השם הזורם בנתיב האחד
הבוקר בו עמד להתחיל טקס בחירת השמות שלה היה חמים ונעים, אך פָאהָארָה התעוררה מכווצת, כאילו ישנה בתוך ענן סמיך של ערפל.
שבוע חלף מאז הדם הראשון שלה, ועכשיו הגיע סוף סוף תורה. היא רטנה לעצמה בעודה מתלבשת בנוקשות. בילוי של כמה ימים בערוץ-הרוחות בחברת גבירת השמות לא היה סיבה לקום בקפיצה מהמיטה.
הלילה הקודם היה ארוך ומתוח. מַאיְאֶל, חברתה הטובה, ביקרה אצלה בניסיון להרגיע את חששותיה ולהכין אותה לטקס. בגיל ארבע-עשרה, פאהארה הייתה האחרונה מחברותיה שקיבלה את הדם. כל השאר כבר נשאו את שם-הרוח שלהן — שם-הבגרות — שנה או שנתיים לפניה. כשבחנה את פניה של חברתה, הבינה שעדיין לא התרגלה לשם מאיאל. בשבילה היא עדיין הייתה לַאמַה, השם שבו קראה לה מאז שהיו ילדות וגרו בשכנות. שם-הלידה של חברתה עדיין התאים לה, שכן עוד נותרה בה נאיביות מתוקה שלא נשחקה גם עם ההתבגרות המינית. מאיאל תיארה את הטקס בדרכה הנינוחה וטובת המזג. היא הייתה נערה בעלת רצונות צנועים, מרוצה ממה שהחיים הציעו לה. אך פאהארה התכווצה במקומה. היא ידעה שאצלה הדברים מעולם לא היו פשוטים כל כך.
בשנתיים האחרונות הייתה טרודה ללא הרף במחשבות על השם שתקבל. שם-הבגרות אמור היה לצקת לתוכה ייעוד ואיכויות שילוו אותה בהמשך חייה, אך בניגוד לחבריה, לפאהארה לא היה מושג מה היא רוצה להיות כשתגדל. משמעות שם הבגרות של מאיאל, למשל, הייתה "התמסרות קשובה". פאהארה שיערה שחברתה תמשיך את המסורת המשפחתית ותהייה למיילדת הכפר. מרבית בני גילה, גם הבנים, כבר קיבלו את שם-הרוח שלך. הם ידעו מה מצופה מהם, וברוב המקרים שם הבגרות שלהם אכן שיקף בפשטות את עתידם.
פאהארה לא הצליחה לדמיין לעצמה עתיד ברור ולא ראתה את עצמה נטמעת בחיים הפשוטים של הכפר: לא כזבנית, מורה, תופרת או בעלת חווה. שום עיסוק שהכירה לא משך את לבה. היא ידעה רק מה היא לא רוצה. היא השתוקקה להיות בתנועה ולא לחיות חיים של שגרה אינסופית, אך לא פחות מכך — לעסוק במשהו שימתח את גבולות מחשבתה ויצית בה סקרנות ועומק.
למרות חששותיה הרבים, הייתה בה גם התרגשות. היא ידעה שגם אם זה יהיה זמן מאתגר, בסופו של דבר יגיע קץ להתלבטויות וגבירת השמות תבחר שם עבורה.
היא התרחצה בקפדנות ולבשה בגדים נקיים, וחשה אכזבה על שאימהּ לא הייתה שם כדי להיפרד ולחזק אותה לפני שתצא לדרך. האם נאלצה לצאת לעבודתה במאפייה עוד לפני עלות השחר, אך השאירה עבורה צלחת מלאה במטעמים. זו הייתה דרכה השקטה לאחל לה הצלחה. פאהארה חייכה לעצמה כשזיהתה את המאפים האהובים עליה, אלו שאימהּ נהגה להכין רק לאירועים מיוחדים.
למרות שלא היה לה תיאבון הכריחה את עצמה לאכול. ברוב המקרים טקס בחירת השמות נמשך יממה אחת, אך היו מקרים שבהם התארך לשלושה או ארבעה ימים. היו אפילו מקרים חריגים יותר: בכפר נהגו לספר שלסְאיְירוֹן הזקן זה לקח שבוע שלם, אף שנדמה שאיש לא האמין בכך באמת.
פאהארה ידעה שלאורך כל הטקס יהיה עליה לצום.
