יום ראשון
קָארִיסָה ישבה בסיכול רגליים על שטיח המשי וזימנה את הקול. הערפל הכחול התגשם בעצלות אל מול עפעפיה הסגורים. למרות התאורה הבוהקת במשרד, החושך בראשה היה מוחלט. הקול חסר המגדר מילא את ישותה, קריר ומרוחק.
תִּיפ אוֹדִיר – מידע נפוץ
לידה: 1360, כפר ג'ָאנֶמ, מזרח רפובליקת רָאצ'.
מקצוע: רוצע עורות
בת זוג: דִינ אודיר (נישואים).
מוניטין: לא מוכשר בעבודתו, השתתף בקטטות רבות.
מוות: 1382, רצח חמישה אנשים בכפר, ביניהם אביה של אשתו, הוצא להורג בכיכר.
תחביבים: משחקי קוביה…
קאריסה החניקה אנחה ופקחה את עיניה. הן נענשו מיידית על ידי שטף אור. הקירות של החנות שעוצבה מחדש כמשרד הוסתרו ברובם. ועדיין, בין הקישוטים והתצלומים בצבצה אבן מחוספסת. האבן תחת השטיח שבה לקרר אותה, מזכירה לה את קיומה הפיזי. היא נעמדה וישרה את קפלי שמלתה הלבנה. תֶס אודיר רכנה קדימה במושבה, עם אגרוף קפוץ סביב תליון.
קאריסה אחזה בעובדות היבשות, ללא הסבר או היגיון. הנערה לא חפצה בהן – היא חפצה בשלווה.
"תס, אביך היה אדם הגון." המילים הותירו טעם מתכתי של דיו על לשונה.
עיניה של תס נפערו בתמיהה או בספק. לאחר מבט ארוך, היא ביקשה, "תוכלי לספר לי עליו, הגבירה?" היא פנתה אל קאריסה בתואר כבוד של אצילה וביטאה את האות ג' באופן ראצ'י מובהק.
קאריסה טוותה לקולה את אותה הסמכות של הקול חסר הפנים. "הוא היה רוצע עורות וביצע את עבודתו כשורה. אימך לא זכתה להכיר אותו זמן רב, אך לפחות עשרה אנשים יכולים להעיד שהנישואים שלהם הסבו אושר לשניהם."
"אז… אז למה אמא אף פעם לא דיברה עליו?"
חרף האינסטינקט להניח יד על כתפה של הנערה, קאריסה לא נעה. "אביך ואביו של אימך נלקחו שניהם על ידי מגיפה. זה ודאי היה נושא כאוב."
"אז היא לא הסתירה ממני משהו?" המילים עמדו בתפר בין שאלה והצהרה, מביעות ספק ומייחלות לתיקוף.
"את יכולה להתגאות במשפחתך."
למשך זמן קצר, עיניה של תס ננעצו בדפוסים המורכבים שהציג השטיח. היא הרימה את ראשה, מבט מוזר בעיניה. "תודה לך… תודה לך, הגבירה."
לִינִיוֶוט התרוממה גם היא ממושבה וניגשה לנערה. מאחר שהשותפה שלה לא השמיעה קול, קאריסה שכחה לרגע מקיומה. השמלה המרהיבה – משי בצבע איזמרגד עם מחשופים מחושבים – השתלבה היטב בעושר החומרי שהקיף אותן. היד שלה עדיין אחזה במטבעות הכסף שגבתה מתס. היא ליוותה את הנערה אל מחוץ לחדר, תוך מבט בעיניים מצומצמות לעבר קאריסה.
כשהדלת המחודשת נפתחה, משב רוח קיצי פלש לתוך המשרד. לצד הכניסה, גהרו שני שומרים חמושים – חמושים מדי. בטנה של קאריסה התכווצה לנוכח תור לקוחות שהשתרך עד לאופק.
רקותיה פעמו בקצב בו הקול ענה לה. היא סידרה את שיערה הגלי ביד מוכתמת בדיו. מים וסבון חדלו מלהועיל; הנוזל השחור התאחד עם הבשר שלה. בקצה השני של החדר, קסת דיו מעוטרת טיפטפה על השולחן. מאז שניתנה להן במתנה מהמלכה, היא וליניווט חלקו אותה. השולחן עצמו נתרם על ידי לקוחה קבועה. לכל מתנה כזו התלוותה בקשה. הקושי לסרב להן התגבר.
ליניווט שבה וסגרה את הדלת. שיערה נאסף באותה הקפדנות בה פניה אופרו. מגוון תכשיטים על גופה ריצדו לאור הנברשת שנתלתה מהתקרה הנמוכה. בשפתיים מתוחות, היא הביטה בקאריסה, מצפה להסבר.
"איך ידעת?"
"אני תמיד יודעת."
"ליניווט, לא יכלתי לספר לה."
ליניווט הנידה בראשה. "ממה הגנת על הילדה?"
"הוא הרג את סבא שלה… ועוד אנשים."
גופה של ליניווט התנער, אולי בניסיון למנוע מהמחשבה לחדור אליו. היא ניגשה לשולחן ולגמה מכוס כסופה, ממלמלת לאלת המים.
"זה אכן טראגי, אבל לא מצדיק את מה שעשית."
"אני מבינה, אבל הנערה הזו הגיעה לעיר הבירה במיוחד," הפצירה קאריסה. "היא כנראה חסכה את הסכום הזה במשך שנה."
"לא, את לא מבינה," אמרה האצילה בחומרה. "לא נוכל לסייע לאיש אם לא יסמכו עלינו."
"את לא עמדת בעצמך באותה הסיטו -"
"זה עלול להגיע לארמון. הסיכונים שאת לוקחת לא משפיעים רק עלייך."
