צלצול הפעמון

צלצול הפעמון,זמן לקום.
כולנו פה מאולפות טוב כל כך ,עד שכולנו קמות בצורה אוטומטית למשמע הצליל הזה ומתחילות להציע את המיטות שלנו באותו הסדר בדיוק ועם אותן תנועות הידיים בדיוק.קודם המצעים,אחרי זה הכרית,ורק בסוף השמיכה.הידיים שלנו,כמו ידיים של רובוטים משוכללים,מיישרות את הקפלים הכי קטנים ותוחבות את עודפי השמיכה אל מתחת למזרן בצורה מדוייקת.וכשאנחנו מרוצות מהתוצאה,אנחנו נעמדות מול המיטות שלנו בגב זקוף כמו גדוד חיילים.
טוב,כולנו חוץ מאחת.
אנחנו תריסר סך הכל,שש בנות ישנות בצד אחד של החדר.שש בנות בצד האחר.וזאת ישנה במיטה השמאלית ביותר בתור המיטות שממולי.
משום מה לוקח לה הרבה זמן להציע את המיטה שלה ולסדר את הכרית.לא ראיתי אותה אף פעם לפני כן,היא וודאי חדשה.
כן,זה ההסבר היחיד.רק החדשות עוד מסתבכות עם יישור המצעים והשמיכה בזמן שהמשגיחה שלנו ,דודה קלנדולה,כבר נכנסת אל החדר.על מנת להשיג את התיאום המושלם והדיוק הזה,דרושה משמעת.משמעת מהסוג הקפדני ביותר,שמשאיר בדרך כלל סימנים וחבורות על העור.ומי שאחראי על המשמעת במקום הזה,הן המשגיחות לבושות השחורים.
קלנדולה היא המשגיחה הראשית ולכן רק לה אנחנו אמורות לקורא 'דודה'.היא אישה חמורת סבר שנראית בשנות החמישים והשישים לחייה,שיותר מהכל מזכירה לי כלב בולדוג.היא נמוכה ומוצקה,בעלת לחיים רופסות,עיניים קטנות ומיימיות וכתם לידה מוזר המתנוסס על צווארה מלא הקמטים.
"בוקר טוב בנות!" היא נובחת עלינו כמו כלבת בולדוג אמיתית.
החדשה עוזבת את הכל ונעמדת באותה תנוחה בדיוק כמונו מול המיטה שלה.
"תרופות!"
אחות לבושה במדי תכלת עוברת ביננו ומחלקת לכל אחת מאיתנו שתי כוסות מפלסטיק,האחת מלאה במים והשנייה בכדורים בכל הצורות ובכל הצבעים.
החדשה מביטה בהססנות בכוסית התרופות שלה.
"סי….סלחו לי…" היא אומרת בקול חלש ודק ואני מחליטה לבחון אותה בצורה טובה יותר.אחרי הכל,עבר זמן רב מאז שהביאו לפה בנות חדשות.
היא גבוהה ודקיקה עם פנים חיוורות ומאורכות,עיניים גדולות וחומות ושיער חום מתולתל.עכשיו כשאני מסתכלת עליה,היא לא נראית לי מבוגרת יותר מגיל חמש עשרה או שש עשרה."אני אלרגית לאקמול…יש כאן…?"
טעות חמורה.טעות חמורה מידי,משום שדודה קלנדולה מיד מצליפה בה בחוזקה במקל דק עשוי עץ שהיא מחזיקה תמיד בידה,למטרות משמעת כמובן.
החדשה פולטת יללה נוראית וגופה מתקפל כמעט לשניים מרוב כאב ועלבון.
כשהיא מזדקפת, אני רואה שעיניה נהיו אדומות ודומעות ועל לחייה השמאלית הופיע פס דקיק בצבע אדום בהיר,הבולט כמו תמרור עצור לרקע הגוון החיוור של עורה.דודה קלנדולה קמה כנראה על רגלה השמאלית הבוקר,אם היא מכוונת ישירות לפנים .
"פה לא שואלים שאלות,דייזי!פה נשמעים להוראות!זה ברור?!"
אז שמה החדש הוא דייזי,טוב לדעת.לכולן פה ניתנו שמות חדשים ברגע שכלאו אותנו כאן,וכולם שמות של פרחים.כאן קוראים לי ויולט,לבחורה בת העשרים וחמש שישנה מימיני עם העיניים המלוכסנות והעור השזוף קוראים פטוניה.לאישה הזקנה שנראית כבת שבעים הישנה משמאלי קוראים מגנוליה ולצעירה הגבוהה והדקיקה כמטאטא עם שיער בצבע קש הישנה מולי קוראים לבנדר.
