לתחרות 'עולמות' בנושא שאלות
סעיף 351 לאמנת המנסחים
כשילדה בת שתים עשרה מאבדת את הוריה באופן טראגי, כולם מצפים ממנה למרוד כפליים, לכעוס על העולם, לאתגר סמכויות. בניגוד לכל הציפיות, היא גדלה להיות צעירה מנומסת, נעימה וחביבה לבריות. אף אחד לא חושד, לא תוהה, לא שואל. לפחות לא את השאלות הנכונות.
הילדה כבר בת שש עשרה. לומדת, עובדת, מחייכת. היא מסתירה את שני הדברים היחידים שהניעו אותה בשנים האחרונות, הדברים ששמרו עליה שלמה.
השאלה שפועמת בעורקיה – למה?
ואיתה, רצון לנקמה.
*
האוויר תמיד נקי במדרחוב בן-יהודה בירושלים הכתובה.
לא כי הוא מתהדר בעצים, או כי איכות הסביבה בו טובה יותר. הוא נקי כי אנשים יכולים לנשום לרווחה ולדעת שהם בטוחים מאחורי ההגנות של החוזים שלהם. כל אדם שחתם על חוזה התחייב לשמור על תנאיו, ואם לא, מילות העוצמה כבר יסמנו אותו, ירחיקו אותו מהחברה או ימחקו את חייו.
האוויר נקי יותר במדרחוב בן-יהודה, אבל לזוג המנסחים בדירת המחקר הסגורה, האוויר הולך ואוזל.
דנית וליעד בן-ארי קשורים לכיסאות עץ, אלו שרק לפני רגע קמו מהם אחרי יום שלם של מחקר. בחדר הקטן מסתחרר עשן סיגריה זר ומתחתיו ריח כבד ושמנוני.
אם היו יכולים להביט זה בזה, מבטם של דנית וליעד היה מביע אהבה, פחד ודאגה. אהבה, כי הם נשואים באושר יותר מעשרים שנה. פחד, כי הם מבינים שהם עומדים למות. ודאגה, כי בתם בת השתים-עשרה תישאר לבד בעולם.
אבל הם לא יכולים להביט זה בזה, ולכן מביטים אל שני המסומנים שעומדים איתם בחדר.
הראשון הוא חנן, גבר רזה, צמה דקה על עורפו. צמיד כסף מתנוצץ על ידו, מעיד כי הוא חתום בחוזה הגנה עם המדינה. זה הצמיד היחיד שלו. את שאר החוזים שלו הוא הפר, כפי שניתן לראות מהמשולשים שמעטרים את לחיו כמו קעקועים.
השני הוא מוטי, ראשו מגולח, ידיו עירומות מצמידים ולחייו מלאות במשולשים. האחרון שבהם צבוע אדום, כי הוא גזל חיים, ובכך הפר סעיף מהעשירייה. עוד הפרת חוזה אחת והוא יימחק לצמיתות. זו הסיבה שעיניו שקועות ורדופות. אך על שפתיו מבזיק חיוך של טירוף, של מי שכבר אין לו מה לאבד.
"אני מחכה," אומר חנן. הוא מנופף במקל קצר ומתופף על רגלי הכיסאות שלהם.
פק, פק, פק.
"תחכה עד מחר," מסנן ליעד, "אמרתי קודם, אין לנו שום הגנה. אחרת כבר היו מגיעים לחסל אתכם."
"ואולי מגנים עליכם רק אם אתם עומדים למות," אומר חנן, "שנבדוק?"
שאיפה חדה מצד דנית. ליעד רוצה לגעת ביד שלה, להרגיע. הוא לא יכול.
"אני בעד לבדוק," מוטי מאפר את הסיגריה שלו מעל ערימת קלסרים גבוהה שנחה על הרצפה לרגלי המנסחים.
"הזדמנות אחרונה, לפני שכל מה שחשוב לכם יישרף," חנן מתופף במקלו שוב.
פק. פק. פק.
ליעד ודנית חושבים על הילדה שלהם. על שיערה הבהיר, עיני השקד. האם גם היא בסכנה? המסומנים האלה הולכים להגיע גם אליה?
"אני נכנעת," קולה של דנית חלוש.