עם לחיים בוערות, קאריסה ענתה, "זה לא יקרה שוב." היא יכלה לתרץ השמטת פרטים; הפעם היא חצתה גבול. היא הרכינה את ראשה.
"לא. זה לא יקרה שוב."
ליניווט נעזרה באצבע כדי להרים את הסנטר של קאריסה. "אני יודעת שהכוונות שלך טובות." בשפתיים משורבבות, היא הוסיפה, "לכן בחרתי לעבוד איתך ולא עם אשף ארכיון אחר."
קאריסה גיחכה. "גם אם יתגלה אשף ארכיון אחר…"
"אני אשאר פה," אמרה ליניווט בחיוך.
עינייה של האצילה הסגירו אותה כשרפרפו לרגע על קסת הדיו. לא חלפו חודשיים מאז ששליח מלכותי העניק להן אותו, יחד עם הצעה מפתה.
הניחוח של שעוות הדבורים נמזג בריחות משקאות חריפים שהחנות הותירה מאחור. הגיע החלק ביום בו קאריסה התקשתה לעמוד, בזמן ששריריה דאבו מכדי לשבת. ובכל זאת, המבט היציב בעינייה של ליניווט עיגן אותה.
ליניווט סקרה אותה. "את זקוקה למנוחה קצרה?" היא שאלה ברוך.
קאריסה זקפה את גבה המנומנם וכפתה על עצמה חיוך. "את יכולה לקרוא ללקוח הבא."
יום שני
אף קרן אור לא חלפה דרך החלונות השקופים. התאורה היחידה בחדר נבעה משני הנרות שאיגפו את קאריסה. היא עקבה אחר רשומות היום הקודם שתועדו בספר. היא רכשה אותו בעצמה כשהכרך השני במספר התמלא עד גדותיו. אצבעה הארוכה ליוותה את מבטה כשהחליקה על הדף העדין. היא התירה לשפתיה להמתח לחיוך מרוצה.
בידה האחרת היא אחזה עט נוצה שהיה מנוקד בכתמי דיו. כל פסקה סיכמה שאלה ותשובה. מתחתיהן, היא הותירה מרווח בו תוכל למלא פרטים נוספים. כנגד הצעותיה החוזרות של לִינִיוֶוט שהן יעזרו באשף רשימות, קאריסה התעקשה על תיעוד בכתב. הן לא יכלו לסמוך על אף אדם עם הידע הזה ולאפשר לו להאבד עם פטירתו. התיעוד הכתוב ישרוד לנצח.
שאלה: מה הוא המנזר של אל הסבל בו הכי נוח לשרת?
שאלה נוספת שדרשה דעה ולא עובדה. הכתב שלה נעשה פחות מעוגל כשהוסיפה את חוות הדעת שלה, עליה הנזיר הצעיר התעקש.
שאלה: מה הם התעריף, המיקום והמוניטין של כל אחד מאשפי ההיכרויות בסְקִיטוֹס?
התשובה גזלה מקום רב על העמוד. היה מוטב לוּ היא נשאלה על אלו שלא היגרו לממלכה. הלקוחות הניחו ששיקול הדעת שלה התעלה על שלהם. זה התבסס על התדמית שליניווט רקמה עבורה. כשהבחינה בשאלה הבאה, אצבעותיה התהדקו סביב עט הנוצה.
שאלה: מי היה תִּיפ אוֹדִיר?
הלהבות המרקדות של הנרות הדגישו את החלל מתחת לשורה הקצרה. נקודות דיו טפטפו על הנייר מבלי ליצור מילים. בעוד עיניה סירבו לעזוב את הנייר, קרני השמש הראשונות גיששו את דרכן למשרד. התליון שתֶס אחזה בחוזקה והשפתיים המתוחות של ליניווט עלו לנגד עיניה.
קאריסה טבלה את עט הנוצה עמוק מדי בקסת הדיו. היה עליה להיות עקבית. האותיות שטבעה לתוך הדף הצטופפו זו לזו, בניסיון לא למשוך את העין. מי שיקרא את הטקסט יאמין שתיפ אודיר ניהל חיים הגונים. קאריסה נאחזה בנחמה מועטה: אף אדם לא יטרח לעיין בעבודתה.
דפיקה עדינה על הדלת בישרה על הגעתה של ליניווט. מתוך אינסטינקט מעורפל, קאריסה דפדפה לעמוד הבא. הדיו הלח הרחיב את הטריטוריה שלו כשנלכד בין הדפים.
כשהדלת נפתחה, הצל של האצילה נמתח לתוך החדר. היא סגרה את הדלת מבלי להשמיע קול.
"הריכוז שלי לא שברירי עד כדי כך," אמרה קאריסה בחיוך.
"הוד קדושתך," ענתה ליניווט, שפתייה המלאות משורבבות, "התפקיד המרכזי שלי הוא לא לעמוד בדרכך. האור שלך ישטוף את העולם מִבּוּרוֹת."
"זה חיקוי טוב," הודתה קאריסה, "אבל אני חושבת שהמילים שלו היו 'האור שלך יטהר את הבורות מהיבשת.'"
הקידה של ליניווט היתה עמוקה באופן מגוחך. "אני משוכנעת שאת צודקת, הוד קדושתך."
היא בחנה את המשרד. "בקשר לאור, את חייבת להפסיק לקרוא בחושך."
לאחר מספר דקות של עבודה משותפת, החלל היה מואר יותר מרחובות העיר. שעוות דבורים מומסת ושמן אגוזים שרוף המתיקו את האוויר. האורות היציבים ריקדו על תצלומים של לקוחות חשובים, ביניהם האציל הקשיש שליניווט חיקתה. חמישה עשר זוגות עיניים בחנו את קאריסה מהקיר, כל אחד מביט בה באופן אחר.
