבנים, הכל הפוך". היא הצמידה את שפתיה ללחי התינוק. "אולי ככה אקרא לך, 'הפוך'". היא צחקה והתינוק הסתכל עליה וצחק גם הוא. אני לא יכולה לקרוא לו ככה, חשבה. יהיה לו מספיק קשה.
היא העבירה שוב את המבט על הישוב, שמרגע שהאור החל לעלות מחדש נמלא פעילות, ולא יכלה שלא להרגיש שכל הפרויקט הזה חסר תקווה וחסר משמעות.
הם היו הראשונים שהגיעו לכוכב הזה, טיארה. הראשונים והאחרונים. הם היו אמורים להכין את הכוכב לשאר המשפחות שהיו על ספינות המורדים הגדולות יותר, האיטיות יותר, אבל ההגמוניה שהם נלחמו בה החליטה להפוך אותם לדוגמה עבור שאר המרידות. לפי החדשות שהם עוד הספיקו לשמוע לפני שיצאו לגמרי מטווח קליטה, כל שאר הספינות הושמדו לחלוטין. מאות אלפי אנשים, ובראשם מפקדת ההתנגדות – אמא שלה – נהרגו ברגעים. הם היו האחרונים שנשארו. אולי ככה היא תקרא לתינוק. אנטימה – אחרון. תחושה נוראית פעמה בורידיה, וגאלאב עצרה.
היא הורידה את התינוק והתיישבה על האדמה, מסדרת את הנשימה. המוח שלה ניסה להתרגל לזה שהשלג פושר. היא לא הצליחה ליישב את מראה עיניה ואת התחושה ברגליים. היא ידעה שהשלג, וגם הגשם כאן, לא הכילו רק מים, ובכל זאת היה למורדים את המזל שהם היו מספיק קרובים בשביל להיות תחליף ראוי לבני אדם. היא הצטמררה מהמחשבה שהתינוק לא ידע מה זה שלג אמיתי. קר וגבשושי יותר. היא התנערה וניסתה לקום, אך גופה הלא מתורגל בגד בה והיא נפלה לרצפה. נאבין זינק אליה, כמו משום מקום, ווידא שהיא בסדר. היא הצליחה להעמד בעזרתו, והריצודים השחורים שתקפו את שדה הראייה שלה נעלמו. "אתה לא מרגיש שהכל חסר תועלת כאן?", היא אמרה בלחש, ופנתה אליו. נאבין הניד בראשו. "אנשים בכלל יודעים את זה? שאין עוד אנשים שיבואו? אנחנו מכינים פה התיישבות לאף אחד". דמעות ניקוו בעיניה, והיא ראתה שגם בעיניו.
"אני לא מבינה איך אנשים פשוט התרגלו לרעיון הזה", המשיכה. "לא למרחק שלנו מכדור הארץ, לא לכוכב המוזר הזה ולא לרעיון שכל מי שיכל לבוא אלינו מבחוץ או מת או רוצה להרוג אותנו".
"זה לא שהם לא מבינים, גאלי. הם פשוט ממשיכים הלאה כי הם חייבים. הם גם צעירים יותר. רק את ואני באמת חיינו בכדור הארץ. רובם נולדו בכוכבים אחרים או חיו על ספינות. רוב מי שכאן בכלל נולד אחרי שיצאנו לחפש את טיארה. הם פשוט שמחים להיות על אדמה, כל אדמה".
"האדמה פה היא תחליף עלוב לאדמה. השמיים פה הם תחליף עלוב לשמיים. אין לנו איך לצאת מכאן ואין לנו איך להמשיך כאן. אני לא מסוגלת לעמוד בזה!" צעקה. היא לקחה את התינוק, שערבב לו בשמחה השלג והאדמה, ושוב פנתה ללכת.
"את יודעת, יכול להיות שנצליח לצאת מפה", אמר נאבין. היא נעצרה. "מה זאת אומרת?". "לא רציתי לומר לך עד שנהיה בטוחים, בגלל ה… את יודעת, לא רציתי סתם לפתח בך תקוות שווא, אבל אתמול הסיירים הלכו בערך בשביל הזה וראו מרחוק, בערפל, איזה הר שיכול להיות שיש בו פעילות געשית. אם באמת יש כזו, אמורים להיות לנו מספיק כלים כדי להשתמש באנרגיה משם ולצאת, אבל הם לא הספיקו ממש לבדוק לפני החושך והם לא חשבו שזה דחוף מספיק בשביל להמשיך להתקדם". היא קפאה, פעימות ליבה מחרישות את אוזניה בעוצמה, ואז התחילה לרוץ במעלה ההר, מתעלמת מהאוויר שהלך ונהיה קשה יותר לנשימה ומהצעקות של נאבין. רק כשנפלה שוב הבינה שהשאירה את התינוק מאחור.
