הגן הבוטאני של המכון להנדסה וקסם היה חבוי בערוץ הנחל בין הפקולטה לקסם בסיסי לבין הפקולטה לאַגְרוֹמָגִיה. רב הצמחיה פה לא היתה קסומה בפני עצמה. הקסם נבע מהשקט, מרשרוש העלים ומפכפוך המים, מהמשחק בין אור וצל כשהשמש שקעה מעבר להרים שהקיפו את המכון, משילובי הריחות שהתחלפו עם עונות השנה. אתנחתא מבורכת בין הרצאות, מעבדות ומחקר.
ווַאסִילִסַה – פרופסור פְּרֵמוּדְרַיַה, מנהלת מכון פרמודריה לדינמיקת תהודה וספקטרום קסם – אהבה להלך בשבילים המתפתלים של הגן בשעות בין הערביים. להריח את הפרחים, לטבול את ידה במי הנחל שנקוו פה ושם לאגמים קטנים, לשמוע את ציוץ הציפורים.
היתה לה פינה חביבה במיוחד. מדשאה קטנה ליד משולש המוגדר על ידי שני בולי עץ וגדה של אחד האגמים, המכוסה שושני מים. בשעה שקרני האור היו בדיוק בצבע הצהוב-כתום הרך ביותר והקרניים נשברו בתוך צמרות העצים, המקום הזה הזכיר לה מקום אחר. מקום שנהגה ללכת אליו לפני זה.
"הצפרדע" היתה מסעדה על הגג של בית הסטודנט. ביום היא הגישה ארוחות חמות, מהירות ואיכותיות לכל הסטודנטים המדלגים בין ההרצאות, התרגולים והמעבדות. בערב נפתחה הגישה אל הגג והמקום הפך כמעט למסעדה יוקרתית לכל דבר. עם שולחנות קטנים בין עציצים גדולים רחוקים די זה מזה כדי לספק פרטיות אך קרובים מספיק כדי להרגיש בחברת בני אדם. המרפסת הייתה מוארת בשרשראות של נורות קטנות שהפיצו אור חמים, נותנות אווירה של ערב בלי לפגוע ביכולת להתמצא. אפשר היה לשמוע כל תו וטון של מוזיקת ג'ז שהתנגנה ברקע, בלי להפריע לשיחה. הרוח הקלה תמיד עשתה חשק להתעטף בשאל חמים אבל לא לעזוב. מנות הערב היו מתוחכמות ומיוחדות אך משביעות. לוואסיליסה היה שולחן מועדף, צמוד למעקה המרפסת ומוסתר מאחורי שני עציצים גדולים. היא היתה צופה בנוף ההרים, העמק והמפרץ שנפרס לפניה ולוגמת יין לבן. היא היתה מביאה איתה את מגש הכסף עם תפוח הזהב הנאמן שלה וברגעי השראה היתה כותבת רעיונות למחקר, פתרונות לבעיות שנתקלה בהן או משרבטת סכימות של ניסויים.
לאחרונה ההנהלה של המסעדה התחלפה. הסטודנטים צחקו וסיפרו אחד לשני שמצאו צפרדע אמיתית במסעדה וכמעט סגרו אותה מטעמי ניקיון או, בגרסה אחרת, פיקוח וטרינרי. מאז שהתחלפה ההנהלה משהו השתנה באווירה של "הצפרדע". כל ערב קידמו את פניה אותם שולחנות, אותם פנסים, אותה מוזיקה ואותו אוכל. אבל היה משהו צורם בצורת הסידור של השולחנות, בעוצמת המוזיקה ובשילובי התיבול של האוכל. וואסיליסה פקדה את "הצפרדע" פחות ופחות והלכה לגן הבוטאני יותר ויותר.
היא העדיפה לשבת על אדמה לחה, מוקפת בשיחים שהנשירו עלים על שיערה, לנשנש מהכריך שהביאה איתה, לצפות בשקיעה המוסתרת מאחורי קני המים ולהאזין לקרקור הצפרדעים. בין הצפרדעים שהיו יושבות על עלי שושני המים וצדו יתושים וזבובים היתה אחת מיוחדת. צבעה הירקרק היה בגוון נעים לעין, הקפיצות שלה היו תמיד מדוייקות ואקרובטיות והצורה בה הטתה את ראשה כאשר וואסיליסה דיברה אליה נראתה כאילו היא מבינה כל מילה.
