רמה ואני גלשנו בצינור הגדול, מים שטפו אותנו מכל עבר עד שנשפכנו לבריכה הגדולה. נבי חיכה לנו בחוץ. הוא לא הסכים להצטרף למסע ילדותי ומיותר כדבריו. כשנשפכנו לבריכה איבדתי את רמה.
״רמה איפה את?״ צרחתי בלב, ידעתי שאסור לקרוא לה בקול. עשיתי סיבוב וונדר וומן מהיר במקום כמו שתמיד הייתי עושה אבל היא לא הופיעה.
״רמה״ צעקתי, הפעם בקול, ואף אחד לא ענה אבל גם אף אחד לא הביט בי כאילו אני מוזרה.
״טוב. אני לא מחכה לך״ אמרתי בלחש וצעדתי מחוץ לבריכה. הלכתי לכיוון השמשיה. רייצ׳ל ישבה שם על כסא נח וקראה במגזין אופנה. ככה היא קוראת לחוברת הזאת שיש בה יותר תמונות מאותיות. דני ישב על מגבת וראה סרטונים בטיקטוק. נבי חיכה לי על כסא הנח השני . התיישבתי והוא זז ונדחק לצידי.
״איפה רמה?״ הוא שאל
״אני לא יודעת איפה היא״ עניתי בעצבנות ורייצ׳ל הסתכלה עליי ולא אמרה כלום ורק הושיטה יד וליטפה את הכתם הכחול שהיה לי על היד.
״כל פעם את מאבדת אותה״ נבי המשיך
״אני לא אשמה, היינו במגלשה והחזקתי אותה, כשנפלנו למים היא נעלמה לי״
"היא תחזור עוד מעט. היא תמיד חוזרת״ נבי סיכם את האירוע. בדרך חזרה נרדמתי במכונית וכשהתעוררתי היא ישנה עליי. נבי כמו תמיד צדק.
רמה הופיעה ביום שמכונית פגעה באופניים שליליאן רכבה עליהן. אני רכבתי מאחוריה כשהאופניים וליליאן עפו באויר לגובה של שני מטר בערך ואז ליליאן והאופניים נפרדו, ליליאן עלתה לגובה בזמן שהאופניים נפלו בקשת למרכז הכביש, ראיתי איך הקסדה שלה נשמטת מהראש ונשארת תלויה על הצואר. ליליאן עצמה עיניים ואז החלה לצלול עם הראש כלפי מטה ונחתה בקצה המדרכה. אבא רץ אל ליליאן ולא יכולתי לראות אותה יותר. אחרי זה הגיע האמבולנס ויצאו ממנו אנשים עם חליפות כתומות וגם הם הסתירו את ליליאן. אני לא יודעת איך חזרתי הביתה. האמבולנס נסע עם ליליאן ואבא, וכשהגעתי הביתה גם אמא לא היתה. רייצ׳ל שמרה עליי ועל דני.
חיכיתי שאבא וליליאן יחזרו, וכשניהיה ממש מאוחר רייצ׳ל אמרה שכדאי שנלך לישון. דני אמר שהוא ישן במיטה של אמא ואבא אז אמרתי שגם אני רוצה, והייתי בטוחה שהוא יגיד מה פתאום ושהוא אמר קודם אבל הוא לא אמר כלום.
אח״כ שמעתי שהטלפון של רייצ׳ל צילצל ולא הצלחתי להבין מה היא אמרה אבל שמעתי שהיא בכתה. רציתי לרדת לשאול אותה מה קרה, אבל נשארתי במיטה.
באותו לילה שאלתי את אלהים אם ליליאן תחזור הביתה. חיכיתי לתשובה והוא לא ענה.
הבטחתי לו שאני לא אריב אתה יותר, לא אתעקש, ואוותר לה כשצריך.
״אלהים לא מקשיב לילדות קטנות״
״תסתום דביל״
״מי בכלל אמר לך שיש אלהים?״
הסתובבתי לדני ששכב לידי. יכולתי לדעת שהוא ישן לפי העיניים שלו, שהיו עצומות, הפה שלו היה פתוח והנשימות שלו השמיעו קול. "דני אתה ישן?"