ליניווט הבעירה את הנר האחרון בנברשת. היא הביטה ארוכות בתקרה הנמוכה. "מתי תאפשרי לי למצוא לנו מקום חדש? מקום שראוי לנו?"
"חשבתי שמיצינו את הדיון הזה."
"את לא מתביישת לארח כאן לקוחות?"
קאריסה לא התרשמה מהטיעון החדש. "גם אם העסק היה באוהל במדבר, לא הייתי עוזבת הכל מאחורה."
ידה של ליניווט כיסתה את כתפה של קאריסה. העור הרך נתקל בהתנגדות.
"השרירים שלך נוקשים כמו ברזל. אני אקבע פגישה בשביל שנינו אצל מעסה."
קאריסה התחילה למחות, "אבל תכננתי -"
"לעבוד? מתי ראית אור שמש בפעם האחרונה?"
"אני אדאג להיות פנויה. אבל אני מעדיפה לבקר בתיאטרון."
מרוצה, ליניווט קבעה, "יום מנוחה עם מנוחה."
סוף השבוע נדמה רחוק כמעט כמו הקיץ הבא, ובכל זאת, הרעיון נשתל במוחה. מנוחה. היא הגיעה להן ביושר. כשקאריסה ניסתה לדמיין את היום ההוא, התמונות היו מטושטשות.
השותפות ניצבו משני עברי השולחן, כל אחת שוקדת על רשימותיה. העיניים של ליניווט נטו להצטמצם כשביצעה חישובים מורכבים במיוחד. עט הנוצה שלה סימן ומחק בתנועות בטוחות. אחת לכמה דקות, הן הושיטו יד לעבר קסת הדיו באותו הזמן. הנוזל השחור הפיק ניחוח מתכתי קלוש, בדומה לערימות המטבעות.
אשף רם-קול הכריז על השעה שבע בבוקר, קריאתו נישאת מהכיכר המרוחק. לפני שעינייה של קאריסה שבו להתמקד, ליניווט כבר פתחה את הדלת לרווחה. טפטוף הלקוחות החל.
תשלום. שאלה. תשובה. תיעוד.
לקוחות יתמודדו עם האמת. לא היה מרווח טעות.
תשלום. שאלה. תשובה. תיעוד.
כל שאלה היתה חשובה. כל אחת ראויה להיזכר.
תשלום. שאלה. תשובה. תיעוד.
יום חמישי. יום מנוחה.
עד הצהריים, קאריסה כמעט בלבלה בין שמות של לקוחות. ואז פנים מוכרים – פנים שהתנוססו בגאון על תמונה במשרד.
אַקִילִיָה צעדה פנימה כאילו המבנה היה שייך לה – כבת בית או נושת חוב. מכנסי הכותנה נמתחו יחד עם צעדיה הרחבים וצרור המפתחות רשרש על החגורה. הבגדים והשיער שלה היו כהים והתרווחו ללא מגבלה. היא לא קדה בפני קאריסה או נישקה את ידה. לחיצת היד חיממה את עורה המוכתם של קאריסה, בעוד עינייה של הסוחרת סקרו אותה באופן היחודי להן.
על עקבים גבוהים ובשמלת שני הדוקה, ליניווט נעה ברחבי החדר כמו סופה קטנה. היא דיברה מבלי להמתין לתגובה משאר הנוכחות.
"הזמנתי את הקפה המועדף עלייך, אקיליה – מיובא ישירות מרָאצ'. הוא טרם הגיע, לצערי… הטבק הגיע, אך כמובן שאת לא מעשנת. לו רק היינו יודעים שתגיעי… כמובן שאין כל צורך שתודיעי מראש! ביתנו הוא ביתך, כפי שנהוג לומר. כל שאני אומרת הוא שהייתי שמחה לספק לך -"
"הפסקתי לשתות קפה."
ליניווט נעצרה לצד השולחן שאקיליה תרמה, מיכל של קפה איכותי בידה. היא הניחה אותו ומצמצה. "כמובן."
קאריסה שמרה את הרגע הזה במגירה מיוחדת בראשה. היא תמצא את הזמן הנכון להזכיר אותו לליניווט.
אקיליה התיישבה על כיסא הלקוח, גופה הרחב מקנה לו מראה של כס מלכות. "הבנתי שקפה מעורר אצלי תלות."
המבטא שלה – מוקפד, מתורגל ומסווה מעידות ספורות – הקשה על קאריסה לנחש את מוצאה. ליניווט נגעה לרגע בטבעת האהובה עליה ועטתה חיוך רחב. היא גררה כיסא מהשולחן לעבר כיסא הלקוח והשטיח שעליו קאריסה עמדה. העץ נאבק באבן ברעש שהצטרף להמולה בראש של קאריסה. ליניווט הציבה את הכיסא בדיוק בין קאריסה ואקיליה והתיישבה, מבלי להסיר את החיוך.
בניגוד לפעמים הראשונות, בהן קיבלה שירות חינם, הסוחרת הניחה בידה של האצילה שק קטן. העור השחור לא החריש את הצלצול המתכתי. ליניווט אחזה בשק בשתי ידיה, מבלי לוודא את הסכום.
קאריסה כחככה בגרונה. ארבע המילים עזבו את פיה כמו פזמון במזמור: "האם הכנת ניסוח לשאלה?"
"כיצד מייצרים זכוכית שקופה באדמות המבורכות?"
לרגע חולף אחד, החיוך של ליניווט התערער. עיניה של אקיליה אתגרו את קאריסה לקרוא תיגר.
קאריסה קראה תיגר… בעדינות. "אני מבינה שהשאלה חשובה לגילדה שלך, אך היא מורכבת."