כעבור חצי שעה דפקה על הדלת גבירת השמות, נַאמִירָהּ. פאהארה שאפה עמוקות ויצאה מהבית.
הן צעדו יחד בדממה במורד הכפר עד שעלו על שביל הררי שהתפתל לעבר הגיא. ככל שהעמיקו אל תוך ההרים, הפך הנוף לצחיח ופראי יותר. במורד השביל הן הגיעו אל פלג מֵי-עַד, שמימיו הקרירים ליוו אותן מטה, לעבר ערוץ-הרוחות.
פאהארה לא הכירה את נאמירה היטב. גבירת השמות התגוררה בבקתה מבודדת מחוץ לכפר, וכמעט שלא התערבבה בין הבריות. היא הייתה דמות מרשימה, אך מכונסת וסגורה. כולם כיבדו אותה, אך איש לא היה קרוב אליה.
שמה של נאמירה הלך לפניה גם מחוץ למחוז מגוריהן. היא נודעה כמי שהעניקה לגיבור וִיסְקָאר את שם-הרוח שלו עוד כשהיה תינוק חסר שם על ערש דווי. למרות ששם-רוח ניתן באופן מסורתי רק עם תחילתה של ההתבגרות המינית, החלטתה הנועזת והשנויה במחלוקת הצילה את חייו, אך גם דחפה אותו לחיים הירואיים ומלאי סכנה.
גם שמה של נאמירה עצמה היה חריג: שמות המסתיימים בתנועה אפיינו לרוב ילדים שלבם פתוח לעולם, בעוד שהמבוגרים נשאו שמות סגורים, המסתיימים בעיצור חד.
פלג מֵי-עַד התפתל מטה לאורך ערוץ-הרוחות, ושיחים מדובללים נאחזו בגדותיו. פאהארה שמעה את צליל צעדיה המכים על האדמה הקשה, בעוד לבה הולם בכוח בחזהּ. היא מעולם לא הרחיקה לכת כל כך במורד הערוץ. לבסוף נפרש לפניהן מישור רחב מוקף הרים, ואז חצתה נאמירה את הפלג בחלקו הרדוד והמשיכה לצעוד בגדה המרוחקת עד שנעצרו במקום המחנה. זו הייתה שלוחה מוגנת מרוח שקרקעיתה חולית, ובה עקבות מפוחמים של מדורה וערמה של עצי סחף יבשים.
בלי מילים, פרשה גבירת השמות שמיכת צמר בלויה לצד אבני המדורה הכבויה, והחלה לבנות אותה מחדש ולהפיח בה חיים. פאהארה פרשה את שמיכה השינה שלה בקרבת מקום והמתינה בחוסר שקט. במהרה ריקדה אש יפה בין עצי הסחף. גבירת השמות הרימה את מבטה ובחנה את פניה באריכות.
לבסוף שברה נאמירה את שתיקתה. "האם את יודעת מהי משמעותו של שם-הלב שלך, פאהארה?" שאלה בקול נעים.
"פָאהָא משמעו יופי", היא ענתה במבוכה, "והָארָא הוא מקום רחב ידיים".
"יופי רחב ידיים, בשפת היומיום", אישרה נאמירה. היא בחנה אותה עוד רגע במבט חודר ואז הוסיפה: "שם-הלב שנתנה לך אימך נלקח מתוך השפה הדבורה שלנו. אך היום אנחנו יוצאות למסע כדי למצוא את שם-הרוח שלך; זהו שם-הבגרות, שנקרא גם שם-הגורל או שם-החותם. כל שם כזה הוא ייחודי, ולא תמיד תימצא לו משמעות בשפה המוכרת לנו. לחלק מהאנשים לוקח זמן להתרגל לשמם החדש. אני מקווה שאת תתחברי לשלך ותמצאי אותו מתאים".
פאהארה הנהנה. שאלות רבות גאו בה, אך היא ידעה שעליה להמתין.
"נתחיל בטבילת הטהרה", המשיכה נאמירה. "ניכנס אל פלג מֵי-עַד, שם אסיר ממך את שמך הישן. מרגע זה ואילך לא תוכלי עוד לאכול, ותיוותרי נטולת-שם עד שאכריז על שמך החדש".
