"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא…" טען ברי סחרוף.
כתגובה, יאיר הושיט ידו בעצלתיים וכיבה את השעון המעורר.
"כבודו קם לשחרית, או שהוא מעדיף לרבוץ עד דכדוכה של נפש?" מלמל לעצמו בזעף.
"כבודו קם לשחרית, או שהוא מעדיף לרבוץ עד דכדוכה של נפש?" שאל מתניה – שותפו במעונות – בעליצות מהולה בדאגה.
יאיר נאנח. מתניה בחור טוב, באמת. קשה היה שלא לחבבו – רציני, חדור מטרה, שש לעזור, ניצוץ משובה בעיניו. מתניה היה בחור טוב, ובכל זאת – ואולי בשל כך – יאיר מצא עצמו מתוסכל בגללו, מרוחק ממנו. הוא חש שהם חיים בעולמות שונים, נוגעים ואינם נוגעים.
"יש לי ברירה?" רטן יאיר.
"עקרונית, כן," ענה מתניה בכובד ראש מעושה.
"אז אחזור לישון, תודה ששאלת."
דלת חורקת, מים זורמים, צעדים מהוסים, חשב יאיר בליבו.
דלת חורקת, מים זורמים, צעדים מהוסים.
"אני לא צמא, תודה. אתה מוזמן לשמור את המים לעצמך" אמר יאיר בעייפות מה.
"תקום?" ענה מתניה, שגחן מעליו, בחדווה מרגיזה.
"כן. עוד מעט בכל אופן. אין צורך לשפוך עלי מים לשם כך."
"יחסית לאדם שטוען שהוא עייף, כבודו מפגין עירנות רבה למתרחש סביבו…"
יאיר ענה ביובש: "זו לא עירנות, זו בסך הכל ידיעת העתיד, מה שאתה עשוי לכנות בטעות 'נבואה'."
"אני שמח שהתעוררת," צחק מתניה בתגובה, ונפנה לצאת מהדירה.
אל תשכח שהאירוסין של דוד היום. אולי תגיע וסוף וסוף תסיים עם הריב המטופש ביניכם. חשב יאיר.
מתניה הסתובב לפני שיצא מהחדר, "אל תשכח שהאירוסין של דוד היום. אולי תגיע וסוף וסוף תסיים עם הריב המטופש ביניכם…" אמר, ונפנה שוב לצאת.
צעדים נמרצים, עצירה, אוושה קלה. צעדים מתרחקים, משב רוח קריר, צליל טריקה.
יאיר חיכה.
צעדים נמרצים, עצירה, אוושה קלה. צעדים מתרחקים, משב רוח קריר, צליל טריקה.
הוא נאנח ופקח את עיניו. מתניה ואני אכן חיים בעולמות שונים הרהר לעצמו. בעוד שעולמו לינארי, עולמי מעגלי. הוא הציץ בשעונו בכדי לוודא שהוא צודק. הצג הראה שהיום יום ראשון, כלומר, שהיום עדיין אתמול. הוא נאנח שוב והחל להתארגן בליאות.
העניין פשוט למדי – הוא תקוע בלולאת זמן, ומכאן היכולת ה"נבואית" שלו. כשאתה חווה את אותו יום שוב ושוב, במשך כמה עשרות פעמים – לפחות כך נדמה, הוא איבד את תחושת הזמן בשלב כלשהו – אתה נוטה לפתח חוש נבואי.
הוא הגיע לתפילה באיחור, הציבור היה ב'ישתבח'. מטבע הדברים, החזן היה אותו קשיש חביב שלאביו יש 'יארצייט' היום, אתמול ומחר. הוא הניח תפיליו, והצטרף לציבור. התפילה חלפה ביעף, בהרהורים מהרהורים שונים. הרהר בהוריו, שלא ראה מאז נקלע למצבו הנוכחי. הרהר בחברים שרחק מהם בתקופה האחרונה, ובפרט בדוד, חבירו משכבר הימים, שאל אירוסיו אינו מגיע כבר כמה חודשים. כל ערב יושב הוא על הכורסא, ומביט בהזמנה, המעוטרת אותיות זהב, בכתב נאה ומסולסל, פותחת צוהר לעולם אחר, מלא רגש ויופי ושלום. מביט בהזמנה, ויודע שעליו ללכת, יודע שדוד כבר מחל לו בליבו, על אותו ריב שהחל על לא דבר. יודע, ואינו הולך. אינו יכול ללכת. איבריו – ואולי ליבו – אסורים בידיו של שטן הרובץ על כתפו, כופהו להשאר…
הרהר יאיר בעתידו, שכבר ידוע מראש, ובכל זאת איננו…
* * *
הכל התחיל אמש, לפני כמה חודשים, כלומר, במוצאי שבת. היתה זו שבת ככל השבתות. שבת שנכנסה לה באדישות, חלפה לה ללא רושם של ממש, ויצאה בשקט, כמו אינה רוצה להעירו משנתו. שבת שלוותה בתחושת ריקנות – כזו שפוקדת אדם שישן מתורתו איזה זמן, וכעת מוכרח הוא להתייחד עם מחשבותיו, מוכרח לחשב קיצין. מיד עם צאת השבת, יצא יאיר אל הצומת הקרוב, כבורח מעצמו, ועלה על הרכב הראשון שעצר לו. נודד ממקום למקום, מצומת פלוני למחלף אלמוני, כאילו הרוח נושאו, ומטלטלו לאשר יחפוץ.