שמי הקודם היה תרזה,לצערי מעולם לא הייתה לי ההזדמנות לברר את שמותיהן הקודמים של שכנותיי לחדר.
"עכשיו,לשתות את התרופות!מהר!"
וכולנו שותות את התרופות בדיוק באותן תנועות הידיים,כולן חוץ מדייזי שידיה רועדות ללא הרף בזמן שהיא מנסה לשתות את כוס המים.מקווה שהמים לא יתחילו להשפריץ לכל עבר,אחרת היא תזכה לאותו פס אדום רק בלחי הנגדית.
"להתלבש!מהר!"
אנחנו לובשות את השמלות החומות האחידות שלנו באותן התנועות בדיוק ויורדות לארוחת הבוקר באותו קצב צעדים בדיוק.אפילו שמתי לב שדייזי מסתכלת על כפות רגלינו על מנת לחקות אותנו בדיוק האפשרי.
במקום הזה כל הבנות צריכות להיות אחידות.
משמע להביט לאותו הכיוון,ללכת באותם הצעדים ולעשות את אותם הדברים באותן התנועות בדיוק.אם כולן יעשו משהו ביד ימין ואת תעשי את אותו הדבר ביד שמאל,אותה היד הסוררת תרגיש את מלוא עוצמתו של המקל הדק של דודה קלנדולה.משמעת אחרי הכל.
ארוחת הבוקר שלנו היא תמיד אותו הדבר,אותה דייסה אפרורית בלי סוכר ובלי מלח שאותה אוכלים רק על מנת שהקיבה לא תישאר ריקה.
עוד לא הספקתי להרים את הכף שלי,וכבר קול הצלפת המקל ויללת בכי ממלאים את חדר האוכל.כנראה דייזי העזה להיגעל או לשאול מה יש באוכל.דייזי דייזי…עוד כמה יצליפו בך עד שסוף סוף תלמדי לזוז כמו כולם ולסתום את הפה?
לפני שאני מתחילה לזלול,אני מסתכלת על ההשתקפות העקומה שלי המופיעה בכף.במקום הזה אין מראות בכלל,כך שזו אחת ההזדמנויות היחידות שלי להיפגש עם עצמי.במקום הזה אני שמחה על כל הזדמנות להביט באף דמוי מקור הציפור שלי,שיערי הבלונדיני חיוור ועורי האפרפר מלא נקודות החן.הדברים שפעם התביישתי בהם נהפכו כאן לעוגן.אחרי הכל,הגנטיקה שלנו היא הדבר היחיד שמפריד ביננו במקום הזה.
גם אני הייתי פעם כמו דייזי,גם לי לקח זמן להבין שבמקום הזה לכל תנועה יש משמעות.והרי היו לי חיים אחרים לפני זה…עבדתי במעבדה רפואית,הייתי נשואה והיו לי שני בנים.אהבתי לשחות,ובעלי היה צריך לבנות מדף שלם רק למדליות השחייה שלי!
אני לא יודעת למה הגעתי לכאן.אף אחת מאיתנו לא יודעת למה היא הגיעה לכאן.אני אגיד אפילו יותר מזה,אף אחת מאיתנו גם לא יודעת מה זה המקום המוזר הזה.ואם מנסים לשאול…זוכים לאותו הגורל שלו זכתה דייזי הבוקר,ואף גרוע יותר.מזלי שאני זוכרת את הרגעים האחרונים שלי בעולם החופשי,אחרת מזמן הייתי משתגעת במקום הזה.
עשר ועשרים בערב,העשרים ואחת במרץ,קיפלתי כביסה ורטנתי לעצמי על כך שהבן הבכור שלי שוב קרע את המכנסיים שלו.ובעשר ושלושים כבר אזקו אותי ודחפו אותי לתוך מכונית משטרה,בלי שום הסבר ומבלי להגיד במה מאשימים אותי.בניידת נתנו לי לשתות בקבוק עם נוזל מוזר ופוף!אני מתעוררת בחדר שינה עם חלונות מכוסים בקרשים שנראה כמו בית יתומים מהמאה השמונה עשרה ,עם דודה קלנדולה שמצליפה בי כאילו אני אריה משתולל בקרקס.אני בוהה בריקניות בשאריות הדייסה האפורות וחסרות הטעם שנותרו בצלחתי,ומתעוררת בי המחשבה שאולי לא הייתי צריכה להיות כל כך שיפוטית כלפי דייזי.הימים הראשונים הם הגרועים ביותר.
"לקום!"
הנביחות של דודה קלנדולה קוטעות את ההרהורים שלי.
"לפנות את הכלים!מרגרט ולבנדר,תורנות מטבח.פטוניה ורוזה ניקיון,מגנוליה ופלומריה חדר חמש,דייזי וויולט חדר שלוש…."