"דנדן…"
"אין ברירה, ליעד," אומרת דנית, "זה חייב להסתיים כאן, לפני שעוד מישהו ייפגע." היא שואפת שאיפה עמוקה. שני המסומנים לא שמים לב, אך היא נושפת אותה במקצב מקוטע, ייחודי מאוד. שתי נשיפות קצרות, נשיפה אחת מסתלסלת, נשיפה ארוכה, שוב קצרה.
ליעד נדרך, גופו מכווץ. דנית מזדקפת ככל יכולתה.
בשלוש השניות הבאות קורים שלושה דברים ברצף.
הראשון, ליעד בועט בערימת הקלסרים ומפזר אותם לכל עבר. השני, דנית מפילה את עצמה בכוח אחורה. השלישי, מוטי מועד על ערימת הקלסרים והסיגריה שלו נשמטת אל הרצפה השמנונית.
להבה גדולה ניצתת במרכז החדר. היא רודפת אחרי שובלי הדלק וכל החדר מתמלא בלשונות אש.
"לא!" צורח חנן. צמיד ההגנה שלו נשבר. אבל לא בגלל זה הוא צועק, גם לא בגלל האש.
מוטי לידו מתחיל להחוויר. הפרצוף, הידיים, הבגדים והנעליים, כולם הופכים לבנים עד שקיפות. באור הלהבות הבוער, הוא נראה בוהק כרוח רפאים.
"לא, לא, לא," חנן אוחז בכתפיו של אחיו הגדול ומביט בו באימה. שולי גופו של מוטי מתחילים להיטשטש בנגיעות קלות, כאילו מחק בלתי נראה משפשף אותם.
"תברח מכאן, אחי," מוטי קורס לרצפה, "מהר!" ידיו הלבנות בצורה לא טבעית דוחפות את חזהו של חנן בלי הצלחה, משום שהן כבר מתחילות להימחק. אחריהן הכתפיים, ואז הצוואר.
"אני… לא…" חנן כורע לצד מה שנותר מגופו של אחיו הבכור. ראש עם שיער מגולח, לבן כמו מת.
"ידענו שזה יבוא," אומר ראשו של מוטי, "עכשיו עוף מכאן, לפני שתהפוך לאפר כמוהם." הוא מזיז את העיניים לכיוון המנסחים הקשורים לכיסאותיהם, משתעלים וממלמלים דברי פרידה חנוקים זה לזה.
כשמוטי נמחק לחלוטין, חנן צורח ופורץ דרך החוצה בין הלהבות. מלבד כוויות קלות, הוא לא נפגע כלל. אבל משולש נוסף, אדום, נצרב כמו קעקוע על לחיו.
באוויר הצח והנקי של המדרחוב בחוץ, חנן הולך בצעדים מהירים דרך הסמטאות העקלקלות. צליל נשימתו מהדהד באוזניו. הוא מספיק רחוק בשביל לא לשמוע את הצרחות.
*
כשאליענה מביטה במסך הדק של המחשב, ידיה רועדות על המקלדת. הצמיד הכסוף שלה נוקש על השולחן הגדול והיא מכריחה את עצמה להירגע. היא עוצמת עיניים ופוקחת שוב. המידע שחיכתה לו יותר מארבע שנים מופיע מולה על המסך.
ארבע שנים מאוחר מדי, היא חושבת ואצבעות ידה נסגרות לאגרוף. צמיד ההגנה שלה מתנוצץ, מחזיר את אור השמש מהחלון. ארבע שנים שהיא מחכה לקצה חוט, כזה שיגרום למסומן מהרובע, כמו זה שרצח את הוריה, לבקש את עזרתו של מנסח, כמו זה שאצלו היא ביקשה להתמחות.
אליענה מסתכלת בפעם האחרונה על הרישום החדש, טרי מהשבוע.
סוף סוף, קצה החוט שחיפשה. כזה שאפשר למשוך בו בפיתיון, או ללפף סביב צווארו של הנידון לתליה. הוא יהיה חייב את עזרתה, לא תהיה לו ברירה. אחרי שפיזרה רמזים ברובע המסומנים של תל אביב התחתית, נראה שהשמועה סוף סוף נלחשה באוזן הנכונה.
היא תוהה איך תרגיש, כשתשמע את התשובה לשאלה שדרבנה אותה לעשות כל מה שעשתה. ההתמחות, החקירה הסמויה, ההמתנה המייגעת. האם כל זה פשוט ייגמר?