וואסיליסה דיברה איתה לעיתים קרובות. כשהבעיות במחקר היו מורכבות מדי מלהתיר אותן בתוך ראשה, נהגה וואסיליסה לספר אותן לצפרדע שלה. הצפרדע היתה יושבת על העלה הקרוב ביותר לשפת האגם ומאזינה בקשב רב לדיבור על הרמוניות ורזוננסים, על גבישים והשתקפויות, על ריכוז ופיזור של קרני הקסם.
ערב אחד, לפני מועד ההגשה האחרון לכתב עת מכובד ווסיליסה הגיעה לגן הבוטאני עייפה ומתוסכלת, על סף וויתור על ההגשה היוקרתית. המתמטיקה של ההשפעה ההדדית בין השדה האלקטרומגנטי לשדה הקסם היתה מורכבת ומבלבלת. הדיברגנסים והרוטורים, הדטרמיננטות והערכים העצמיים התערבבו בראשה והפכו לעיסה דביקה שהפכה את מחשבותיה לאיטיות וכבדות.
על שפת האגם, היא עברה על המשוואות פעם אחת אחרונה והצפרדע צפתה בה בעיניים גדולות ועגולות וקיפצה סביב מגש הכסף, שעליו תפוח הזהב התגלגל וגילה את הדיאגרמות. לבסוף וואסיליסה עזבה את המגש, נשענה על בול העץ ועצמה את עיניה בייאוש. הרוח ליטפה את פניה ועלה גדול נשר על לחייה אבל היא היתה עייפה מדי מכדי להזיז אותו.
היא התעוררה כשהשמש התחילה לעלות, כל בגדיה היו מכוסים בטל וצווארה דאב. הצפרדעים מזמן התחבאו ורק מגש הכסף שלה עדיין שכב על הדשא לידה. היא אספה אותו וגלגלה את תפוח הזהב מתוך הרגל. הדיאגרמה שהיא ציירה אתמול עדיין היתה שם אבל היו בה שינויים קטנים. אם וואסיליסה לא היתה עובדת על השרטוטים האלה שלושים ושלושה ימים ושלושים ושלוש לילות, היא לא היתה שמה לב שמשהו השתנה. הזוויות היו מדוייקות יותר, הקוים היו ישרים יותר והמקבילים בלטו לעין. כיוון התנועה של קרן האור סומן הפוך. פתאום הכל היה נכון, הכל עבד. היא פתחה את המשוואה וגילתה שבכמה מקומות תוקנו מינוסים וזוג סוגריים אחד סומן איפה שהיא שכחה לסגור אותן. שגיאות של תשומת לב. המודל המתוקן היה מדויק, היה נכון, והיה יכול לעבוד. הוא בהחלט היה ראוי להגשה כעת. היא קפצה לאוויר ועפה חזרה אל מכון המחקר.
המאמר תוקן, נשלח, התקבל והוצג בכנס. אחרי זה הגיעו שאלות והתענינות, שיתופי פעולה וסטודנטים חדשים שרצו לעשות אצלה תואר גבוה. וואסיליסה היתה עסוקה מאוד במשך היום ועייפה מאוד בערב. לקח זמן עד שהיא חזרה אל האגם הקטן בגן הבוטאני.
היא הגיעה מאוחר מהרגיל ופנתה הישר אל הפינה החביבה עליה. הצפרדע שלה המתינה במקום הרגיל, על העלה הגדול הקרוב ביותר לשפת האגם. היא קפצה בשמחה מהעלה והקיפה את וואסיליסה כמה פעמים. וואסיליסה לא מיהרה. היא ישבה, שעונה על בול העץ והמתינה. כאשר קרני השמש האחרונות נעלמו והגן הבטאני היה מואר רק באור הירח העולה והכוכבים, הצפרדע פשטה את עורה, קיפלה אותו בזהירות ושמה מתחת לבול העץ. תוך רגע היא גדלה והשתנתה והפכה לאישה. עורה היה כהה, תנועותיה רכות ואלגנטיות, כתנועותיה של רקדנית, אור הירח נשבר בין התלתלים ויצר הילה רחבה סביב ראשה.
"הא…" אמרה וואסיליסה וקמה על רגליה.
"היי…" אמרה הצפרדע לשעבר.
"אני וואסיליסה." היא הציגה את עצמה לפני שהבינה שזה מיותר.