'אז אני עם החדשה היום?שיגעון." אני נאנחת בתוך מוחי בזמן שמשגיחה רזה וחיוורת עם רעמת תלתלים כהה אסופה בסרט,ששמה ג'סמין,מצעידה אותנו במעלה המדרגות.כעבור רגעים מספר אנחנו מגיעות אליו, אל החדר שמעליו מתנוססת לוחית חלודה שעליה חרוטה הספרה שלוש.
באופן כללי,הבית הזה הוא אולי הבית המדכא ביותר שבו הם היו יכולים להחזיק אותנו.בעצם,לקרוא לו בית זה עלבון.הוא נראה יותר כמו שילוב של בית יתומים ויקטוריאני,אחוזה מסרט אימה וארמון נטוש.בעצם,לא משנה איזו תווית נדביק לו,בכל מקרה מדובר בשתי קומות בהן כל החלונות חסומים בקרשים,הקירות מכוסים בטפטים ישנים ודהויים שפעם היו כנראה בצבע ירוק בקבוק ושכבה עבה של אבק נחה על כל סנטימטר פנוי.
חדר שלוש נראה כמו חדר רגיל של רופא,עם שני כיסאות עץ פשוטים ושולחן תואם מאותו העץ בעל רגליים מגולפות.
ועל יד אותו השולחן יושב איש בשנות השישים לחייו עם חלוק לבן,שנראה כמו דוגמן לפרסומת של חליפות לזקנים,ורושם משהו במחברת שלו.קוראים לו דוקטור ג'יימס ו…הוא הולך לבקש מאיתנו את הדברים האקראיים וההזויים ביותר שניתן להמציא.
"דייזי,הצלחת להתאושש מליל אמש?" הוא שואל אותה מבלי לנתק את עיניו מהמחברת.דייזי פולטת ציוץ המזכיר ציוץ של עכבר ולא עונה לו דבר.ואם לשפוט לפי מבטו האדיש,הוא גם לא ציפה לתשובה."מה שלומך ויולט?"
"בסדר." אני עונה,יותר בשביל דייזי מאשר בשבילו.על מנת שהיא תבין שמותר לענות אם מישהו אחר הוא זה ששואל את השאלה.
"אוקיי בנות," הוא מביא לי מטאטא דק וארוך."ויולט,אני צריך שתסובבי אותו בידייך בצורה אופקית…בדיוק,בצורה הזאת,ותתרכזי במקל עצמו.לא משנה מה קורה סביבך,את לא מורידה את המבט מהמקל של המטאטא.בסדר?"
"כן" אני אומרת בעודי מכריחה את עצמי לבהות במקל החום והדק שאותו אצטרך לסובב במשך דקות,ואולי אפילו שעות ארוכות.עם דוקטור ג'יימס אי אפשר לדעת.
"ואת דייזי,קחי את האגרטל הזה,הוא מלא בגולות מזכוכית.סובבי את האגרטל בידייך והקשיבי לצליל הגולות המתערבלות בתוכו.לא משנה מה קורה סביבך,אל תפסיקי להקשיב לצלילי הגולות."
דייזי מהנהנת ומיד מתחילה לסובב את האגרטל.כאילו שיש לה ברירה אחרת.
בכל הבית הגדול הזה אין ולו שעון אחד לרפואה,כך שאין לי שום דרך לדעת כמה זמן עבר מאז שהתחלתי לסובב את המטאטא המטומטם הזה באוויר.אבל ישנם סימנים אחרים לפיהם ניתן לנחש את משך הזמן,כמו לדוגמא זרועותיי הכואבות,ראשי המעורפל וכאבי הרגליים מרוב העמידה הממושכת.
ואם כל זה לא הספיק,אז קולות קרקוש הגולות שדייזי מפיקה פשוט מוציאים אותי מדעתי.הלוואי שהיו נותנים לי לשבור את האגרטל הזה וזהו.
"די." אומר הדוקטור,ואני לא יכולה לעצור את אנחת הרווחה הנפלטת מגופי כשאני סוף סוף מניחה את המטאטא הזה לרצפה.בחיי,אני בת שלושים וחמש עם שני ילדים ומכריחים אותי לסובב מטאטאים באוויר כל היום כאילו אני בת שנתיים…
גם דייזי נראית מלאת הקלה כשהיא מגישה את האגרטל עם הגולות לדוקטור.
"עכשיו.." לא סיימנו,משום שהדוקטור מוציא שתי פיסות בד שחורות וקושר אותן סביב עיננו."אני צריך שתשבו בכיסאות שלכן עם עיניים מכוסות לחלוטין וללא תזוזה.לא להציץ ולא לנסות להסיר! או שאצטרך לקרוא לאחת המשגיחות!"