הצמיד הכסוף על היד של אליענה נוקש בשולחן כשהיא קמה בתנועה חדה ופוסעת ברחבי החדר. הקלסרים העבים מהמדפים כמו נוזפים בה בעיניים שחורות, דוממות. היא מגיעה עד קופסת הזכוכית המונחת על המדף. בתוך המלבן השקוף, עומד עט כסף דמוי מחט ארוכה.
קולמוס המנסחים.
הרומנטיקנים מכנים אותו 'המחט הנצחית'. ברובע המסומנים הוא 'אזמל המנתחים'. חתומים ומנסחים קוראים לו פשוט 'העט הכסוף'. הקולמוס שבו נכתבות מילים עתיקות שעוצמתן מסוגלת להשפיע על המציאות. לקיים חוזים, לסמן את מי שמפר אותם ואפילו למחוק את חייהם.
אליענה קמה ממושבה כדי להוציא את העט מהקופסה ולהרגיש את משקלו העדין בידיה.
יש לה מחט, יש לה קצה חוט, עכשיו מוחה יכול לרקום תוכניות.
*
האוויר תמיד מסריח ברובע המסומנים של תל אביב התחתית.
לא כי אין שם תשתיות, או כי מחצית מתושביו הם פושעים והיתר מובטלים. הוא מסריח משחיתות, חוסר נאמנות ושקרים. כל הדברים שלא מתקיימים באזורים המתוקנים של ארץ ישראל הכתובה, איפה שיש מנסחים, צדק וחוזי הגנה.
לגבר שעומד ומחכה בסמטה הצרה לא אכפת מהאוויר המסריח, זה הדבר היחידי שהוא נושם כבר שנים. ארבע השנים האחרונות הוסיפו לו את שלהן. קמט דאגה במצח, נפיחות סביב העיניים הרדופות, אפילו הצמה על העורף פרועה יותר מהרגיל. סירחון הוא הדבר האחרון שמזיז לו עכשיו.
באותה סמטה צרה, במבואה חשוכה של דלת סגורה, עומדת דמות נוספת. היא דווקא מתקשה לנשום את האוויר המסריח של רובע המסומנים. גם כי היא מסתתרת, וגם כי היא לא באמת שייכת לשם.
הטלפון של חנן מצלצל.
"נו, הוא חזר אלייך?" הוא משתתק בציפייה, "אה," קולו קמל, "טוב, כמו שחשבנו… מנסחים מניאקים."
שתיקה נוספת.
"כן, אני מחכה לו. זה הסיכוי האחרון שלנו… איך עבר כבר שבוע, הא?" חיוך מבזיק על שפתיו של חנן. לא חיוך הטירוף של אחיו המת, אלא חיוך עייף, נואש. אחרי הכל, יש לו מה לאבד.
חנן מנתק את השיחה. עיניו הרדופות ממשיכות להתרוצץ סביב, אך הסמטה נראית ריקה. הוא נאנח.
"מנסחים באמת מניאקים," אומר קול, "אבל המתמחים שלהם נחמדים, אתה יודע?"
חנן קופץ כאילו משכו לו ארנק מהכיס האחורי.
מחשכת המבואה שבה הסתתר, יוצא נער דק גזרה לבוש בגדים רחבים וכהים, קפוצ'ון מסתיר את ראשו. מאחוריו, פנס הרחוב בקצה הסמטה משאיר את פניו בצללים.
"זה אתה?" שואל חנן.
"מי זה יכול להיות, אם לא אני?" הנער עונה. הוא מתקרב עד למרחק זהיר. פנים בהירות ניבטות מתוך הקפוצ'ון, מלוכלכות בכתמים שחורים. ידיו נשארות בכיסים, מחזיקות סכין, כך הגבר משער מהיכרותו עם נערי סמטאות ברובע המסומנים.
"אני לא מבין מה יוצא לך מזה," אומר חנן, "אין לי כסף."
הנער מגחך, "מי אמר שאני מקבל את הכסף ממך?"
חנן מרים גבה.
"מתמחים לא מקבלים הרבה הזדמנויות לנסח בעצמם," אומר הנער לאט, "במיוחד אם המנסחים שלהם לא סומכים עליהם. מבין מה אני אומר?"
