הריקוד המוזר של הלב

"כמה מתוק ומריר הכאב

רק בגללו אני מוכן להתאהב

בעיניים בורקות בחיוך רעב

אני רוקד את הריקוד המוזר של הלב"

הריקוד המוזר של הלב, רונה קינן

עד איפה אפשר עוד להגיע?

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, ממש כמה דקות אחרי הזריחה של השמש הכחולה.

כרכרת הסוחרים הישנה מסולטברג נסעה לאורך הדרך המפותלת והקשה, בדרכה אל עבר עיר הלוטוס. הסוסים שהניעו את הכרכרה עצרו מתנועתם כשהכרכרה הגיעה לשערי העיר הגדולים, השערים המעוטרים במאורעות הקמתה של העיר. השער נפתח והשומרים הצדיעו בעוד הכרכרה נכנסה אל עיר הלוטוס. העיר הגדולה הייתה מקום מלא ברוח חיים, מקום שאיגד אליו אנשים רבים ומגוונים מרחבי אזורים שונים ברחבי העולם.

אבל מה שהיה מעניין מעבר לכרכרה עצמה זה מי שהיו בתוך הכרכרה. היו שם את הסוחרים העייפים, ששמרו על הסחורות שהיו צריכים להעביר אל העיר. הסוחרים היו עייפים וזקנים, רובם היו אנשים שלהם היו סיפורים רבים עליהם ניתן היה לספר, סיפורים על מסעות שהם עברו לאורך העולם. אבל הסיפור הפעם מתמקד לא באחד מאנשים אלה, אלא דווקא באחד שסיפורו רק מתחיל והלך ביניהם: נער.

הנער היה נער פשוט, שכל מה שהוא רצה זה אך ורק לגלות ולשאול שאלות. הוא היה נער מעיירת סולטברג, ורוב חייו הוא פשוט חי את החיים בכפר, היה צריך לעזור לאבא שלו בדיג ולבצע את העבודה שכולם היו צריכים לבצע בשביל לשרוד. אבל זה לא היה החלום שלו, זה לא מה שהוא רצה לעשות בחיים. לכן הוא החליט לעשות מעשה, והחליט שהוא יצטרך להצטרף אל הסוחרים כדי לגלות את העולם שבחוץ. אלא שאז הוא הבין שאם הוא יצטרף רשמית אל הסוחרים זה יקח הרבה יותר מדי זמן, אז הוא החליט להתגנב.

כך הוא הגיע אל הסיטואציה הזו, נער שחבוי בתוך כרכרת סוחרים, מנסה למצוא את דרכו בתוך עולם חדש ולא מוכר. ברגע שהכרכרה נכנסה אל העיר, הנער חמק החוצה מהכרכרה, ולמולו נפרשה העיר הגדולה: וכעת התחיל מסעו.

בשביל נער שגדל כל חייו בכפר קטן וללא הרבה אנשים, לראות לפתע את כל הכאוס הזה למולו היה מחזה מרהיב עיניים. רגליו הם שהוליכו אותו קדימה, והוא נחשף באחת לכל מה שסביבו. כל הריחות, כל הצבעים, כל הקולות והרעשים – לא היו שמות לתחושות החדשות, המילים המוכרות לו התפקעו בזו אחר זו, ואם אפשר למות מרוב חיים זה היה הרגע הזה. הוא דמיין את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים, לפני השינה, בעת עבודתו המתישה בנהרות וגם סתם כך שחלם בהקיץ, אבל הוא לא היה יכול באמת לדעת איך זה יהיה עד שהוא באמת ניצב מול רגע שכזה. דמעה יחידה אף העזה לזלוג מעינו.

כמו תמיד, אלפי שאלות הציפו את ראשו והוא לא ידע איך לענות עליהן לעצמו, ובכל זאת ברגע הזה זה הרגיש שאולי זה פחות משנה, שהוא יכול להשתחרר מזה.