פאהארה הנהנה בחשש וקמה בעקבותיה. האישה הובילה אותה אל פלג המים והורתה לה בפשטות להסיר את בגדיה. פאהארה עמדה רועדת על הגדה, מסתירה במבוכה את מערומיה. היא עוד לא הסתגלה לעגלגלות הנשית של גופה הבוסרי. הן נכנסו למים שהיו קרים כקרח, וגבירת השמות החלה לפזם חרישית מנגינה נטולת מילים. פאהארה חשה שמשהו נושר ממנה ונחשף, כבשרו הרך של פרי המתגלה תחת קליפתו.
כשחזרו לגדה, עטפה אותה נאמירה בבד רך.
"עכשיו הנך נטולת-שם", אמרה בעדינות. "נצלי את השעות הבאות כדי להתבודד ולהתכנס פנימה. התבונני במעמקי ליבך ושאלי את עצמך את השאלות החשובות. עם שקיעת החמה ניפגש שוב לצד המדורה, ונתחיל בטקס".
היא לבשה את שמלתה ויצאה לשוטט לאורך המים. תחושה מוזרה פשטה בה — לראשונה בחייה לא יכלה עוד לקרוא לעצמה בשמה, אפילו לא במחשבותיה. אימהּ סיפרה לה פעם שגבירת השמות הגיעה אליה מיד לאחר הלידה, אך היא לא נזקקה לשירותה; שם-הלידה של בתה נגלה לה עוד בזמן ההיריון, וכשהחזיקה אותה בחיקה, ידעה מיד שזהו השם הנכון.
היא חשבה על בחירתה של אימהּ ועל המשמעות שזו העניקה לה. "יופי רחב-ידיים". עתה הבינה מדוע נוהגים להחליף את שם-הלידה. היופי הרך של ילדותה כבר פינה את מקומו לפניה של נערה מתבגרת. תערובת מבלבלת של איברים שטרם מצאו את מקומם — אף גדול מדי, פצעונים, שיניים שעדיין לא סיימו להתיישב במקומן. היא ידעה שאימהּ לא התכוונה רק ליופייה הפיזי, ועם זאת, ברכת שם-הלב שלה עדיין נגעה בה כלטיפה אימהית מרגיעה.
היא מצאה לעצמה פינה נוחה בהמשך הערוץ, במרחק קריאה מהמדורה של נאמירה. הרוח שככה מעט, והיא התכרבלה בתוך הצעיף החם שלה. היא הייתה מוקפת בשיחים נמוכים ורחש הפלג ניגן חרישית באוזניה. כשעצמה את עיניה, ניסתה להיזכר בשיחה עם מאיאל:
"היא תיתן לך לשתות שיקוי מר שהיא רוקחת בעצמה", הסבירה לה חברתה. "אחרי זה היא תזמר במשך זמן רב, ואת תצטרכי לחכות בסבלות עד שהיא תסיים. בשלב הבא היא תבקש ממך לשאול שלוש שאלות, ולשלוף קלף דְהַאלוֹת אחד עבור כל שאלה. אם היא תהיה מרוצה מהתשובות — תעברו מיד לשלב האחרון".
"ואם היא לא תהיה מרוצה?" שאלה בחשש.
"אז תחזרו על הכול בערב הבא, אחרי שתצומי יום נוסף ותעסקי בהתבוננות. אבל אל תדאגי, רוב האנשים מסיימים את הטקס כבר בלילה הראשון, ותוכלי לחזור הביתה ולישון במיטה שלך".
"ומה קורה בשלב האחרון?"
"החלק האחרון הוא הקצר ביותר. היא תיתן לך שקית בד מלאה באבני רַאנוֹת ותבקש ממך להוציא בכל פעם מספר אבנים. בסופו של דבר, היא תבחר מתוך הראנות את הצלילים שירכיבו את השם החדש שלך".
עכשיו ניסתה להיזכר אם מאיאל אמרה דבר מה לגבי שלוש השאלות שהיא עתידה לשאול, אך לא הצליחה להעלות בזיכרונה שום הסבר. גם גבירת השמות לא הנחתה אותה בעניין. לכן חזרה לעסוק במה שהטריד את מוחה בשנתיים האחרונות – מהו התפקיד שיועד לה?