הו כן,הטריק האהוב על הדוקטור,לבטל את אחד החושים שלנו ולראות מה יקרה.
אבל למזלי,התיאוריה שאם חוש אחד נעלם אז כל השאר מתחזקים היא נכונה,כך שאני פחות או יותר מבינה מה קורה סביבי.הדוקטור מתהלך סביבנו כמו עורב החג מסביב לטרפו,מקיש לתוך אוזנינו בכלים שונים ומשונים,נותן לנו להריח דברים עם ריחות חריפים,מפרחים ועד למה שנדמה לי כמו שום רקוב.חפצים מכל מרקם וטמפרטורה אפשריים נוגעים במקומות אקראיים בפניי ובידיי,משהו מתכתי חד…משהו עשוי מעץ..משהו שנדמה לי כמו קיפוד מת..עד שפיסת הבד המסריחה הזאת סוף סוף מוסרת מעיננו.
"שתו את התרופות האלה." הרופא מגיש לשתינו כוסיות קטנות מלאות בכדורים צבעוניים נוספים.אני פוזלת לעבר הכוס של דייזי וחשה צביטת עלבון קלה כשאני רואה שלה הוא נתן רק ארבעה כדורים.
אבל גם את הדוקטור אסור לשאול שאלות ולכן אנחנו שותות אותם בדממה מוחלטת ויוצאות בצורה זהה מחדרו,זו לצד זו.
אני לא יודעת אילו כדורים הוא נתן לי בדיוק,אבל סביב ארוחת הצהריים ראשי נהייה מטושטש וכואב עד כדי כך, שאחת המשגיחות נותנת לי לשכב על המיטה המתקפלת במרפאה.
ובנוסף לכל זה, אחת מזרועותיי החלה לגרד.בהתחלה ניסיתי להתעלם מן הגירוד הזה,אבל הוא המשיך להיות שם כמו אחד מהיתושים הטורדניים כאן שלא נותנים לישון בימות הקיץ.
בשלב מסויים לא יכולתי להתאפק,וכשהמשגיחה לא הביטה בי הפשלתי את שרוולי ומולי נגלה אולי המחזה המגעיל ביותר שניתן לדמיין.פצע גדול ומבריק שמין נוזל מוגלתי מופרש ממנו המלווה בריח עז של דגים רקובים.
"מה זה?" שאלתי את אחת האחיות במרפאה.
ואז התחיל הקרקס,למשך משהו כמו שעה הרגשתי כמו יצירת אומנות במוזיאון שכולם בוהים בה בהלם.בהתחלה אחות אחת,אחרי זה אחות שנייה.ואז דוקטור ג'יימס.ורופא נוסף שקוראים לו דוקטור אנדרוס.ומה שהיה משותף לכולם,זה שאף אחד מהם לא אמר לי מה זה.אבל לשם ההגינות,הם גם לא עשו דבר עם הפצע הזה.לא שמו פלסטר,לא תחבושת ואפילו לא משחה מסריחה כלשהי."זה מסוכן?" העזתי שוב לשאול,אבל התחרטתי כמעט מיד כשאחת המשגיחות סטרה לי.יופי,אז מצפה לי לילה מלא גירודים.איזה כיף.
מזלי שבבוקר קורה משהו שמסיח את דעתי,המיטה של לבנדר ריקה.כמה חבל,עם הזמן התרגלתי לראות את פניה המנומשות בעלות שיער הקש המביטות לעברי מהמיטה ממול.דייזי נראית מבוהלת וחיוורת,עד כדי כך שהיא אפילו לא מסדרת את מיטתה.אה,נכון.אף אחד לא הסביר לדייזי על כך שבנות כאן יכולות להיעלם ואיש לא יודע לאן.וכמובן שאסור לשאול.
"מדוע אינך מסדרת את מיטתך, פרה עצלנית שכמוך?!" דודה קלנדולה מנופפת במקלה באיום לעברה.דייזי מצביעה על המיטה של לבנדר ביד רועדת ועיניים מפוחדות.עיניה החומות הגדולות המלאות באימה גורמות לי לחשוב על איילה שעומדת להיטרף בידי זאב.ומסתבר שאפילו התנועה הזעירה הזאת מספיקה לדודה קלנדולה,משום שהיא מיד מתחילה להצליף בדייזי במרץ ובתשוקה כזאת,עד שדייזי פורצת בבכי על המיטה בזמן שפסים אדומים ודקים מתחילים להופיע לאורך כל זרועותיה הדקות והלבנות כחלב.
"כל השאר,תרופות!עכשיו ומיד!ואת!למה את מתגרדת כמצורעת?!"