"הוא ישן. אל תפריעי לו״ זה היה קול קצת צייצני
ואז ראיתי אותה מונחת על השמיכה ליד הרגליים שלי, היא נראתה כמו סופגנייה כחולה גדולה מאוד
״מה זה?״ צעקתי
״את יכולה לקרוא לי רמה״ היא ענתה בקול הצייצני שלה
למחרת אמא ואבא חזרו. רייצ׳ל אמרה שעכשיו היא תהיה איתנו ומה שאני צריכה, שאבקש ממנה, כי אמא צריכה לנוח. באותו שבוע הרבה אנשים באו אלינו, גם המנהל של בית הספר והמורה שלי ושל ליליאן.
"מי אלו כל האנשים האלה?״ שאלתי את דני והוא אמר
"כל מני אנשים"
״הם מהעבודה של אבא״ רמה ידעה את כל התשובות
״שוב את מדברת איתה?״ דני הציק
"תשתוק מפגר אחד״
״איך אמרת שקוראים לה?״
״רמה״
״את לא חושבת שזה שם מוזר למישהי קטנטנה?״
״מה לעשות, זה השם שלה״
אפילו שדני מעצבן הוא היחיד שסיפרתי לו על רמה, אולי כי הוא היחיד ששם לב ושאל עם מי אני מדברת.
מאז התאונה, רייצ׳ל הסיעה אותי ואת דני לבית ספר. אמא קמה בבקרים, הכינה לנו כריכים וחזרה למיטה. אבא חזר לעבודה, וכשהוא היה בבית הוא דיבר הרבה בטלפון.
"מתי ליליאן תחזור?" שאלתי את רייצ'ל
"היא לא תחזור מפגרת. היא מתה" דני ענה
"לא דיברתי אתך! רייצ'ל, מה קרה לליליאן? "
"היא קיבלה מכה חזקה בראש"
"כי הקסדה המחורבנת עפה לה מהראש" הוסיף דני
"אל תגיד מחורבנת" בהתחלה חשבתי שרייצ'ל אמרה את זה אבל אז ראיתי את נבי. האזניים הארוכות שלו הגיעו לי למצח. הוא הביט בי בעיניים עגולות וחומות וידעתי שהוא חבר.
אבא המשיך לדבר המון בטלפון. דני אמר שהוא מדבר עם עורכי דין ומי שצריך לשלם ישלם.
"מתי יהיו התוצאות מהמעבדה?" אבא צעק לתוך הטלפון
"אתה כל שבוע אומר לי שבוע הבא. אני לא אוותר. אני רוצה לדעת" הוא המשיך לדבר בקול רם
"הם ישלמו על זה. אתה תעזור לי והם ישלמו על זה" אבא המשיך לצרוח
"מי ישלם על זה אבא?" לא התאפקתי ושאלתי את אבא אפילו שרייצ'ל אמרה לי להניח לו בשקט.
"כל מי שצריך לשלם, יפה שלי. כל מי שצריך. מי שהרס לנו את החיים"
"למה אתה מכניס אותה לזה? היא ילדה. היא לא אשמה"
אני חושבת שזה המשפט היחיד ששמעתי את אמא אומרת מאז שליליאן לא חזרה הביתה.
"היא שאלה. מגיעה לה תשובה, את לא חושבת? כדאי שהילדים שלנו ידעו שאף אחד לא יפגע בהם בלי שישלם על זה"
"הנהג ילך לכלא?" שאלתי
"נהגת" דני אמר וראיתי איך רייצ'ל תקעה בו מבט
"דני אל תתערב" אבא עכשיו כעס עליו ודני הסתובב ועלה למעלה ואחרי כמה שניות שמעתי דלת נטרקת.
בערב שאלתי את רייצ'ל מי ישלם על מה שקרה לליליאן
"אבא תובע את החברה שייצרה את הקסדה. למה לעזאזל היא היתה צריכה לקחת את הקסדה הורודה הישנה במקום את החדשה?" לא הבנתי אם היא שואלת אותי או מדברת לעצמה.