היא לא הייתה קרובה לתשובה היום יותר משהייתה בעבר. היותה נטולת-שם לא שינה את אופן מחשבתה ולא נגע בנקודה המרכזית: היא לא הכירה ייעוד שמשך את ליבה. כשהייתה מפנטזת על העתיד, תמיד דמיינה לעצמה תפקיד משמעותי בין בני האדם. היא רצתה להשתייך, להיות חלק ממרקם חיי הקהילה, אולי כיוון שמעולם לא הייתה פופולארית או בולטת. הרצון הזה היה חזק כל כך, עד שהוביל אותה לשקול אפילו עבודות משמימות כמו זו של אימהּ.
העבודה במאפייה קשרה את אימהּ לשאר תושבי הכפר: כולם קנו אצלה לחם וניהלו עמה שיחות מלאות חיבה, אך אלו לא היו קשרים משמעותיים. בשעות שאחרי העבודה שבה אימהּ אל ביתן הקטן, אל הבדידות השקטה של חייה כאלמנה.
לא היה דבר שהפחיד אותה יותר מכך. בגילה כבר יכלה לראות את אימהּ כאדם נפרד, והבחינה בעצב ובבדידות המסתתרים מאחורי חיוכיה. היא איחלה לעצמה חיים מלאים יותר. במובן הזה, גם חייה של גבירת השמות נראו לה דומים בריקנותם: ללא בן זוג, ללא ילדים, מבודדת בבקתתה. נאמירה נפגשה עם תושבי הכפר רק במועדים המכריעים של חייהם – הלידות, החתונות, והמעבר לבגרות – אך מעולם לא הייתה חלק מהם באמת.
כעת ניסתה למפות את חוזקותיה: אם לא ידעה מה הנתיב שמושך את ליבה, לפחות תנסה להבין במה תוכל להצליח. מלימודיה זכרה את יכולתה להבחין בפרטים הקטנים, את חשיבתה המאורגנת, ואת הכישרון למצוא חיבורים בין דברים שנראו לאחרים חסרי קשר. הדמות היחידה שהכירה עם מאפיינים דומים הייתה מרפאת הכפר; אך סלידתה ממראה דם ומהפרשות גוף פסלה את האפשרות הזאת על הסף.
היא הרהרה בצלילי השמות. אהבה את האופן שבו שם-הלב שלה התגלגל על הלשון: פָא-הָא-רָה. השפתיים נפתחות מעט, נשיפה רכה של אוויר, ואז הרי"ש המופיעה מהמעמקים. היא ידעה שיהיה לה קשה להיפרד מהשם שאליו הייתה מחוברת באופן עמוק, ומתחושת הבית שהייתה נטועה בצלילים שלו.
את אביה מעולם לא הכירה. הוא נהרג בקרב על התֶ'רְמוֹוַאל, ולידתה – זמן קצר לאחר מכן – הייתה הדבר היחיד שהחזיר לאימהּ את האחיזה בחיים ואת היכולת לראות שוב את היופי. האם השם החדש ירחיק אותה מאימהּ? האם הוא ינתק אותה מהמשאלות הכמוסות שאימהּ טבעה בתוך שמה?
מבולבלת ועמוסת מחשבות, נשכבה על שמיכת הצמר והביטה אל השמיים. לפתע הבחינו אוזניה בצלילי זמרתה של ציפור הפָאהָאזִיר שצייצה על שיח סמוך. היא תמיד חשה קרבה מיוחדת לציפורים הללו בשל הדמיון שבין שמותיהן. למרות המשתמע משמה, הפָאהָאזִיר לא הייתה יפהפייה, אלא ציפור אפורה ופשוטה, אך קולה היה ערב באופן יוצא דופן; אף פעם לא נמאס לה להקשיב לשירתה.
"אולי זהו השם שנועד לי", חשבה בשעשוע. "זִיר" משמעו קול, ותמיד אמרו לה שיש לה גוון קול מיוחד, ונעים להקשיב לה כשהיא מדברת. היא אמנם לא שרה היטב, אך אולי תוכל להיות מספרת סיפורים? לנדוד בין כפרים, לספר מעשיות ולדווח על המתרחש בעולם. כך תוכל ליהנות מחיים של תנועה, ללא צורך לשקוע בשגרה משמימה. אך המחשבה על בדידות הנדודים הרתיעה אותה. אולי תמצא להקה נודדת של מספרי סיפורים ותצטרף אליה? כך תזכה בחיי הרפתקאות מבלי להיאלץ להיות לבד.
