שאלות אחרונות:
"אתה יכול לשחרר, חמוד שלי." האישה ליטפה את ראשו של הילד. "אחרי זה לא יכאב יותר."
היא וגבר נוסף ישבו סביב מיטה לבנה בחדר מואר עם מכשירים מצפצפים. רסיסי החיים של שניהם בקושי נראו בתוך קליפתם הבריאה. הם החזיקו את ידיו של הילד הקטן, נזהרים לא לגעת בצינורות שהתחברו אל גופו ושמרו עליו בחיים. הוריו שתמכו בו ברגעיו האחרונים.
בחנתי את רסיס החיים העטוף בקליפה הרזה וכמעט חסרת הצבע. הרסיס שהכיל את המהות האנושית שממשיכה גם לאחר מות הגוף. הוא נראה כמו רבים אחרים לפניו וזהר בחוזקה עם כל נשימה שהילד לקח. ככה הם הרסיסים. רק לאחר שהאור הופך למוצק, כשכל פיסות החיים מתגבשות יחדיו, רק אז מגיע תורי לנתק אותו מהקליפה.
התקרבתי אל המיטה, והצטרפתי למעגל סביבו. הם אף פעם לא ראו אותי, אך תמיד הייתי שם. מחכה לרסיס החיים שיבשיל לקטיפה והשאלות שיגיעו לאחר מכן. הם תמיד הגיעו.
הילד ניסה לומר דבר מה אך שום קול לא יצא משפתיו.
"אל תנסה לדבר. זה בסדר. הכל יהיה בסדר." היא מחתה דמעה מזווית עינו ורכנה לנשק את מצחו המיוזע. "אני אוהבת אותך, ילד יפה שלי." קולה רעד והרסיס זהר בתגובה. מתחזק עוד יותר.
כמעט הגיע תורי.
"אנחנו לא עוזבים אותך." האבא ליטף את פניו של הילד, שהחזיר להם מבט בעיניים נוצצות ומעוטרות עיגולים כהים.
אחרי כל כך הרבה רסיסי חיים שקטפתי, תמיד תהיתי מדוע ההגעה שלי מעוררת בהם כל כך הרבה פחד ועצב. האם זה היה החרמש שתמיד ייחסו לי? או התיאור שאני שלד או שיש לי ראש של תן? ואולי יש סיבה אחרת הנסתרת מבינתי? שכן גם כאשר תיארו אותי כאדם אנושי, נותרו עצובים כשהגעתי. רציתי לשאול את הרסיסים את השאלות האלו, אך תפקידי הוא להקשיב. במקום הזה רק להם מותר לשאול דברים.
חיכיתי לזה כמו בכל פעם. הבטתי ברסיס ובקרן האור הבודדה שעוד התפלחה מבעד לפני השטח המתמצקים.
הילד נשם פעם אחרונה.
הרסיס התגבש מול עיני והפך לאבן בכל הצבעים של היקום. קטפתי אותו מהקליפה הקמלה והזמן סביבנו עצר. הדמעות שזרמו מעיניה של אימו קפאו על לחייה והמכשירים נדמו מלצפצף. העולם איבד את צבעיו כאילו נשאבו אל תוך הרסיס שבידי.
חיכיתי בדממה שיתחיל לדבר. שימצא את קולו מחדש כדי שהשאלות יבואו. אותן שאלות פשוטות ותמימות. לא כמו אותם הרסיסים שמנסים להתמקח ולהתווכח. שכועסים מעצם המפגש איתי. אותו סוג רסיס שאפגוש בקרוב.
"אי-איפה אני?" הקול הדק בקע מהאבן שהחזקתי קרוב אליי.
"זאת נקודת המעבר לאחר המוות." עניתי בשפתו. זו אחת מאותן השאלות הבודדות שידעתי את תשובתן. אך לרוב איני יודע מה לומר ורק מחכה לאותה שאלה שתעזור להם להמשיך הלאה.
"אלו אמא ואבא?"
"כן."
"מה יקרה להם?" שמעתי את העצבות בקולו.