היא רוכנת לעבר פניי בצורה כזאת, שאני מסוגלת לראות כל פצעון וכל כתם בפני הבולדוג שלה.
"יש לי איזה פצע מוזר." אני מראה לה אותו.דודה קלנדולה נראית מעט בהלם,אך פניה ממשיכות להיות זועפות כמו פנים של שור מירוצים.
"אז בגלל זה דוקטור ג'יימס ביקש לראות אותך לבד הבוקר…לא משנה!כסי את התועבה הזאת מעיניי!"
'אפילו טיפת אמפתיה אין לאישה הזאת' אני נאנחת לעצמי בזמן שאני שותה את ערימת הכדורים שהאחות נותנת לי.'והרי היא הייתה אחת מאיתנו…כל הזמן מתרברבת ש 'בזמני היה ככה' ו'בזמני היה עוד יותר גרוע' ובלה בלה בלה.
דייסה חסרת טעם,ושוב פעם חדר מספר שלוש.
דוקטור ג'יימס שוב פעם בוחן את הפצע המוגלתי שלי,שכבר נהייה בגודל של כף ידי.קודם הוא בוחן אותו דרך זכוכית מגדלת,אחרי זה הוא לוקח דגימה מהמוגלה ובוחן אותה מתחת למיקרוסקופ ולאחר מכן הוא לוקח ממני בדיקת דם,אותה הוא יבדוק…אין לי מושג איפה.
"זה שום דבר רציני." אומר דוקטור ג'יימס בזמן שהוא שואב נוזל בצבע צהבהב מתוך בקבוקון זכוכית חסר תווית לתוך מזרק ענקי."אני אזריק לך את החומר הזה עכשיו…ואז אתן לך עוד כמה תרופות לשתות…ונראה איך הפצע יגיב."
"מה זה אבל?" אני שואלת אותו,ודוקטור ג'יימס מסתכל עליי כאילו בזה הרגע הכפשתי את כל המשפחה שלו למרחק של עשרה דורות אחורה.אני מבינה מיד את הרמז,לא לשאול שאלות.
לפני שהוא משחרר אותי דוקטור ג'יימס מזריק את הנוזל דמוי השתן הזה הישר לתוך הפצע עצמו,נותן לי לשתות עוד ערימה של כדורים וכף של סירופ בלתי מזוהה בצבע חום כהה ועושה לי בדיקות אקראיות לחלוטין שנראות לי מיותרות.במה יעזור לך עכשיו להאיר את עיניי בפנס ולמדוד לי דופק ולחץ דם אם הבעיה שלי זה פצע בזרוע?!
ואם חשבתם שייתנו לי לנוח,אז ממש לא.מיד לאחר הביקור דודה קלנדולה מכריחה אותי לעבוד בגינה ביחד עם דייזי.כן,ממש המקום האידאלי לעבוד בו עם פצע מוגלתי בגודל של חצי זרוע,מוקפת בעשבים דוקרים ואדמה.
אני לא יודעת מה דוקטור ג'יימס הזריק לי,אבל כעת אני מרגישה כאילו אלפי נמלי אש התחילו לזחול עליי ולעקוץ את זרועי.בשלב מסויים ידי מתחילה לרעוד ולכאוב עד כדי כך שהמעדר נשמט ממנה.
מזלי שדייזי מרחמת עליי ושותלת את שאר שתילי העגבניות לבד.היא צעירה,עדיין נשאר לה טוב לב כלשהו,אם היה לה וותק יותר גדול היא הייתה מלשינה עליי למשגיחה וצוחקת בזמן שזאת מצליפה בי במקלה הדק.
"למה את כאן?" שואלת דייזי כשג'סמין מתחילה לנמנם מעט בכיסא המשגיחות תחת השמש הקופחת.
"לא יודעת." אני לוחשת לעברה בזמן שאני ממשיכה לגרד את הפצע הסורר הזה."אף אחת מאיתנו לא יודעת."
"אני יודעת למה." דייזי לוחשת עם מבט חולמני מעט."אותי הביאו לכאן כי אני מכשפה,עשיתי קסם בהצגה של הכיתה שלי ומיד אחרי זה עצרו אותי."
"שטויות." אני ממהרת להשתיק אותה,משום שג'סמין מתחילה לקום מהכיסא שלה בתקיפות.מה הדיבורים הללו על מכשפות עכשיו?בני נוער והשטויות שלהם.אני לא עשיתי שום קסם ועדיין,אני כאן!