"המחיר של השאלה מצדיק את זה," אמרה אקיליה.
בו זמנית, ליניווט אמרה, "ענינו על שאלות מורכבות יותר."
קאריסה הביטה בהן מהמקום בו עמדה. "לא דיברתי על מורכבות אתית – זהו תחום של כהנים. השאלה נוגעת בסוד תעשייתי, עם דגש על 'סוד.'"
"אני מודעת לסיכון," אמרה אקיליה וחתמה את הדיון.
הראש של קאריסה פעם באזהרה. ליניווט קירבה את היד שאחזה בשק המטבעות אל החזה שלה, עיניה נעות בתזזיתיות ימינה ושמאלה. קאריסה הביטה בה בשאלה.
ליניווט הנהנה. קאריסה התיישבה.
ברגליים מסוכלות ועיניים עצומות, היא זימנה את הקול. מבלי לשמוע אותו, היא ידעה שהוא מקשיב. מבלי לראות את אקיליה, היא ידעה שהיא בוחנת בעיון. היה עליה לנתק את האדם מהשאלה, וכך גם את עצמה. השאלה נוסחה היטב – מדויקת, תמציתית וספציפית. אם ליניווט אישרה אותה, הסיכון היה מינימלי. האצילה הבינה יותר ממנה בנושאים כאלו. קאריסה הגתה את שש המילים בראשה. הערפל הציף אותה מהר מהרגיל. כתפיה נדרכו. ברגע שהבחינה בגוון האפרפר, היא פקחה את עיניה. זה היה מאוחר מדי – הצרחה לקחה בעלות על ראשה. הקול המוכר והזר התעצב לרעש חד. הצליל נלכד באוזניה, גם כשהחדר שב לשדה הראייה.
המטבעות פגעו ברצפה ברעש מהדהד כשליניווט זינקה מהכיסא. היא רכנה לצד קאריסה וכיסתה אותה בזרועותיה, עוטפת אותה בבושם מתוק. קאריסה עצמה את עיניה והתמקדה בנשימה סדורה.
"אמרתי לכן…" היא לחשה. "לא מספיק אנשים יודעים…"
ליניווט סייעה לה להתרומם ולהתיישב על הכיסא עליו ישבה. "אני מתנצלת. הייתי משוכנעת שזה לא יקרה."
היא ניגבה את האף של קאריסה בממחטה. נוזל אפור צבע את הבד.
"הלקוחות בחוץ בטח שמעו את הצרחה הזו," שיערה אקיליה.
לינייווט חצצה בינה לבין קאריסה, קולה נמוך. "הם יאלצו לחכות למחר."
"הם יחכו למחרתיים…"
ליניווט שילבה את זרועותיה. "על מה את מדברת?"
"יש לי הצעה," אמרה אקיליה, כאילו היא לא מבחינה בעוינות של ליניווט.
קאריסה שמעה את השיחה דרך הפעימות בראשה והצרחה המוחלשת. היא התאמצה להאזין.
"הצעה?" ליניווט צבעה את המילה האחת בקור, ארס וחשש.
"המדיניות שלכן הוגנת, אבל אני אקבל החזר חלקי," קבעה אקיליה. לפני שליניווט הגיבה, היא הוסיפה, "בתמורה, אני אספק מידע קריטי שפספסתן."
ליניווט נחרה בבוז. "אנו אלו שמספקות -"
"יש לכן רק את המידע שאתן שואלות עליו."
אקיליה התרווחה על הכיסא, מאפשרת להבחנה שלה לבצע את עבודתה. קאריסה זיהתה את המבט של השותפה שלה – זה שהופיע על פניה כשהיא התלבטה בנוגע לרכישה יקרה או החלטה עם סיכון.
"ליניווט…" הפצירה קאריסה.
האצילה הניחה יד על הכתף שלה. "אני אבלע את הפיתיון. תקבלי החזר של רבע מהמחיר."
"המלכה תגיע מחר לרובע שלנו."
האחיזה של ליניווט התהדקה, בעוד קשר נוצר בבטנה של קאריסה. גם מבלי להאמין לשמועות על המלכה, קאריסה לא יחלה לסרב לה פנים אל פנים.
אקיליה המשיכה, "העסק שלכן הוא האטרקציה המרכזית באיזור. אם הייתי אתן, הייתי מתכוננת לביקור."
"אלו חדשות נהדרות!" הכריזה ליניווט, אך קולה נסדק מעט. היא חילצה שני מטבעות זהב מהשקיק והניחה אותן בידה של הסוחרת.
אקיליה בחנה את קאריסה, אולי בניסיון להעריך את הנזק. "אני תמיד שמחה לעזור."
היא עזבה, מלווה ברשרוש מתכתי עדין.
היד של ליניווט עברה מהכתף ללחי. "את תתאוששי עד מחר, נכון?"
"בטוח." קאריסה קיוותה שהחיוך שלה היה משכנע. היא נאחזה במחשבה שעודדה אותה: "את מוכנה להודות עכשיו שאת מעוניינת באקיליה?"
העיניים של ליניווט נפערו לפני שהיא צחקה ביובש. "כן, כן, לחלוטין. זו הסיבה להתנהגות שלי." היא חיככה את ידיה. "יש לנו עניינים דחופים יותר. נצטרך לדחות את ההצעה של המלכה בזהירות המרבית."
"אנחנו שייכות לכאן," הסכימה קאריסה. "היא חייבת להבין ש-"
"יופי, אז כדאי שנתכנן מה נלבש. תוכלי לשאול את אחת השמלות שלי – אולי הכחולה. אשכור את שרותיו של חייט כדי לבצע התאמות. כולם ידברו על הביקור במשך שבועות. אולי נוכל לצרף תמונה של המלכה אל הקיר! נצטרך להגיע מוקדם. כמובן שאת תמיד מגיעה מוקדם." ליניווט נעצרה ובחנה את קאריסה. "לכי לנוח. אני אדאג להכל."