אבל גם אם הייתה לו קבלת פנים טובה בהתחלה, מהר מאוד היא נקטעה בקבלת פנים פחות נעימה. לפתע הוא שם לב שלצידו עמדו שלוש דמויות: שני שומרים, אחד היה נמוך שמנמן עם שפם והשני היה גבוה רזה עם זקנקן תיש, שניהם היו עם חליפות שריון כבדות ועליהן עיטור של העיר: פרח לוטוס שאותו חוצה חרב, ובידיהם שתי חניתות. הדמות השלישית היה אדם מבוגר בבגדי סוחר שהצביעו לכיוונו של הנער, וצעק: "עצרו אותו! זה הנער שהתגנב אל העיר דרך הכרכרה!"

אוי לא, אולי הוא היה צריך לוודא יותר טוב שלא שמים לב. טוב, הגיע הזמן לרוץ.

אז למה הוא מחכה?

בכל מקרה השומרים הגיבו מיידית בריצה אחריו, וכך גם הוא הגיב בהתאם. הוא נתן לרגליו לשאת אותו שוב הלאה, והפעם כמה שיותר רחוק מצמד השוטרים הנחמד שצעקו לו "עצור בשם החוק!". כמובן שהריצה לא הייתה קלה, זו לא הייתה ריצה קלה במרחב פתוח כפי שהוא היה רגיל אליה, אלא בעיר עמוסה באנשים ובכל שנייה הוא התנגש באדם אחר בדרך (כמובן שהוא אמר סליחה לכל אחד שהתנגש בו). כל האנשים הגיבו אליו בסלידה, צעקות או קללות. הייתה אישה זקנה אחת שאף אמרה לו שאם הוא ימשיך לרוץ ככה היא עוד תיקח אותו לקבר: הנער חשב שיש בזה משהו אירוני. היה איזה בחור אחד שחייך אליו כשהוא התנגש בו, אז הוא לא יודע האם הוא היה בסדר עם זה או שהוא סתם אוהב לחייך. כשהוא מדי פעם העביר את המבט אחורה הוא ראה שהאנשים פשוט מפנים את הדרך לשומרים לעבור, ואליהם הם לא מתלוננים. זה לא הוגן! הוא בכל זאת לא ויתר והמשיך הלאה, ודווקא היה נראה שהוא מצליח להתחמק מהם. אבל דווקא אז כשהוא היה כל כך קרוב, הוא התנגש בעוצמה בדבר מה שעמד בדרכו. כשהוא הסתכל הוא ראה שזה היה פסל אפור וגדול, פסל של אדם עם שריון דק וחרב שלופה קדימה שהסתכל במבט מלא משמעות אל האופק שמחוץ לעיר, מבט של אדם שהיה לו חזון.

אבל לא באמת היה לו יותר מדי זמן להעמיק במבט של הפסל, בגלל שמה שיותר העסיק אותו זו המכה הכואבת שהוא קיבל על ראשו, ושני השומרים שאחזו אותו בשתי ידיו וכיסו אותן באזיקים. "תפסנו אותך, ילד! עכשיו בוא איתנו, אתה עצור ואנחנו לוקחים אותך איתנו לבית המועצה ונראה מה ראש העיר אומר בנוגע אליך!"

מה כבר יכול להתדרדר יותר?

—

הוא לא ציפה שהוא יגיע לסיטואציה הזו כל כך מהר. כלומר, הוא לא ציפה שהוא יגיע לסיטואציה הזו בכלל אבל ככל הנראה שזה מה שהחיים שלו רצו בשבילו אז הוא צריך להשלים עם זה.

משני צדדיו עמדו שומרים שהחזיקו אותו, והוא ניצב אל מול כס המלכות של ראש העיר של לוטוס. הוא היה אדם מכובד, בעל בגדים מהודרים ויפים, גם כן מקושטים בציור של פרח הלוטוס שהיה על בגדי השומרים, עם מבט רציני על פניו ועיניים בוחנות. הוא היה ידוע ברבים בתור ראש עיר בעל חמלה, אם כי אחד שיש לו קשיחות מסוימת, ואכן הוא תאם את החזות שהוא שידר. אבל ראש העיר בסיטואציה הזו לא היה מה שעניין את הנער, אלא דמות שניצבה מימינו של המלך: נערה.

