טיבי או ביבי

7.10.23 – גבול עזה

קרירות מסוימת של בוקר סתווי עוד נכחה באוויר. פניהם של ההמונים הנרגשים נצצו בכל זאת בזיעה. הם נהרו, עושים את דרכם מזרחה. מי ברגל, מי באופניים, ברכב. הם חצו את שרידי גדר הגבול, מריעים לנהגי הטרקטור העמלים בהריסתה. תחושה של אירוע היסטורי יוצא דופן הרגיל שרתה על האנשים הממהרים.

לבבותיהם של האנשים היו רחבים משהיו אי פעם. החירות נשאה אותם קדימה בריחוף. רגליהם וגלגליהם כמעט וסירבו לגעת האדמה. לרובם המוחלט הייתה זו הפעם הראשונה לחצות את הגדר. לפרוץ את כלא חייהם. הם שעטו קדימה אל עתיד חדש ומזהיר.

מן הצד השני חיכו להם המונים. אפופים גם הם באווירת ההיסטוריה היושבת על כתפיהם. דמעות מילאו את עיניהם בעוד הם מביטים בעיניים כלות בנחיל העצום העושה אליהם את דרכו.

לא חלפו אלא דקות מועטות ושתי הקבוצות נפגשו. מברכים אלו את אלו. הנשים מתחבקות עם הנשים והגברים לוחצים ידיים ומחלקים טפיחות על השכם. "כיף אלחאל,"? פנה אלון בידידות אל טלאב, שענה לו "ברוך השם."

על הבמה הגדולה מיהרה להסתדר להקת הילדים המשותפת. ללא ספק הופעתם הייתה חסרת כל ערך אומנותי, שלא לומר מביכה, אך שום עין לא נותרה יבשה, כאשר ג'מילה ונעמה סיימו את הדואט שלהן, מלוות בעשרות הרקדנים והרקדניות הצעירים, תושבי עוטף עזה והעיר עזה.

על הבמה עלו ראש הממשלה אחמד טיבי והנשיאה עדינה בר שלום. קולו של טיבי רעד, בעודו מקריא את נאומו מהדף: "אני עומד כאן לפניכם, ואיני מאמין כי הגענו ליום הזה." הוא מחה את הדמעות מעיניו ואפשר לבר שלום להמשיך. "כמאה שנים של סכסוך עקוב מדם ומיותר מגיעות היום אל קיצן, שני גויים שכיתתו את

חרבותיהם לאיתים, עומדים לפנינו כעת, מי כאן בגופו, דרך מסכי הטלווזיה או ברוחם. חלקנו לא זכו להגיע

ליום הזה. נזכור אותם ונעלה על נס את נפשותיהם של אלו שקיפדו את חייהם בשנאה חסרת תוחלת. למענם, למענינו למען ילדינו ולמען הדורות הבאים, אנחנו מפרקים את גדר הגבול הארורה. לא רק זו הפיסית, גם זו אשר בליבינו. אנחנו בוחרים בשלום, בחיים ובתקווה".

י"ט טבת תשפ"ב- חומש

היא התיישבה על קצה בריכת המים הכתומה והגדולה. שמלתה הלבנה הארוכה, התפוחה התלכלכה מן הדרך והטיפוס. קוצים ועפר דבקו בה. עדיין עמדה השמלה בניגוד לפניה צרובי השמש ולכיסוי הראש הכחול שהתנוסס כמגדל מעל ראשה. שתי דמעות עשו להן את דרכן במורד לחייה, מכיוון שהייתה שעונה קדימה, מרפקיה על ירכיה וסנטרה בקערת כפות ידיה, צנחו להן הדמעות כ5- מטרים, הישר אל הקרקע הבוצית שמתחת לבריכה.