"יום לפני כן…" מחשבה מעצבנת מופיעה בירכתי מוחי."בעשרים במרץ…הייתי בתחרות שחייה והצלחתי להחזיק את הנשימה שלי למשך שעה שלמה,שברתי שיא ארצי.אבל במקום לשמוח השופטים הסתכלו עליי במבטים מוזרים…"
'לא!טיפשי לחשוב על זה!' אני גוערת בעצמי.'תתעסקי במציאות ולא בפנטזיה!'.
שאר היום עובר לי בגירודים וכאבי תופת.שדוקטור ג'יימס יילך לעזאזל,התרופות שלו רק מחמירות את המצב במקום לרפא אותו.בארוחת הערב,בזמן שדודה קלנדולה צועקת על מגנוליה שאוכלת לאט,אני מסירה מעליי את התחבושת בעצבים ומרגישה כיצד נשימתי נעתקת מרוב הלם.
קשקשים.קשקשים בצבע כחול עז החלו להופיע במרכז של הפצע המוגלתי והדוחה הזה,כאילו אני מתחילה להפוך לדג או זוחל או משהו.מרוב הלם ופאניקה אני חובשת לעצמי שוב את הפצע.לא,אלו לא היו קשקשים,בטח נגע מוזר או מחלה נדירה שאין לי מושג מה היא.דייזי טועה,אין דבר כזה קסם.וגם אף פעם לא היה.
ביום שאחרי אני שוב במשרד מספר שלוש,אבל הפעם עם מגנוליה.ממנה דוקטור ג'יימס מבקש לאזן כדורסל על ידה במשך שעות וממני הוא מבקש לקפוץ על רגל אחת עד שאני כמעט מועדת.ואז לקפוץ גם על הרגל השנייה.
ואז,אותו דבר רק עם עיניים עצומות.
ולפתע,משהו מוזר קורה.
אני רואה חיזיון מול עיניי.זה אף פעם לא קרה לי לפני כן,בכל השעות שבהן ביליתי עם עיניים עצומות במקום המאובק הזה.התחושה הזאת מוזרה,זה לא כמו דמיון רגיל…זה כאילו מישהו הדליק טלוויזיה במוח שלי ואין לי שום אפשרות להחליף ערוץ.
אני רואה את הבית שלי,הבית מחיי הקודמים.הבית שאני ותומס,בעלי, עבדנו כל כך קשה על מנת לקנות אותו.אותו הסלון,אותו המטבח העשוי מעץ,אותן המדרגות שמובילות לקומה השנייה.אני רואה את שני הבנים שלי,שון וליאם, מסתכלים בעצב על תמונה שלי שמונחת על מדף הספרים.אני חשה כיצד אני עומדת לבכות,הם גדלו כל כך..מתי הם הספיקו להיות כל כך גבוהים?רגע…באיזה כיתה הם?אני לא יודעת.אני רק זוכרת שלפני שדחפו אותי לניידת,ששון היה בכיתה א' וליאם רק התחיל ללמוד בגן חובה.
"כמה זמן עבר מאז שאמא מתה?"
מתה?מה זאת אומרת מתה?הנה אני!כאן!עם ברך כואבת וזרוע שעולה באש!ויכול להיות שאני אהפוך לדג מחר!
"חמש שנים."עונה לו שון,הבכור שלי.הבכור המקסים שלי.
ואז,נכנס הוא.אבא שלהם,תומס סוונסון.אהבת חיי אותו פגשתי עוד בכיתה יב,שבוהה בדיוקן שלי בערך כמו שהבנים שלי בוהים בו.
"אמא שלכם מסתכלת עליכם מלמעלה וגאה בכם כל כך.תתארגנו,עוד מעט ניסע לבית הקברות לבקר את הקבר שלה."
קבר?!איזה קבר?!ומה קבור שם?!הלו,שמישהו כבר יענה לי!
"הבדיקות חזרו?"
לצערי,כמו מגף צבאי כבד שמנפץ פסלון עשוי עשוי זכוכית,קולה של דודה קלנדולה קוטע את החיזיון לחלוטין,עד שכל מה שאני רואה מול עיניי הוא את התקרה המטושטשת ופרצופים מטושטשים של רופאים עטויי מסיכות.
"חזרו.היא ברמה קוסמית חמש."
רמה קוסמית..?מה זה לעזאזל?קודם דייזי,ועכשיו הם?
"חמש…זה דפוק." אני מזהה את הקול הזה,דוקטור אנדרוס."זה להישאר תלויה באמצע…אם היה לה לפחות שש …יש זיהוי מהמעבדה איזה יצור היא?"
מה זאת אומרת איזה יצור אני?אני בת אנוש!בת אדם!אין לי לא פרווה,ולא סנפירים ולא קרן שיוצאת לי מאמצע המצח!
'אבל…הפצע…' אותו קול מעצבן שוב לוחש לי בירכתי מוחי.לא!יכול להיות שאלו לא היו קשקשים!אין סיכוי!