שקוע היה בשרעפיו, שרדפוהו והשיגוהו. תמה היה על עצמו – על קבלותיו לשנה החדשה, שהתמעטו ככל שחלפו השנים; על מעטה הציניות שעטה, בכדי להחליק מעליו כל תוכחה, בכדי לשרוד; על הזמן שחלף לבלי שוב ועל בחירותיו, שנעשו מכניות משהו. שבוחר ברע, כמי שכפאו שד, ואינו יודע למה…מחשבה צצה, וחברתה מחליפתה.
בליל תחושות ורגשות תוקפו. לרגע כועס, ולרגע עצב. שוב כועס, ופתאום אדיש.
רגש רודף רגש, מחשבה רודפת מחשבה. עייפות נופלת עליו, מרגיש הוא כזקן שתש כוחו, וכל שנותר לו הוא להקשיב למנוע שנוהם ברוגע, נושאו להיכן שנושאו…
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא…" שר לפתע ברי סחרוף.
יאיר שלח ידו לכבות את השעון, ותהה כיצד הגיע למיטתו בדירת השותפים.
"כבודו קם לשחרית, או שהוא מעדיף לרבוץ עד דכדוכה של נפש?" שאל מתניה בעליצות מהולה בדאגה.
אחרי ששותפו שפך עליו כוס מים, הוא קם, התארגן לאיטו והלך לתפילה. קשיש אחד מבאי בית הכנסת היה החזן, מפני שלאביו יש אזכרה. לאחר התפילה הוא מיהר למבחן חשוב, אליו לא למד מספיק. כל היום חש עפוף בערפל, מנסה לתת פשר לאירועי האתמול.
עם ערב שב יאיר למעונו, ישב בכורסא, והביט בהזמנה לאירוסיו של דוד. הוא לא הלך, במקום זאת הלך לישון, מנסה לחמוק מעמל יומו. אלא שבבוקר המחרת הוא התעורר לצלילי אותו שעון, אותה כוס מים, אותו חזן שחרית, אותו מבחן חשוב, אותה החלטה בערב…אותו היום שב על עצמו, שוב ושוב.
בתחילה היה מבולבל ומתוסכל וכועס, אך לבסוף נאלץ לקבל את מצבו כפי שהוא – הוא עומד לחיות את אותו היום שוב ושוב. הוא לא ידע מדוע, זה פשוט היה כך. בינתיים הוא למד את סביבתו – מתי בדיוק מגיעה התחבורה הציבורית,היכן בדיוק הפקקים, כיצד להוציא ציון מושלם בבחינה. יאיר למד להשלים עם מצבו, ולנסות להנות ממנו ככל האפשר, מחכה שהמצב יפתר מעצמו, או ימשיך כך לנצח. הוא קיווה שהאפשרות הראשונה נכונה.
* * *
יאיר קיפל את תפיליו לקראת סוף התפילה, ויצא מבית הכנסת. הוא התלבט אם לגשת למבחן היום. היתרון במצבו הוא, שיש את כל הזמן שבעולם, כך שכעת הוא יודע היטב את החומר למבחן. החסרון הוא, שלא נראה שהדבר ישנה משהו, בכל מקרה יאלץ לגשת שוב מחר.
הוא החליט לא לגשת. במקום זאת, הוא הלך לעבר בית הקפה שבפינת הרחוב, נדחק בין העוברים והשבים במהירות, כאילו רואה לפניו שביל פרוס. נו, עוד יתרון בלחוות את אותו היום שוב ושוב חשב לעצמו. הוא הגיע לבית הקפה, שהיה עמוס לעייפה, והתקדם לכיוון השולחן שבפינה, בו ישב זוג. כמה מטרים לפני שהגיע, הזוג קם ללכת. יאיר חלף על פניהם באגביות, חוטף בדרכו עיתון שנזנח בשולחן אחר, והתיישב במקומם. הוא הזמין את הקפה האיכותי ביותר. מה אכפת לו, בין כה וכה מחר בבוקר הכסף יחזור לחשבון הבנק המדולדל שלו.