היא חשה את הדמעות ניתקות ממנה, צנחה איתן לקרקע, ועשתה איתן את דרכן למעבה הקרקע. היא נקברה איתן תחת העפר. תחת השמש לא נותר לה עוד מקום. רוח קרה נשבה, והיא לבשה את ג'קט הפליז השחור שהביאה איתה, אך פשטה אותו במהלך העלייה המאמצת. צידו הימני של מעילה היה כבד מחפץ מתכתי שהיה מונח בכיסו. היא תחבה פנימה את ידה, אוחזת בכת האקדח. קור הנשק והסופיות שלו, נסכו בה שלווה מסוימת רגעית.

היא פרצה בבכי. מנופפת באגרופה, מנאצת בליבה את האל, את אמונתה היוקדת, את הערבים, את המתייוונים, את מתנאל-שלמה, בעלה, שהיה כלוא כבר שלוש שנים בבית הסוהר באשמת טרור. לפחות הוא הותיר לה את האקדח.

מבטה שוטט על פני הגבעות. כמעט ולא נותר בהן ירוק, וגם לא בתי יהודים. עד האופק היא צפתה, בבניה הבלתי מסודרת של הכפרים הערביים, מיכלי מים שחורים וכעורים על גגות הבתים, דרכי עפר, דרכים סלולות למחצה וכבישים לכל עבר. עיניה פצעו את לבבה כאשר לכד מבטה את המחצבה שעיכלה את אדמת ארץ ישראל הקדושה.

"המשיח לא יבוא בימי חיי," היא לחשה לעצמה מתהומות היאוש. שפתיה נסגרו סביב המתכת.

20.5.13 – אצטדיון טדי, ירושלים

זהו מחזור הסיום של הפלייאוף העליון בליגת העל בכדורגל. בית"ר ירושלים נגד עירוני קרית שמונה. בית"ר מובילה את הטבלה בפער של נקודה ממכבי תל אביב שבמקום השני. נצחון יבטיח לקבוצה מהבירה אליפות שביעית בתולדות המועדון. קרית שמונה הממוקמת במקום השלישי, רוצה להבטיח את השתתפותה במוקדמות הליגה האירופית בשנה הבאה.

הלחץ ניכר על שחקני בית"ר, ולמרות דחיפת הקהל הם מתקשים להראות את היכולת שהובילה אותם לראשות הטבלה. רק עשרים דקות נותרו להתמודדות, התוצאה אחת- אחת, ונראה שאם יושג שער מכריע יהיה זה דווקא מרגלי שחקני האורחת.

אוהדי בית"ר, אינם מאבדים את אמונתם, על אף הידיעות מן המשחק המקביל, בו מובילה מכבי תל אביב 2-0 על פני בני יהודה. שריקות בוז צורמות מלוות את התקפת קרית שמונה, המנסה את כוחה בחילופי מסירות דרך האגף הימני. מסירת העומק נחטפת על ידי הגנת בית"ר היוצאת למתפרצת מהירה. קולות ההתרגשות של 20,000 אוהדים נישאים באוויר, לפתע נראה כי רגליהם של השחקנים מרחפות. 3 מסירות מהירות והכדור מגיע לחלוצה הצעיר של בית"ר ירושלים, מואנס דבור. הוא משתלט על הכדור תוך כדי ריצה, חולף על פני הבלם, ושולח את כדור חזק לפינה הקרובה, הקהל עוצר את נשימתו לשנייה. הכדור פוגע בעמוד ונכנס פנימה.

שאגות הקהל נשמעות עד לשכונות הסמוכות לאצטדיון. "מרחף כמו פרפר עוקץ כדבור , מואנס דבור." שר הקהל מלא האקסטזה, לחלוץ הנערץ. עד הסיום הוא יספיק לבשל שער לאבי ריקן שיבטיח את הנצחון והאליפות. כמה דקות אח"כ פורצים האוהדים מן היציע המזרחי ונושאים אותו על כתפיהם.

