" נולדה ליוני בת בוא נלך לבקר אותו." אומר אמיל לגילי, חברו הטוב מהילדות.
שלושתם גדלו באותה השכונה בצפון הישן של תל אביב. הם היו החברים הכי טובים עד סוף בית הספר היסודי ושם נפרדו דרכיהם ולמרות שהמשיכו להתראות באופן אקראי, בחלוף הימים החברות שהייתה ביניהם כבתה אך בשנים האחרונות אחרי מותו של אבא של יוני הם שבו וחזרו להיות בקשר.
יום הכיפורים, אחרי השקט של שעות הבוקר רחובות העיר מתמלאים אט אט במתפללים בדרכם לבית הכנסת, בילדים על אופניים ותושבים שנהנים מהשקט של יום הכיפורים. אמיל וגילי נפגשים בשעות הצוהריים המאוחרות בכיכר מילאנו לפני המישורת האחרונה של יום הכיפורים היא תפילה הנעילה, בקרבת מקום מגוריהם ומתחילים לצעוד לאורך רחוב אבן גבירול אשר בהמשך משנה את שמו ליהודה הלוי ומשם הם ממשיכים דרך הרחובות הקטנים של תל אביב לצעוד ברגל לעבר שדרות רוטשילד לכיוון ביתו של יוני.
"אתה זוכר את הצעדות שהיינו עושים בערב יום הכיפורים אחרי תפילת כל נדרי והמפגש השכבתי מחוץ לבית הכנסת לרמת השרון?" שואל גילי
"כן, בוודאי שאני זוכר. היית מאוהב באיריס וסחבת אותי לרמת השרון כדי לראות אותה." אומר אמיל.
כשהיינו נערים הסתובבנו כל הלילה ברחובות העיר בחודשי הקיץ החמים. משוטטים ללא מעש או מטרה וישנים בימים. התעוררנו מאוחר בבוקר וככל שנכנסנו אל עומקה של חופשת הקיץ התעוררנו מאוחר עד שהיום והלילה התחלפו ביניהם. בדרך כלל היינו נפגשים בביתו של אמיל שתמיד היה הומה אדם.
מלבד שמונה הנפשות שחיו בדירה תמיד היו בה אורחים ואוכל. כולם ישבו או עמדו במטבח הקטן מכדי להכיל את כל הנפשות דיברו ואכלו.
אבא של אמיל עבד בבית הכנסת ותמיד הייתה הרגשה שהוא מזמין כמות גדולה מדי של מצרכים עבור האירועים שמתרחשים בבית הכנסת כדי לקחת הביתה. אחרי הכל הוא צריך להאכיל שמונה נפשות.
"אתה זוכר שבלילות הקיץ התפלחנו לברכת השחייה הלימודית ואחר כך הלכנו לים לשחייה לילית?" שואל אמיל
"אני אהבתי את השקט והקרירות היחסית של הלילה התל אביבי ואתה בכל עלות השחר אמרת: "אני אוהב את ההרגשה של הבוקר, אמרתי לך כבר שאני אוהב את ההרגשה של הבוקר?"
וככה היינו חוזרים על עצמנו בעלות השחר ובדמדומי הבוקר. אני לא אהבתי את ההרגשה של הבוקר. השמש הזורחת מכיוון מזרח תמיד סנוורה אותי והידיעה שעוד יום חם ולח מגיע הטרידה את מנוחתי. אפילו לים אי אפשר היה ללכת מרוב החום ובלילה משהו השתחרר. השמש הלוהטת והחום המעיק אינם עוד למספר שעות ולמרות הלחות הדביקה העיר הפכה להיות שוקקת חיים אחרי לכתה של השמש ורדת הליל." אומר גילי
"כשהיינו צעירים, הזמן נראה כחומר ארוך שאינו נגמר. ואז לפתע הוא משנה את צורתו, ממוצק הוא הופך לנוזל ומנוזל לגז עד למצב פלזמה שבו אנחנו הופכים להיות סוג של מוליכים חשמליים. תגיד לי גילי, איך לעזאזל חלפו להם חמש עשרה שנים?!" שואל אמיל
הם ממשיכים לצעוד לביתו של יוני ומאחד הרחובות הצדדים הם פונים שמאלה לשדרות רוטשילד.
אמיל מתבונן סביבו. הרחובות שהכיר נראים לו זרים ומוזרים. הכל נראה גדול ורחב יותר. רחובות אפוקליפטיים. השדרות היו רחבות בצורה מוגזמת ולא פרופורציונאלית אשר הזכירו יותר את שדרותיה של פריז, כמו השאנז אליזה, מאשר את שדרות רוטשילד כפי שהוא זכר אותן. השעה הייתה שעת אחר הצוהריים והמוני אנשים החלו למלא את הרחובות לקראת תפילת הנעילה של יום הכיפורים.
