כשאני מתעורר אני עובר על ההתראות. הראשונה: יש לך היום יום הולדת. נולדת לפני עשרים ושבע שנים בשעה ארבע עשרים ושלוש לפנות בוקר.
בקיר שממול אני מבחין פתאום בריבוע כהה יותר מצבע הקיר באיזור שבו הייתה תלויה התמונה של אוליביה. כאילו נצבע עכשיו. מעניין שלא הבחנתי בכך קודם. כמה שבועות עברו מאז שהסרתי את התמונה?
"יש לך ברכה מאמא שלך. להשמיע?"
אפילו עוד לא החלטתי איך אני מרגיש היום.
אני מתיישב מול מכונת התקשורת שלי, שאני קורא לה בקיצור מימי. מימי היא מערכתManual intelligence machine. אחת הבסיסיות. אני לא יכול להרשות לעצמי משהו מתוחכם יותר, ובקצב שבו אני ממשיך לא לייצר הכנסה, המצב לא צפוי להשתנות.
"תשמיעי."
"מזל טוב בן אהוב שלי." ברכה ליום הולדתך מאמך בקול מתכתי – מה אדם צריך יותר מזה? "אם יורשה לי להגיד, עכשיו, כשאתה בן עשרים ושבע, אתה כבר לא ילד. אתה צריך לקום יותר מוקדם ולעשות משהו עם החיים שלך. אני יודעת שעוד לא הסטת את הווילון אפילו וקירות החדר שלך שחורים."
אני מגלגל עיניים. היא בחרה בברכה בלי וידאו אז לפחות על גלגול העיניים היא לא תוכל להעיר.
"בכל מקרה, אני מאחלת לך שלא תתקלקל, שתהיה נעים לאחרים ושאחרים יהיו נעימים אליך, שתעשה דברים שאתה אוהב, שתאהב מישהי ושהיא תאהב אותך."
אתנחתא.
"אז שוב מזל טוב. נדבר אחר כך. נשיקות, אמא."
שקט משתרר. אני מביט שוב בריבוע שפעם הייתה עליו התמונה של אוליביה. עכשיו הוא נראה באותו גוון של הקיר.
"מה אתה רוצה לעשות היום?" מימי שואלת.
יותר מכל הייתי רוצה לדבר עם זואי.
אני קם. מסיט את הוילונות שבחלון הגדול, הצידי, ופותח את התריסים לרווחה. עכשיו בכלל אי אפשר להבחין אם יש הבדלי צבע בקיר. אני מתלבט אם לאכול או אם להתנקות ומחליט רק לחזור למימי. אין לי כוח לכלום. מה אני רוצה? מה הייתי רוצה? עשרים ושבע. מה זה אומר בכלל? מה חדש? אין שום חדש. אני לא מרגיש שום דבר שונה. הייתי רוצה שמשהו חדש יקרה לי. משהו מיוחד. מעניין. שארגיש שהיום הוא לא כמו כל יום. הייתי רוצה להרגיש תחושה פיזיולוגית אמיתית. כמו הפעם היחידה ההיא, לפני ארבע שנים.
לפני ארבע שנים נשרה לי דמעה. לא הרגשתי שמשהו עומד לקרות. לא הרגשתי שום שינוי מקדים בגוף, ופתאום – דמעה! באותו הזמן ביקרתי בגרמניה בשנת 1941. נדחסתי עם הרבה אנשים בקרון בקר של בהמות, צפופים כמו כוכבים בערפילית דחוסה. סיפרתי לאמא שלי והיא התרגשה מאוד. היא אמרה שהגעתי למלחמת העולם השנייה. שמיליוני אנשים נהרגו אז. שיהודים הוצאו להורג במחנות ריכוז. קוראים למה שקרה שם שואה. היא אמרה שאנחנו יהודים, ושהמשפחה שלנו הייתה שם. היא אמרה אפילו שאחד מהניצולים מהמשפחה שלנו כתב ספר שמתעד את חייו ואיך שרד. כשאמרתי לה שאני עובר לספרייה לחפש את הספר, היא אמרה לי, "רגע, חכה שנייה. אני רוצה להגיד לך משהו. גרמת לי להזיל דמעה. אני רוצה להודות לך על זה. לא הזלתי דמעה מאז הפעם האחרונה שאפשר היה לדבר עם אבא."