קאריסה האמינה שהיא מסוגלת להגיע עד לביתה, אך לא ידעה אם תצליח להרדם. נדמה היה שיום המנוחה התרחק מהישג ידה. השותפה שלה תדאג להכל. הרווחה של קאריסה היתה העדיפות הראשונה של ליניווט… או לפחות השנייה.
יום שלישי
כשקָארִיסָה פתחה את דלת המשרד, היא צמצמה את עיניה כנגד התאורה. לִינִיוֶוט קרנה כמו שמש מזערית, עונדת כל תכשיט באוסף שלה. שיערה התלפף בחיקוי חיוור של כתר. זוג משרתים עקבו אחריה במחול סביב החדר. במרכז התנועה, חייט ביצע התאמות בשמלה שהשתפלה על השולחן. השולחן. משהו לא היה כשורה.
"הגעת בדיוק בזמן," הכריזה ליניווט כשהבחינה בה. "עלייך למדוד את השמלה."
"השולחן."
החיוך של ליניווט לא הגיע עד עיניה. "כן. רכשתי אותו אתמול. נכון שהוא יפיפה?"
"השולחן שלנו תמיד היה פה."
"בדיוק, הוא כבר היה שחוק."
"אַקִילִיָה נתנה לנו אותו במתנה. היית צריכה להתייעץ איתי," התעקשה קאריסה.
"את צודקת," הודתה ליניווט. "רציתי להפתיע אותך."
לבד השמלה, הפריט היחיד שנותר על השולחן היה קסת הדיו. הרהיט החדש השתרע על שטח רב בהרבה בתוך החלל המצומצם. חריטות עדינות עיטרו את המשטח בצבע השוקולד – עץ אגוז.
קאריסה ליטפה את המשטח הזר. "הוא ודאי לא היה זול."
ליניווט לקחה את השמלה מהחייט. "החל ממחר, נוכל להכפיל את המחיר שאנו גובות." היא הצמידה את המשי לגוף של קאריסה. "יש להצר עוד את המותניים."
כעבור ארבע שעות של תנועה מתמדת, כל פינה בחדר הבריקה כמו השולחן החדש. שלושת הכרכים של קאריסה נתחבו לארון. קאריסה הסיטה את עינייה מהם. זה עדיין היה המשרד שלהן; הוא פשוט הותאם לצורכי היום.
"הידיים שלך," אמרה ליניווט.
קאריסה החניקה פיהוק. דיו נלכד מתחת לציפורנייה.
"קניתי את אלו בשבילך," אמרה ליניווט והציגה זוג כפפות משי שתאמו את השמלה. "כעת, נותר רק לאפר אותך."
קאריסה מצאה את עצמה מול המראה של ליניווט. הכפפות הכחולות הסתירו את כתמי עבודתה, בעוד מי הורדים עידנו את העיגולים השחורים תחת העיניים. האישה במראה השתלבה בקלות במשרד היוקרתי. היא תרגלה חיוך מנומס. הוא היה משכנע כמעט כמו זה של ליניווט.
הן התיישבו, מופרדות על ידי השולחן הרחב. קאריסה דחתה הצעות של משקה ואוכל. מעט לפני שליניווט מיצתה את כוס הקפה הרביעית שלה, אשף רם-קול הכריז על נוכחות המלכה. פעימות הלב הקלו על קאריסה להתעלם מעקבות הצרחה בראשה.
ליניווט מיהרה לפתוח את הדלת ואמרה מעבר לכתף, "ותזכרי, אל תדברי לפני שהיא פונה אלייך."
"ליניווט, אני יודעת."
קאריסה התקרבה אליה, צעדיה מהדהדים בחלל שהיה מלא יותר וריק יותר באותה העת. עם חיוך כנה, היא אמרה, "אני פה."
ליניווט חייכה חזרה. "אני יודעת."
הרעש התקרב לאיטו: נקישות של כלי נשק ושריונות עם צעקות כרוזים, מלווים בריח של גללי סוסים.
כרוז בטוניקה פשוטה נכנס והכריז: "הוד מעלתה, המלכה הנעלה של סְקִיטוֹס."
הם נעו בו זמנית כדי לאפשר למלכה להכנס, תוך כדי כיבוד המרחב שלה. פניה הצעירים היו כמעט ריקים ממאפיינים. הם עמדו בניגוד ברור לשמועות שחגו סביבה כמו טורפי נבלות. ליניווט נהגה לומר שהיא לא מבוגרת מספיק בכדי לנהל שעת תה לבובות. האצילה קדה עמוק יותר מאשר בחיקוי של אתמול, בעוד קאריסה התכופפה ככל שגופה איפשר לה.
מבלי להביט בשאר החדר, הנערה בחנה את שתי הנשים. לבסוף היא שאלה את האצילה, "האם את ליניווט?"
ליניווט קדה שוב, חיוך רחב חוצה את פניה. "כן, הוד מעלתך."
"המתיני בחוץ."
"כמובן, הוד מעלתך."
החיוך של ליניווט נשאר יציב כמו חומה לאורך כל הזמן שנדרש לה לעזוב. המלכה סגרה את הדלת בעצמה, לוכדת את קאריסה במפלט שלה.
המלכה בחנה אותה לרגע נוסף. "כשאני מבקרת אצל בעל מלאכה, הוא נוהג להראות לי את יצירת המופת שלו."
"זה יהיה לי לכבוד."