הנערה הייתה נראית בערך בגילו של הנער, בעלת שיער ארוך שהיה קלוע בצורה מסודרת, כותנת אדומה שהייתה גם עם העיטור של הפרח עליה, ומבט פתוח על פניה אך בכל זאת גם סגור. היא שידרה נוכחות מרשימה, ובמובן מסוים גם יותר ביטחון עצמי מראש העיר שהיה לצידה. היא הייתה הבת שלו כמובן, סיפורים סופרו על הבת המפורסמת והנחושה של ראש העיר. הנער שמע את הסיפורים עליה, אבל רק עכשיו באמת הבין אותם באמת כשניצב למולה. חוץ מזה, היא הייתה הרבה יותר יפה ממה שהוא חשב.

חוט מחשבתו נקטע באחת.

"אז, האם אתה האדם שחושב שהוא יכול להתגנב לשערי העיר ללא אישור?" קולו של ראש העיר היה נמוך ובעל סמכות, משדר חשיבות.

הנער היסס לרגע ואז ענה, בפשטות. "אני רק נער, נער שרוצה לגלות כמה שיותר, לדעת את מה שהוא לא יודע, ולהבין יותר מי הוא בעולם הזה. ולשאול שאלות. האם יש בעיה בזה?"

היה נראה שהשומרים לא ציפו לתשובה הזו, והביטו אחד אל השני בבלבול. ראש העיר דווקא נהיה יותר מסוקרן ברגע שהוא אמר את תשובה זו, והוא היה יכול לראות שחיוך קל התגנב לפניה של הנערה. זה גרם לו לחייך בעצמו.

"הבנתי, אז אתה חושב שאני אקבל את זה שאתה אומר שאתה לא באמת יודע ואז זה יגרום לי יותר להעריך אותך ואז אני פשוט אשחרר אותך לחופשי והכל יהיה בסדר? זה מה שאתה חושב?"

הנער גירד בראשו בבלבול. "אמ, לא, אני פשוט אומר את מה שאני חושב."

בשלב הזה הרבה יותר עניין את הנער תגובתה של הנערה מאשר תגובתו של ראש העיר, אם כי הוא ניסה להסתיר זאת. נראה שכל מילה שהוא הוסיף גרמה לחיוכה לגדול אף יותר, אבל לאו דווקא שהוא נהיה רחב יותר אלא שהוא נהיה עמוק יותר. הנער לא ידע איך להסביר זאת, אבל הוא הרגיש שבכל זאת יש אמת במחשבותיו. בכל מקרה, נראה שראש העיר כבר לגמרי היה אובד עצות. לפני שהוא בכלל הספיק לפצות את פיו, הנערה עצרה אותו ודיברה בעצמה. "אבא, אני מסכימה איתך בכל מה שאתה אמרת וכל מה שאתה חושב, וההתנהגות שלו בהחלט לא הולמת אדם בגילו ובמעמדו. לכן אני חושבת שלגרש אותו מהעיר רק יזיק לציבור, לכן הדבר הנכון ביותר יהיה להשאיר אותו כאן ולחנך אותו בעצמנו מה דרך הנכונה כדי שהוא יוכל לחזור לחברה כשהוא כבר יהיה חיוני לציבור." כשהיא סיימה חיוכה התרחב, והפעם באמת.

ראש העיר היה בהלם לגמרי, אבל בלי הרבה מחשבה הוא הנהן בהסכמה. "כן, זה נשמע כמו רעיון ממש טוב, נעשה את זה!"

הנער ניסה לקלוט מה עמד מאחורי הבחירה של הנערה להגיע להחלטה הזו, אבל באופן מפתיע הוא לא במיוחד התנגד לרעיון של השהייה באזור בית ראש העיר, כמובן לעומת הגירוש מהעיר. זה ייתן לו אפשרות להכיר את העיר ממקום מאוד מסקרן שלה, את ראש העיר המשונה ואף יותר מכך את הנערה, שככל שראה אותה פועלת יותר, זה יותר עניין אותו להכיר אותה, בייחוד עכשיו אחרי ההצעה שלה.