השאלות הרבות הטרידו את מוחה והיא נזכרה שוב באימהּ — אימהּ המסורה, האוהבת, המרעיפה עליה חיבה. היא התנחמה בידיעה שתוכל לשוב אליה בקרוב, לישון במיטתה המוכרת ולזכות בחיבוקה המנחם. ועם המחשבה הזו, לצלילי שירתה של הפָאהָאזִיר, היא נרדמה.
היא התעוררה כשקרירות הערב צמררה את עורה. כשפקחה את עיניה, ראתה את גבירת השמות עומדת מעליה, צללית קטנה על רקע השמיים המחשיכים.
"בואי", אמרה נאמירה בשקט. "נתחיל בטקס".
היא הלכה בעקבותיה אל המדורה הבוערת והתיישבה במקום שהורתה לה. גבירת השמות הוציאה מהאש קומקום מעלה אדים והתיישבה מולה. ללא מילים, מזגה את הנוזל הכהה לשתי כוסות חמר והגישה לה אחת מהן. ריח המשקה היה חריף וזר, אך היא הייתה צמאה מאוד. היא לגמה מהנוזל החם בזהירות, מכריחה את עצמה לסיים את הכוס עד תומה למרות טעמו המר של המשקה.
כשגבירת השמות סיימה לשתות מכוסה, היא קמה והחלה להשליך על המדורה עלים יבשים מתוך שקיק בד. ריח לא מוכר עלה מהאש — מתקתק, חריף ומסחרר. נאמירה החלה לפזם בקול נמוך מזמור חסר מילים, ממושך ומהפנט, שצליליו עטפו אותה והדהדו בתוכה. ראשה הפך קליל מאוד, כאילו הייתה מבוסמת.
זמן רב חלף, עד שגווע השיר ונאמירה התיישבה מולה. היא הביטה עמוקות בעיניה, עד שהנערה נרעדה תחת מבטה. אך אז הופיע חיוך עדין על שפתיה של גבירת השמות והיא הנידה קלות בראשה. היא שלפה מכיס שמלתה הרחבה חפיסת קלפי דְהַאלוֹת והחלה לערבב אותם בידיה. אלו לא היו הקלפים המוכרים לה. הם היו מצוירים ביד אומן על חומר שנהבי ולא מוכר, מעוטרים בקישוטי זהב שנצצו לאור המדורה.
"תחשבי על השאלה שברצונך לשאול את קלפי הדהאלות", אמרה נאמירה. "השאלה הגדולה ביותר שמעסיקה את נפשך".
נאמירה פרסה את הקלפים בשורה ארוכה, פניהם כלפי מטה. "כשתהיי מוכנה, אמרי בקול את שאלתך."
מוחה היה כבד ומעורפל. היא חשה כאילו מחשבותיה אינן מתקשרות עוד עם פיה, אך לבסוף נפלטה ממנה השאלה כמו מעצמה:
"מה אני יכולה להיות?"
נאמירה הנהנה והחוותה לעבר הקלפים. "בחרי קלף."
ביד רועדת היא רפרפה על גב הקלפים. לבסוף נאחזו אצבעותיה באחד מהם והיא הפכה אותו.
בציור הופיעה פסגת הר מושלגת ושמש גדולה תלויה מעליה. שבעה נתיבי מים התפצלו וזרמו במורד ההר לשבעה כיוונים שונים. בקצה כל נתיב הופיע דימוי אחר: ים, מדבר, יער, להבת אש, מגדל, באר וציפור.
"צומת שבעת הנחלים", אמרה נאמירה. "זהו קלף האפשרויות, קלף של שפע ונתיבים פתוחים. המקור הוא אחד – חום השמש. השמש ממיסה את השלג, שהופך למים, הזורמים מטבעם לכל הכיוונים. כשיש אור, כל האפשרויות פתוחות, וכל נתיב יוביל אותך אל גורל אחר".
המילים לא היו מובנות לה. היא ניסתה למקד את מבטה בנאמירה, אך אור המדורה הטיל על פניה צללים מרצדים. רק עיניה הכהות בהקו מולה, יציבות וחודרות.
"כעת חשבי על שאלה נוספת", הורתה לה. "וכשתהיי מוכנה, אמרי אותה בקול והרימי קלף נוסף".
היא תהתה בליבה: "אם כל האפשרויות פתוחות, מה נותר לי לשאול?"
"מה אני רוצה להיות?" שאלה בקול רם.
