בשר

הרמתי את הרובה והצמדתי אותו ללחי. מבעד לכוונת לא ראיתי אלא תנועה זעירה, מימין לעץ.

״תירי,״ אמר לי המדריך.

למרות זאת היססתי. אור בין הערביים צייר צללים בכל פינה, מעמיק את החשיכה מתחת לגג הבית, מטשטש את הגבולות בין חפצים לצלליתם. הרוח נשבה קלות, מנערת את העלים ואת גבעולי העשב הגבוה ולא רציתי לירות סתם לעבר הרוח ולבזבז כדור, אחרי הכל, נתנו לנו רק מחסנית אחת, כשנגמר – נגמר.

הורדתי את הנשק חזרה. ״אין שם כלום,״ אמרתי בביטחון, כדי להסתיר את האכזבה.

המדריך משך בכתפיו, ״החלטה שלך,״ הוא אמר.

חזרנו בצעד איטי אל הקבוצה, מבוססים בין הגבעולים הגבוהים. בזמן שרדפתי אחרי הצללים הם נערכו לארוחת ערב, פרשו מפה לבנה, ערכו מזלגות וסכינים כסופים וצלחות. החברה הזו משקיעה כמו שצריך בחוויה, מצדיקים את המחיר הגבוה ששילמתי על טיול הספארי.

התיישבתי ליד שני שותפיי למסע, בחור צעיר וחמור סבר בכובע משוך נמוך על עיניו וגבר מבוגר יותר ורחב בתלבושת סוואנה אמיתית, כמו כפיל של המינגווי בסוף חייו, בערך בזמן הזקן והים.

״נו?״ שאל הזקן. הוא היה דברן מהרגע הראשון, ויותר מדיי ידידותי. לא אהבתי את הטון הזה, הפמיליארי מדי, המזויף.

משכתי בכתפיי, ״לא היה שם כלום.״

״ספארי ערב זה הכי מאתגר,״ הוא אמר לי, כדי לנחם אותי, ״הרבה יותר קל בבוקר, כשאפשר לראות אותם בבירור כשהם רצים. גם ככה כל העקב הזה לא עוזר.״

״צריך לתת להם סיכוי אמיתי, אני מניחה,״ אמרתי לו, ״אחרת אפשר היה לעשות את זה במדבר וגמרנו.״

הוא צחק בקול רם, בחיקוי לא רע לצחוק לבבי, משהו שהייתי מצפה מנזיר טוב מזג בסרט או הצגה, לא במציאות.

״יש משהו בדבריך,״ הוא ענה, ״יש משהו בהחלט.״

פרט למדריך החברה שלחה לנו נהג בלבוש קולוניאליסטי מלא, כמו לקוח מסרט בריטי, ואישה מבוגרת בסינר לבן ושמלה אפורה באורך הברכיים. אי אפשר היה שלא להתרשם מהמחויבות שלהם לפרטים; מכונית עתיקה (עם מנוע חשמלי מתקדם וצמיגים איכותיים המותאמים לשטח), מדריך בכובע שעם ובגדי חאקי, צוות הלקוח מתיאורים של סומרסט מוהאם וארוחת ערב בשרית. בשר מלאכותי, כמובן, סטייק שלא ראה מימיו פרה וכבד אווז שהונדס במבחנה כלשהי, אבל מראית העין נשמרה היטב.

״הבשר הזה טוב,״ אמר לי הזקן, מחכך את ידו בזקנו הלבן, הקצוץ, ״תראי את הדם!״ הוא לחץ בקצה סכינו על הנתח והראה לי את הדם המלאכותי זורם ממנו, צמיגי במקצת ואדום במידה הנכונה. ״זה ממש נראה כמו סטייק נא למחצה.״

״ראית פעם סטייק אמיתי?״ שאלתי אותו, בזמן שהמשרתת הניחה לפני את המנה שלי. אני בחרתי בנתח וול דאן, כך שהוא לא טפטף כשחתכתי אותו.