"אני לא בטוח," מודה חנן.
הנער מסתכל לצדדים ואז רוכן קדימה לעבר המסומן, "אני משיג למתמחים עבודות בשחור. זה הניסיון הכי טוב שהם יכולים לקבל, לא ככה?"
"אין לי כסף לשלם על חוזה הגנה," אומר חנן, "גם לא בשחור."
"אבל יש לך פירצה," מחייך הנער, "מכיר את סעיף שלוש מאות חמישים ואחת לאמנת המנסחים?"
"על מה אתה מדבר?"
הנער מצטט, "כל אזרח, חתום או מסומן, רשאי במסגרת ייעוץ פעם בעשור כמפורט בסעיף עשרים ושתיים, לבקש בשם צד ג' מעקף של חוזה ההגנה לקטין בקשר דם שעוד לא עבר מילה, בהתחייבות להגנתו של צד ג'."
חנן בוהה בו בהלם.
"ייעוץ… מעקף… צד ג'… מה?"
הנער נאנח ומסביר, "גם אם אין לך חוזה הגנה, אתה יכול פעם בעשור לבקש ממנסח ייעוץ בחינם. בייעוץ תבקש מעקף מחוזה הגנה אחר עבור קטין בקשר דם, כמו שסיפרת לי בטלפון, על התינוק שלך?"
"כן, מחר ברית המילה שלו," חנן מוטרד, "אבל אני לא מכיר אף אחד עם חוזה הגנה כדי ליצור ממנו את המעקף…"
הנער מוציא ידיים ריקות מהכיסים, "עדיף שזה יהיה מישהו שאתה מכיר, כי אתה צריך להתחייב להגן עליו, אבל גם מי שמנסח לך יכול לעשות מעקף מהחוזה של עצמו. ככה תהיה לילד הגנה מהמדינה, זכות לחינוך, לבריאות. אולי אפילו ייצא ממנו משהו, מי יודע?"
חנן בולע רוק. עכשיו הבן שלו לא יכול לקבל הרבה, אבל בעתיד ההגנה תאפשר לו לחיות חיים עם אוויר לנשימה. לא כמוהו וכמו אחיו, שהתגלגלו ברובע המסומנים מגיל צעיר.
הוא טופח עם האצבע על פיו, "אז אני לא משלם שקל והילד שלי מקבל הגנה למרות שאין לי חוזה, כל עוד מעורב צד שלישי עם חוזה שאני ערב לביטחונו?"
"הבנת בדיוק, עוד שאלות?" הנער מנדנד את הידיים בכיסים. שוליים של חיוך מציצים מהקפוצ'ון.
"המתמחה הזה…"חנן מכווץ עיניים, "הוא משלם לך כסף רק כדי לעזור לי?"
"משלמת," מתקן הנער, "היא מקבלת ניסיון, זה שווה לה יותר מכסף אם היא תעבור ככה את ההסמכה. אתה יודע כמה מנסחים מרוויחים היום?"
חנן לא ידע. אבל אם ניסוח הגנה אחד שווה כמה מאות אלפי שקלים… חנן מניד בראשו, מניאקים.
"ומי אמר שהוא… היא…" מתקן חנן, "יודעת לנסח כמו שצריך? אם היא רק מתמחה, אולי היא תמחק אותי בטעות?"
"זה פשוט סיכון שתצטרך לקחת," אומר הנער, "היא צריכה ניסיון, אתה צריך ניסוח בחינם. יש לך ברירה?"
חנן שותק. הוא יודע שאין לו.
הנער מעביר לידיו פתק קטן ומורה לו להשמיד אותו מייד אחרי שישנן את הפרטים. הוא מסדר את הקפוצ'ון על הראש, מסתכל שוב לצדדים ועיניו נוצצות. חנן מנחש שהוא מתרגש לשחק אותה פושע כמו בסרט. בשביל מסומן, החיים נראים ככה תמיד.
הוא מסתכל על השם שכתוב על הפתק ומשנן את הכתובת. מדרחוב בן-יהודה. הרבה זמן הוא לא היה שם.
אין לו שום סיבה לחשוד, עדיין.
הוא פונה שוב אל הנער, לא בטוח אם להמשיך לחקור אותו או להודות לו. אבל אור פנס הרחוב מאיר רק סמטה ריקה.