נאמירה הנהנה בראשה לאישור, וסימנה לה להרים קלף נוסף.
ידיה רעדו עוד יותר כשרפרפה על גב הקלפים. האם תתגלה לה סוף-סוף התשובה לחיפושיה? האם הקלפים יחשפו את צפונות ליבה?
היא סרקה את שורת הקלפים שוב ושוב, ולבסוף עצמה את עיניה ושלפה אחד מהם באקראי. היא הפכה את הקלף וגילתה שראשו פונה כלפי מטה. היא סובבה אותו כדי לבחון את הדמות המבלבלת: אדם עטוי גלימה וצעיף, אוחז במטה גבוה, ניצב מול מראה מפוארת. הדמות עמדה בגבה אל הצופה, והמראה הייתה מלאה ערפילים לבנים וסמיכים שלא שיקפו דבר.
"קלף המראה המעורפלת, הניצב הפוך", קראה נאמירה. "הוא מייצג את האשליה שברצון, את האמת המכוסה בצעיפים. כשאנו מביטים במראה, אנו רואים לעיתים את מה שאנחנו משתוקקים לראות, ולא את מי שאנחנו באמת. הקלף ההפוך הוא הזמנה להישיר מבט אל המציאות שמעבר לרמייה העצמית. לעיתים, שם-הרוח הוא הדרך היחידה לגלות את הרצון האמיתי שנסתר בתוכנו".
דבריה של נאמירה הפחידו ותסכלו אותה. כעת הרגישה שכל רצונה הוא לחזור עכשיו הביתה, להניח את ראשה על הכרית וללכת לישון. אך הטקס עדיין לא תם.
"זה הזמן לשאלתך האחרונה", אמרה נאמירה בקול שקט.
ייאוש חרישי מילא אותה. היא לא הבינה מה הקלפים מנסים לומר לה, ולא ידעה מה עליה לעשות.
"מה אני צריכה להיות?" שאלה בתסכול.
נאמירה הנהנה, והיא שלפה קלף נוסף.
בקלף הופיע נהר רחב ידיים הנשפך במפל אדיר מקצהו של צוק אל תוך האוקיינוס. נתזי רסיסים ליוו את המפל בנפילתו, ומי הנהר התערבלו בגלי הים הגדולים והתמזגו בתוכם עד שלא ניתן היה להבחין ביניהם. התמונה עוררה בה תחושה עזה ועוצמתית, אך היא לא הצליחה לפענח את משמעותה.
"זהו קלף הנהר הנשפך לים", אמרה נאמירה ברכות. "הוא מזמין אותך להתמסר, לחדול מהניסיון להתנגד לזרם או לנווט אותו. כמו המים המתוקים הנשפכים אל תוך האוקיינוס האינסופי ומתמזגים יחד ללא מאבק, כך תוכלי למצוא את ייעודך – דרך ההתמסרות המוחלטת."
גבירת השמות הביטה בה עוד רגע נוסף, ואז אספה בדממה את הקלפים לחפיסתם. היא ניגשה שוב למדורה, הסירה מהאש את הקומקום ומזגה פעם נוספת מהשיקוי המר אל הכוסות. כשסיימו לשתות, פרסה ביניהן בד כותנה לבן ועליו הניחה שק אטום וגבשושי. היא פרמה את השרוך שקשר את פתחו והציגה אותו לפניה.
"אלו הראנות הטקסיות," הסבירה. "הן שונות מהראנות של השפה הכתובה. בשפת היומיום שלנו יש ארבעים סימנים, אך כאן יש מאה שמונים ואחד. האם את מבינה?"
היא הנהנה, חשה את ליבה דוהר בקרבה. הידיעה שיש כל כך הרבה סימנים אפשריים גרמה לראשה להסתחרר.
"את תשלפי מהשק שלוש פעמים", המשיכה נאמירה. "בפעם הראשונה, אבקש ממך להתמקד באזור הטבור. כשתרגישי שאת ממוקדת בו היטב – הוציאי מהשק שבע ראנות."
היא מסרה לה את השק שקרקש בקול עדין. כשעצמה את עיניה, ניסתה למקד את כל תשומת ליבה באזור הטבור. חום פעם בתוכה והרגיע אותה. הגיע רגע האמת.