הוא הנהן, ״פעם פעמיים, כשעוד היה מותר.״ הוא דחס את החתיכות הגסות לתוך פיו. ״אני קצת יותר מבוגר ממך, את מבינה,״ הוא קרץ לרגע, כאילו לא היה ברו לגמרי שהוא נושק לשבעים, אם לא יותר. ״בתקופתי עוד היה מותר לאכול בשר.״

״איזה בשר זה היה?״ שאל הבחור השתקן. זו היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אלינו, קולו היה עמוק מהצפוי, היה בו רטט של תשוקה. ״בשר חזיר? עוף?״

״בקר,״ ענה הזקן. הוא חייך כשראה את ההבעה על פנינו. ״כן, כן, הייתי ילד, זה היה ממש לפני החקיקה של 2030, שהוציאה אכילת בשר טבעי מחוץ לחוק. היה כבר בשר מלאכותי, מיוצר במעבדה, אבל הוא לא היה מאוד נפוץ ואפילו יקר.״ הוא צוחק לרגע ״מה, כשהייתי ילד הבשר המלאכותי היה יקר, לא הרגיל, זה שבא מפרה. אנשים היו פשוט – הולכים לסופר וקונים נתח. כאילו כלום.״

הצטמררתי. המחשבה, למרות הכל, היתה מגעילה.

״ממש הלכת לקצב,״ שאל הבחור, התרגשות בקולו, ״ראית אותו חותך את הבשר, בסכין?״ עיניו הכהות היו כהות יותר פתאום, כאילו המחשבה שעוררה בי בחילה הרטיטה אותו בצורה אחרת לגמרי.

הזקן נשען קדימה, כאומר סוד ״אכלתי אותו במסעדה.״

״וואו,״ לא יכולתי שלא להתרשם. לאכול בשר אמיתי, שהיה פעם חי, שנשם ואכל ומה לא, פשוט לאכול אותו, ככה, בפומבי. ״ואף אחד…״

״תראו זה לא היה פשוט, כבר אז. ברוב המסעדות כבר הגישו בעיקר בשר מעבדה. זו היתה אחת האחרונות שהגישו, כי הרי, היו כל המפגינים…״ פניו הקדירו. ״אתם לא מתארים לעצמכם כמה האנשים האלו היו אלימים, המפגינים. בטח לקראת הסוף, כשכבר רוב המקומות נשברו ועברו למלאכותי. אבל אבא שלי, אבא אמר שאנחנו חייבים לעשות את זה – פעם אחרונה. לאכול בשר אמיתי.״ הוא נאנח, כמו חווה מחדש רגע נפלא.

ניסיתי לדמיין את עצמי אוכלת סטייק אמיתי, במסעדה. יושבת על כיסא, גלויה מול העולם כולו, חסרת הגנה, חותכת פיסה אחרי פיסה עם הסכין, מגישה את הנתח אל שפתיי, מרגישה את הבשר…

״וזה שונה?״ שאל הבחור, ״הטעם – שונה ממה שמוכרים לנו עכשיו?״

הזקן שוב נאנח ״אין לכם מושג, פשוט… אין לכם מושג.״

אחרי האוכל היה תורו של הזקן להתקדם לתוך העשב ולחפש צייד. נשארתי לשבת לשולחן, בזמן שהאישה פינתה את הצלחות והנפה מהשולחן. הבחור הצעיר עמד בקצה המתחם, דרוך לקול היריות.

״את חושבת שהוא יתפוס משהו?״ הוא שאל אותי.

״אולי,״ האמת שלא חשבתי שהזקן הזה, עם פנטזיות הציד שלו, מסוגל לפגוע בעץ. הוא נראה לי כמו ילד בתחפושת, מנסה להיות מישהו אחר. גם בסיפור הסטייק קצת פקפקתי עכשיו, אחרי שחשבתי עליו קצת. לא הגישו בשר אמיתי בשום מסעדה כבר שישים שנה, קשה להאמין שלקחו ילד בן עשר למסעדה מחתרתית ויקרה רק כדי שיטעם משהו בפעם הראשונה והאחרונה.

הטיול הזה עלה לי הרבה מאוד כסף, והיה קשה מאוד לארגן אותו. גם צייד הוצא מהחוק בשנות ה-30, מיד אחרי אכילת בשר, קצת אחרי החוק לאיסור אכילת ביצים וצריכה חלב. המדינה המשיכה להחזיק כמה ציידים בתשלום, כמובן, כדי לנהל אוכלוסיות של בעלי חיים בשטחים הפתוחים, בעיקר חזירי בר, תנים, נגד עכברים ושאר שרצים פשוט פיזרו מלכודות ורעל, לא שלחו אחריהם ציידים. כל זה היה נשאר בגדר חלום, אם הכיס שלי לא היה מספר לי על זה, פעם כשהוא השתכר. ״זה לגמרי לא חוקי,״ הוא הזהיר אותי, ״את יכולה להסתבך כהוגן אם תתפסי״. אבל כמובן שזה לא הרתיע אותי. תמיד רציתי לצאת לספארי כזה, לצוד כמו דמות בספרים, כמו הסיפור ההוא, של המינגווי, ״חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר״.