"לא." נאנח דוקטור אנדרוס."אבל לפי הנגע ביד ימין….ההשערות שלי שמדובר בתת סוג של בת ים או זוחל כלשהו…"
"אני אעשה לה עוד שורה של טיפולים נסיוניים," אומר דוקטור ג'יימס."נראה אם הרמה הקוסמית שלה תרד."
"הי!" דודה קלנדולה שוב מצמידה את הפרצוף שלה לפנים שלי."למה יש לך להקשיב בדיוק?!תראו אותה,שוכבת פה עם עיניים פקוחות ומקשיבה לנו בלי בושה!"
ואז היא לוקחת חפץ כבד ומטיחה אותו בחוזקה בראשי,מה שגורם לי לאבד הכרה בין רגע.
אני לא יודעת כעבור כמה זמן אני מתעוררת,אבל אני כן יודעת שאני מתעוררת עם כאב הראש האיום ביותר שחוויתי מימיי.
"אישונים שווים" דודה קלנדולה אומרת בקול חסר כל רגש."לא מקיאה.צבע פנים בסדר.תפסיקי להתפנק ותקומי כבר!יש לך תורנות ניקיון היום!" והיא פחות או יותר דוחפת אותי מהמיטה המתקפלת עליה ישנתי.כל הזמן שבו אני מנקה אני חושבת רק על הבנים שלי,שון וליאם.חמש שנים…חמש שנים בהם הם חגגו ימי הולדת מבלי שאהייה לידם…חגגו את כל החגים תחת המחשבה שאמא שלהם,תרזה סוונסון,מתה.
אני חייבת לצאת מכאן,אני מחליטה בצורה חד משמעית.וכמה שיותר מהר,אולי אפילו הערב.מזלי ששמו אותי בתורנות ניקיון היום,כך אני יכולה לסרוק כל סנטימטר באחוזה המסריחה הזאת בחיפוש אחר נקודות מילוט.אך לצערי אין הרבה כאלו,המשגיחות האלה אטמו כל סדק ופתח עם קרשים עבים ומסמרים חלודים.התקווה היחידה שלי היא לקום,לתת מכה בראש לדודה קלנדולה ולחמוק החוצה דרך הכניסה הראשית.
'כן,כך אעשה' אני מחליטה כשאני סוף סוף מסיימת לשטוף."אני לא יכולה יותר להימצא כאן.לא יכולה יותר לשמוע את הדיבורים האלה על קסם."
לילה,מזלי שאני לא יכולה להירדם בגלל ראשי הכואב,כך שאני יכולה לחכות בשקט עד שדודה קלנדולה תירדם על הכיסא שבכניסה לחדר.אסור להם לישון באמצע משמרת לילה,אבל גם משגיחות הן בני אדם.גם אם לא תמיד רואים את זה.אני קמה מהמיטה שלי בשקט מופתי והולכת לכיוון היציאה מהחדר,מה שגורם לדודה קלנדולה מיד להזדקף בכיסא ולנופף במקלה באיום.
"לאיפה את הולכת חזירה…?"
אני לא יודעת מאיפה הגיעו אליי הכוחות הללו,אבל אני מושיטה את ידי לפנים וסוגרת את אצבעותיי מסביב לגרונה של דודה קלנדולה.
"אני לא הולכת לשום מקום..דודה." אני אומרת ושמה לב שקולי נשמע שונה מהרגיל.אני אפילו לא יודעת להצביע במה בדיוק,אבל זה לא הקול שאני רגילה לשמוע אותו יוצא מגרוני.זה קול הרבה יותר מלודי והרבה יותר צלול.אבל זה עובד משום שדודה קלנדולה מיד מתחילה להנהן ועפעפיה מיד מתחילות להיעצם באיטיות עד שהיא קורסת על הכיסא שלה,והסימנים האדומים מאצבעותיי מקיפים את גרונה."אל תשאלי שאלות…דודה."
דודה קלנדולה מהנהנת באיטיות בעוד שראשה נשמט על כתפה.
ברור לגמרי שכל זה גרם לשאר הבנות להתעורר.הנה פטוניה,שסוף סוף הברק חזר לעיניה השחורות.והנה מגנוליה,שנראית כאילו היא נהייתה צעירה יותר בעשר שנים לפחות.
והנה כל השאר,רוזה…מרגרט…דייזי…פלומריה….כולן בכותנות הלילה הלבנות שלהן,עומדות בערבובייה,משלבות את רגליהן ומזיזות את אצבעותיהן בהתרגשות.צביטה של אשמה מופיעה בתוכי, לקחת את כולן זה מסוכן..אבל מצד שני לא אוכל לחיות עם נקיפות המצפון שאני הצלחתי לצאת לחופשי בזמן שהן ממשיכות לקרצף רצפות על ברכיהן ולהחזיק אגרטלים על הראש במשך שעות.