נבי אחז לי חזק את היד והכאיב לי
"מה זה תובע?" שאלתי למחרת את דני
"תפסיקי לשאול שאלות" התערבה רמה
"הוא יקח אותם לבית משפט ויגיד שבגלל הקסדה המחורבנת ליליאן מתה והם ישלמו הרבה כסף" דני הסביר לי ולא שאלתי אותו למה אבא לוקח את החברה של הקסדה לבית משפט ולמה הם ישלמו כסף ורק נבי המשיך למעוך לי את היד כל פעם שחשבתי על זה.
"תפסיקי לחשוב על זה" רמה אמרה לי
אבל הקסדה הירוקה החדשה היתה בחדר שלי והסתכלה עליי
"תסלקי אותה מפה" רמה אמרה
לא הייתי מסוגלת. היא עמדה שם מאותו יום שליליאן לקחה את הקסדה הכחולה לפני שיצאנו לרכיבה עם אבא.
ליליאן ואני קיבלנו את הקסדות החדשות, כחולה וירוקה בחג ההודיה
"אני רציתי את הכחולה. קחי את הירוקה" אמרתי לה
"לא" היא ענתה בשקט והסתובבה והלכה לכיוון הדלת ואני קפצתי עליה וניסיתי למשוך ממנה את הקסדה. היא התחילה לצרוח ואמא באה ואמרה לנו להפסיק לריב מייד, אבל אני לא עזבתי את הקסדה וגם ליליאן לא. ואז, כשבאתי לנשוך לה את היד, אבא הגיע והרים אותי בכח והרחיק אותי מליליאן ושם לי את הקסדה הורודה הישנה על הראש. מיד הורדתי אותה והעפתי אותה, היא נחבטה במסגרת הברזל של הספריה ואז התגלגה על הרצפה, חתיכה של פלסטיק עפה ממנה.
"השתגעת?" אבא צרח וניהיה שקט מוחלט בבית
ליליאן הורידה את הקסדה הכחולה מהראש שלה והושיטה לי אותה. הרימה את הקסדה הורודה והניחה על הראש שלה.
"אולי אני אצטרף אליכם?" אמא הציעה בהתלהבות כשהיינו ממש בפתח הבית
"עכשיו את נזכרת?! אני לא רוצה להתעכב. למה את תמיד מחליטה דברים ברגע האחרון?"
אמא הסתובבה וטרקה את הדלת ואבא מיהר בצעדים גדולים לפנינו. ליליאן ואני הלכנו מהר ובשקט אחריו.
"נו, למה אתן מחכות? שימו את הקסדות על הראש ותסגרו אותן כמו שצריך"
"האבזם לא עובד" שמעתי את ליליאן אומרת אבל אבא כבר היה מקדימה, על האופניים שלו, עם אזניות של הטלפון באזניים, ולא שמע.
בהתחלה רכבתי מהר, הייתי צמודה לאבא, מידי פעם הסתובבתי אחורה וראיתי את ליליאן מסדרת את הקסדה ביד אחת ויד שנייה אוחזת בקידון.
רכבנו אולי עשר דקות כששמעתי את ליליאן צועקת
"אבא נפלתי"
ראיתי את אבא מדבר לעצמו והבנתי שהוא בשיחת טלפון, הוא המשיך לרכב ישר. עצרתי והסתובבתי לליליאן, התקרבתי אליה והיא כבר קמה והתיישבה על האופניים, מחזיקה את הקסדה הורודה בידה.
"את שברת אותה. אי אפשר לסגור את הקסדה" ליליאן נזפה בי
"רוצה שנחליף?" הצעתי
"לא רוצה" אמרה והניחה את הקסדה על ראשה
"אני אסדר את זה" אמרתי ובלי לשאול תפסתי את הרצועות וקשרתי לה מתחת לסנטר. היא לא התנגדה.
הפעם ליליאן רכבה לפניי לעבר אבא, שבינתיים שם לב שעצרנו ועמד וחיכה לנו ליד הצומת. כשראה שאנחנו קרובות אליו, חזר להוביל, והמשכנו לרכב לעבר הפארק בטור על הכביש קרוב למדרכה.
כשכבר היה אפשר לראות את הפארק לפנינו, נעצרנו ליד מעבר חצייה. אבא שוב דיבר בטלפון ובעיניים שלו חיפש משהו בתוך הפארק. הוא צחק ונראה שמח ובכלל לא עצבני כמו שהיה כשיצאנו מהבית.