"אני לא יודע."
"אבל בערב הם הבטיחו לי גלידה. עדיין יתנו לי?"
"אני לא יודע."
"ואת הציור שהתחלתי. אני יכול לסיים? ציירתי את זה בשביל ברונו."
האבן משכה אותי אל השולחן לצד המיטה. דף הנייר הציג ציור של שדה ירוק, שמש גדולה וכלב שחור, צבוע חלקית. הפשטות של השאלות האלו תמיד סקרנה אותי. כל פעם שהגעתי לסוג הזה של הרסיס הסתקרנתי מה יהיו השאלות הפעם. סוג זה חזר והופיע, באופן שכבר חדל להפתיע. מעגל שלמדתי להכיר. השאלות כמובן השתנו בהתאם לחיים שהתגבשו באבן, אך תמיד נותרו פשוטות. ללא כעס או חרטה. רק קבלה של המצב. קבלה של התפקיד שלי.
"אני לא יודע."
עם כל שאלה הרסיס הפך כבד יותר באחיזתי.
"מה קורה עכשיו?"
"אני לא יודע אבל אולי אתה תדע. תפקידי להביא אותך למקום הזה, להקשיב לך ולהחזיק אותך עד שתחליט לעבור הלאה."
קול שבירה הדהד באוויר וסדקים קטנים נחרטו על פני הרסיס. "לא תעזוב אותי, נכון?"
"לא. זה תפקידי."
עוד ועוד קווים מסתעפים הופיעו, ואז צליל שקט של פקיעה. האבן נשברה לרסיסים זוהרים שהפכו לתלתלי עשן קטנים. הם התמוססו בין אצבעותיי וקולו של הילד נעלם איתם.
העולם חזר לנוע.
נמשכתי מאותו חדר לבן עם מכשירים מצפצפים אל היעד הבא. מתכונן לשאלות שידעתי שיבואו, אבל לא ידעתי איזה רסיס ישאל אותם הפעם.
מצאתי את עצמי באמצע שדה ירוק, מואר בשמש חזקה, כמו באותו ציור לא גמור של הילד בבית החולים. לרגע חיפשתי את הכלב השחור, אך מבטי נמשך אל האור העמום שמשך אותי אליו. אור שעתיד להפוך לרסיס החיים הבא שאותו אקטוף.
הקליפה הבריאה והחזקה עטפה את הרסיס של גבר בשנות הארבעים לחייו. הוא הניף מוט שחור ומוארך, וחבט בכדור קטן ולבן שניצב על הדשא. הכדור עף והתגלגל במורד הגבעה אל עבר חור באדמה, אך פספס אותו מעט, חלף לידו ונעצר במרחק.
"לעזאזל!" הגבר הכה על האדמה במוט ובעט בדשא, מעיף פיסות ממנו באוויר.
"ניסיון יפה, סטיב." גבר נוסף התקרב וצחק בקול. גם הוא אחז במוט והשעין אותו על כתפו. "כמעט שלחת אותו לכביש הראשי."
"סתום ת'פה, ניק. שחק כבר."
רסיס החיים של סטיב, אותו אחד שבאתי לקטוף בהק לרגע באור לבן ואז התעמעם שוב. כבר ראיתי רסיסים כאלו בעבר. הוא היה אחד מאלו שמתגבשים ברגע לאבן, למרות שנראה כי נותר להם הרבה זמן עד שיאלצו לפגוש אותי.
ניק הניף את המוט וחבט בכדור חדש. אור הרסיס בתוך הקליפה הזו היה כל כך חלש ומעומעם עד שכמעט ולא נראה כלל.
הכדור נחת, התגלגל אל עבר אותו החור בדשא אבל הפעם נעצר צמוד אליו.
"ראית? ככה עושים את זה." צחק בלעג ועשה דרכו במורד הגבעה. "אתן לך כמה טיפים אחרי שאזכה בהתערבות שלנו."
אבל סטיב לא ראה.
הוא כרע על ברכיו ותפס בחזהו. האור בתוכו הבהב לסירוגין. עמדתי מולו, מחכה לרגע שיגיע תורי לבצע את התפקיד שניתן לי.