"בנות…" אני חשה כיצד אני מחייכת בעל כורחי."אנחנו חופשיות."
הן מחייכות חיוכים אדירים בזמן שאנחנו הולכות בתור מסודר,מסודר מידי אפילו אל היציאה.שאר המשגיחות מתחילות לרוץ לעברינו עם כלי נשק אקראיים ושנאה בעינהן.
"הכל בסדר" אני אומרת בקול צלול יתר על המידה וג'סמין מהנהנת במעורפל ואלה כבדה עשוית עץ נשמטת מידיה.
לידי מגנוליה מרימה את ידה,ומשגיחה ששמה לילי מיד מועפת באוויר כאילו יד בלתי נראית אוחזת בה וכשמגנוליה מורידה את ידה,לילי מושלכת אל רצפת העץ כמו שק של תפוחי אדמה.
דייזי פורשת את כף ידה הפנויה ולהבות של אש מיד מתחילות לרצד על גביה.
"אמרתי לך שאני מכשפה." היא אומרת."קוראים לי סטלה."
"אני תרזה." אני אומרת ומרגישה כאילו נהייתי קלילה יותר בעשרה קילו לפחות.כמה נעים לבטא את שמי במקום הזה.
"אני סופיה" אומרת מגנוליה.
"אני ג'יין."
"אני אליזבת'."
"אני רבקה."
"אני שרה."
הן כולן אומרות בחיוכים אדירים ובסומק קל המופיע על לחייהן.גם אם לא נצליח לברוח…היה שווה לי לנסות רק בשביל לראות את שכנותיי לחדר מאושרות כל כך.
ובנתיים,המשגיחות כבר הספיגו להזעיק את כוחות היבטחון על מנת שלא ייתנו לנו לצאת.
"אין כאן שום בעיה" אני אומרת לשומר חמוש באקדח שהספיק להגיע לאחוזה,והוא מיד מחזיר את כלי הנשק השלוף לנדנו.
"אנחנו עדיין ישנות." אני גורמת לשני רופאים להתמוטט על הרצפה בעייפות.
מרחוק נשמעות סירנות, קרקוש של מכשירי קשר ישנים,ויריות של אקדח.המצב חמור.
"בנות,תתעלמו." אני אומרת בזמן שאנחנו יוצאות אל אוויר הלילה הלח והמחניק תוך כדי שהכדורים שורקים ליד אוזנינו.דייזי,בהינף יד אחד בלבד, גורמת לחומה של אש להסתחרר סביבנו.
"כח שימושי" דייזי אומרת בביישנות."תמיד הייתי זו שמדליקה את המנגל או את המדורה בבית."
אבל…האש הזאת…מצד אחת היא מצילה אותנו,משום שאף אחד מהשוטרים והחיילים לא מעז להתקרב אלינו.אבל מצד שני…שדה ראייתי מתחיל להיות מעורפל.אני מרגישה ש…אני לא מסוגלת ללכת יותר.
"תתאפקי" מגנוליה אוחזת בי בחוזקה בידיה המקומטות והיבשות, בזמן שברכיי מתרסקות מעצמן על הקרקע."השער ממש פה…חופש…תחשבי על החופש…"
אבל אני לא יכולה לחשוב על שום דבר כשהאש הזאת שואבת כל טיפת חיות שעוד נותרה בי.דייזי כנראה מבינה את זה בשלב מסויים,משום שבהינף יד נוסף שלה האש נעלמת כלא הייתה.
הצרחות והיריות באוויר מתחזקות יותר ויותר מרגע לרגע בזמן שהבנות רצות כמטורפות לעבר היציאה.וכעבור שניות ספורות שוטרים עם אוזניים אוטמות רעש ואקדחים מתחילים לרוץ אחריהן.
ולפתע,לידי כורע מישהו עם חלוק לבן.זהו דוקטור ג'יימס ובידיו מזרק ענקי.
"סלחו לי…אבל אתם, יצורי הקסם, יותר מידי מסוכנים." הוא מחדיר לי את המחט הישר לתוך הוריד."לא נוכל להשאיר בחיים יצורים שמסוגלים לגרום לאלפי הרוגים בהינף יד אחת בלבד.היי שלום….סירנה."
והוא לוחץ על הבוכנה.
כך מצאתי את מותי.תרזה ג'ונסון…לאחר מכן תרזה סוונסון.
ויולט.בת שלושים וחמש,סירנה.אם לשני ילדים אותם לא זכיתי לראות לפני מותי.