18.8.2005 – שירת הים

אריה יצחקי דרך את רובהו, הניח את קנה הנשק בין שקי החלון שעל החלון והתיישב בכיסאו. הוא הגביה אל עיניו את המשקפת שהייתה תלויה על צווארו ובחן את בעדה את כוחות המשטרה המתקרבים אל ביתו. שלושה ג'יפים עצרו במרחק של כמה מאות מטרים מן היישוב. כמה קציני משטרה יצאו מתוכם והניפו לעברו של יצחקי אצבעות ומשקפות.

בזריזות מפתיעה ביחס לגילו, מר יצחקי כמעט ויחגוג עוד שבועיים יום הולדת ,61 הוא חישב בעזרת שנתות המשקפת את מרחקם של השוטרים, הניח את המשקפת לצידו, היטיב לכוון דרך כוונות רובהו וסחט את ההדק בתנועה חלקה. צליל הירייה עורר בקרב השוטרים תנועות מבוהלות, והמשיך לצעקות, לאחר שאחד מהם קרס תחתיו מן הירי. יצחקי השלו מיהר ככל יכולתו להמשיך במתקפה, ונענה ביריות של חבריו לארגון ההתנגדות "גיריות הדבש." 5 קציני משטרה נוספים נפגעו כתוצאה מהירי והתנהגותם הרשלנית והבלתי מקצועית של כוחות המשטרה.

שעתיים אח"כ היה המצב שונה לחלוטין, כאשר דחפור של כוחות הביטחון הפלסטינים מוטט את ביתו של יצחקי עליו, יחד עם 5 גיריות הדבש הנוספות, אשר סירבו להיכנע או למות קודם לכן. סה"כ הסתיימה התקרית במותם של של שני קציני משטרה פלסטיניים, פציעה של 4 נוספים, שוטר פצוע כתוצאה מרסיסי מטען חבלה, 12 מחבלים הרוגים, וכניעתם ומעצרם של של 24 מחבלים נוספים חלקם פצועים.

בין הטרוריסטים היו גם אזרחים, חלקם ילדים, לרוע המזל שניים מהם נהרגו בתקרית. היישוב הקטן נהרס עד היסוד, ועל חורבתיו נבנתה פנימייה דו לשונית ליתומי מלחמה.

האירוע עצמו החל כמה ימים קודם לכן כאשר גיריות הדבש, פוצצו אוטובוס על נוסעיו בעיר עזה, במטרה למנוע את המשך תהליך השלום והנורמליזיציה בין היהודים והערבים ברצועה. הפיגוע נהגה ותוכנן על ידי יצחקי שגם בנה את מטען החבלה בעצמו.

ראש ממשלת ישראל, עמי איילון הגיב לאירועים המצערים במילים הללו: "ליבינו עם קורבנות הטרור ועם כוחות הביטחון הפלסטיניים. שתי הממשלות עומדות יחד כנגד הטרור והקיצוניים, הן הערבים והן היהודים. אני מברך על חיסול קן הטרוריסטים, ומבכה את מותם של הילדים הצעירים שנקלעו לסיטאוציה ללא שליטתם. אני קורא לכל מתנגדי השלום להניח את נשקם ולקחת את ידינו המושטת אליהם, אל חיק המשפחה המשותפת בחבל ארץ זה."

ארגוני ההתנגדות פרסמו הודעה בה הם מבכים את מותו של יצחקי ועמו לוחמי חרות נוספים. הם הביעו אמונה כי מות הקדושים של חבריהם לא יהיה לשווא, וכי ארץ ישראל עוד תשוחרר מידי הכובש המוסלמי ועוזריהם המתבוללים.

9.4.2002 – מחנה הפליטים ג'נין

הוא צעד בזהירות בין סמטאותיו הצרות של מחנה הפליטים, סורק בעיניו הגגות והחלונות מעליו, מתוך הרגל שאינו ניתן לתיקון. קולות הירי הדהדו בין הבתים. פיצוצים ושריקות הכדורים באוויר. הליכתו החתולית העידה על בטחונו העצמי, כמו גם ההקפדה חסרת הפשרות שלו על שמירה על כושרו הגופני, למרות גילו.