היו לי אז הרבה שאלות לאמא. בכלל, יש כל כך הרבה דברים שרציתי לשאול אותה. על אבא. עליה. לרוב האנשים שאני מכיר המרחק הפיזי לא מפריע, אבל בי תמיד הייתה סקרנות. אני לא יודע כמעט כלום על ההורים שלי, על סבא שלי. אבל אמא תמיד מתחמקת. תמיד היא אומרת שהיא בדיוק עסוקה, או שאין לה כרגע פניות נפשית. אף פעם היא לא מצאה את הזמן המתאים לענות על השאלות שלי או לנהל איתי שיחה אישית.
אם זואי תגיד שהיא לא יכולה לדבר ושהיא עסוקה, יהיה לי מאוד קשה לצלוח את היום. ואני לא רוצה להיות באנרגיות נמוכות ביום ההולדת שלי.
אולי אתקשר לאחד החברים.
יש לי חברים שאמרו שהרגישו כל מיני סימנים פיזיולוגיים, כמו שריטה או כאב ראש, אבל אני לא מאמין להם. גם עדויות אחרות אני לוקח בעירבון מוגבל, כי איך אתה יכול לדעת שזה באמת זה? למשל, כשאולגה סיפרה שהרגישה מים זורמים על גופה, או דקל, שאמר שחווה טעם של שוקולד. שלא לדבר על יריב, שאמר שחווה שפיכה. אני בטוח שזה לא קרה לו. היריב הזה גוזמאי.
אני מחליט בכל זאת להתקשר לזואי.
אם היא לא תרצה לדבר איתי ותשלח הודעה שהיא לא פנויה אני אתאכזב מאוד.
אבל אם לא אנסה אפילו –
מה ארוויח אם לא אנסה אפילו?
"תקשרי אותי לזואי," אני מבקש ממימי.
להפתעתי זואי עולה מייד. היא נראית כל כך יפה. רגועה. היא מחייכת ושואלת אותי איך אני מרגיש היום. אני לא יודע אם היא ראתה שיש לי היום יום הולדת.
"אתה נראה שמח," היא אומרת.
"אני מרגיש שמח," אני עונה.
אני שם לב פתאום שאני מרגיש תחושה משונה בבית השחי. אני מסתכל בצג למרות שאני יודע מה יהיה כתוב שם – אחוזי חום גבוהים, אחוזי לחות גבוהים. תופעת לוואי – ריח לא נעים. ואני יודע מבלי להמשיך לקרוא את הסימפטומים שאני חווה הזעה. ריח מוזר מתפשט באוויר. שמעתי אנשים מספרים שחוו הזעה.
אני שולח יד אל בית השחי הימני, ואז לשמאלי. הזיעה הזאת אמיתית. זה היום הולדת הכי טוב שיכולתי לבקש. עכשיו יגידו גם עליי שאני ממציא סיפורים, אבל על כף היד שלי יש טיפות. אני מקרב את כף היד אל הלשון. יש לטיפות טעם מלוח. הריח הלא נעים ממשיך להתפשט סביבי. אני חווה תחושה אמיתית. נראה לי שאני יכול להיכנס לספר ההיסטוריה עם מתי המעט שחוו תחושה פיזיולוגית אמיתית. אני חייב לספר עליה לאמא. היא היחידה שתאמין לי.
אני מביט במימי. על הצג כתוב שזואי שאלה מה אני עושה היום ושהיא מחכה לתשובה שתי דקות ושש־עשרה שניות.