"אני טַטִיאַנַה." האישה הושיטה את ידה ללחיצה, יד עדינה ומעוצבת אך חזקה.
"טטיאנה." חזרה אחריה וואסיליסה. "אני חייבת לך תודה על העזרה עם המאמר."
טטיאנה חייכה ונופפה בידה בביטול. "לא עשיתי הרבה."
"את הצלת את המאמר." התעקשה וואסיליסה.
"רק תיקנתי כמה שגיאות קטנות בפיתוח. אני מודה שלא הבנתי באמת את המשוואות." טטיאנה משכה בכתפיה.
"והדיאגרמה?" וואסיליסה הוציאה את מגש הכסף להראות את השרטוט.
"היא נראתה לי קצת לא…" טטיאנה עצרה כדי לחפש מילה, "היא הרגישה לא מאוזנת, לא מספיק נקיה. היחסים בין הזוויות לא היו יפים. אני לא יודעת להגיד את זה את במושגים המתמטיים."
"המממ…" וואסיליסה התבוננה שוב בסקיצה שטטיאנה תיקנה בשבילה. יחסים, איזון, סימטריה. כל אלה היו בלב התופעות שעניינו את וואסיליסה. היא הרשתה לעצמה לשקוע בפיתוחים יבשים ושכחה להתבונן במהות שמשכה אותה אל התחום. היא הרימה את מבטה אל טטיאנה שעדיין הביטה עליה בחיוך. "אפשר להציע לך כריך?"
טטיאנה הינהנה במרץ, הן ישבו על הדשא וּוואסיליסה שלפה כריכים מהתיק.
"אפשר לשאול, איך הטרנסמוטציה שלך עובדת?" שאלה וואסיליסה אחרי כמה ביסים.
"המה?" טטיאנה קימטה את מצחה.
"את עוברת בין הצורה האנושית לצורת הצפרדע שלך ובחזרה בשעות מסויימות. אז אני מבינה שאת לא יכולה לשלוט על זה." הבהירה וואסיליסה. "מישהו אחר הטיל את הכישוף?"
"אה, כן." אישר הטטיאנה. "קַשֵיי בֵּסְמֵרְטְנִיי."
פרופסור בסמרטניי ניהל כבר כמה מאות שנים את המכון לחקר האלמוות. בחייו הארוכים הוא למד הרבה סוגים של קסם ובהחלט היה יכול להטיל לחש כזה, אם היה רוצה.
"אבל למה?" שאלה וואסיליסה.
טטיאנה חייכה חיוך חולמני. "היה לנו וויכוח…"
טטיאנה קְווַקוּשְקִינַה, כך התברר, היתה המנהלת האבודה של "הצפרדע". היא היתה נוהגת להסתובב בערבים על המרפסת ולארח חברה למי שלדעתה נראה מעוניין בשיחה. היא מעולם לא באה לשבת עם וואסיליסה, משום שהיא זיהתה שוואסיליסה לא מגיעה בשביל לחפש בן שיח. לעומתה, קאשיי היה מבוגר יותר מרב החוקרים במכון ורבים פחדו ממנו. טטיאנה היתה בין הבודדים שדיברו איתו שלא על הלימודים והמחקר. עם הזמן השיחות שלהם הפכו לעמוקות ואישיות יותר. עד שיום אחד הם דיברו על אהבה וגילו שכל אחד מהם חושב על התאהבות בדרך אחרת. קאשיי חשב שהתאהבות דורשת זמן, לפעמים זמן רב. איך שהוא תיאר את זה, לדבריה של טטיאנה, היה מדובר יותר בהרגל מאשר ברגש אמיתי. טטיאנה, לעומתו, האמינה שיום אחד היא תפגוש את אהבת חייה והרגשות יהיו מיידים וחזקים כל כך שאי אפשר לתאר אפילו באגדה. הוא הציע התערבות: הוא יהפוך אותה לצפרדע. לא לכל הזמן, רק במהלך היום. לא בריא להישאר בצורת חיה לאורך זמן. בצורה הזאת היא תפגוש את אהבת האמת שלה. ברגע שהיא תבין שהיא מאוהבת באותו אדם – היא תחזור לצורתה האנושית לתמיד.
"אבל למה הסכמת?" תהתה וואסיליסה.
"הוא הבטיח שאני אפגוש את אהבת האמת שלי! איך אפשר לסרב להצעה כזאת?" עיניה של טטיאנה נצנצו, כהות ועמוקות כמו השמיים שהשתקפו בהן.