ללא קול הוא סימן להולכים מאחוריו לפנות ימינה. הם התקרבו אל היעד. העשן המיתמר באוויר והריח העידו על כך ללא עוררין. ליבו הלם במהירות. מחמוד טואלבה ממש מעבר לפינה. אכן לא חלפו אלא שניות מספר ופרצופו המחייך של מחמוד הופיע לפניו.

לבוש חולצה לבנה, נישא על כתפי חבריו הצוהלים, מוחאים כפיים לקצב המוזיקה. עיניהם של טואלבה ואופק בוכריס הצטלבו. הראשון מיהר לרדת מכתפי חבריו וניגש לחבק את אופק. דמעות עמדו בעיניהם של טואלבה ובוכריס. המחשבות רצו בראשם. מי היה מאמין, כי שני אלו, שגדלו כאויבים מרים, יוכלו לחגוג יחד בחתונתו של הבחור הצעיר. קצין המשטרה הפלסטינית המוערך. כוכב הקורס הראשון של קציני היחידה המיוחדת של המשטרה הפלסטינית ללוחמה בטרור, שאומנו בידי כוחות הביטחון הישראליים.

קשה לשער שאדם כלשהו יכול היה לשער את מהלכה הפרוע של ההיסטוריה, שהפכה את מחמוד טואלבה לבן בית בביתו של אופק בוכריס במצפה נטופה. כיצד ברגעי משבר במהלך הקורס ולאחריו, היה טואלבה הסוער, עוזב את ביתו בג'נין ונוסע להיוועץ בבוכריס, שהיה לו כאח גדול.

-4.11.95 כיכר מלכי ישראל

הוא לא אהב אירועים המוניים. כמות כזו של אנשים גרמה לו לאורך זמן לכאב ראש. מעבר לרעש וההמולה, ההכרח לנתח את הבעות פניהם של אלפי האנשים שנתקל בהם עייפה אותו. בכל זאת הוא חש הרגשת התעלות באותו הערב. האוויר התמלא תקווה, כמה דמעות אפילו נקוו בעיניו כאשר רבין ופרס זייפו להם את "שיר לשלום" יחד עם מירי אלוני.

נשימותיו מילאו את ראותיו יפה, בעודו צועד לעבר אופניו הנעולות בשולי הכיכר. הוא ליפף את מנעול האופניים סביב השלדה והניח רגל אחת על הדוושה הקרובה. בום! בום! בום! הוא ניתר בבהלה וכמעט צנח על הארץ. מבט זריז לאחור גילה אופנוע מאיץ מאחוריו. "ס'אמק" הוא סינן לעצמו, מקלל את רוכב האופנוע הפוחז ואת ליבו הנוטה לבהלה.

20 דקות לאחר מכן, הוא הדליק את מכשיר הרדיו בעודו מתיישב על ארגז תנובה, עם בקבוק גולדסטאר, במרפסת ביתו בפלורנטין. הוא נחת הישר למהדורת החדשות. "מאות אלפי מפגינים נכחו הערב בעצרת תמיכה בראש הממשלה יצחק רבין ובהסכמי אוסלו, תחת הכותרת, כן לשלום לא לאלימות." הוא עוד הספיק לשמוע לפני שתחב למכשיר את הקסטה "עד העונג הבא."

הוא הביא איתו את מכשיר הרדיו לחדר המקלחת. "עוד מעט אחרי שכולכם תתאבדו, אני אשב לי באמבטיה עם שמפניה וסיגריה עם פומית." חרך את קירות האמבטיה קולה השורט של ענבל פרלמוטר. הוא התנגב וצנח למיטתו.

אי שם, במרתפי השב"כ, ישב לו קשור לכיסא העציר יגאל עמיר. הוא הרהר כיצד לא חשד שאבישי רביב הוא סוכן.