אנשים עמדו בבגדים בלויים מסביב לפחוני ברזל שלרוב מיועדים לחימום זפת, מתגודדים סביב האש בשביל להתחמם.
"לא מוזרה לך כל הסצנה הזאת?" שואל אמיל
גילי לא עונה. הוא מתבונן סביב, סוקר את הרחוב וממשיך לצעוד.
כעבור מספר דקות הם מגיעים לביתו של יוני. יוני עבר לגור בבית רב קומות עם אשתו והתינוקת.
כשהם הגיעו, יוני כבר היה למטה מטייל עם בתו.
"מזל טוב" מחייך אמיל לעבר יוני. יוני מופתע אך מאושר מההפתעה לראות את אמיל וגילי.
אמיל וגילי נגשים לחבק את יוני. "מזל טוב. אנחנו שמחים בשבילך. איך אתה מרגיש?" שואל אמיל
"אני מרגיש טוב. נרגש מאוד. מוזר לי להיות אבא אבל זה ממלא את החיים. עד כמה שזה נשמע נדוש, זה נותן משמעות אחרת לחיים." אומר יוני.
אמיל וגילי נגשים אל התינוקת. "שלום לך. ברוכה הבאה לעולם. היא מקסימה. מה שמה?"
"שלי."
"שלום שלי." אומרים אמיל וגילי לתינוקת שבקושי פתחה את עיניה. אמיל מניח את ידו על ידה הקטנה ולרגע אחד היא אוחזת באצבעו.
"כן, היא מדהימה. אנחנו מאושרים מאוד. כשהיא תגדל אצטרך לשמור עליה מרווקים כמוכם. אגב, מה שלומכם? איך עולם הדייטים? מישהי מעניינת?
"שום דבר מעניין. להיות רווק זה לא תענוג כזה גדול. לא טוב היות האדם לבדו" אומר אמיל
כמעט שכחתי, אתם לא תאמינו את מי ראיתי אתמול. אתם זוכרים את המורה זהרה?" שואל יוני
אמיל מרים את הראש מהתינוקת. "זהרה שתי מורות? שתי מורות בכיתה?" שואל אמיל
"כן, בדיוק היא. אתה זוכר כשהיינו ילדים באחד הימים בשעות אחר הצוהריים הלכנו ברחוב וצעקת לעברה מהצד השני של הרחוב, שתי מורות…?"
"כן, בוודאי. ואתה זוכר את התגובה שלה ביום למחרת בבית הספר?" שואל אמיל
"איך אפשר לשכוח. זה היה נורא. היום זה לא היה עובר בשלום." אומר יוני.
"מה היא עשתה לך ביום שלמחרת?" שואל גילי.
אמיל מסתכל על יוני כנותן לו את זכות הדיבור לספר את הסיפור.
"ביום שלמחרת, היא, המורה זהרה, נכנסה לכיתה, ניגשה לאמיל וצרחה עליו ככה שכל העיר שמעה אותה. "אתה צועק ומחקה אותי ברחוב אחרי שעות בית ספר? זהרה, שתי מורות?"
"אני לא זוכר. מה הסיפור עם זהרה שתי מורות?" שואל גילי
"במהלך השנה היא נהגה להיכנס לכיתה באמצע השיעור ולהתלחשש עם המורה המלמדת. ואותנו הילדים זה היה מוציא מריכוז וכפי שאפשר לצפות מילדים התחלנו לדבר זה עם זה. למה לה מותר ולנו אסור….?! בכל מקרה, זהרה, הייתה מרימה את ראשה מסתובבת אלינו וצורחת " שתי מורות בכיתה" שזה אומר, לא מספיק שיש מורה אחת אלא שתי מורות ואיך אנחנו מעיזים לדבר ולהפריע בזמן שיש שתי מורות בכיתה." אומר אמיל.
"ומה היא עשתה אחרי שצרחה עליך?" שואל גילי
"היא תפסה אותו ביד, הרימה אותו בכוח וגררה אותו החוצה לחדר המנהל." אומר יוני
"כן, זה היה משפיל ולא נעים. מהמשיכה היא קרעה לי את הסוודר הכחול שאימא שלי סרגה לי." אומר אמיל
"ומה עשו לך? ומה עשו לה?" שואל גילי
"הזמינו את ההורים שלי לשיחה עם מנהלת בית הספר ודנו בכובד ראש על ההתנהגות שלי בתוך ומחוץ לכותלי בית ספר."
"ומה עשו לה?" חוזר גילי על שאלתו
"לה לא עשו כלום. זה היה דור אחר של מורים ותלמידים והיחס כלפי המורים היה שונה לגמרי מאיך שזה היום." עונה אמיל והוסיף בשקט, "כלבה."