"ומה עם המסעדה? אני בטוחה שאת אוהבת את המסעדה. מרגישים את זה ברגע שנכנסים בדלת." הקשתה וואסיליסה. "איך אפשר לוותר על משהו כזה?"
"אני אוהבת את המסעדה. אני עדיין מגיעה מדי פעם לעזור עם החשבונות, לבדוק את המתכונים ורשימות המלאי. אבל אני מחכה לדבר האמיתי והחשוב ביותר בחיי!" ברגע שהיא אמרה את המילים האלה נשמעה שריקה. טטיאנה הרימה את ידה ותפסה משהו במעוף.
"היא הורידה את ידה והציגה את החפץ כדי ששתיהן תוכלנה להתבונן בו.
"חץ נישואין." אמרה וואסיליסה אחרי שבחנה אותו.
"חץ נישואין!!!" טטיאנה קפצה על רגליה והחלה לקפוץ ולהסתחרר בשמחה. וואסיליסה צפתה בה בחיוך, נהנית לראות את חברתה החדשה מאושרת כל כך. היא קפצה, ורקדה והסתחררה, שמלתה הארוכה נתנה לה מראה מלכותי בכל תנועה.
"רגע." טטיאנה עצרה פתאום. "את חייבת ללכת. זה יהיה מבלבל אם שתינו נהיה פה כשהוא יגיע." משהו בצורה שהיא אמרה את המילה 'הוא' היה מלא גדולה והתרגשות.
"אני יכולה לעשות את זה." הציעה וואסיליסה. היא הפנתה את גבה אל האגם ונפלה לאחור. ברגע שהיא פגעה במים היא הפכה לברבור צחור.
טטיאנה הינהנה. "כן, זה רעיון טוב. תוכלי לשמור עלי אם משהו ילך לא כשורה." הוא שמה את החץ על הדשא וישבה לחכות. עם קרני האור הראשונות של השמש היא נאלצה לשלוף את עור הצפרדע ולשנות צורה חזרה.
כאשר השמש עלתה וטל הבוקר כמעט יבש, הגיעה המשלחת מלווה באחד המתנדבים ששמרו על הגן הבוטאני. הם הגיעו ברב טקס ונעצרו ליד האגם. הצפרדע החזיקה את החץ בפיה. הצאר ושלושת בניו עמדו והסתכלו עליה. היא המתינה. וואסיליסה התבוננה בהם מבין שושני המים. המתנדב הסתכל על הצפרדע בבילבול ואחר כך בחן בסקרנות את הברבור ששחה באגם הקטן. המלך ושני הבנים הגדולים התחילו לצחוק. הבן הצעיר לא צחק כלל. השלושה המשיכו לצחוק, פניהם האדימו וברכיהם כשלו. ככל שהם צחקו יותר כך הצעיר נראה עגום יותר.
"אז אתה קיבלת כלה מבנות האצולה." הצאר חיבק את הבן הבכור בין פרצי הצחוק. "ואתה מצאת לך כלה בין בנות הסוחרים העשירים." הוא שם יד סביב כתפיו של הבן השני. הוא ניסה לשמור על ארשת פנים רצינית לכמה רגעים אבל פרץ צחק הכניע אותו שוב. "ואִיבַאנוּשְקַה…" הוא נחר ואז לקח אוויר. "ואיוואנושקה, מצא צפרדע!!!"
איוואנושקה הוריד את הכובע שעל ראשו והושיט אותו אל הצפרדע. היא קפצה פנימה. "אז אני אתחתן עם צפרדע!" הוא אמר בהתרסה, הסתובב ועזב כלעומת שבא.
הצאר ושני הבנים צפו בו בפליאה ואז משכו בכתפיהם והלכו אחריו.
בלי טטיאנה הגן הבוטאני הרגיש שונה. אותם עצים, אותו ציוץ ציפורים, אותו אגם עם צפרדעים. אבל לא היה פה יותר מישהו שיקשיב לצרותיה. וואסיליסה הגיעה לשם מדי פעם מתוך הרגל, הסתובבה בשבילים, ישבה על שפת האגם ואז עזבה עם הרגשה של ריקנות. היא החליטה לבוא לביקור אחד אחרון. היא ישבה על שפת האגם ושיחקה במים העכורים עם מקל ארוך. נשר גדול צלל מהשמיים, הניח צפרדע קטנה על עלה של שושנת מים, המריא ונעלם בחושך.