*
כשחנן נכנס אל המשרד הקטן והמסודר, הוא לא מזהה את הנער המלוכלך מהסמטה. הוא רואה רק אישה צעירה, מנומסת, נעימה וחביבה לבריות, לובשת חליפת חצאית בצבע אפרסק. שערה הבהיר אסוף בתסרוקת גבוהה ומהודקת. עיניה הגדולות בצורת שקד. היא נראית מבוגרת יותר משש עשרה שנותיה. אין שום קשר בין המנסחת הזאת ובין פרחח סמטאות, כך הוא חושב, ומפספס את העובדה הכי חשובה: שניהם עונים כל הזמן בשאלות.
"את המתמחה אליענה?" חנן שואל בנימוס כשהיא מרימה אליו מבט.
"מי עוד אני יכולה להיות?" אליענה מחייכת ומצביעה על שלט פלסטיק קטן על השולחן.
"המנסח שלך נמצא בסביבה?" חנן מתעניין.
"לא," אליענה דאגה לכך, היא סידרה לו לו"ז לכל היום, "רק אני כאן. תרצה ניסוח או… ייעוץ?" היא מנופפת בעט כסוף דק כמחט.
חנן מהנהן ומתיישב בכיסא.
"אני חייב לעשות היום מעקף הגנה לבן שלי, מחר ברית המילה שלו," אומר חנן, "אני רוצה להשתמש סעיף שלוש מאות חמישים ואחד לאמנת המנסחים."
"אין בעיה, מה הפרטים?" אליענה קמה מהשולחן וניגשת למחשב פינתי. היא מתקתקת את מספר תעודת החוזה שחנן מדקלם ומדפיסה את הקובץ. היא עוברת על הדפים לאט, אף על פי שכבר יודעת אותם בעל פה. חמש הפרות. מתוכן אחת של העשירייה, לפני ארבע שנים.
חנן מסתכל עליה במתח.
"אני רואה שאין לך חוזה הגנה, זה נכון?" היא מביטה ישירות בעיניו.
"נכון," חנן מפשיל את שרוולי חולצתו, אין לו צמידים על הידיים.
"איך רצית לעשות מעקף מחוזה הגנה, בלי חוזה הגנה?" היא שואלת.
"חשבתי שאולי…" הוא מכחכח בגרון, "הנער בסמטה…"
"תן לי לנחש. הוא הציע שאנסח לך מעקף מחוזה ההגנה שלי."
"אני אעשה מה שאת רוצה," קולו של חנן להוט, "אני מכיר אנשים, הם יהיו חייבים לך, נארגן משהו…"
"אין צורך," אליענה מקישה עם הצמיד על השולחן, "אני אנסח לילד מעקף מחוזה ההגנה שלי על סמך התייעצות חינם ראשונית, כל עוד תענה לי על שלוש שאלות. מסכים?"
"שלוש שאלות?"
"שלוש שאלות שמעניינות אותי מאוד," אליענה משפילה מבט, "תצטרך לחתום שאתה מתחייב לענות את כל האמת. אתה מאשר?"
חנן מקיש בנעלו ברגל הכיסא שעליו הוא יושב.
פק פק פק.
"שלוש שאלות," אליענה חוזרת, "אתה יכול לוותר מראש או לענות. מה תחליט?"
שלוש שאלות זה הרבה פחות ממה שחנן חשב שיידרש. עד כדי כך פחות שהוא פתאום תוהה… שלוש שאלות? זה הכל? מה כבר אפשר לשאול?
"את מתחייבת לכתוב לי את המעקף הזה, לא משנה מה יהיו התשובות?" הוא שואל, "ומה עם חיסיון הניסוח? כל מה שאגיד יישמר בסודיות מוחלטת?"
"מנסח מומחה שהוכשר בחוזי הגנה, התחייב מול לקוחותיו ולא ביצע את המוטל עליו, יימחק בעוצמת המילה העתיקה שכבלה אותו לסמכותו," מצטטת אליענה, "סעיף שמונה לאמנת המנסחים."
חנן מהנהן.
אליענה שולפת מהמגירה גיליון הסכמה. על הדף משורטטות שלוש צורות מורכבות זו מעל זו, עשויות קווים עדינים, כסופים ומנצנצים. אותיות עוצמה. ביראת קודש, היא מעבירה לחנן את הגיליון לחתימה. הוא טובל אצבע בדיו כסופה ומסמן את קצה הדף בטביעה נוצצת.