היא הכניסה את ידה בזהירות לתוך השק, ואצבעותיה פגשו באבני הראנות הקרירות. הן היו עשויות מחומר שלא הכירה, חלקלק וצונן. שוב מיקדה את תשומת ליבה בטבורה, ואז השקיעה את ידה לעומק השק ושלפה מתחתיתו אגרוף מלא באבנים. היא מנתה אותן לתוך כף ידה השנייה: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע.
כשסיימה, פקחה את עיניה ופיזרה את הראנות על הבד הלבן.
עיניה נפערו בפליאה כשזיהתה שלוש ראנות מוכרות: זִין, יֵין ורַאן. הן הרכיבו יחד את המילה זִיר. היא התנשפה כשחשבה על הציפור שזימרה לה זמן מה קודם לכן, ובלי לחשוב שלחה את ידה אל הראנות ואספה את שלושתן. זִיר. אך כשהרימה את ראשה, ראתה את מבטה חמור הסבר של נאמירה ונזכרה שזהו תפקידה של גבירת השמות לבחור מהראנות הפזורות.
נאמירה לא הנידה עפעף והחזירה את ארבעת הראנות האחרות לתוך השק.
"עכשיו תמקדי את תשומת ליבך באזור הלב שלך", אמרה בשקט. "כשתרגישי מוכנה, תוציאי מן השק שלוש ראנות".
היא חשה בסומק העולה על לחייה, אך מיהרה למקד את תשומת ליבה באזור הלב. הוא הלם בחזהּ כמו פעמון בתוך תיבת תהודה. שוב שלחה את ידה לעומק השק והרגישה את האבנים הקרירות מדגדגות אותה ומתגרות בה. הפעם לא מיהרה והמשיכה להעביר את אצבעותיה ביניהן, כשהיא מקשיבה לפעימות ליבה. לבסוף שלפה שלוש ראנות והניחה אותן על הבד.
זה היה מוזר מאוד. לפניה נחו שלוש ראנות מסוג אַשָּׁהּ, שצלילן אַה. היא לא הבינה מה משמעות הדבר. אך גבירת השמות הושיטה את אצבעה, שלפה אחת מהראנות וקירבה אותה לשלוש האחרות.
אַ-זִיר? זה נשמע לה לא רע, אך היא לא הכירה שם כזה.
"ועכשיו", אמרה נאמירה בקול טקסי, "אספי את תשומת הלב שלך בפעם האחרונה. מקדי אותה באזור קודקוד הראש שלך, תפתחי את עצמך לעולם ותני לו לזרום לתוכך. וכשתהיי מוכנה – תוציאי ראנה אחת אחרונה".
היא לקחה נשימה עמוקה ועצמה שוב את עיניה. כשמיקדה את תשומת ליבה בקודקוד ראשה, היה נדמה לה שזרם אור לבן חודר לתוך גולגולתה וממלא את גופה. בהתרגשות גדולה שלחה שוב את ידה לתוך השק והוציאה את הראנה האחרונה.
אַשָּׁהּ. עוד רונת אשה.
היא שלחה שוב את ידה מתוך דחף וקירבה את הראנה האחרונה אל שורת הראנות האחרות.
"אַ-זִירַא?" שאלה.
גבירת השמות נעצה בה מבט יציב שגרם לכל ישותה להצטמרר. אז הושיטה נאמירה את אצבעה לעבר שורת הראנות ושינתה את סדרן:
זִין – אַשָּׁהּ – יֵין – רַאן – אַשָּׁהּ
"זַיְירַה", אמרה נאמירה. "'זאי' משמעו 'שם', 'מהות', 'זהות'. 'רַה' משמעו 'נתינה'. זיירה – נותנת השמות".
"זהו השם שלי?" שאלה בבלבול.
"זה שם-הרוח שלך. זיירה", ענתה נאמירה. "הרוח שלך התגלמה בכמה דרכים. בחרת את הצלילים בעצמך, וזהו דבר נדיר. הרוב מניחים לגבירת השמות לבחור את הראנות עבורם, אבל בך יש יכולת להבחין במהויות הצלילים, באיכויות שמאחורי השם. אין לך עדיין את המיומנות והידע, אך אותם תצטרכי ללמוד בהכשרתך".
"ההכשרה שלי?" היא עדיין לא הבינה.
"מחר בערב יערך טקס שם-הרוח שלך", אמרה נאמירה. "לאחר שיסתיים הטקס ואקרא בשמך מול כל הקהילה, תיפרדי מאימך ותצטרפי אליי כשולייה שלי".