מבלי להפנות את גבה לַשַּׁלִּיטָה, היא מיהרה לארון וחילצה ממנו את ספרי התיעוד שלה. המלכה כבר התיישבה בכיסא של לינווט לצד השולחן. קאריסה נעמדה מולה והניחה את הספרים על משטח העץ. אבק עלה מהכרך הראשון והתסחרר באור שהפיצה הנברשת.
"כאן אני מתעדת כל שאלה ותשובה," אמרה קאריסה ללא ניסיון להסתיר את גאוותה.
"האם מישהו קורא אותם חוץ ממך?"
"את תהיי הראשונה."
המלכה פתחה את הכרך השלישי. היא מצאה את העמוד החדש ביותר ורפרפה על כל רשומה. אצבעותיה ליוו את מבטה על הדף ביראת קודש, כשהפכה את הדפים לאחור. עיניה חלפו על כל מילה, אולי בניסיון למצוא משהו. זיעה קרה הצטברה על המצח של קאריסה.
"'תִּיפ אוֹדִיר היה אדם הגון.'" היא הקריאה. היא הרימה גבה. "מעניין. אחת המשרתות שלי היגרה מרָאצ'. היא סיפרה לי על רוצח המוני שנשא את השם הזה."
הראייה של קאריסה הטשטשה. למרות שלא קיבלה רשות, היא התיישבה.
"מדוע שיקרת?"
"הנערה לא היתה מסוגלת להתמודד עם האמת על אביה," אמרה קאריסה בדחיפות. "אף אחד לא נפגע."
"ומדוע תיעדת אותו?"
"הוא כבר נאמר. עדיף שתהיה גרסה אחת – ידידותית יותר. וכפי שאמרתי, אף אחד לא קורא את הספרים."
המלכה חייכה. "אני הראשונה לקרוא, אך לא האחרונה."
"הוד מעלתך?"
המלכה התעכבה לרגע נוסף על הרשומה של תיפ, לפני שאמרה, "שלחתי את המשרתת שלי, תס, כדי לבחון אותך. אני מרוצה מהתוצאות."
"תס? …מרוצה?" מלמלה קאריסה.
היא בהתה בשולחן שניסה להתרחק ממנה. היא אחזה בעץ הרך בחוזקה דרך כפפות המשי. היא נבחנה עבור משרה ללא ידיעתה. החמלה שחשה עבור הנערה היתה לחינם.
"היה עליי לוודא שאת מסוגלת להתאים את האמת כשיש בכך צורך." האופן שבו המלכה הגתה את המילה 'להתאים' העביר רעד בעור של קאריסה.
"אם יורשה לי… לא היתה דרך אחרת?"
"זו היתה דרך יעילה, וכמו שאמרת על השקר שלך, אף אחד לא נפגע."
החששות שניקרו בבשרה ביומיים האחרונים היו לחינם. קאריסה הסירה את הכפפות מידיה המיוזעות.
"את מתנהגת בנוחות."
קאריסה הסמיקה. "סלחי לי, הוד מעלתך."
"אף אחד לא מביט בנו. כשנהיה בארמון, אני מצפה ליחס הולם."
"אני עדיין לא בטוחה בקשר לתפקיד בארמון."
המלכה נעמדה. "טרם שמעת את הצעתי. תוכלי להיות היועצת הראשית – משרה חדשה שנתפור למידותייך. תהיי כפופה רק לי. במקום לסייע לאנשים בודדים, תובילי את הממלכה כולה לעתיד טוב יותר."
"העסק שלנו…" מלמלה קאריסה.
"אם זה חשוב לך, נוכל למצוא תפקיד לשותפה שלך. תוכלו אפילו לקבל לקוחות פרטיים."
כשקסת הדיו הייתה נקייה, ניתן היה להבחין בעיטורי הכסף ואבני החן. למרות שאף פעם לא ביקרה בו, קאריסה דמיינה את הארמון כמעט בבירור: ארכיון ענק ומסודר, מגורים נוחים ומשרד ללא תור אינסופי. ליניווט תהיה לצידה ותהנה מכל שהיה לארמון להציע.
"אני אשקול את ההצעה, הוד מעלתך."
"דלת הארמון פתוחה בפניך." המלכה צעדה לעבר היציאה, הצל שלה משתנה תחת התאורה. כשגבה מופנה לקאריסה, היא אמרה, "את מי את חושבת שההיסטוריה תזכור: המלכה היתומה או אשפית הארכיון הראשונה?"
שניות ספורות לאחר שהמלכה עזבה את המשרד, ליניווט התפרצה פנימה. האיפור שלה נמרח על ידי אגלי זיעה וקווצות שיער מרדו בתסרוקת המורכבת.
היא שילבה את זרועותיה. "נו? מה היא רצתה?"
לכל אורכו של השחזור, ליניווט שמרה על שתיקה. פניה התעוותו מדי פעם. קאריסה הקפידה לא להשמיט אף פרט וציטטה כל אמירה בדיוק כפי שנאמרה. תוך כדי שדיברה, היא המשיכה לשקול את ההצעה. ההיסטוריה יכלה לזכור את עבודתה. ההיסטוריה יכלה לזכור אותה.
"אני אזהר מאוד בדבריי משום שאני לא מעוניינת שיתלו אותי בכיכר העיר," התחילה ליניווט. "אך היא מתנהגת באופן מלוכלך. בקושי ישנתי בשני הלילות האחרונים, וכעת אני מגלה שזה היה רק משחק. כיצד נוכל לבטוח בה?"
קאריסה היססה לפני שאמרה, "יהיה קשה לסמוך עליה כשהיא התחילה עם שקר. אבל תחשבי על המשאבים שיהיו לנו."
עיניה של ליניווט נפערו. "את שוקלת את ההצעה ברצינות."