אליענה לוקחת את הגיליון החתום ומניחה במרכז השולחן. היא נושמת עמוק.
"שאלה ראשונה. לפני ארבע שנים, שבעה חודשים ויומיים, דווח על רצח של שני חוקרי ניסוח. אתה ואחיך, מוטי, סומנתם באותו הרגע. אתה איבדת את חוזה ההגנה שלך, ומוטי, שכבר היה בלי חוזה הגנה, נמחק. האם התכוונתם מראש לרצוח את חוקרי הניסוח?"
"לא," חנן עונה בקול יציב, "זה לא היה אמור לקרות."
"שאלה שניה," אליענה ממשיכה, "האם היה גורם חיצוני ששלח אתכם אל החוקרים האלו?"
"לא. מצאנו אותם בעצמנו."
"שאלה שלישית," אליענה עוצרת רגע. כל כך הרבה פעמים דמיינה את עצמה שואלת את השאלה הזאת, מספיק פעמים כדי שקולה לא ירעד, "למה? למה דווקא הם?"
חנן רוצה לבכות מרוב הקלה. זהו? אלה שלושת השאלות? על הפרויקט הדפוק מלפני ארבע שנים?
הוא מושך כתפיים, "הם לא היו חתומים על חוזה הגנה עם המדינה."
בתגובה להבעה המופתעת של אליענה, חנן מסביר, "ראינו אותם מתראיינים בטלוויזיה. חוקרים חשובים, מפורסמים. לא היו להם צמידי הגנה, אז התחלנו לברר. גילינו שהם חקרו את תחום הניסוח הכי מסוכן שיש. היה לנו ברור שאם אין להם חוזה עם המדינה, אנשים אחרים מגנים עליהם. אנשים עשירים, משפיעים. אולי אפילו בזירה הבינלאומית. רצינו לקבל עליהם כסף, או לפחות להוציא מהם מידע לגבי ההגנות שלהם. ניסינו לענות אותם, הם לא סיפרו שום דבר. זה הכל."
זה הכל.
אליענה משלבת את אצבעות ידיה כדי שלא ירעדו. ארבע שנים היא לא מצליחה להירדם ורק מנסה להבין למה. למה שמישהו ירצח את ההורים שלה? חוקרי ניסוח מוערכים, אהובים, בלי אויבים מוצהרים. והנה התשובה, כל כך ברורה, כל כך קלה. מי שאין לו חוזה הגנה עם המדינה בלי שהוא מסומן כפושע, כנראה מסתיר משהו. הגנה אחרת שעטופה בכסף, ידע, כוח. כמה אבסורד צריך להיות בעולם, כדי שינסו לפגוע במישהו רק מתוך הנחה שיש לו הגנה אחרת? רק כי אין סיכוי שלא יילחמו עליו או ישלמו כופר בעדו? רק כי האוויר שהוא נושם אמור להיות נקי יותר?
אליענה מרימה את מבטה אל המסומן שיושב מולה. זה שאיים על ההורים שלה ועינה אותם, זה שבגללו הם מתו. כשהיא מוצאת בעיניו, למרות הכל, רק תקווה פשוטה, היא אוטמת את ליבה. היא לא תיתן לו לצאת מזה. לא כשהחוט כבר נכנס אל המחט.
"אני אכתוב את מעקף ההגנה שלך עכשיו," אליענה אומרת בקול שטוח ולוקחת לידיה את קולמוס המנסחים.
חנן מחייך בעידוד. אין לו מושג מה עומד לבוא.
אליענה לוקחת גיליון נקי. היא מרימה את העט הכסוף לשפתיה ונושפת לתוך הקצה העליון והמעוגל שלו. שתי נשיפות קצרות. נשיפה מסולסלת. נשיפה ארוכה. האוויר מתערבל בתוך העט, מתעבה ונוטף לקצה התחתון כמו דיו מנצנצת. היא מיטיבה את אחיזתה בקולמוס ומשרטטת על הגיליון קווים כסופים, דקים ועדינים, מפותלים כמו קורי עכביש. המלאכה מורכבת, אבל לא ארוכה. עוברת רק חצי שעה והמעקף מוכן. חוזה הגנה שלם לוקח שבועיים.