7.10.24 – אבו גוש

אני מתגלגל מהמיטה. עיני עצומות למחצה, אני עושה את דרכי בצעדים מבולבלים אל עבר השירותים. שברי מחשבות מופלאות ומעוררות תקווה מהדהדות בראשי, בעוד קולות השתן הפוגש את מימי האסלה מהדהדים בחלל החדרון. אני חוזר לשידה ליד מיטתי, עדיין מבולבל, ובודק את אתרי החדשות השונים:

הערות או מה קרה במימד שלנו בתאריכים השונים:

:7.10.2023 כוחות חמאס פלשו לישראל, רצחו, אנסו, חטפו ופצעו אלפי אזרחים, חיילים ושוטרים.

י"ט טבת תשפ"ב: עשרות אלפי בני אדם צעדו משבי שומרון לחומש במלאת שבעה ימים לרצח יהודה דימנטמן. נערכה במקום אזכרה ועצרת נגד פינוי הישוב. תושבי הכפר בורקה הפגינו כנגד הצעדה שנערכה על אדמתם ופוזרו בירי חי וכדורי גומי. במקביל פרצו מתנחלים לכפר השחיתו מצבות ורכוש.

:5.2013 מכבי תל אביב זכתה באליפות המדינה בכדורגל. באותה עונה שיחק בשורותיה מואנס דבור, וכבש לזכותה 10 שערים. עשר שנים לאחר מכן, פרש דבור מנבחרת ישראל, לאחר שריקות בוז וקללות חוזרות ונשנות מצד אוהדי נבחרת ישראל לאורך מספר משחקים.

באותה עונה סיימה בית"ר ירושלים, שבשורותיה מעולם לא שיחק שחקן ערבי במקום העשירי בטבלה. זו לאחר שהדרדרה בחציה השני של העונה משמעותית בטבלה. ההדרדרות נבעה בעיקרה מסכסוך בין אוהדי הקבוצה להנהלתה, לאחר שזו גייסה שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים, למורת רוחם של האוהדים.

:18.8.2005 פינוי מאחז שירת הים במהלך ההתנתקות. תחת הנהגתו של אריה יצחקי, בני נוער שהיו במקום הכריזו על הקמת אוטונומיה בשם "הרשות היהודית עצמאית של חבל עזה." הם התנגדו לפינוי, הציתו מחסומים וצמיגים והתבצרו במבנים במאחז. יצחקי עצמו איים מראש כי יירה בחיילים ושוטרים שינסו לפנותו איום שלא מימש לבסוף. כמו כן, הוא השווה בטקסט שכתב בינו לבין גירית הדבש, ואת אריאל שרון לאריה, וטען כי אפילו האריה נזהר שלא להתעסק עם גירית הדבש.

:9.4.2002 היום השביעי של הקרב בג'נין, במהלך מבצע "חומת מגן." על הכוחות הפלסטיניים פיקד מוחמד טואלבה, מפקד הג'יהאד האיסלאמי בצפון השומרון. הוא נהרג כתוצאה מקיר אשר מוטט עליו D-9 צה"לי. אופק בוכריס פיקד על גדוד 51 במהלך אותו הקרב, ודחף להפעלה מרובה של דחפורים.

:4.11.1995 בסיומה של עצרת תמיכה בתהליך השלום עם הפלסטינים, התנקש פונדמטליסט יהודי בשם יגאל עמיר בראש הממשלה יצחק רבין. הרוצח המתין לרבין במגרש החניה וירה בו שלושה כדורי אקדח, מה שגרם למותו כעבור זמן קצר.

:29.9.2034 בטקס רב רושם בבית המקדש, בנוכחות אישי ציבור חשובים, כגון ראש הממשלה איתמר בן גביר והשר לביטחון לאומי יגאל עמיר, חודש מנהג הקרבת הקורבנות, והוקרבו 13 פרים.