הן ארזו את חפציהן וחזרו בדממה אל הכפר. הפעם הייתה זו זיירה שהובילה. היא צעדה במהירות, כנמלטת מערוץ-הרוחות. רוח קרה הלמה בעיניה הדומעות, והיא התאמצה לראות את הקרקע בחשכה שהלכה והתעבתה סביבן. מאחוריה צעדה גבירת השמות, נקישות צעדיה בקושי נשמעו ברוח שזרמה לאורך הגיא.
זיירה לא רצתה לראות את פניה. היא זעמה עליה, ויחד איתה גם על קלפי הדהאלות ועל אבני הראנות, שכמו התאגדו נגדה כדי להובילה אל חיים שלא רצתה. היא עדיין לא האמינה שגורלה התהפך עליה כך. היא נחרדה מהידיעה שתיאלץ לעזוב את אימהּ האלמנה, להיפרד משגרת יומה ומבני גילה.
עד אותו הבוקר כל האפשרויות היו פתוחות בפניה, ועכשיו נסגרו כולן: תקוותיה לחיים הרפתקנים ומלאי שינוי, השאיפה למצוא מקום של ממש בחברת בני האדם, והחלום לקום בכל בוקר לחיים של עשייה יצירתית ושמחה. מעל הכול – נמוגה בתוכה התקווה שיש בה קול פנימי ייחודי, המסוגל לבוא לידי ביטוי באופן שיסב לה שמחה.
תמונות מתוך הטקס הגדוש בסמלים פרצו לתודעתה כמו קלפים המתפזרים ברוח: קלף "צומת שבעת הנחלים", שרמז כי הבחירה בנתיב אחד מחייבת נטישה של כל האחרים; קלף "המראה המעורפלת", שלעג לשאיפותיה וחשף כמה מעט ידעה על עצמה – היא ביקשה לעצמה חיים יוצאי דופן ובאופן טרגי, קיבלה את מה שביקשה; ולבסוף — קלף "הנהר הנשפך לים", שתבע ממנה להתמסר לגורל המפחיד, השונה כל כך מכל מה שייחלה לו.
בשעת ערב מאוחרת הן נכנסו אל הכפר הדומם. החלונות היו מוגפים והרחובות ריקים מאדם. היא פסעה בין הבתים בתחושה כבדה, מרגישה כבר שקופה ומופרדת משכניה. היא לא רצתה לחיות בנפרד מהם, בבקתה המבודדת, לצידה של האישה המשונה הזו.
כשהגיעו אל דלת הבית שלה, לא הייתה לה עוד ברירה. היא סבה על מקומה כדי להיפרד מנאמירה. האישה בחנה אותה בעיניים רציניות ונבונות. לבסוף חייכה אל זיירה בעידוד ורפרפה במבוכה על כתפה.
"אלו לא חיים גרועים כל כך", אמרה. "אני בטוחה שתלמדי לאהוב אותם ולמצוא בהם שמחה".
נראה שהבחינה שדבריה אינם מקלים על זיירה, ולכן הוסיפה: "לא כל אדונית בוחרת לחיות באותו האופן. את תמצאי לעצמך את הדרך המתאימה לך."
זיירה מצמצה בעיניה והנהנה. היא המתינה עד שנאמירה פנתה והתרחקה במעלה הרחוב, ואז פתחה בשקט את הדלת ונכנסה פנימה.
האש באח כבר דעכה לגחלים. על השיש במטבח נותרו כלי אוכל של אדם אחד – עדות לארוחת הערב הבודדה של אימהּ. זיירה הייתה מותשת. היא פסעה במסדרון לעבר חדרה, מרגישה שלא יהיה בה כוח אפילו לפשוט את בגדיה.
מתוך האפלולית נפתחה לפתע דלת חדר השינה של אימהּ. היא עמדה שם, רדומה וסתורת שיער.
"זאת את, פאהארה?" שאלה בקול מטושטש משינה.
השאלה הפשוטה הזאת הייתה כל מה שהיה נחוץ כדי שזיירה תיפול לזרועותיה. היא הטמינה את פניה בחיקה של אימהּ, שואפת את ריחה המוכר והמנחם, ופרצה בבכי עמוק, מתמסר וטוטאלי —כזה שלא נבע ממנה מאז שהייתה ילדה קטנה.