הצפרדע קיפצה בשמחה, קרקרה אל וואסיליסה ואז קפצה מן האגם לתוך היד המושטת.
השולחן הקבוע של וואסיליסה ב"צפרדע", זה הצופה אל הנוף, היה הפעם ערוך לשתיים. האור הרך של הגירלנדות האיר את שתי הנשים האלגנטיות כל אחת בדרכה. אחת בעלת תנועות של רקדנית ושיער שחור שאור הכוכבים הסתבך בו, והשניה בעלת צוואר הברבור הארוך ושיער בהיר שאור הירח החליק עליו. המוזיקה ברקע היתה בדיוק בעוצמה נעימה לאוזן בלי להשתלט על השיחה. זווית השולחן היתה בדיוק נוחה כדי להתרכז בבת השיח וברקע לראות את המרחב עוצר הנשימה מעבר למעקה. שתי כוסות יין נחו על השולחן. הלבן לוואסיליסה והאדום העמוק לטטיאנה. וכך סופרה האגדה של הנסיכה שהיתה צפרדע.
"היתה חתונה מפוארת." התחילה טטיאנה. "החתונה שחלמתי עליה מאז שהייתי ילדה. חליפות ערב, שמלות נשף, משתה אדיר. הכל היה. רק אני לא הייתי. ישבתי בתוך קערת זכוכית עם פרח שושנת מים צחור יחיד."
"אבל בערב בוודאי זכית להראות את דמותך האמיתית?" וואסיליסה נשענה על השולחן ובחנה את טטיאנה.
טטיאנה הנידה בראשה. "איוואנושקה לא חיכה לרדת הערב. הוא לקח את הקערה ואת המתנות ועזב הרבה לפני שהחגיגה נגמרה. הוא שם אותי על השולחן, אמר משהו על זה שזה הבית החדש שלי עכשיו והלך לישון."
"ובימים שאחרי זה?" וואיליסה היתה בטוחה שברגע שאיוואנושקה גילה את צורתה האמיתית של טטיאנה הוא לא היה יכול שלא להתאהב בה.
"בימים שאחרי זה הוא היה קם בבוקר והולך. לפעמים לארמון, לטפל בענייני הפוליטיקה, לפעמים הצטרף לציד שארגנו הצאר או אחיו הגדולים, לפעמים הלך לאן שעיניו רואות. אם חזר הביתה היה הולך לישון מוקדם ומתעורר מאוחר. לפעמים לא חזר הביתה כלל עד הבוקר למחרת. חייתי בבית שלו ודאגתי לכל צרכיו, זיהיתי כל דבר שאהב ודאגתי שתמיד יהיה לו. השתדלתי מאוד. אבל הוא מעולם לא הסתכל עלי, לא דיבר איתי יותר מאשר לזרוק שהוא הולך לעשות דבר זה או אחר. מעולם לא התעניין אם טוב לי לגור בביתו. הייתי נשואה לו, אבל לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי."
וואסיליסה השעינה את סנטרה על ידה ובחנה את טטיאנה. "כל הזמן הזה הוא חשב שהוא באמת התחתן עם צפרדע?"
"לא היתה לי הזדמנות להסביר לו." טטיאנה משכה בכתפיה ונעצה קיסם בקובית גבינה. "אחרי כמה חודשים הצאר פתאום החליט לעשות תחרות כשרונות בין הכלות. אולי הוא חשב שיצחק שוב על חשבוני ועל חשבון איוואנושקה. יום אחד הוא דרש שכל כלה בין לילה תתפור לו חולצה חדשה, יום אחר הוא רצה שנאפה לו לחם ואז פתאום חפץ ליבו בשטיח ארוג."
"אני בטוחה שהיצירות שלך היו תמיד המנצחות." חייכה וואסיליסה.
"אלה לא היו מטלות קשות." הסכימה טטיאנה. "לחם אני יודעת לאפות וכל השאר הן מלאכות שדורשות הבנה של הסימטריה והאיזון."
"איוואנושקה בוודאי הבין שאת לא צפרדע רגילה?" וואסיליסה מיינה את פלטת הגבינות שביניהן כך שהגבינות שטטיאנה העדיפה היו קרובות יותר אליה ומשכה את האחרות קרוב יותר לעצמה.