בזמן שחיכה לקפה, ולאחר שמילא את הסודוקו שבעיתון בזמן שיא, התבונן יאיר ברחוב בשעמום, מנסה לצפות אילו אנשים יופיעו ומתי. כובע אדום, איש עסקים, ילד וכלב. כמה רגעים חלפו, והנה הם – האישה עם הכובע האדום, איש העסקים העצבני בחליפה וילד קטן עם כלב גדול ממידותיו. הוא הצליח. הוא כבר זכר כמעט בעל פה את המראה של המון האדם שאץ לו לעמל יומו. מעניין לאן הם הולכים הוא חשב. הרי לכולם בחוץ יש מטרה, ישנן שאיפות שמניעות אותם. לי כבר אין שאיפות, אני כבר יודע מה יקרה. הוא דימה בעיני רוחו את המון התקוות והחלומות כענן ריח, שמיתמר ועולה, מתערבב ומתפרד, בשלל צבעים וגוונים. ורק הוא יושב לו בבית הקפה, נישא מעל כולם, ללא ריח וללא צבע. החלקיק היחיד שנע בחופשיות במערכת, ועם זאת כבול למקומו, כציפור לכודה בפח.
הקפה הגיע. יאיר לגם באיטיות והמשיך להתבונן החוצה.
"שלום, אני מתנצל על ההפרעה, אבל בית הקפה עמוס, ואתה נראה כמו אדם חביב, אפשר אולי לשבת איתך?"
יאיר הפנה מבטו בהפתעה אל עבר הקול. מולו עמד בחור צעיר, עם חולצה משובצת ומכופתרת, וחיוך הססני. "בוודאי," גמגם יאיר. הבחור הודה והתיישב מולו בזריזות. יאיר המשיך לבהות בו.
"אני שוב מתנצל שאני מפריע לך, זה בית קפה שאני מחבב מאוד, אלא שהיה היום עמוס, ורציתי בכל זאת לשבת פה מעט, אני מקווה שזה בסדר מבחינתך, שמי דרור, אני לומד בישיבה בסביבה."
הבחור הפסיק מלהגו והתבונן בעיון ביאיר, שבהה בו בחזרה. זו הפעם הראשונה שהבחור מופיע פה היום חשב, איך זה יתכן? האם גם הוא חווה את היום שוב ושוב? זה ההסבר היחיד לכך שהוא הופיע פה היום…
"אתה בסדר?" שאל הבחור, שמתברר ששמו דרור. "אתה נראה מבולבל," ציין, "אני מקווה שאני לא מפריע במשהו, אם כן אלך בשמחה."
יאיר התנער וענה: "אני בסדר, שקעתי לרגע במחשבות. הכל בסדר, אתה לא מפריע. אני לא עושה הרבה היום."
"נהדר, כלומר, שאיני מפריע. מה שמך?" שאל דרור.
"יאיר" ענה, והוסיף: "איזה יום היום?"
"ראשון."
"איזה יום היה אתמול, ואיזה יום יהיה מחר?" המשיך יאיר לחקור.
"לפי הכללים המקובלים בעולם, שבת ושני, לפחות בחלק זה של העולם" ענה דרור, "למה אתה שואל? הודיעו בחדשות שמחר יום שלישי או משהו כזה? אם כן, אל תאמין להם. זו לא תקשורת זו תשקורת." הוסיף בבדיחות.
"משונה ביותר, משונה מיותר" מלמל יאיר לעצמו.
"מה כל כך משונה?" שאל דרור בבלבול.
"ננסה לתקוף מכיוון אחר, כיצד קרה שהגעת לכאן דווקא היום?"
"קמתי, החלטתי שאני זקוק למעט מנוחה, והלכתי לכאן."
כעת היה תורו של יאיר להיות מבולבל. "מה פירוש 'קמתי והלכתי'? מדוע אם כן לא עשית זאת אתמול?" שאל יאיר בעצבנות מה.
"מפני שאתמול היתה שבת," ענה דרור. "איני מבין דבריך," הוסיף ביאוש למראה הבעת פניו של יאיר, "אולי תסביר לי הכל מההתחלה?"