המשכנו לרכב לצד המדרכה, אבא בראש, ליליאן אחריו ואני מאספת. ליליאן כבר לא נגעה בקסדה. הבנתי שקשרתי אותה היטב. ראיתי את אבא מנופף עם היד למישהו על אופניים בתוך הפארק שנופף לנו חזרה. ואז בדיוק אז זה קרה. ליליאן ניסתה לעקוף ערמת ענפים שהיתה בצד הכביש, ומכונית כחולה גדולה פגעה בה.
"הכל בגללי. הכל בגללי" בכיתי בלילה במיטה
"אבל את קשרת לה טוב את הקסדה" רמה לחשה לי ונבי לחץ לי ממש חזק את היד וזה כאב.
"אני אשמה. ליליאן היתה צריכה לרכב עם הקסדה הכחולה. בגללי היא רכבה עם הורודה המחורבנת"
רמה חזרה ואמרה לי לנסות לא לחשוב על זה.
"ומה אם יגלו שאני שברתי את הקסדה?"
"זה לא היה בכוונה" רמה ניסתה להרגיע אותי. היא ישבה לי על הכתף צמוד לצואר והנחתי עליה את הראש.
"למה את מסתובבת ככה?" דני שאל אותי יום אחד כשנכנס לחדר של ליליאן ושלי
"אני מנסה להיזכר במשהו"
"תהרגי אותי אם אני אבין איך להסתובב כמו סביבון עוזר להיזכר"
לא טרחתי להסביר לו שזה סיבוב וונדר וומן והוא עוזר ועוד איך.
"נכון שזה היה אוטו כחול?"
"ברור. הטויוטה הכחולה"
"כמו של אמא?"
"תגידי נדפק לך המוח מהסיבובים?" דני אמר ויצא מהחדר
"טויוטה כחולה כמו של אמא" הסברתי לרמה ונבי שישבו אתי על המיטה שלי כי היתה לי בחילה מרוב שהסתובבתי.
בבוקר שהתארגנו ללכת לפארק המים, אמא ואבא התכוננו לנסוע לבית המשפט. רייצ'ל אמרה לי לא לדבר איתם ולא לשאול שאלות כי זה יום מאוד מתוח.
"למה זה יום מתוח?"
"היום בית המשפט יחליט מה קרה. נראה מה יהיה עם אמא"
"מה יהיה עם אמא? רייצ'ל"
"אני לא יודעת מתוקה שלי. אני מתפללת לאלוהים שהכל יהיה בסדר"
"לך אלהים יקשיב כי את לא ילדה קטנה"
"למה את אומרת את זה?"
"לא משנה"
כשחזרנו מפארק המים אמא ואבא עדיין לא היו בבית. הם חזרו מאוחר בערב ורייצ'ל חיכתה לאמא בדלת, ואמא שמה את הראש שלה על הכתף של רייצל והן שתיהן בכו.
"זה בכי טוב" הסביר לי נבי
"מה קרה בבית משפט?" שאלתי את רמה ודני ששיחק בפלייסטשן אמר
"אמא לא תלך לבית סוהר. זה מה שקרה בבית משפט. הם ריחמו על אמא שכבר קיבלה את העונש שלה"
"למה אתה אומר דברים כאלה? מה אמא עשתה" צעקתי עליו
"כי אמא דרסה את ליליאן. זה למה"
"תפסיק להגיד דברים כאלה מטומטם" צעקתי עליו וזרקתי עליו את בקבוק המים שלי ורייצ'ל באה ותפסה אותי וחיבקה אותי ואמרה לדני שישאיר אותנו לבד.
"מה קרה רייצ'ל? זה נכון מה שהוא אומר?"
"מה דני אמר?"
