"הפרמטרים מצביעים על גיל אלף…" דיווח בחשש סטודנט שנה שנייה בחוג לביולוגיה באוניברסיטה העברית למנהלת מעבדת אפיגנטיקה. זה היה בשבוע הראשון שלו בעבודה והוא היה בטוח שעשה טעות חמורה, רק לא ידע מהי.
מנהלת המעבדה הרימה את ראשה מהמיקרוסקופ והביטה בו במבט שאומר: 'איזו חובבנות. במקום לקבל עזרה אני צריכה לעבוד כפול'. הבדיקה הייתה בקשה מיוחדת של דודה שלה, סמדי ולכן גייסה סבלנות ואמרה לו: "נו, ו…? מה אתה חושב? זה נראה לך הגיוני?"
"עד הבוקר הייתי אומר שלא" השיב הסטודנט בהיסוס. "אבל עברתי על השלבים שלוש פעמים. התשובה לא משתנה"
שניהם עברו על התוצאות ביחד עוד חמש פעמים ליתר ביטחון. הגיל הביולוגי של הרקמות שנבדקו נשאר אלף שנים.
***
לסבתא מימי היו הרבה סיפורים שהם אמת לאמיתה. לא כולם חשבו ככה. הסיפורים נשמעו אמיתיים כיוון שאת כולם היא זכרה בעל פה, הפליגה בפרטים וידעה לספר את אותה סיטואציה בדיוק גם עבור מי שיצא רגע מהחדר. מצד שני, זמן התרחשות הסיפורים היה תמיד בעבר הרחוק מאוד והתאים יותר לחוויות של אבות אבותיה העתיקים.
סבתא מימי היה שם הכינוי שדבק בה. אף אחד לא ידע מה היה שמה האמיתי, איפה נולדה, מה המוצא שלה, או למה אף אחד לא בא לבקר אותה. מימי הייתה חידה. היא התגוררה בבית האבות "רוגע בכרמים" כבר שנים רבות, בצלילות מחשבתית ובבריאות טובה. מצב מפתיע נוכח גילה המתקדם.
יום אחד התרחשה טעות. לקינוח של יום שלישי הוגש ג'לי ירוק במקום תמר מאג'הול.
ניצה הזדעקה: "ביום שלישי אני אוכלת תמר לפני פלדנקרייס. זה אי אפשר ככה. איפה תמר שלי?!"
מימי הרגיעה אותה. "ניצה'לה. נבקש מסעיד. האח הנחמד. הוא עובד היום במשמרת. הוא יביא לך."
בין אם כדי להסיח את דעתה של ניצה מהסוגייה המטרידה ובין אם מסיבה אחרת, אמרה: "אוי, זה מזכיר לי."
כשמימי אמרה "אוי, זה מזכיר לי", מיד היו מתגודדים סביבה. הסיפורים של מימי עוררו עניין ובו זמנית מחלוקת. המעריצים הקבועים ראו במימי ובסיפורים שלה קרן אור של הסחת דעת מהעתיד הבלתי נמנע המתקרב. מאידך, היו כאלה שמאסו בסיפורים ההזויים שמתיימרים להיות אמת לאמיתה. בבית האבות היו גם חוגים אטרקטיביים כגון פיסול בחימר, אומנות עם גרביים (בודדות אחרי כביסה), הרצאות בהיסטוריה והתעמלות עם כיסאות, אבל מעניינים ככל שיהיו, המעריצים הקבועים זנחו אותם מיד כשמימי אמרה: "אוי, זה מזכיר לי."
"הג'לי הירוק מזכיר לי את הסיפור על אישה אחת" פתחה מימי.
צבי היטיב את מכשיר השמיעה על אוזנו. "רגע, ממה'לה," אמר בקול רם מדי. "אני מכוון."
מימי שתקה והמשיכה רק אחרי שראתה הנהון מאשר מצבי.
"זה קרה ממש מזמן, בכפר קטן ליד נחל בהרי יהודה. בעלה של האישה נקלע לקרב בין הפאטמים לצלבנים ונהרג. הוא השאיר אותה בלי ילדים. היא קינאה בשכנות שיש להן תינוקות שמנמנים ובריאים והתגעגעה לבעלה. כיוון שלא מצאה סיבה לחיות, תלתה את עצמה באורווה של הגירגשי."