עוד נשיפה. בתנועות קולמוס חלקות, אליענה כותבת בקצה התחתון את שמותיהם של הצדדים. לרגע אחד, ידה רועדת כשהיא כותבת את שמו של התינוק.
גואל, הוא בחר לקרוא לו.
אליענה לא מצטערת, לא נסוגה. אפילו לא מפחדת. היא שומרת על ריכוז עילאי כשהיא מסיימת לשרטט את הקווים האחרונים.
חנן רוכן להביט.
על הגיליון מופיעות שלוש צורות המתחברות לציור מרהיב של ענפי עץ, גזע ושורשים בפסים דקים, מפותלים כמו נחשים. לפני חמישים שנה זה היה נראה רק ציור קליגרפי מרשים, היום אלו אותיות עוצמה של חוזה. מעקף הגנה על בסיס קשר דם.
"מוכן לחתום?" אליענה מגישה לו את הגיליון.
חנן מטביע את אגודלו בדיו הכסופה ומצמיד לקצה הדף.
"זה נעשה," אומרת אליענה, "הילד מוגן. אתה יכול ללכת."
כשחנן נעמד, היא נזכרת, "שאלה אחרונה…"
"אמרת רק שלוש."
"אתה לא חייב לענות," אומרת אליענה ומשלבת ידיה, "האם ידעת שלזוג המנסחים שרצחת הייתה בת?"
חנן עוצר.
"ילדה בת שתים עשרה," מבטה של אליענה בוהה רחוק מעבר לו, "שבמשך ארבע שנים ניסתה לעשות הכל כדי למצוא את הרוצח של ההורים שלה," עיניה נפגשות בעיניו, "ולהפיל אותו בפח."
"את…" חנן מביט בתדהמה בנערה. חיוך קטן מבזיק על שפתיה. החיוך הזה נראה לו מוכר.
"על מה נתת לי לחתום?" הוא שואל בקול מסוכן.
אליענה שותקת.
"על מה חתמתי לעזאזל?" הוא צועק.
החיוך על שפתיה מתרחב.
חנן מתקרב ונשען על השולחן מול פניה, "זה לא היה מעקף של חוזה הגנה, נכון?"
אליענה לא מסיטה ממנו את המבט. היא גם לא מפסיקה לחייך. זה מחרפן אותו.
"תבטלי את זה, עכשיו."
"לא רוצה," אומרת אליענה, ולראשונה נראית כמו בת שש עשרה.
"תבטלי את זה אמרתי!"
אליענה משלבת ידיים, "אתה לא יכול להכריח אותי."
"אני אלך למנסח שלך, אני אספר לו הכל," חנן תוקע בפרצופה אצבע מאיימת.
"אני בטוחה שהוא ישמח לדבר עם מסומן מהרובע של תל אביב התחתית," הקול של אליענה לועג, "הוא אפילו ינסח לך מעקף מחוזה ההגנה שלו."
חנן מקלל.
"הוא חייב להסביר על מה החתמת אותי," הוא מכה בכף יד פתוחה על הגיליון החתום.
"הוא לא חייב לך כלום, אם אין לך כסף…" אליענה עונה, "כבר מימשת את הייעוץ חינם שלך לפי סעיף עשרים ושתיים לאמנה. אפשר לממש את הזכות הזאת רק פעם בעשור, זוכר?"
פניו של חנן מאדימים, אגרופיו מתהדקים על השולחן.
"ייעוץ בהליך עצמאי עם מנסח יעלה לך מחיר מלא. רלוונטי לך?" אליענה לא צריכה לנקוט במספר, היא כבר יודעת שאין לו את הכסף הזה.
"תכננת את הכל, מה?" חנן אומר בשיניים חשוקות. חום מבעבע בתוכו.
"יותר טוב ממה שתכננת את הרצח של ההורים שלי," אליענה עונה בקור.
"אני לא!" המשולש האדום על לחיו של חנן כמעט בלתי נראה על רקע הסומק הזועם של פניו, "לא תיכננתי לרצוח אותם! לא תיכננתי שאחי יימחק!"
"אז אולי זה הגיע לך."