אחרי זמן קצר מדיי שמענו צעקות וצרור יריות. הזקן פרץ בין העשבים סמוק פנים ונרגש, הרובה אחוז מעל ראשו, כאילו חצה ביצה.

״יריתי!״ הוא צעק אלינו, מאושר. ״אני בטוח שפגעתי במשהו… המדריך הלך לבדוק בסבך.״

חיכינו בסבלנות עד שהמדריך חזר, בידיים ריקות. פניו של הזקן נפלו. ״לא יכול להיות,״ הוא אמר לנו, ״הייתי בטוח…״

״תנסה אחר כך שוב,״ ניסה המדריך לנחם אותו.

הזקן נד בראשו. ״לא… אני… השתמשתי בכל המחסנית.״

זה היה תורו של הצעיר. הוא המשיך לחבוש את הכובע שלו, למרות החשכה, ועיניו השחורות הבריקו מתחתיו כמו עיני שד במעמקי מערה. ״אחלו לי בהצלחה!״ הוא אמר, לפני שנפנה אל המדריך.

הוא נעדר תקופה הרבה יותר ארוכה. בזמן שהוא והמדריך הסתובבו בסבך חלקתי עם הזקן כוס ויסקי, בכוס קריסטל אמיתית עם קוביית קרח עגולה שכנראה עוצבה במיוחד באיזה כלי והוחזקה במקרר עד עכשיו. הויסקי היה נפלא, חלק וכהה, הוא זלג במורד גרוני כמו דבש.

כנראה שהצעיר התרחק מאוד כי לא שמענו שום יריות. הוא הגיח לפתע מהמעבה וחבט את הרובה שלו בשולחן, מתוסכל, ואז תלש את הכובע מראשו והשליך אותו אל העשב הגבוה, בזעם. הוא לא אמר כלום ולא שאלנו, גם לא הופתענו כשהמדריך חזר, שוב בידיים ריקות.

״תורך, ילדונת,״ אמר הזקן.

נעצתי בו מבט. אני אישה מבוגרת, מצליחה, קניתי את הספארי הזה בכספי, שעבדתי קשה מאוד להרוויח. אם לא היה כל כך מאוחר ואם הזקן לא היה כל כך זקן ופתטי הייתי כנראה אומרת משהו גס בתגובה. אבל חבל על העצבים, אני באתי לפה להנות, לא לריב עם איזה גבר זקן.

הרמתי את הרובה ויצאתי אל הסבך. הפעם המדריך הוביל אותי לכיוון שונה, עמוק יותר בתוך העשב הגבוה, שהגיע לי כמעט עד גובה העיניים. נענו בזהירות בתוך הסבך, חרישיים, בלתי נראים כמעט, רק רחש קל של עשבים ליווה אותנו.

״שם,״ הוא אמר לבסוף, מצביע קדימה.

ברגע הראשון לא ראיתי כלום, ואז הבחנתי בדמות. היא רכנה מעל משהו, ממש בקצה תחום הראייה שלי, אולי מעל נחל, גבה מופנה אלינו. כנראה פרט צעיר, שיצא להסתובב לבד פעם ראשונה ללא ליווי מבוגר.

הרמתי את הרובה בשקט והצמדתי אותו ללחי. דרך הכוונת הטלסקופית ראיתי את גבה של הדמות, כפוף קדימה, ערום באור החלש. הדמות היתה רזה, קטנה, אפשר היה לראות כל חוליה בגב שלה, כל הדרך למעלה עד הראש המעוטר בשיער כהה ומבולגן.

כנראה השמעתי קול כי היא נפנתה אליי בבת אחת – שתי עיניים חומות גדולות, מלאות פחד, פנים חיוורות, רזות, שפתיים דקות וחיוורות. נקבה צעירה, לא צעירה ממני בהרבה, כמעט נערה.

״תירי,״ לחש לי המדריך. ״מהר, לפני שהיא תברח!״

הבטתי בה עוד רגע דרך הכוונת, היא עוד היססה עם לעמוד על רגליה ולברוח או לקפוא במקומה. כזה אינסטינקט מטופש, הקפיאה, אם היא הייתי רצה אולי הייתה מצליחה להיעלם חזרה לתוך החשיכה.

״תירי!״ פקד המדריך, ״קדימה! זה לא מה שרצית? לצוד בן אדם? הינה היא, פה לפניך, הקורבן המושלם. תירי כבר!״

לקחתי נשימה עמוקה, הלב שלי פעם בעוצמה, בהתרגשות עצומה. זה מה שרציתי, לא?

לחצתי את ההדק לחיצה חזקה.