חנה מירפקה את צבי ולחשה לו: "ווידער אַ מאָל זי מיט אירע באָבע-מייסעס" ("שוב פעם זאתי עם סיפורי הסבתא שלה"), אבל בכל זאת נשארה לשבת.
"היא לא הצליחה" המשיכה מימי "כיוון שבעל האורווה ראה והציל אותה. היא קפצה מהצוק שבקצה הכפר, אבל נחתה על המדף שנוצר בצלע ההר. היא שילמה לחייל פאטמי שיחנוק אותה, אבל הוא ברח עם הכסף. לבסוף החליטה להרעיל את עצמה. היא חלטה תה מעלי הרדוף הנחלים, שתתה אותו והמתינה. אבל התה הדליל לא עשה את העבודה. כמוצא אחרון לקחה סחוס פרה, ייבשה אותו, השרתה בחומץ, טחנה את העלים הרעילים לעיסה ובישלה את התערובת שעות רבות עד שהפכה לגוש רך. כך נוצר משהו רעיל, רוטט וירוק, שהיה ספק משקה ספק מאכל."
האח הנחמד סעיד ראה את ההתקהלות סביב מימי וליבו התרחב. הוא התקרב בשקט לחבורה.
"הדבר הרוטט והירוק שהיא יצרה הלהיב אותה כל כך, עד שמצאה את עצמה זונחת את רעיון ההרעלה, מסתגרת שעות בצריף הקטן שלה ומייצרת מה שאנחנו קוראים לו היום ג'לי."
"איזו קשקשנית," חנה לחשה לניצה.
"דווקא מעניין" החזירה לה ניצה.
"האישה שכחה מהרעל. במקום זה חלטה עלים, מעכה פירות, מיצתה חלקי בעלי חיים והוסיפה גם דבש או קני סוכר טחונים להמתקה. המאכל מצא חן גם בעיני הגאון ראש הישיבה, שהיה קונה ממנה את המרקחת ומוכר לכל המרבה במחיר בפתח בית הכנסת לפני כניסת השבת. הדבר הרוטט, המתוק והצבעוני הקסים את כולם."
נחרה רועמת הרעידה את החדר. "נו באמת!" חנה תקעה את מרפקה בצלעותיו של ראובן וזה הזדקף ומצמץ בעיניו.
"היא התעשרה מאוד, נישאה בשנית, אבל מעולם לא היו לה ילדים. איזו אישה חכמה היא הייתה, כמה מעשים נדיבים עשתה וכמה הרפתקאות מרגשות קרו לי אחר כך."
מימי כמעט לא הרגישה שאמרה: "לי".
רק חדי האוזן ומכווני מכשיר השמיעה הבחינו בשינוי הגוף בסיפור. היא המשיכה: "שמונה מאות שנים מאוחר יותר, קם איזה אחד, פיטר משהו וכתב על הג'לי פטנט. כולם חושבים שזה הוא שהמציא אותו. איזה אידיוטים" סיימה.
שתיקה סמיכה עמדה בחדר. שתיקה של מחשבות דוהרות של אנשים שכבר חשבו די הרבה במצטבר לאורך חייהם.
"מאיפה שמעת את זה?" שאלה חנה ברוגז. באופן כללי כעסה. על הסיפורים, על האחיות, על סעיד, על החוג שנסגר, על הרצאה חדשה, על הילדים שלה שכבר לא באים לבקר.
מימי לא ענתה לה. רק חייכה, יותר עם העיניים מאשר עם השפתיים, הרימה גבה במסתוריות תוך כדי שהיא חופנת כפית גדושה של ג'לי ירוק לתוך פיה.
"את שקרנית!" חנה נעמדה, פניה התלהטו וידיה ניצבו ישרות לצד גופה. "תפסיקי להגיד שדברים כאלה משונים קרו לך!"
"די, די" סעיד האח הנחמד פיזר את המקשיבים וקטע את מה שהיה נגרר לוויכוחים של 'נכון, לא נכון' כמו תמיד. הוא קרץ למימי בחיבה ואמר לחברים: "בואי חנה, את צריכה לקבל את התרופות שלך. אני אקח אותך. צבי, חיימקה מחכה לך לשחמט בחדר משחקים, וניצה, את מאחרת לפלדנקרייס."
"קודם תביא לניצה את התמר שלה, סעיד," חתמה מימי בסמכותיות.