"חתיכת…" חנן שולף מכיסו סכין ומניף אותה כדי להצמיד לצוואר של הצעירה. אך ידו נשארת תלויה באוויר, הרחק ממנה. הוא מביט בכף היד המחווירה, בקצה שרוולו שהופך לבן. לבן כמו נייר.
"מה -?" חנן לא מצליח לזוז.
אליענה מרימה גבה לעברו, "ניסית לפגוע בי, מה?"
"מה קורה כאן?" הכעס מתפזר מחנן כמו עשן ברוח. הסכין שהחזיק נשמטת לרצפה. הוא מפנה מבט מטה, גם רגליו מאבדות מצבען. שולי גופו מתחילים להימחק. המראה מחזיר אותו ארבע שנים אחורה, לדירה אחרת במדרחוב בן-יהודה, לאדם אחר עם משולש אדום על הלחי.
"איך זה יכול להיות?" הוא שואל, הלום. גופו נופל אחורה על הכיסא, כפות רגליו נמחקו, "מה עשית לי?"
"עשית את זה לעצמך," אליענה מצביעה על חתימתו בקצה הגיליון, "יפה, לא?"
"שיקרת לי," לוחש חנן.
"לא," משיבה אליענה, "להיפך."
"אז איך?" חנן מצביע על עצמו, גופו לבן כולו.
"ניסחתי מעקף לבן שלך מחוזה ההגנה שלי כצד שלישי," אומרת אליענה, "לפי סעיף שלוש מאות חמישים ואחת לאמנת המנסחים, התחייבת להגן עליי. ברגע שניסית לפגוע בי, הפרת את החוזה."
"אז כן ניסחת את המעקף? אבל נתת לי להאמין ש…" קולו גווע. פניו הלבנות נראות מפחידות, מחוברות לפלג גוף עליון בלבד.
"אוי, חשבת שחתמת על משהו אחר?" אליענה מרימה יד לפיה בבהלה מזויפת, "שהפלתי אותך בפח?"
"תיכננת גם את זה," הוא נוהם.
אליענה רוכנת לעברו מעבר השולחן, "במשך יותר מארבע שנים."
"איך את לא נמחקת?" ייאוש מתפרץ מקולו, "פגעת בי, בלקוח שלך! הטעית אותי! אין סעיף באמנה שמכסה על זה?"
"בהחלט יש," אליענה מפשילה את שרווליה, היא עונדת צמיד אחד בלבד, צמיד הגנה מהמדינה, "אבל אני לא מנסחת מוסמכת, ולא חתמתי על האמנה עדיין. מתמחים הם מניאקים, אפילו יותר ממנסחים."
חנן פולט יפחת צחוק צרודה.
אליענה מסתכלת עליו. ראש וכתפיים, לבנים כשלג ומעט מטושטשים, ישובים בכיסא מולה.
רגע עובר. שניים. שלושה.
באנחה איטית, הרוצח של ההורים שלה מישיר אליה מבט, עצב אמיתי בפניו הלבנות.
"הבן שלי…" שפתיו החיוורות לוחשות.
"שילמת את מחיר ההפרה, אבל הבן שלך ואני עדיין קשורים בחוזה," מבטיחה לו אליענה, "הוא מוגן."
חנן מחייך בכנות מופלאה. דמעות לבנות בעיניים לבנות.
לפני שהוא נמחק לחלוטין, פיו לוחש תודה.
*
זאת לא נקמה מושלמת, אבל יש בה צדק. כך חושבת נערה בת שש עשרה שבאורח נס, הניסוח הראשון שעשתה בחייה לא מחק אותה מעל פני האדמה. מה שהיא עדיין לא יודעת, זה שהניסוח שנקם את מות הוריה, הפך אותה לאפוטרופוס הרשמי של הבן של הרוצח שלהם.
היא לא יודעת את זה עכשיו, ולכן זה לא משנה לה. כי עכשיו, אחרי שקיבלה את נקמתה ואת התשובה לשאלה היחידה שהניעה אותה, הנערה חושבת שזה הסוף.
להפתעתה, היא מוצאת שלא, כי שאלה אחרת בוערת בה. שאלה שלא חשבה עליה עד כה, ועכשיו כבר אין מי שיענה.
היא שוכבת במיטתה ולא נרדמת, כי השאלה מציקה לה בלי הרף.
מה הוריה חקרו שהיה חשוב עד כדי כך, שהיה שווה לרצוח בשבילו?