יאיר נאנח. הבחור כלל לא יודע במה מדובר. חבל, היה נחמד אם הוא לא היה לבד בעולם הזה. אז איך הוא הגיע היום? העובדה שדרור לא הופיע פה בימים הקודמים, ופתאום הופיע היום, טרדה את מנוחתו. אמנם, יש דברים קטנים שמשתנים מיום ליום, בעקבות פעולות שיאיר עצמו ביצע, שהתחילו תהליך המכונה 'אפקט הפרפר'. אם יאיר לא ניגש לבחינה – והוא אכן לא ניגש היום – משמעות הדבר היא שחלוקת הטפסים תהיה מעט יותר מהירה, מה שאומר שיהיו כנראה כמה תלמידים שיצאו מוקדם יותר. התלמידים הללו יתישבו ליד אנשים שונים בחדר אוכל, שיחות יתפתחו לכיוונים שונים, מישהו יאחר להרצאה מתוך עניין בשיח שמתנהל… בקיצור: היום יגמר מעט שונה, בגלל שיאיר פעל באופן שונה. אך לא שונה מאוד. אדוות במים, לא יותר. יאיר מעולם לא ראה שינוי כה גדול, כל כך מוקדם. בפרט שהוא פעל כפי בדיוק כפי שפעל כבר כמה שבועות (כנראה. תחושת הזמן שלו היתה, כאמור, מעט מקולקלת).
"ובכן?" שאל דרור, מעורר את יאיר משרעפיו.
"נו, מה כבר יכול לקרות אם אגלה לך בכל מקרה מחר לא תזכור דבר."
דרור רכן בעניין, ויאיר החל מספר.
"העניין הוא," חתם יאיר את סיפורו כעבור כמה דקות, "שלדידי היום יום ראשון, כבר כמה חודשים. אל תשאל מדוע ולמה, זה פשוט כך. דבר לא משתנה, השינויים היחידים שישנם נגרמים על ידי, וגם הם לא גדולים בדרך כלל. זה שהגעת היום הפתיע אותי. ועודני תוהה – מה גרם לך להגיע היום לבית הקפה?"
"מה הבעיה? כפי שאמרתי לך, קמתי והלכתי."
"קמת והלכת? פשוט כך? בלי שום דבר שיניע אותך? אם כך, ידידי, מדוע לא עשית זאת אתמול? אני מגיע לבית הקפה הזה כבר שבועות, בדיוק באותה השעה, וזו לי הפעם הראשונה שאני פוגש אותך."
דרור שתק לרגע, לפני שענה, "אני מקווה שאתה מבין שאתה נשמע – סליחה על הביטוי – משוגע. אבל אני אתייחס לעניין כאל תרגיל מחשבתי. ובכן – אתה תהית, כיצד לא הופעתי פה בפעמים הקודמות שהיום הזה התרחש, ובכל זאת הופעתי כאן היום. על כך אני משיב: מה הבעיה? כבר זמן מה שאני חש מועקה, והחלטתי הבוקר לנפוש מעט, לכן קמתי והלכתי לכאן. אתמול כנראה, לפי דבריך, החלטתי שלא להגיע."
"אתה רוצה לומר, שיש לך בחירה חופשית?" שאל יאיר בזעזוע.
דרור הציץ בשעונו, ואמר: "אני מתנצל, אני רואה שהשעה מאוחרת, ויש לי עוד לאן ללכת". "ולשאלתך," הוסיף דרור בחיוך רחב, "פשיטא. לך אין?"
קם, והלך.
* * *
כל היום צעד יאיר חסר מנוחה. הוא חלף על פני נופים שונים, נסע ממקום למקום, כמו אצה לו הדרך. כל הדרך ניקרה שאלה אחת במוחו: "לך אין?"
אותו הערב חזר יאיר למעונו, התיישב על הכורסא, והביט בהזמנה לאירוסיו של חבירו דוד. וכמו בכל יום, ידע שעליו ללכת. וכמו בכל יום, הרגיש את השטן על כתפו, מקטרג.
ולפתע, המונה של העיר נדם. רק קולו של גלגל חמה נשמע, מנסר ברקיע. הביט יאיר אל החמה הנוטה לשקוע. המשיך מבטו אל הרקיע, בו נשזרו שלל גווני אדום, ותכלת וזהב, וראה עצמו בעיני רוחו, והוא מרחף באוויר, סביביו רקפות ותורמוסים, כלניות והרדופים. הכל שליו, ולפניו נפרשות שתי דרכי עפר תחוחות. ורואה הוא אחריתה של כל דרך, ואין לו מי שכופהו, ואין מי שמושכו לכאן או לשם, או גוזר עליו להיכן ישא רגליו, רק הוא מדעתו בוחר.
יאיר פקח עיניו, קם, והלך.
* * *
השיר ברקע שלף את יאיר מחלום. חלום על שמחה של מפגש, וריקוד של מצווה. הוא גישש אחר שעונו לכבותו. שריריו עוד דאבו מריקודי אמש. הוא לא הצליח לשים ידו על השעון, כנראה שהניחו רחוק יותר אמש, כשחזר מאוחר לביתו ממסיבת האירוסין. השיר המשיך.
"והדרך עודנה נפקחת לאורך…"