"סטיב?" חברו הסתובב לראות אותו נוחת עם פניו אל תוך האדמה.
הרסיס התגבש ברגע, נצבע שוב בכל אותם צבעים בוהקים. שלחתי את ידי וקטפתי את האבן מהקליפה הבריאה. הזמן נעצר סביבנו וניק קפא ליד גופת חברו, זרוע מושטת לקראתו והבעת אימה על פניו.
"מה קורה פה? מה זה המקום הזה?" סטיב נשמע מופתע.
"זאת נקודת המעבר לאחר המוות." עניתי כמו בכל פעם שנשאלתי את אותה שאלה. בדרך כלל זו הייתה השאלה הראשונה, לא משנה לאיזה רסיס הגעתי ברצף הקבוע.
"לא. זה לא יכול להיות הסוף." האבן רטטה באחיזתי מרוב כעס. תגובה ידועה מראש לרסיסים מסוג זה. במיוחד אם הם כאלו שהתגבשו בבת אחת. "תראה, אני נמצא שם! פשוט תחזיר אותי!"
"זה לא אפשרי."
"מי החליט שזה לא אפשרי? אתה לא אמור להיות כל יכול?" הרסיס רטט שוב והתחמם. "מה אתה רוצה שאתן לך כדי שתחזיר אותי? מה שתרצה תקבל! רק בבקשה! בבקשה, תחזיר אותי!"
"אין לי יכולת להחזיר רסיס שנקטף, לכן לחזור זה בלתי אפשרי. אני כאן להחזיק אותך עד שתחליט לעבור הלאה." אמרתי כמו בכל פעם אך ידעתי שהתוצאה תהיה זהה. רסיס מהסוג של סטיב לא נועד להעלם בעשן.
"בחיי, מה יקרה עכשיו? ביום חמישי אני צריך לסגור חוזה! המניות של החברה שלי תלויות בזה! אתה יודע כמה זמן עבדתי על זה? מה יקרה לכל הדברים האלו?"
"אני לא יודע." החזקתי את הרסיס הזועם בידי.
שמעתי שאלות מסוג זה בפעמים קודמות ותהיתי על הקשר בין אותם רסיסים, כל כך שונים זה מזה, אבל מעולם לא מצאתי את החוט המקשר. הם השתנו בגיל, במין ובצבע והגיעו תמיד באותו מקום במחזור הקטיפה ביחד עם השאלות הזועמות. שאלות שלא ניתנה לי תשובה עבורם.
"ואשתי והילדים? מה יקרה להם? טימי רק עלה לכיתה א' וסוזי התקבלה לאקדמיה למשחק. איך הם יסתדרו בלעדיי? איך אשתי תשרוד?"
"אני לא יודע."
"יש משהו שאתה כן יודע? לעזאזל." סטיב התחמם אף יותר. "אני לא מוכן לעזוב את הכל ככה. לא הספקתי כלום! תחזיר אותי, אתה שומע?"
הוא נאבק באחיזתי והתלהט בידי. במקום לתת לרסיס הבוהק להתמוסס לעשן שחררתי אותו מבין אצבעותיי. והאבן העגולה, כמו הכדור הקטן, התגלגלה ממני הלאה במקום בו היינו. מסרבת לקבל את גורלה. סטיב נאחז בפיסות החיים שלעולם לא יוכל לחזור אליהם ועתה גם לא יוכל אף פעם להמשיך הלאה.
ברגע שנעלם מעיני, נמשכתי משם אל הרסיס הבא שאצטרך לקטוף. והשאלות המעטות שידעתי שיבואו, השלוות והשלמות. שונות כל כך מאותן שאלות פשוטות ותמימות, או אלו שכועסות ומתמקחות. ידעתי שהרצף ימשיך ורסיסים כמו הילד וסטיב ימשיכו להגיע. ולמרות שלא אדע לענות על שאלותיהם, אבצע עם כולם את התפקיד שניתן לי. שנוצרתי עבורו.