"אני מתנצל," אני אומר לה. כמה מטומטם אני יכול להיות? אני מתפלא שהיא עוד לא ניתקה. "אין לי שום תוכניות להיום. יש לך רעיון?" אני מנסה. אולי היא תצציע פעילות משותפת. אבל היא לא מציעה, היא רק שואלת אם נעלמתי, כי התדר שלי לא שידר לה לכמה רגעים. מה אני יכול להגיד לה, שאני מזיע בגללה? שאני חווה תחושה פיזיולוגית אמיתית בגלל שהיא מדברת איתי? היא תחשוב שאני שקרן, וכל מה שעשיתי כדי לגרום לה להתקרב אליי יתמוסס. אני אומר לה שהתדר שלי לא מכויל טוב, שאכייל אותו אחר כך.
"אני במקומך לא הייתי דוחה את הכיול," היא אומרת. "אולי תגלה שיש לך משהו יותר רציני. אולי תצטרך עזרה מקצועית, שלא תגלה מאוחר מדיי." היא מדברת פתאום מהר, התדר שלה צועק דאגה. אכפת לה ממני.
אני קולט את המזהה של אמא. אני רוצה לענות לה במקביל, אבל לא רוצה שזואי תיעלב. להיעלם בשיחה לזואי? אבל אמא ממשיכה לצלצל. אני ממשיך להתעלם והצלצולים של אמא נמשכים ומתגברים. אני כמעט מתעצבן, ומזכיר לעצמי שהכול זמני ותיכף הצלצולים ייפסקו. היא סתם רוצה לשאול מה שלומי ולאחל לי עוד פעם מזל טוב. זואי שואלת מה קורה, היא מרגישה שאני לא מאה אחוז עליה. למזלי אמא מפסיקה לצלצל באותו הרגע.
זואי מתחילה לספר משהו. בסיפורים שלה היא נכנסת לפרטי פרטים ולתיאורים, ואני מתאמץ חזק חזק לעקוב אבל מאבד אותה. היא עולה עליי. היא שואלת אם משהו מטריד אותי. "לא, לא," אני אומר. "הכול בסדר. כיף לי לדבר איתך." אני מתלבט אם להוסיף משהו מעבר לזה, איזו אמירה יותר אישית, אבל זואי כבר חוזרת לסיפור המייגע שלה, ואני חוזר להיות מרוכז רק בה.
אחרי כמה דקות היא אומרת שהיא ממש רוצה קצת לקרוא, ושהיא תשמח לשמוע ממני בעשרים וארבע השעות הקרובות. כשאני שומע את זה אני מרגיש שוב את הסימפטומים של ההזעה. אני שולח יד אל בית השחי והיא שוב לחה.
אני חוזר אל אמא. אחרי שאני נותן לה לשחרר את כל הכעס שלה על שלא עניתי לה ושמה אם היה לה משהו דחוף להגיד לי ומה אם היה קורה לה משהו ואני לא עונה, היא שואלת מה אחוזי הרעב שלי. אמא שלי אוכלת כשהיא כבר בעשרים וחמישה אחוזי רעב. היא תמיד מנדנדת לי לא לעבור את החמישים אחוז כדי שאשאר מרוכז, אבל אני שונא לאכול. זה כזה בזבוז זמן. מזלי שלא נולדתי לפני שבעים שנה. לא ייאמן שאנשים נאלצו להכין אוכל בעצמם. וזה לא רק הלהכין את האוכל, זה ממש שאנשים יצאו מהבית שלהם פיזית והלכו לחנויות וקנו אוכל וסחבו שקיות עם "מצרכים" – זה המושג למרכיבים של האוכל שהם הכינו – בידיים שלהם, ואז הם היו צריכים לסדר את כל המצרכים בארונות ובמקרר, וכשהם היו רעבים הם היו צריכים לשפוך, לערבב, למזוג, למעוך, ללוש ועוד כל מיני מילים כאלה, שמות של פעולות, עד שהאוכל יהיה ראוי למאכל, או מוכן, או טעים. אה והקטע הגדול – הם אף פעם לא ידעו כמה באמת הם רעבים או שבעים. הם התבססו על תחושה פיזית לא מדידה, שלפיה הם היו אוכלים. לפעמים גם היה להם סימן פיזי שקראו לו "קרקורי בטן." ואז הם היו מתלוננים שהם אכלו יותר מדיי כי לא היה להם שום אומדן מדויק לרמת השובע. ואז, כשהם סיימו לאכול, הם היו צריכים לנקות את הכלים שהם אכלו בהם. ואחרי כמה שעות, שוב הכול מחדש: לקנות מצרכים, לערבב, לטחון, לבשל, לאכול, לנקות את הכלים. והכי גרוע היה שהיו אנשים שחיו באיזורים מוכי עוני, שבהם לא היה מספיק אוכל לכולם, לפעמים היה מעט אוכל, לפעמים כמעט בכלל לא היה. ובני אדם סבלו מתת תזונה.