***
"אוי, זה מזכיר לי," אמרה מימי שבוע אחר כך בעיצומה של סדנת הכתיבה.
המנחה הראתה להם סדרה של תמונות וביקשה מהם לספר על אחת מהן סיפור. מימי התמקדה בתמונת המקעקע שגולגולת צבעונית על זרועו. "זה מזכיר לי את הסיפור על מלאכית המוות והאישה עם הג'לי שלא הצליחה להתאבד ואחר כך לא רצתה למות."
"מימי, את בטוחה? סיפור על מלאכית מוות? אנחנו בבית אבות" ניסתה המנחה בעדינות להניע אותה מלספר.
במקום לענות לה, מימי כחכחה בגרונה והתחילה: "הכל התחיל כשמלאכית המוות פגשה את מלאך החופש. 'בוא נתערב על זה,' חתמה מלאכית המוות את הוויכוח ארוך השנים והסוער ביניהם. 'אם אתה גבר, אז בוא.'
'יאללה, התערבנו. אין מצב שאני לא צודק. תבחרי איזה בן אדם שאת רוצה,' סגר מלאך החופש אף הוא את הוויכוח המתיש. 'יש לי את המועמדת המושלמת' צהלה מלאכית המוות בתגובה".
"יש לי גם סיפור כזה" התרומם פתאום צבי. "פעם אחת השטן אמר…"
"שה, שה, צבי. שב, מה יש לך. זו מימי מספרת. אחר כך אתה".
מימי חייכה: "מלאכית המוות נעמדה לצד האישה לכל אורך תפילת הערבית ובסופה שאלה אותה: 'אפשר ללוות אותך?'
'אנחנו מכירות?' שאלה האישה בחשש.
מלאכית המוות, פניה מאירות, שתקה בסבלנות. לקח לה כמה שניות, אבל האישה לבסוף הבינה מי היא.
'חשבתי שדחינו את הפגישה שלנו' אמרה בשלווה. 'אני עדיין לא מוכנה'. היא מיהרה ללכת הלאה.
'יש לי הצעה בשבילך' רצה אחריה מלאכית המוות. האישה נעצרה.
'אדבר בכנות, ברשותך. הלוא אנחנו מכירות. ישנה התערבות. אני גורסת שכל בני התמותה שואפים לחיים ארוכים ככל האפשר ועמיתי גורס שבניגוד למה שהם אומרים כשהם צעירים, אחרי כמאה שנים לכל המאוחר, כולם ירצו למות.'
האישה הקשיבה. סקרנותה התעוררה. 'מה איתך?' שאלה אותה בזהירות. 'תרצי לחיות שנים ארוכות? יותר ממאה?'"
ניצה, שהיתה אישה קטנה וקמוטה, אמרה בשקט, כמעט רק לעצמה: "לי זה הספיק." עיניה היו ממוקדות בסוודר שסרגה. "שכחת אותי ריבונו של עולם?"
מימי הביטה בה: "המלאכית אמרה: הרי עברת על האפשרויות, ניסית מה שאפשר לנסות, חשבת, בחנת, התפלפלת עם הסוגייה. את אישה חכמה. תהיה לך הזדמנות לא רק לראות את העתיד, אלא גם להשפיע עליו ולטווח ארוך. תוכלי לראות סיבה ותוצאה, את המחזוריות של מלחמות ועיתות שלום, לצפות בגלגולי בני אדם על הצלחותיהם, כישלונותיהם, רוחם הגבוהה ושפלותם המחרידה. תיחשפי להמצאות חדשות, יוכלו להיות לך עשרות פרשיות אהבים, תוכלי ללמוד מאות מלאכות, לעסוק באלפי עיסוקים, תוכלי לצבור תובנות, למצוא משמעות, להרבות בחוכמה, והכי חשוב. תוכלי לחיות בנחת בלי הפחד שהכל ייגמר בקרוב."
"זו לא נראית לי התלבטות" אמרה ניצה. "אני הייתי מיד מסכימה. למה לא?"
"לי דווקא זה לא היה כל כך ברור. ראשית, לקח לי זמן לעכל את ההצעה."
"הלוא בוודאי. הרי לא כל יום מלאך המוות משוחח איתך" צחק צבי.