גאלאב התעוררה ישובה בכיסא במערה קטנה. נאבין עמד בפתח המערה, התינוק בזרועותיו. הוא לא הסתכל לכיוונה. היא הרגישה רע מכל בחינה. "בכדור הארץ יכולתי לרוץ את ההר הזה בלי בעיה". נאבין הסתובב אליה ואמר בקול שקט, "אני אחזור עכשיו עם הילד, גאלאב. אשמח שתצטרפי אלי". "איך לא אמרת לי על הסיירים אתמול?". הוא נאנח ופתח שוב את פיו אבל גאלאב קטעה אותו. "אני המנהיגה פה, נאבין. אני עדיין המנהיגה. אני הובלתי אותנו לכאן, אני אוציא אותנו מכאן. איך אתה לא משתף אותי במידע כזה?", הקול שלה הלך ונהיה שקט יותר, כמו תמיד כשכעסה. "אתה אמור להיות בעלי, אתה אמור תמיד להיות בצד שלי". הוא הסתכל עליה לרגע ויצא מהמערה. היא יצאה אחריו וצעקה, "בכדור הארץ הייתי מעלה אותך למשפט עכשיו, בעלי או לא בעלי!". קולו איבד שליטה כשצרח, "אנחנו לא בכדור הארץ ולא חוזרים לשם, מתי תביני את זה כבר?!". הוא ניגב את פיו, הסתובב והלך.
עד הערב גאלאב נשארה לשבת על הרצפה בפתח המערה, מתנדנדת בין הקהות הרגשית שחזרה במלוא עוצמתה ובין הכאבים הפיזיים ברגליה, בגבה ובראשה. היא ליטפה לעצמה את הברכיים, ומחשבות עפו והסתחררו בראשה. מחשבות על הבית הישן, על המשפחה שהייתה לה, על המשפחה שיש לה עכשיו. על הזמנים שתכננו את ההמלטות אל הכוכב הזה, אל ההתחלה החדשה. היא נגעה בשערה שהלבין, וחשבה שאולי אפשר לקרוא לתינוק "גאורנג", לבן. גם ככה הכל פה לבן. מרחוק היא ראתה מספר דמויות מתקרבות. היא לא הצליחה לזהות אותן עם האור שדעך וקיללה את הראייה שלה שגם הלכה והדרדרה. היא הרגישה שכל דבר בכוכב כאן דוחה אותה ממנו, מנסה להרוס אותה. רק כשהתקרבו זיהתה את נאבין וכמה גברים נוספים, צעירים, ששימשו כסיירים. נאבין נשא את התינוק איתו, השיער של שניהם נוצץ באדמוניות. אולי אקרא לו אֱדום, חשבה. על שם האיש העתיק, והעם העתיק שבא אחריו, ועל שם הצבע היחיד שראתה פה שלא היה לבן.
כשהגיע, הושיט לה יד ועזר לה לקום, ואחרי זה נתן לה בקבוק עם המים הזרים ואת התינוק. שלושתם הלכו בשתיקה לכיוון הפסגה, ואחד הסיירים סיפר לחבריו סיפור ישן על שמש אדומה וזקנה. התינוק ניסה להתנער ממנה, וקרא מספר פעמים "אב'א, אב'א", בהגייה החדשה והילדותית שלו, אבל היא רק אמרה לו בקול שקט ומרגיע, "אתה לא יכול ללכת לאבא עכשיו". רק כשהגיעו לפסגה המישורית, בחושך המוחלט, היא לחשה לנאבין. "אני לא מבינה איך אנשים יכולים להתרגל למקום הזה. איך אפשר עם הגעגוע, נאבין? לא רק המשפחה שלי מתה. לא רק אני רציתי שבאמת נקים כאן קהילה שתמשיך. כמה דורות שונים יכולים להיות פה? כמעט כל האנשים שהגיעו איתנו הם גברים. אני מרגישה שהעבר מת, ההווה חסר וריק והעתיד בכלל לא קיים. לא בשבילי לפחות". הוא סימן לסיירים להמשיך ונעצר איתה. "אין לנו ברירה אלא להמשיך. אנשים פה עברו את השלב של לחפש את התשובות האלה, וצריך שגם את תעברי את השלב הזה". הוא אחז בידה, ובאור הכוכבים הרחוקים עורו החום נראה כסוף ובהיר. "אנחנו צריכים שתעברי את השלב הזה". משהו בתוכה נשבר עוד יותר, והיא תפסה את התינוק ורצה על המישור החולי, רצה עד שהגיעה אל הסיירים. הם הביאו לה את המשקפת לראיית לילה, והיא ראתה מרחוק אגם גדול, ובמרכזו עץ ענק, אלמוגי, שעליו הארוכים נראו כמו סלילים של עשן ברוח. אין הר געש, אין כלום. אין דרך לצאת הביתה. היא צרחה והתינוק צרח איתה, והם רצו ביחד בחזרה, עקפו את נאבין וירדו בהר עד שהגיעו לשלג, ואף אחד מהגברים מאחוריה לא הצליח להשיג אותה. היא צרחה עד שלא יכלה עוד, וחיבקה את התינוק. כשנאבין ניגש אליה הוא חיבק את שניהם, והיא אמרה בקול צרוד ובדמעות שהתמצקו באוויר הזר על לחייה, "בשבילי יש כאן רק כלא ואני לא יכולה להתנער מזה, אבל אני רוצה שבשבילו המקום יהיה גן עדן, נאבין. אני אקרא לו אדם".