"אתה שמעת את הרעש בשדרה?" שואל אמיל. "יש שם מטיף שצורח ומדבר על סוף העולם בזמן התפילה."
"כן, בוודאי ששמעתי, אשתי חזרה הביתה אחרי טיול ברחובות הריקים עם התינוקת ומיד סיפרה לי על המחזה ההזוי של המטיף בשדרה. אין לי מושג מי הוא ולאן הוא שייך."
"תקשיבו, תודה שבאתם ואני מאוד שמח לראות אתכם אבל אני חייב לעלות בחזרה הביתה להאכיל את התינוקת." אומר יוני
"כן, באמת שכדאי שנתחיל לחזור בחזרה. לא מוצא חן בעיני מה שקורה כאן." אומר גילי
אמיל וגילי נפרדים מיוני ומהתינוקת לשלום. "תמסור דש ליעל ואל תעלם לנו שוב פעם. אתה חסר לי." אומר אמיל ליוני.
"אני מבטיח. בואו נפגש לארוחת צוהריים אחרי החגים." אומר יוני ונבלע עם בתו לפנים חדר המדרגות.
אמיל וגילי יוצאים מחדר המדרגות ושבים על עקבותיהם חזרה לביתם.
השדרה מלאה באלפי אנשים, עשרות אלפי אנשים עמדו ברחובות העיר. דקותיה האחרונות של יום הכיפורים.
זמן תפילת הנעילה. שוב עשרות אנשים מתחממים מהאש הבוקעת מפחוני הברזל, אותם פחונים שמחממים בהם זפת, רעש אימים בשדרה. השדרה עצומה ורחבה בצורה שלא ניתן להסביר, היא כמעט אין סופית. בצדדיה עצי אקליפטוסים בדיוק כמו אותם עצים שהיו בבקו"ם בזמן שהמתנו באוהלים הבלויים במרכז הארץ לשיבוץ באחד מן הבסיסים. אותם עצים ששימשו את אנשי העליות השונות לייבוש ביצות ברחבי ארץ כנען הלא היא פלשתינה ומאוחר יותר ישראל. אמיל התבונן בגילי, מנסה למצוא אצלו את אותה תחושה והרגשה שקיימת אצלו. אבל גילי המשיך לצעוד כאילו כלום לא קורה.
"מה זה הרעש הנוראי הזה?" שואל אמיל את גילי
"אני לא יודע, מישהו מטיף או מקריא משהו… לא ברור לי אבל זה מגיע משם מהצד השני של השדרה. בטח זה התקהלות לתפילת הנעילה באחד מבתי הכנסת שבאזור." עונה גילי.
…"אלוהים אוהב ומקבל אתכם אף על פי המעשים והחטאים שלכם. אם אתם רוצים לצאת ממעגל החטא הנורא הרוצץ על ראשכם עליכם לרפא את הנפש ואני כאן כדי לעזור לכם, לעזור לכם לרפא את נפשותיכם. אם תמשיכו לחשוב שמה שאתם עושים זה טוב ולא תחזרו בתשובה מלאה אף אחד לא יוכל לעזור לכם גם לא הקדוש ברוך הוא.
מאיפה התשוקה לדם הגיעה אליכם…?"
"מי זה הפסיכי הזה ועל מה לעזאזל הוא מדבר?" שואל אמיל את גילי
"… אני כאן כדי להתפלל עבור כל הנשמות החוטאות שלכם לטהר אותן ובעתיד הקרוב אתם תראו שהמחשבות והמעשים שלכם ישתנו. דם הוא סימן לסבל, כאב ומוות.
יש לכם אנרגיה מינית למוות ואתם חושבים לעתים קרובות על מוות. אני יודע ורואה שזה מטריד אתכם אבל אתם לא יודעים מה לעשות עם זה ואיך לפתור את זה וכך אתם מוצאים איש את רעהו, אחים לחטא התאווה וזאת כדי שתרגישו טוב עם עצמכם שתרגישו נורמליים. אבל אתם לא בריאים, מישהו בעבר דחה את מבוקשכם ויש לכם חור גדול שאתם צריכים למלא. שום דבר ואף אחד לא יעזור לכם מלבד אלוהים.
אותו אלוהים שיצר אתכם בצלמו. הוא יודע ורואה את מחשבותיכם והוא יודע שאתם סובלים. אלוהים רוצה לעזור לכם אבל אתם לא מאפשרים לו לעזור לכם. אתם כאן הערב ביחד איתי וזה לא במקרה. אלוהים מייצר הזדמנויות ונסיבות עבור אנשים. עליכם להמשיך לרדוף אחר אלוהים ואלוהים אוהב אתכם ללא קשר למעשיכם ומה שעשיתם בחייכם. אתם יצורים יפים. אתם בריאתו ויצירתו של אלוהים ותזכרו, לעולם אל תשכחו, אתם לא לבד. אלוהים הוא אבא שלכם. חיזרו הביתה."