מה הקטע שלה?

—

הנער בהחלט לא היה מצפה בחיים שהוא יגיע לסיטואציה הזו.

הוא ניצב במסדרונות בית העיר, ממתין שיפנו אליו ויתנו לו משימה שעליו לבצע. למען האמת הוא ציפה שכאשר יקחו אותו לעזור בעבודות למען ראש העיר, העבודה תהיה הרבה יותר קשה ומציקה, אבל למען האמת היא בעיקר הייתה משעממת. הוא הסתובב במסדרונות ומדי פעם נתנו לו משימה קטנה כזו או אחרת, אבל רוב הזמן לא היה לו כל כך מה לעשות. בזמנים האלה היה לו את הפנאי לחשוב, הפנאי לחשוב על מה יעשה אחרי שיצא מהארמון, איך הוא יחקור את העולם שמסביבו ומה יגלה, על אנשים ועל עצמו.

בזמן שכל המחשבות האלה המשיכו לטרוד את ראשו, אז חוט המחשבה שלו נקטע על ידי קריאתה הפתאומית של הנערה. הוא מיד זהה את קולה, הוא ציפה לראות אותה כבר במשך כמה זמן ואז היא הופיעה. כשהיא הייתה למולו אז ליבו החסיר פעימה. הוא זכר שהיא הייתה יפה בפעם שעברה שראה אותה, אבל הפעם יופייה היה גדול אף יותר משהוא זכר אותו לפני. אבל מעבר רק ליופי, היה בה משהו אפילו מעבר לכך…

"אז מה, אתה מסתדר, ילד?" היא שאלה בזלזול קל.

איך היא לעזאזל מעיזה לקרוא לו ילד?

הם באותו גיל! אבל נראה שלה זה לא הפריע. בכל מקרה הוא לא רצה להתחצף אליה בשיחה הראשונה באמת שלהם, אז הוא החליט להיות מנומס.

"כן, הוד גבירותה הנעלה" הוא אמר וקד קידה מוגזמת לכיוונה, מתאמץ להסתיר חיוך קל שבקלים. בהמשך הוא גילה שהוא לא באמת יכול להסתיר אותו ממנה, אבל כל דבר בעיתו.

"יפה מאוד" היא אמרה ומחאה מחיאת כף סמלית. "אני רואה שאתה יודע את מקומך ואת מעמדך, כל הכבוד."

בשלב הזה זה פשוט הרגיש לו כמו קרב סמוי של עקיצות שהם מנהלים מתחת לפני השטח, ולמרות שהוא לא ציפה לזה, הוא נהנה מכך הרבה יותר מכפי שהוא חשב שהוא יהנה. אז הוא המשיך.

"אכן, אני יודע טוב את מעמדי ומעמדך. אם כך, למה את מטריחה את עצמך לרדת כך ברמתך ולבוא אליי, פושע עלוב שכמוני שלא מבין דבר ושניים על העולם?" הוא חיכה בשקיקה לתשובתה.

"מצחיק מאוד." היא אמרה בציניות, אבל הוא היה יכול להישבע שהוא שמע גיחוך קל שבקלים מגרונה של הנערה, אבל יכול להיות שהוא גם דמיין זאת. "כמובן שאין לי מה לעשות בחברתך, אני רק באתי כדי לתת לך את המשימות שאתה דרוש לעשות."

הנער הרגיש שהוא חווה מכה חזקה בדו קרב העקיצות שהתנהל ביניהם, אבל הוא לא נתן לעצמו להיכשל בו מהר כל כך. "מעניין, ולמה את מכולם? אני הייתי בטוח שמשרת כזה או אחר הולך לבוא אליי ולתת לי משימה, אבל את? אני צריך להרגיש מוחמא, לא?"

"זו משימה מיוחדת, ואני כאן כדי לוודא שאתה תעשה הכל כשורה, אחרת יהיו לכך השלכות." היא אמרה בטון רגוע ושקול, ונראה שמבחינתה הדו קרב כבר נגמר בניצחונה. "מספיק עם הדיבורים, בוא אחריי." היא הפנתה לו את גבה וכבר התחילה ללכת בלי לראות אם הוא בכלל הולך אחריה.