החברים כבר התרגלו לסיפורים של מימי על עצמה בגוף שלישי. "מלאכית" תיקנה אותו מימי והמשיכה:
"אחרי שרציתי למות, רציתי לחיות. שני הרצונות בערו בי זה אחרי זה, כמעט בסתירה, בעוצמה, בפרק זמן קצר כל כך… לכן לא הייתה לי העדפה ברורה."
"מה יש לעשות בנצח?" שאלה חנה וקולה, לשם שינוי, לא היה ציני. "החיים גם ככה או משעממים או מדכאים."
שתיקה כבדה השתררה בחדר. השאלה הזו תפסה את כולם.
"עם כל הכבוד" שבר צבי את השקט: "צריך לפנות את מקומנו. זמן ועת לכל אחד. עכשיו זמן הצעירים שיהיו בריאים."
מימי הקשיבה רוב קשב.
"אז מה החלטת בסוף?" שאלה המנחה, משתפת בעל כורחה פעולה בשיחה הלא שגרתית.
"זה לא ברור?" קרצה לה מימי.
"כל כך אופייני" הנידה חנה את ראשה מצד לצד וקמה להכין תה.
***
"אני עדיין לא מוכנה." הן נפגשו בגינה בשעות הערב. השמש כבר שקעה ורק דמדומיה נראו באופק. הגינה הייתה שקטה ושוממת. מלאכית המוות הביטה במימי ברוך אינסופי: "קיבלת אשראי מקסימלי, מימי. אף אחד לפנייך לא…"
"אז מה?" מימי יצאה משלוותה האופיינית. "תני לי רק עוד שנה. שנתיים גג. עדיין לא הספקתי ללמוד ארכיאולוגיה, ניצה עוד זקוקה שאשגיח עליה, רק לפני שבוע הקמתי דף אינסטגרם. אני מתחילה לצבור עוקבים ובניתי על רומן עם צבי. ראית איזה גבר הוא וגם…"
"את אישה מיוחדת" עצרה אותה מלאכית המוות. "את היחידה שהוכחת לי שאני צודקת. כבר לא הייתי בטוחה, כיוון שמלאך החופש צדק בכל השאר. אבל סגרנו על מאתיים שנים בבריאות הגוף ובצלילות הדעת. קיבלת ארבע הארכות חריגות ביותר. מלאך החופש לא ייתן יד להארכה נוספת."
מלאכית המוות הניחה עליה יד מנחמת: "מספיק, מימי. הגיע הזמן לסגור את הפרק הזה של החיים."
"אני אדבר איתו בעצמי" ניסתה מימי. "כבר עקפנו אותו ארבע פעמים… אני אשכנע אותו שההתערבות עדיין לא נגמרה."
מלאכית המוות שתקה, חייכה בהשלמת גורל, כמו מעודדת את מימי לעשות כמוה. "זהו" היא אמרה בקצרה לסיכום.
מימי שקעה בתסכול לתוך עצמה, מסיטה את מבטה ממלאכית המוות. היא המשיכה להתנדנד על כיסא העץ, מהדקת את השמיכה הרכה על ברכיה. למחרת בבוקר, באותה תנוחה בדיוק, מצא אותה סעיד.
***
"כתוב ששנת הלידה היא 1026," אמר סעיד למנהלת בית האבות כשעה אחרי שהוכרז מותה של מימי.
"זו שוב תקלה במערכת הנוראית הזאת" נאנחה המנהלת.
"אז אנחנו לא יודעים בת כמה היא?"
שניהם חשבו קצת ואז אמרה סמדי, המנהלת: "זו סבתא מימי שלנו. אנחנו לא יכולים לחרטט את מה שיהיה כתוב על המצבה שלה. אין ברירה. תעביר בקשה מסודרת דרך משרד הבריאות לשערוך גיל לפי בדיקת רקמות במכון לאפיגנטיקה, כדי שיהיה לנו תאריך לידה."
"זה ייתן לנו תאריך למצבה" אמר סעיד בשקט.
"כן," נאנחה סמדי. "את השאלה מי היא באמת הייתה כבר אין לנו את מי לשאול. כנראה שאף פעם לא נדע".
הם התבוננו זה בזה, שותקים.
"אני אדבר עם המדענית שם שתריץ את זה מהר, זו אחיינית שלי. תגיד להם שזו בקשה חריגה כדי שיאשרו תקציבית."
"בטח סמדי" אמר לה האח הנחמד סעיד, מוחה בשקט דמעה מקצה עינו.