"אם כן, הוא לא אמר דבר." טטיאנה לגמה מהכוס שלה וערבלה את הנוזל האדום. "למחרת המטלה האחרונה, הצאר ערך נשף בארמון. איוואנושקה השאיר את ההזמנה על השולחן, התארגן ועזב."
"הוא השאיר אותך מאחור?" הזדעזעה וואסיליסה.
"אני מניחה." טטיאנה הנידה בראשה בחוסר בטחון. "חיכיתי לרדת הלילה. התלבשתי בשמלה הכי יפה שיכולתי לארוג בזמן קצר, הזמנתי את הכרכרה הכי מפוארת שהיתה לנו ונסעתי לארמון. זה היה נשף מסיכות…"
"תני לי לנחש." וואסיליסה הצביעה עם קיסם על שם המסעדה שהתנוסס על התפריט. "לקחת מסיכה של צפרדע."
"כמובן. הגברתי את קול התרועה של הכרוז והמתנתי להיות מוצגת כאשת הנסיך הצעיר איוואן." טטיאנה פרסה את ידיה בדרמטיות.
"אני בטוחה שהרושם היה כפי שלא נראה בממלכה מעולם." וואסיליסה הזדקפה והרימה את כוסה.
טטיאנה הרימה גם היא את כוס היין שלה. "הו, בהחלט! איוואנושקה היה המום. הוא הסתכל עלי במבט שונה לגמרי ואז רקד איתי חצי לילה. הייתי במוקד תשומת הלב של כל החצר."
"מדהים!" וואיליסה הרימה שוב כוס והושיטה אותה לעבר האישה השניה.
טטיאנה השיקה את כוסה לכוס של וואסיליסה ולגמה לגימה קצרה ואז שמה אותה על השולחן והרכינה את ראשה.
"רגע." פתאום עצרה וואסיליסה. "אז למה הלילה שוב היית צפרדע?"
"אני…" טטיאנה נאנחה. "אני חייתי איתו בבית כמה חודשים ולא הכרתי אותו כלל. הנשף הזה, הריקודים האלה, זה לא שינה כלום. עדיין לא הכרתי אותו ועדיין לא ידעתי אם אני מרגישה משהו כלפיו. אני מניחה, אם היו לנו עוד כמה ימים… או לילות, לשבת ולדבר ולהכיר, הייתי מתאהבת בו."
"אבל…" וואסיליסה הניחה את הכוס חזרה על השולחן ובחנה את טטיאנה. היא היתה עצובה ומרוקנת.
"אבל בהמולה לא שמתי לב שבעלי נעלם מהמשתה." טטיאנה נשכה את שפתה התחתונה. "חזרתי הביתה וגיליתי שהוא שרף את עור הצפרדע שלי."
"שרף?" הגבות של וואסיליסה התרוממו אל על. "אבל מה קורה אם אין לך עור צפרדע לשים עליך אחרי שאת עוברת שינוי צורה?"
טטיאנה הרימה אליה מבט. "היית מצפה שאיוואנושקה ישאל את השאלה הזאת לפני שהוא עושה משהו כזה, לא?"
"זה חשוב…" הינהנה וואסיליסה.
"כן…" טטאינה הסיתה את מבטה. "האמת שגם אני לא ידעתי. אף פעם לא עלה על דעתי שמשהו כזה יכול לקרות…"
"מה עשית?" שאלה וואסיליסה בבעטה.
"שלחתי הודעה לפרופסור בסמרטני ושאלתי אותו מה יקרה." אמרה טטיאנה.
"ומה הוא אמר?" וואסיליסה שכחה מפלטות הגבינות וכוס היין שלה וציפתה לתשובה של טטיאנה בחרדה.
"הוא אמר שהוא בא לאסוף אותי." הדיבור של טטיאנה הפך למהיר יותר. "שעה מאוחר יותר הכרכרה שלו היתה בכניסה לאחוזה וחזרתי למכון לפני שעלה השחר."
וואסיליסה שחררה נשימה שהיתה תקועה בריאות שלה. "מה עם הקללה?"
"זה היה מורכב." טטאינה שתתה מהכוס שלה ועצמה עיניים לרגע כדי להנות מהטעם של היין. "גם קאשיי לא חשב שמשהו כזה יכול לקרות. הוא נאלץ לשים אותי בתא שימור בזמן שגידל בשבילי עור צפרדע חדש."