"ליניווט, אנחנו יכולות לעשות הרבה יותר."
האצילה נעה בכבדות לעבר הכיסא שלה ושקעה לתוכו. קאריסה התמקמה מולה. כשאחת הלהבות בנברשת גוועה, עמוד עשן התמר ממנה.
ליניווט עיסתה את המצח שלה. "היא זקוקה לך כדי להפריך את השמועות עליה."
"מה הבעיה בזה? שתינו יודעות שהיא לא רצחה -"
"את תהיי כלי עבור התעמולה שלה," אמרה ליניווט בבוטות.
קאריסה התעקשה, נלחמת בלחץ שבראשה. "את ואני נחליט מה לספר."
"את משלה את עצמך."
קאריסה מיקמה את ידיה לצד הספרים. "המלכה אמרה שאני אהיה כפופה רק לה. אני באמת חושבת -"
ליניווט לפתה את היד החשופה של קאריסה. "אני לא אוותר על מה שבנינו יחד במשך שבע שנים."
"ליניווט, אנחנו יכולות ליצור משהו שישאר אחרינו."
האצילה התרוממה ונעה לעבר המראה. "שמעתי את מה שאמרת. נמשיך לדון בכך מאוחר יותר." ביד יציבה, היא סידרה את התסרוקת ותיקנה את האיפור. "אני קוראת ללקוח הבא."
קאריסה פקפקה בכך שליניווט שמעה את דבריה. רעיון מפחיד תפס אחיזה: ליניווט הסתירה ממנה את הסיבה האמיתית לסירוב שלה. היא אמרה לקאריסה שהיא יודעת מתי היא משקרת. קאריסה לא ניחנה ביכולת הזו.
לינייוט אפשרה ללקוחה הבאה להיכנס. קאריסה בקושי זיהתה אותה. בגדיה המרופטים של תֶס הוחלפו בחצאית וחולצה, פשוטים אך חדשים. השיער, היציבה והמבט נדמו שייכים לנערה אחרת. קאריסה השתכנע בזהות שלה כשהבחינה בתליון על צווארה.
לרגע בודד, קאריסה שכחה את המחויבות שלה. אז, היא מיהרה לקום ולגשת ללקוחה.
תס קדה קלות. "אני מצטערת שרימיתי אתכן."
"מדוע חזרת?" שאלה ליניווט בעיניים מצומצמות.
"הגעתי עם הפמליה של המלכה. יש לי שאלה."
האות ג' במילה 'הגעתי' לא נהגתה עם מבטא מודגש. המשרתת הושיטה לאצילה מטבעות זהב והתיישבה בכיסא הלקוח. ליניווט ספרה אותם אחד אחד, לפני שהתרחקה לעבר השולחן.
"האם הכנת ניסוח לשאלה?"
"קיויתי שתוכלי לעזור לי."
קאריסה הנהנה למשמע הבקשה הנפוצה.
"המלכה תגמלה את ה… עזרה שלי. היא נתנה לי להשתמש בשירות של אשף ההיכרויות המלכותי. הוא שידך אותי לנער, אבל אשף האוכלוסיה לא זיהה אותו."
"אז יש לך שם ותיאור פנים."
"אַרִידִין ג'וֹיס. שיער שחור, עיניים חומות, עור בצבע זית."
"אני מקווה שזה יספיק."
היא התיישבה בסיכול רגליים, ליבה דוהר בחזה שלה. כשהיא עצמה את עיניה הצרחה התגברה. אם אשף האוכלוסיה לא הכיר את הנער, הוא עלול להיות אלמוני. האפשרות שפחות מעשרה אנשים הכירו אותו היתה סבירה ומאיימת. ובכל זאת, המודל העסקי לא אפשר לה לדחות בקשות על סמך חששות כאלו.
מי הוא הנער שנושא את השם ארידין ג'ויס ובעל שיער, עיניים ועור כהים?
המילים התגבשו בראשה בהיסוס. קאריסה לא היתה משוכנעת שהיא הפרידה את המשמעות שלהן מהשואלת ומעצמה. הערפל בטח בה מספיק. הוא הסתחרר כמו האבק באור הנברשת. כשהצבע הכחול שלו נעשה ברור, קאריסה נשמה לרווחה. הקול דיבר אליה בעדינות, כאילו התנצל על העונש של אמש.
ארידין ג'ויס – מידע נפוץ
לידה: 1379 (בן 19), האדמות המבורכות.
הגירה: 1396, כפר נַאטָה, צפון ממלכת סקיטוס.
יכולת: אשף חישובים.
מקצוע: בנאי ספינות (עסק משפחתי).
סטטוס משפחתי: רווק.
מוניטין: יחסי אנוש טובים, חריצות, חוסר ריכוז, פעלתנות יתר.
אמונה: תפילה לאלת המים על חוף הים הפנימי בכל בוקר.
תחביבים: משחקי קוביה, שחייה, גילוף בעץ.
קאריסה חייכה. היא נעמדה וחזרה במדויק על מילותיו של הקול.
"הוא נשמע מושלם," אמרה תס בהיסוס.
"אבל את לא משוכנעת שאמרתי את האמת."
תס הנידה בראשה. "אני לא רוצה סוף כמו של אמא שלי."
קאריסה התקרבה אליה. "אני נשבעת לך בכל הידע שצברתי שאלו המילים המדויקות שנאמרו לי."
"אני מאמינה לך." תווי פניה של תס התבהרו. "התפטרתי כבר מהעבודה בארמון. אני אצא לכיוון נאטה כבר עכשיו."
החיוך של קאריסה חימם את פניה. העסק שלהן נוסד בדיוק עבור רגעים כאלו.
בעיניים בורקות, תס אמרה, "תודה לך על הוודאות שנתת לי. הלוואי שהייתי יכולה לקבל תשובה לכל שאלה."