בשלב הזה הנער התחיל לתהות לעצמו ולשאול את עצמו שאלות. משימה מיוחדת? איזו מין משימה זו יכולה להיות ולמה שיביאו לו אותה? ומה לעזאזל הקטע של הנערה הזו? אבל לא היה לו הרבה זמן לחשוב בגלל שהנערה כבר הייתה הרבה לפניו, והוא ניסה לתפוס אותה הכי מהר שהוא יוכל, הוא לא רצה לאבד אותה. במקביל לכל השאלות שחלפו בראשו, היה לו דבר אחד מאוד ברור – הוא בהחלט מחבב את הנערה הזו.

—

"הגענו." הנערה אמרה בעוד הנער והנערה ניצבו בפני דלת ענקית ויפהפייה.

הנער עמד נפעם בפני הדלת, שהייתה מחזה עוצר נשימה. הדלת כולה הייתה מעוטרת בעיטורים וציורים רבים ומגוונים, והיה נראה שהיא ממש סיפרה סיפור שלם. אבל לפני שהנער בכלל הספיק להוציא הגה מפיו אז הנערה הקדימה אותו ופצתה את פיה.

"אז כן, כמו שחשבת, ואם אתה לא חשבת אז תבין כעת, הציור שעל הדלת הזו מתאר את הסיפור של עיר הלוטוס, וכעת אני אספר לך איך העיר הגיעה לכדי קיום."

בשלב הזה עיניו של הנער נצצו, והוא התבונן אל הנערה בסקרנות אין קץ. "אני מקשיב לכל מילה."

"הכל התחיל ביערות האלפים." הנערה החוותה את ידה לעבר הפינה השמאלית של הדלת, ועליה היו עיטורים של עצים אבסטרקטיים בצבעי ירוק וחום, מפוזרים בערבוביה בפינה זו. בין העצים הללו ניצבו שתי קבוצות של דמוית: בני אדם, וגזע שהיה דומה לבני אבל עם עיניים כחולות ואוזניים… מחודדות? "אתה בטח לא למדת על כך בכפר שממנו הגעת, אבל חוץ מבני האדם יש גזעים נוספים בעולם, למעשה כאלה שהיו קיימים אפילו לפני שאנחנו היינו קיימים, ואלה האלפים." היא החוותה בידה לעבר קבוצת בני האדם עם העיניים והאוזניים המשונות. "האלפים הם גזע עתיק, הגזע שנוצר ביערות האלפים לפני שנים רבות, הם דומים לנו אבל יש להם אוזניים מחודדות ועיניים כחולות זוהרות, והם מחוברים לצ'י במהותם… רגע." היא השתהתה לרגע. "האם אתה בכלל יודע מהו הצ'י?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "אין לי שמץ של מושג."

"וואו." היא אמרה בהלם. "אני מבינה שיש לנו עוד הרבה מה להשלים. אבל אתה יודע מה? נחכה עם זה. הנקודה הייתה שהאלפים ובני האדם שבאזור יערות המסתורין נכנסו לעימות, בני האדם היו גזע חדש שרק נוצר והם פרצו לשטחם ולממלכותיהם של האלפים, והאלפים כמובן לא שמחו מכך אז הם גירשו אותם החוצה מהיערות, אל עבר העולם המפחיד שבחוץ."

היא החוותה בידה לעבר ציור הקיר, והראתה שהציור הציג באמת את הגירוש האכזרי של האלפים, ואת בני האדם שנסוגים מהיערות אל עבר העולם השומם והריק שבחוץ, מגששים את דרכם כקבוצה הלאה.

"בהתחלה בני האדם היו אבודים ולא מצאו את דרכם, מנסים להבין איך למצוא את מקומם בעולם חדש ולא ברור, עולם מלא סכנות ופחד." בציור ראו ציורים של מעין מפלצות משונות וקטנות בעלות פרצוף מרושע, גשם וסערות ברקים, שמש קופחת ומדבר רחב, סכנות רבות שבני האדם היו צריכים להתמודד איתן. "אבל הכל השתנה כשהם מצאו את פרח הלוטוס."