"ואיוואנושקה? לא דיברתם מאז?" וואסיליסה היתה מאוכזבת עד מעמקי נשמתה מהנסיך הצעיר.
"הוא הופיע אחרי חודש בערך." טטיאנה שתתה עוד מהיין וצחקה מהזכרון. "הוא מצא אותי בתא השימור בזמן שקאשיי היה עסוק וניסה לנשק אותי."
"לנשק אותך?" וואסיליסה הזעיפה את פניה.
"הוא אמר שהוא חשב שזה יבטל את הקללה." טטיאנה פתחה את זרועותיה, מראה שהיא גם הופתעה.
וואסיליסה הרימה גבות. "נו, וזה עבד?"
טטיאנה צחקה." זה בהחלט העיר אותי. אבל לא ידעתי שזה הוא אז קודם נתתי סתירה ורק אחרי זה פתחתי עיניים" היא הנידה בראשה. "איוואנושקה חשב שקאשיי חטף אותי וניסה להלחם בו. קאשיי נאלץ לכבול אותו כדי שיפסיק להשתולל. אז איוואנושקה אמר שהוא יודע איפה קאשיי חתם את המוות שלו ושיש לו חברים שהוא אסף במסעו לשחרר אותי, והם עוד רגע יביאו את המחט עם המוות. קאשיי צחק. את יודעת איך זה נשמע כשקאשיי צוחק?"
"לא לבעלי לב חלש." הודתה וואסיליסה.
"אז הוא החליט לתת לאיוואנושקה את האפשרות לעשות את 'המחווה הגדולה'. הוא הוציא עשן סגול וירוק לתפאורה ועשה את עצמו מתמוטט."
"יש לפרופסור בסמרטני חוש לדרמה." וואסיליסה ניסתה לדמיין את הסצינה.
"בהחלט." הסכימה טטיאנה.
"איך הרגשת?" שאלה וואסיליסה.
טטיאנה נשכה את שפתה. "לא הרגשתי כלום." היא הודתה. "הוא אמנם בא להציל אותי מגורל מר, לפחות זה מה שהוא האמין שהוא עושה. אבל הוא בכלל לא הבין שלא היה בכך צורך. הוא לא שאל אותי למה אני הופכת לצפרדע. הוא לא שאל אותי למה עזבתי עם קאשיי. הוא לא שאל אותי אף שאלה אחת בכל הזמן הזה. הוא לא ידע מי אני. הוא לא אהב אותי. הוא אהב את המחווה. את ההצגה. את ההתרסה."
וואסיליסה לא אמרה דבר. היא בחנה את העיניים השקועות של טטיאנה, את קצות השפתיים הנפולות והכתפיים הרפויות וליבה נכמר.
"שלחתי את מסמכי הגירושין דרך אש התנור שבו הוא שרף את עור הצפרדע שלי. גם פרמתי את הקסם שהחזיק את המתנות למלך." טטיאנה שיחקה בקצות אצבעותיה ולא הרימה מבט.
"מה עכשיו?" שאלה וואסיליסה בשקט.
"עכשיו אני אחזור לאגם ואמשיך לחכות. קאשיי הבטיח שאני אפגוש את האחד." טטיאנה הפנתה את ראשה והסתכלה אל קו האופק.
"את חייבת לחזור לאגם?" שאלה וואסיליסה. טטיאנה הרימה את מבטה אליה בשאלה. "מה זה משנה איפה לחכות? יש לי המון מקום. אני יכולה לבנות לך טראריום נחמד עם אבנים וצמחים שאת אוהבת ועם מנורת חימום קטנה. ובלילה אנחנו יכולות לצאת ולהסתובב… ללכת למועדונים… לא יודעת איפה מחפשים אהבה, אבל אני אבוא איתך."
טטיאנה חייכה אליה בחוסר אונים.
"האאא!" במכון להנדסה וקסם כולם הכירו את קולו האיטי והמקרקש של הקאשיי בסמרטני. שתי ידיים עם אצבעות אורכות וגרומות נחתו על השולחן הקטן.
קאשיי נשען קדימה ובחן את טטיאנה מקרוב. היא נרתעה קצת בהפתעה אבל נשארה לשבת.
"גברת טטיאנה, מדוע לא אמרת לי שהקללה הוסרה?"
וואסיליסה החזירה את מבטה אל טטיאנה וצפתה בעינייה מתעגלות ופיה נפער כשהיא הבינה את משמעות מילותיו.