אמיל וגילי הלכו והתקרבו לעבר ההתקהלות ההמונית שמשם בקע הרעש הנוראי.
מחוץ לבית הכנסת עמד איש עם מגפון שמחובר לרמקולים ענקיים, הוא לבוש שחורים ונראה כמטיף אוונגליסט שכמעט בוכה. הוא צועק בזעם תוך כדי תפילה על אחרית הימים שקרבה ובאה ועל חשיבות הצום והעינוי העצמי ביום זה וביתר ימות השנה כדי לכפר על עוונותינו הבלתי נגמרים שבני אדם עושים בפני המקום, שזה אומר, אלוהים ובפני חברו שזה גם יכול להיות אלוהים אבל זה רק פירוש לאותם פרשנים שלמדנו עליהם בשיעורי תנ"ך בבית הספר.
אנחנו נעצרים לרגע ומתבוננים בנעשה בשדרה הערפילית אפופת עשן מפחוני הברזל אשר ביום רגיל מוארת ושוקקת חיים. המתפללים מביטים במטיף המיסיונרי שמתאים יותר לסנטרל פארק בלונדון מאשר לשדרות רוטשילד ביום הכיפורים ושמים לב שהמטיף לבוש שחורים ומלבד אותם קבצנים שלבושים בבגדים בלויים ודהויים ומביטים במטיף בעיניים פעורות ומשתהות כלא מבינים דבר ממה שמתרחש וכל יתר הקהל בשדרה לבושים בבגדי חג לבנים ממש כאותם אנשים שמחכים לגאולה הקרבה ובאה.
גילי ואמיל עומדים ומתבוננים זה בזה.
"מה זה צריך להיות?" שואל אמיל את גילי
"אין לי מושג אבל זה לגמרי הזוי." עונה גילי. "בוא נלך מכאן."
המטיף שר בקול רם. קשה להבין את המילים שבקעו מהרמקולים.
"זאת תפילת הנעילה" אומר אמיל.
התפילה נשמעה לאורך כל השדרה מהרמקולים, זה צורם ומחריש אוזניים ורק הקבצנים עם הבגדים הדהויים והבלויים המשיכו לעמוד שם ולהסתכל באירוע במבט חלול וריק מתוכן.
אמיל וגילי הסתובבו והחלו ללכת בחזרה לביתם. ממרחקים ניתן היה לשמוע את צווחותיו של המטיף שר וצווח בקול שבוקע מהרמקולים את תפילת הנעילה.
" אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים
וּמְסַלְּדִים בְּחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה…"
אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה
"תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת הַבָּנִים וְהָאָבוֹת
בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה."
"אתה יודע שאבא שלי מת, נכון?" שואל אמיל
"לא, לא ידעתי. למה לא ספרת לי? מתי זה קרה?"
"לפני שנים רבות… כל-כך הרבה שנים עברו שכבר שכחתי מתי ולמה זה קרה."
"חלמתי הלילה על בני." אומר אמיל
"איזה בני?"
"בני, בני מהקונג-פו. אתה זוכר? לאחרונה אני מרבה לחלום על הקונג-פו. החלומות כל-כך מוחשיים. יגאל ועופר המאמנים תמיד לוקחים חלק בחלומות. החלומות כמעט תמיד מתרחשים באולם הקונג פו, אולם האימונים באוניברסיטה, איפה שהתאמנו, ירדנו במדרגות למפלס התחתון ושם היה אולם ענקי עם מראות. אתה זוכר?" שואל אמיל
"כן. אני זוכר, בטח שאני זוכר. גם את בני אני זוכר. היום אנחנו יותר מבוגרים מהגיל שהוא והשאר היו באותה תקופה. הם נראו לנו אז אנשים כל-כך מבוגרים." אומר גילי
אמיל וגילי מאיצים את קצב הליכתם הם צועדים מהר יותר עד לכדי ריצה וכל מה שהם רוצים זה לעבור את "המטיף" מחריש האוזניים.
החשכה, הרעש והאווירה הכבידו עליהם. הם הרגישו שסוף העולם באמת קרב כפי שצועק המטיף. אותו חזון אחרית הימים שמתואר בספרות ובשירה קורם עור וגידים מולם. הם מאיצים את קצב הליכתם ולפתע שניהם מתחילים בו זמנית לרוץ, ריצה שמגיעה ממקום של חרדה ופחד, הריצה הופכת למהירה ובהולה יותר רק כדי לא לשמוע יותר את קולו של המטיף. הם רצים בכל כוחם עד יחלוף הזעם.
אל נורא עלילה / ר' משה אבן עזרא – תפילת נעילה ליום הכיפורים