בשלב הזה בציור בני האדם שהיו בציור, אחרי שעברו כבר מסע ארוך כעת ניצבו אל מול מה שנראה כפרח כחול יפהפה, עם עיטורים לבנים מצדדיו, עלי הכותרת שלו נשזרו אחד בשני ויצרו מראה של פרח שצורתו שלמה ומושלמת. הנער הביט בפרח בהשתאות, לא מאמין למראה עיניו לציור שהוא ראה כעת למולו. הנערה המשיכה בדברה: "פרח הלוטוס היה מוקד השינוי, הוא הכיל בתוכו יופי שלא היה בשום מקום אחר, אבל חשוב יותר מכל הוא נתן לאנשים מטרה משותפת לשאוף אליה: לשמור עליו ועל מה שהוא מייצג, את הקסם, את הפלא, אבל יותר מהכל את בני האדם – יצור שהוא פגום אך הפגמים שלו הופכים אותו לשלם."

"על מה את מדברת?" הנער תהה בפליאה. "הפרח הזה מושלם! תראי אותו!"

"זה אולי מה שאתה חושב." היא חייכה חיוך יודע דבר. "אבל המציאות מדי פעם מסובכת יותר ממה שנראה לעין…"

בשלב הזה היא דחפה אחורה את דלת החדר בעדינות מפתיעה, וכעת נפרש בפני הנער מה שבאמת החדר הכיל בתוכו. החדר בהחלט היה ענקי, אבל הוא ברובו היה ריק לגמרי, אך ורק הרצפה הלבנה וזרועת הנקודות השחורות. רק במרכזו הייתה בריכת אבן נמוכה, שבתוכה היה מונח דבר שהנער לא היה מעלה בדעתו שיעמוד כעת לנגד עיניו: פרח הלוטוס בכבודו ובעצמו, אבל לא כפי שהוא ציפה לראות אותו. מצד אחד הוא היה מדהים, זוהר באור תכול אם כי חלוש ובכל זאת יפה, אבל הוא גם היה נראה נבול וקמל.

"אוי ואבוי, מה קרה לפרח?" הוא חש שהוא חווה התקף לב. "איך עוזרים לו?"

"בדיוק בשביל זה אנחנו כאן." היא חייכה בחיוך שמשום מה עורר עליו אימה וציפייה באותו הזמן. "תעקוב אחרי התנועות שלי."

עכשיו ברצינות.

אם היו אומרים לנער שהוא יעמוד בתוך חדר מלכותי בארמון עם פרח קסום נובל, בעוד שלמולו בת ראש העיר שהיא במקרה גם הנערה היפה ביותר שראה בימיו, ושמכל הדברים בעולם, מה שהיא תבקש ממנו ברגע הזה זה לרקוד איתה, הוא היה אומר לכל מי שאמר לו את זה שהוא יותר יאמין שהשמש תזרח כחולה בזמן התקופה הכתומה. אבל שוב, נראה שלעולם יש תכניות משל עצמו.

"לרקוד?" הוא גירש בראשו בבלבול. "אני לא יודע לרקוד, כלומר, לא באמת יצא לי לרקוד כל כך אי פעם… חוץ מזה, למה שבכלל תרצי לרקוד עכשיו?…"

"עכשיו סוף סוף גיליתי את נקודת התורפה שלך, ריקוד!" היא צחקקה לנוכח מבוכתו. "הייתי צריכה לנחש כבר לפני…"

"נו באמת." הוא גלגל בעיניו בסלידה. "זה לא ממש נקודת תורפה, אלא יותר… נו, טוב, ניצחת. בכל מקרה, למה?"