קאריסה התכווצה. "האמת היא שאני לא שואלת שאלות עבור עצמי."
תס פתחה את פיה לרגע לפני שסגרה אותו. ליניווט ניגשה אליהן והובילה אותה החוצה.
ההבנה הפשוטה הכתה בה כמו יד על הלחי. וודאות היתה בגדר מותרות לכל אחד אחר. לה היתה גישה פשוטה אליה – כל שהיה עליה לעשות הוא לשאול. ליניווט סגרה את הדלת מאחוריה, וקאריסה לא יכלה לפענח את מבטה. באותו הרגע, קאריסה ניסחה שאלה.
"ליניווט, משהו היה לא בסדר עם הקול. אני רוצה לעשות שוב מדיטיציה ולוודא שהכל בסדר."
הלשון שלה צרבה. אם ליניווט חשדה בשקר, פניה לא הסגירו זאת.
"כמובן. הלקוחות ימתינו. אנו לא רוצים שתפגעי שוב."
קאריסה שבה למקום הקבוע שלה על השטיח. היא יצבה את כפות הידיים הרועדות שלה על ברכיה. מהרגע שהשאלה לבשה צורה, היא בערה בראשה. עפעפיה הסתירו ממנה את שותפתה ואת כל האורות שהיא הבעירה. קאריסה בקושי יכלה לנסח את השאלה. חברתה העניקה לה את המשרד, הקריירה והלקוחות המרוצים. החיוכים שקאריסה קיבלה מליניווט תמיד היו כנים.
במשך עשר שנים, קאריסה השתמשה במתנה שהתפתחה אצלה כדי לסייע לאחרים או ללמוד. היא לא שאלה על הלקוחות שלה. היא לא שאלה על ההורים שלה או על הבית שהותירה מאחור. אולי זו לא היתה שאלה אישית, שכן התשובה יכלה להשפיע על רבים. ואולי זו היתה שאלה אישית. בכל מקרה, לקאריסה הגיעה ודאות.
מי היא ליניווט קוֹרְסִיל?
הערפל התפרץ לתודעתה בדומה לנהר שהתגבר על שכר, הגוון שלו כחלחל כמו מים צלולים. התשובה נדמתה דחופה, כאילו הקול ציפה לחלוק אותה.
ליניווט קורסיל – מידע נפוץ
לידה: 1367 (בת 31), סְקִיטָה, סקיטוס.
משפחה: בית קורסיל, נושלה לאחר שבזבזה את רוב ההון המשפחתי בהימורים.
מקצוע: מנהלת עסק שמספק תשובות על ידי אשפית ארכיון.
מוניטין: כריזמטית, פיקחת, נחושה, יסודית.
סטטוס משפחתי: רווקה.
חובות: לוותה סכומים גדולים מאנשים רבים, במיוחד מאקיליה אַנוֹרְד.
הישגים באופנה: הופיעה ארבע פעמים ברשימת האנשים האופנתיים ביותר בכתב העת "הקול של סקיטה."
קאריסה פקחה את עיניה. הערפל לא עזב את שדה ראייתה.
היא נעמדה, נעה לעבר הכיסא והתיישבה. עינייה ננעצו בספר.
"קאריסה…"
"שיקרת לי."
"תכננתי לספר לך ברגע -"
"היו לך שבע שנים."
ליניווט התקרבה. "הפסקתי להמר. החזרתי את החבות – כל מטבע. אני נשבעת באלים. פשוט… רציתי להגן עלייך מהאמת."
"הקמת את העסק הזה כדי לשלם חובות."
"זה היה נכון – בהתחלה. בשנים האחרונות אני פה כי אני מאמינה במה שאנחנו עושות. אני מאמינה בך."
"כמה שנים בדיוק? אתמול סיכנת את הבריאות שלי בשביל אישה שהיית חייבת לה כסף."
דמעות מרחו את האיפור של ליניווט.
"קאריסה, אני כל כך מתנצלת. השלכתי את השולחן שלה. אין לה כוח עליי יותר."
"מה תעשי כשהיא תגיע שוב ותשאל שאלה מסוכנת?"
ליניווט לא נעה.
קאריסה נעמדה והרימה את שלושת הכרכים. ידה פגעה בקסת הדיו. הנוזל נשפך על ידה ועל השולחן. היא התקדמה לעבר הדלת.
"לאן את הולכת?"
"הביתה. ואז לארמון."
ליניווט עקבה אחריה, אך שמרה על מרחק. "קאריסה, בבקשה. מגיעה לי האפשרות להסביר."
"לפחות עשרה אנשים ידעו על החובות שלך לאקיליה. אני לא הייתי אחת מהם."
"היית צריכה להיות. אני אספר לך -"
"אני בטוחה שאת מסתירה דברים שפחות אנשים יודעים. אפילו לי אין דרך לדעת אם את אומרת את האמת."
"והמלכה תגיד לך את האמת?"
"היא שיקרה פעם אחת והסבירה. את שיקרת לי לגבי מי שאת מהרגע הראשון, ה'גבירה' ליניווט."
קאריסה אחזה בידית הדלת.
ליניווט רעדה. "אני נותרתי לצידך כשהקול צרח בפעם הראשונה. אחזתי בך כשצרחת בעצמך."
קאריסה התכווצה.
"אני לא האישה שהקול שלך מתאר."
"אני… אני אכתוב לך," אמרה קאריסה ופתחה את הדלת.
אור שמש סנוור את עיניה. המולת רחוב החרישה את אוזנייה.
היא הצמידה את הספרים לחזה וחלפה על פני הלקוחות.
קאריסה לא הביטה לאחור. היו בידה את כל התשובות.