בכל מקרה, הסיבה שייצרו את התזונה המלאכותית הייתה בסופו של דבר לא רק עניין של נוחות, אלא עניין של הישרדות. בני האנוש החליטו לא להמתין לכליונו של העשב או לתסריט סופני אחר, אלא ליצור מערכת מזינה שאינה תלויה בגורמים בהם לא הייתה עליהם שליטה כמו מזג האוויר.
אני בודק. הבטן מאותתת לי על רמת רעב של שמונים ותשעה אחוזים. אני אומר לאמא שאני מתקרב לחמישים אחוז. היא שואלת מה אני אוכל היום. אני עונה שעוד לא החלטתי. "חמישים אחוז ועוד לא החלטת?" היא מתפלצת. אני אומר לה שעכשיו אתכנת משהו, ומבטיח לה שלפחות בחלק מהמנה יהיו מרכיבים בריאים. כשהיא יורדת אני מתכנת שניצל וצ'יפס ולוחץ על איקס אדום על כל הירקות שהוא מציע לי. "תאכלי את ברוקולי," אני אומר, ומימי משיבה בפירוט את יתרונות הברוקולי, אבל אני מנתק את המפרט התזונתי. אני לוחץ על כפתור ארוחת הצהריים. לוקח לי שמונה דקות ועשרים ושתיים שניות לאכול.
אחרי האוכל אני מתלבט איך לספר לאמא על ההזעה שחוויתי, כי אני לא רוצה לספר לה על זואי. בטח היא תמטיר עליי אמרות וביטויים על זיעה כמו – "בזיעת אפיך תאכל לחם," כאילו שיש למשפט איזו משמעות בימינו. היא אוהבת אמרות וביטויים, לומדת אותם בעל פה ושולפת אותם בכל הזדמנות.
אני שוב קולט את המזהה שלה. במהרה הצלצולים שלה נעשים תכופים ורמים. אני שולח לה הודעה שאכלתי, שלא תדאג, אבל ההתראות שלה ממשיכות. אני משדר לה שאני מנסה לישון, אבל היא ממשיכה לצלצל, חזק חזק. אני עונה. "נו מה עכשיו?" אני שואל. "אמא שלך נפטרה במפתיע," עונה הקול של סמואל, המחשב שלה.
"מה?" אני שואל, וסמואל אומר שוב, "אמא שלך נפטרה במפתיע."
אני לוחץ על אנטר וסמואל אומר. "דו"ח הנתיחה יהיה מוכן בעוד שעה וארבעים ושלוש דקות."
אני קם וסוגר את הווילון ומגיף את התריס.
שוב אני רואה את הריבוע השחור כהה יותר משאר הקיר. כבר לא תהיה לי הזדמנות לשאול את אמא את כל השאלות שרציתי לשאול אותה. אני ממצמץ חזק בעיניים. אני משפשף אותן חזק. אבל שום דמעה אמיתית לא מגיחה. אני חושב על איך אנשים נעלמים מהעולם, כמו שהזיעה מתאיידת מהגוף האנושי. עדיין שום דמעה.
"חברי אותי לסימולציה של הבכי," אני אומר למימי. "על דרגה ארבע."
"אני מבינה שאתה זקוק להקלה מיידית," מימי אומרת.
אני לא עונה לה, רק עוקב אחר מחוג הסימולציה רץ עד שהוא נעצר ועוצם את העיניים.