"אז תן לי להסביר לך לרגע קצר." היא אמרה ופניה הרצינו. "ראשית כל, כפי שאתה בטח רואה פרח הלוטוס אולי מרשים אבל בכל זאת גוסס, וזה בגלל שהפרח מכיל בתוכו חלק מהצ'י הקדום ביותר, חלק מאנרגיית החיים של העולם. האגדה מספרת שלפני שנים רבות היה את מישור הצ'י, שהיה עשוי כולו מאנרגיית הצ'י הטהורה. במרכזו של המישור היה באר העולם, הבאר שהכילה בתוכה את הצ'י הקדום ביותר. עליה שמרו שרי הצ'י, דמויי אדם עשויי צ'י. הכל היה כשורה, עד היום שבו קרתה "הפעימה": זו הייתה התפרצות של אנרגית צ'י ששינתה את המישור וגם יצרה את העולם. אבל מעבר לכך, יש דבר מה נוסף שרוב האנשים תמיד שוכחים לומר בהקשר של הפעימה, והוא שברגע שבו הבאר התפרצה, חלק מהצ'י הטהור שבה יצא ומעולם לא באמת חזר אליה, אלא התפזר ברחבי העולם, וכך למעשה נוצר פרח הלוטוס. למעשה, בעבר הוא היה חלק מחלקה שלמה של פרחי לוטוס כחולים, זוהרים ויפהפיים, אבל כולם הושחתו ונהרסו, והוא היחיד שנשאר אם כי גם הוא כבר היה נוטה למות. האנשים הבינו שהדבר שמחזיק את הפרח בחיים זה אם הוא מוקף בחיים, אז הם החליטו לקחת אותו איתם והם הביאו אותו איתם, וכך שני הצדדים הרוויחו: הפרח נשאר בחיים, ולאנשים הייתה משמעות."

הנער היה בהלם, היו לו כל כך הרבה שאלות וכל כך פחות דרך לנסח אותן בראש שלו, אז הוא העלה את השאלה שהכי חשוב היה לשאול עכשיו. "רגע, אז למה ריקוד?"

"הפרח נמצא במרכז העיר וכך הוא מקבל חיים, אבל מעבר לכך מדי פעם הוא צריך מעין טעינה מחדש, דבר שיכול להתבטא דרך ריקוד." היא עשתה צעד עם רגלה הימנית ותנועה עם ידה השמאלית. "ריקוד למעשה יכול להיות ייצוג של תנועה, חיים, זרימה. אבל אף יותר מכך, ריקוד בשניים יכול להעיד על קשר אנושי, וכמו התנועות הנשזרות יחדיו בריקוד, כך גם הפרח יפרח."

"את לא רצינית." הוא אמר בפקפוק. "אני לא מאמין שזה באמת יעבוד."

"אם כך, בוא ננסה ונראה." היא הושיטה לו את ידה באלגנטיות. "קח את היד שלי."

הוא בלע את רוקו בלחץ, ואז עשה בדיוק כדבריה והחזיק בידה.

"מצויין." היא הנהנה. "עכשיו את היד השנייה שים מסביב למותן שלי, ומעתה והלאה תעקוב אחרי התנועות שלי."

הוא עשה זאת גם כן, ואז הביט בה והקשיב בשקיקה לדבריה, ועשה כל מה שהיא עשתה, עד כמה שהיה יכול.

"רגל ימין ימינה, רגל שמאל אחורה. עכשיו נלך שני צעדים פנימה, ושלושה צעדים אחורה. עכשיו להוריד את היד מהמותן ולפתוח החוצה, ולסגור חזרה סביב המותן. עכשיו נחזור על זה שוב, אבל הפוך – שמאל שמאלה וימין אחורה. הפעם שני צעדים אחורה ושלושה קדימה, להוריד את היד מהמותן ולפתוח פנימה. עכשיו נחזור על זה שוב, ימין ימינה, שמאל אחורה, שני צעדים פנימה ושלושה אחורה. יד, פתיחה וסגירה ושוב הפוך! שמאל לשמאל, ימין לאחור, שניים אחור שלוש קדימה. יד, פתיחה וסגירה! מצויין! אתה מצויין! עכשיו בוא נחזור על הכל מההתחלה"