במקום החדש אליו הגעתי, אור לבן קידם את פניי. לרגע חשבתי שנותרתי ליד הרסיס המרדן של סטיב, אבל החדר שהתגבש סביבי היה שונה מהשדה הירוק שעתה עזבתי. האור שתעתע בי הגיע ממנורת לילה שהסתובבה על השולחן. צללים מקפצים של ארנבים רצו על הקירות הכחולים של החדר המתהווה.
במרכז נחה עריסה לבנה מעוטרת סרטים בגוונים בהירים ובתוכה תינוק קטן. הרסיס בקליפה הצעירה בהק בעוצמה, והתחזק עם כל פעימת לב. נשימותיו של העולל השקוע בשינה עמוקה נותרו איטיות ושלוות, ורק האור נע בחוסר מנוחה.
הסתכלתי סביבי. האם רסיס אחר משך אותי אל החדר? הרי מעולם לא נתקלתי בקליפה כל כך צעירה שעליי לקטוף מתוכה את האור. ציפיתי לאחת מאותן קליפות מזדקנות וחלשות, אלו שמכילות את הרסיסים עם השאלות הכי שלוות. הרסיסים שכבר השלימו עם המסע שעשו והתמוססו לעשן מהר מהשאר. זה תמיד הגיע אחרי אלו שנתקעו בין החיים לבין העולם שאחרי. רסיסים כמו זה של סטיב, שזעמו, התמקחו ונאחזו בסיכוי אבוד לחזור אל חייהם.
למרות שלא קטפתי רסיס כזה לפני כן, חיכיתי שהאור יתגבש כדי שאוכל לשמוע את שאלותיו. אבל האור המשיך לנוע ולהתגבר בלי שום סימן שהוא הופך לאבן הצבעונית שהכרתי.
התינוק נשם עמוקות ונדם.
צליל פקיעה מילא את החלל סביבי והעולם נעצר.
מה קורה פה? הסתכלתי על גופי שסדקים החלו מסתעפים עליו לכל עבר ומתוכם בעבעו מים כסופים ובוהקים.
האם זה הרסיס שלי? ניסיתי לתפוס את הנוזל בין אצבעותיי, להחזיר אותו פנימה אל גופי, אבל הרגשתי משיכה חזקה ממרכז בטני. הרסיס שהייתי אני נשפך אל החלל, והתגבש לכדי אבן צבעונית ומוצקה.
כבר לא הייתי בחדר עם הארנבים המקפצים על הקירות ועריסת התינוק. סביבי לא היה אור ולא היה חושך. היה כלום וריק. וחום מנחם שאחז בי ועטף אותי מכל כיוון.
"מה קורה פה? מה קרה לי?" הצלחתי לחבר את המילים.
"זאת נקודת המעבר לאחר המוות." ענה לי קול מרגיע שנשמע מוכר. כמו חבר שהכרתי שנים ארוכות או בן משפחה אוהב. לא ידעתי מי הוא בדיוק, אבל הרגשתי בטוח. שליו. והרגשתי את ידיו עוטפות את גופי הצבעוני, הקטן והשביר.
"אתה… אתה באת להחליף אותי?"
"אני לא יודע."
והבנתי שאולי זה גורלם של רסיסים קטנים כאלו שלא הספיקו לגבש פיסות חיים. אין להם את התשובות לתת חוץ מאלו שהוענקו להם ברגע יצירתם. ואולי גם אני הייתי אחד מאותם רסיסים ללא ידע, ללא תשובות, לפני שנוצרתי ללוות את בני האדם בדרכם האחרונה.
"ומה אני צריך לעשות עכשיו?" שאלתי, למרות שבתוכי כבר ידעתי את התשובה אותה הענקתי אלפי פעמים.
"אני לא יודע אבל אולי אתה תדע. תפקידי להביא אותך למקום הזה, להקשיב לך ולהחזיק אותך שתחליט לעבור הלאה."
"לא תעזוב אותי, נכון?"
"אני לא עוזב אותך, זה התפקיד שלי."