"שאמא דרסה את ליליאן. זה בכלל לא נכון. אמא נשארה בבית היא לא באה אתנו"
רייצ'ל הביטה בחלון. נבי החזיק לי חזק את היד ורמה ישבה לי על הכתף ואמרה
"אמא היתה באוטו הכחול"
"איך חזרתי הביתה רייצ'ל? אני לא זוכרת מה קרה אחרי התאונה"
"כן. זה היה יום נורא לכולנו. יום שכולנו רוצים לשכוח. מה קרה לך ביד?" היא הרימה את יד ימין שלי ונגעה בחלק שהיה כחול וצהוב.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה לעצמך"
לא אמרתי לה שזה נבי, ושהוא חבר שלי.
לא נרדמתי בלילה. כל הזמן חשבתי מה קרה אחרי שהאמבולנס לקח את ליליאן ואבא, מה קרה אז? שאלתי את רמה ונבי והם אמרו שהם לא יודעים כי הם לא היו שם.
"אבל אתם יודעים הכל! תגלו לי" כעסתי
"תחשבי טוב. מה היה שם?" רמה אמרה בקול רגוע
"לא היה שם כלום. היינו ממש קרובים לפארק ואבא דיבר בטלפון וחבר על אופניים שהיה בתוך הפארק נופף לו"
"מי זה החבר הזה?" נבי שאל
"מאיפה אני יודעת?" כעסתי
"תשאלי את דני" נבי אמר
"לא צריך לשאול" רמה התערבה
לא התאפקתי. למחרת הייתי נחמדה לדני ואמרתי לו שהוא יכל לקחת את המחבט שלי כי אני כבר לא משתמשת בו.
"אל תגידי סתם ומחר תתחרטי"
"אני לא אתחרט. קח אותו"
"טוב. תביאי"
"דני, אתה יודע איך חזרתי הביתה?"
"מה? על מה את מדברת?"
"ביום שליליאן מתה. איך חזרתי הביתה? אבא וליליאן נסעו באמבולנס"
"אמא נסעה עם המשטרה ואת חזרת עם הזונה הביתה" דני אמר
"איזה זונה?"
"הזונה של אבא"
לא זכרתי שום זונה.
"די אני רצינית. איך חזרתי?"
"את לא זוכרת כלום?"
"לא ממש"
"החברה של אבא שחיכתה לו בפארק, שרכבתם לפגוש אותה"
"לא פגשנו שום חברה"
"בטוחה?"
"מי חיכה לו בתוך הפארק?" נבי שאל אותי
"היה איזה מישהו שהוא הכיר בפארק ונופף לו לשלום" אמרתי
"זאת היא" דני פסק
"לא. זה היה גבר"
"מה פתאום גבר. אבא לקח אתכם לטיול אופניים רק כדי לפגוש את הזונה שלו"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר"
"מאיזה מרחק ראית אותה?" הוא שאל
נבי החזיק לי את היד אבל הוא לא לחץ ולא הכאיב. רמה חיבקה אותי מתחת לחולצה.
ניסיתי להתרכז וכל מה שזכרתי זה דמות בחליפה בצבע תכלת וקסדה לבנה, אולי היו לה משקפי שמש. לא הייתי בטוחה. זה היה רחוק.
"היא חיכתה לכם בפארק. ואז אמא באה עם האוטו שלה וקילקלה את התוכניות" דני המשיך
"למה אמא באה עם האוטו?" המשכתי לשאול למרות שכבר היתה לי הרגשה שאני יודעת
"כלום את לא מבינה. הא? היא רצתה לתפוס אותם"
פתאום נזכרתי בריח. בריח שהיה במכונית שהיא הביאה אותי הביתה. זה היה ריח של בושם שבהתחלה היה נעים אבל אז רציתי להקיא וביקשתי שתעצור את האוטו.
"שתי דקות אנחנו מגיעות" היא אמרה. היא נהגה מהר והבחילה שלי גברה.
כשהגענו הביתה היא יצאה מהמכונית אולי כדי לעזור לי לצאת אבל אני לא חיכיתי, פתחתי את הדלת לבד ורצתי לתוך הבית. רייצ'ל אחות של אמא חיכתה לי.
ביום של השיחה הזאת עם דני רמה נפרדה ממני. היא נתנה לי נשיקה על האף והתגלגלה מחוץ לחלון. נבי נשאר אתי עוד כמה שנים. בשנים האלה, גם בקיץ הלכתי עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו את הסימנים שהוא השאיר לי על היד.