הנער לא הרגיש מצויין כל כך, אבל אם הנערה אמרה לו אז הוא קיבל את זה. הוא לא ידע מה הוא חושב על כל מה שקורה כאן עכשיו, הוא בעיקר הרגיש מובך ושהוא רוצה לברוח מהסיטואציה אם כי במקביל הוא יודע שאם היו נותנים לו ללכת מהחדר הוא היה נשאר בכל רגע שם, מסתובב במעגלים מסביב לפרח הלוטוס הכחול, אוחז בידה של הנערה ורוקד. הוא חשב שהוא ישנא לרקוד, אבל באופן מוזר הוא ממש נהנה מזה, וזה באמת הרגיש שהוא מצליח להסתדר בצורה יחסית טובה עם הסיטואציה. הוא נהנה כפי שהוא לא נהנה אי פעם, ועוד מריקוד! מי היה מאמין? בכל מקרה הוא הסתכל על הפרח ונראה שהוא זהר מעט אבל לא שינוי משמעותי. "הפרח! שום דבר לא קורה…"

"עכשיו, בוא נעשה שינוי, תרפה ממני." היא צעדה אחורה מאחיזתו וידה השתחררה ממנו. "עכשיו נהיה מקבילים אחד לשנייה, אבל בקצוות שונים של המעגל שמסביב לפרח, ריקוד מעגלי, שבסופו נאתחד מחדש. בחזרה על התנועות, אבל לבד." והם אכן עשו זאת, צעדו במעגל ועשו את אותן תנועות אבל בנפרד. הוא הרגיש שזה יותר קשה לו לבצע את התנועות האלה בלעדיה, אבל בסופו של דבר הוא הצליח להסתדר והם רקדו, כל אחד לבד, אבל ממש כמו תמונת מראה אחד של השנייה, שני חלקים של אותו שלם. בכל פעם שהיה נראה שהם מתקרבים, הם שוב התרחקו, וזה תסכל אותו. אבל בכל זאת, כשהוא הביט על הפרח, הוא ראה שמשהו השתנה, שמשהו תכול בתוכו זהר מעט יותר…

האם זה באמת מצליח?

"עכשיו, ריצה, פנימה!" היא קראה בתשוקה.

בלי לחכות ולו רגע אחד, שניהם רצו כל הדרך פנימה, לכיוון בריכת המים שבתוכה נח פרח הלוטוס. ממש מעליה, הנערה הושיטה לו את ידה והוא אחז בידה, הם התאחדו מעל הבריכה וברגע הזה הפרח זהר באור כחול וחזק, והפרח צמח! אבל הנער והנערה לא הקדישו לכך ולו רגע אחד, בגלל שהם חזרו לריקוד שלהם, הריקוד ההרמוני והמעגלי שלהם, והיו שקועים רק בו. הפרח ספג את הריקוד אליו, והתמלא בחיים, ופרח הלאה באור כחול שהאיר את כל החדר והשתקף ברצפה.

בעוד הם רוקדים, לרגע אחד הנער הפנה את מבטו בהשתאות לפרח הלוטוס. "זה יפהפה… לא ידעתי שיש יופי כזה בעולם… פלא…"

"כן." הנערה חייכה והסמיקה.

"רגע, רק עכשיו הבנתי משהו." הוא אמר וצחקק. "בעצם, אין לי מושג. איך קוראים לך?"

"השם הוא אוז'רה." היא אמרה בחיוך. "נעים להכיר. ואתה?"

"אני פראקרטי, זה השם שלי." הוא חייך גם.

"פראקרטי זה ארוך, אני חושבת שאני פשוט אקרא לך פראק, יותר קליט."

"פראק…" הוא תהה לרגע. "אני אוהב את זה. פראק."

ואחרי מילים אלה הם שתקו וחזרו לריקוד, אותו ריקוד הרמוני ומעגלי, מסביב לפרח הלוטוס הכחול והעתיק שהאיר את החדר בארמון, פרח הלוטוס שהוא גם המוקד של העיר וגם מונע מהריקוד שלהם. עד מתי הריקוד הזה נמשך? זה לא היה משנה לו באותו רגע בגלל שברגע זה כל השאלות שהיו לו הושקטו והוא התמסר בכל כולו, נותן לעצמו לנוע בהתאם לקצב של הריקוד המוזר של הלב שלו..

אור.