"אמא…"
"מה מתוקה?"
"למה העולם עגול?"
"כי כוח המשיכה מושך את הכל למרכז, ויוצר צורה של כדור."
"למה אנחנו לא יכולים לראות אותו?"
"כי העננים מסתירים אותו."
"למה?"
"כי לפני הרבה שנים כל האנשים נמלטו לשמיים."
"למה?"
"בגלל הקרינה מהקרקע."
"קרינה זה איחסה פיחסה."
"נכון, מתוקה."
"מה קרה אחרי סהם נמלטו לסמיים?"
"כשהתחילה הקרינה, האנשים הבינו שעוד מעט היא תכסה את כל כדור הארץ. אז הם התכוננו. הם הבינו שכדי להתרחק מהקרינה הם יצטרכו להישאר רחוקים מעליה למשך הרבה מאוד זמן."
"למה הם לא הלכו לגור במקום אחר?"
"הם חשבו על פתרונות נוספים, הם חשבו לגור על הירח."
"אני רוסה לעוף לירח!"
"כן, אבל היה לוקח להם הרבה מאוד זמן לבנות מושבות כמו שלנו על הירח, כי שם אין חמצן כמו שיש אצלנו. הם היו צריכים להטיס את כל החומרים וגם את החמצן לשם."
"אז הם באו לפה!"
"כן. הם בנו מכונות שמנקות את כדור הארץ מקרינה. הן פולטות את העננים שמסתירים אותו. ואז הם עזבו, ובנו את המושבות שלנו כאן מעל העננים."
"אנחנו גרים בסמיים!"
"נכון, מתוקה."
"אמא…"
"מה?"
"אני לא אוהבת קרינה."
"גם אני לא."
"לילה טוב," אמא חיבקה אותי.
לילה טוב, אמא," חיבקתי אותה חזק חזק.
אמא כיבתה את האור. אני הייתי צריכה ללכת לישון. אבל לא רציתי לישון. רציתי לעוף לירח…
—
היא הלכה לישון רעבה. כמו בכל לילה.
היא והוריה, וכל האנשים במושבות שמעל העננים, כבר לא זכרו מהי תחושת שובע אמיתית. בגדיהם נתלו על גופיהם רפויים. עצמותיהם בלטו, שיערם נקלש. הם הביטו ממעל על הכוכב שפעם היה כחול וירוק, וכיום אין הם מסוגלים לראות את צבעיו מבעד לשכבת העננים. הם חיים מעליו, דורות רבים, מייחלים לחזור למטה. לשווא.
האם הכוכב הכחול-ירוק יקבל אותם אליו בחזרה?
—
"היא נרדמה?" אבא שאל את אמא.
"כן, סוף סוף."
"היא מתרגשת ממחר."
"כן."
"אנחנו מוכנים לזה."
"אני מקווה…" אבא חיבק את אמא.
"מה אם הוא לא ימצא כלום?" היא שאלה אותו בשקט.
"אז נחשוב על פתרון אחר."
"נגמר לנו המקום. כל הקירות והגגות מלאים."
"נצטרך להמציא דרך נוספת לגדל אוכל."
"היא רעבה… היא לא מודעת לזה, מבחינתה ככה חיים. אבל אני זוכרת. כשהייתי בגילה לא נראיתי ככה."
אבא ניגב לאמא את הדמעות, "אני יודע…"
"אל תבכי, אמא," יצאתי מהמסדרון וחיבקתי אותה.
"מתוקה, חשבתי שאת ישנה. בואי אני אכסה אותך," אמא הרימה אותי על הידיים. במיטה היא כיסתה אותי ואמרה לי שהגיע זמן לישון.
"אמא…"
"כן?"
"הרברט לא יפחד להיות מחר לבד?"
"הוא רובוט, מתוקה. הוא לא מפחד משום דבר."
"הוא גיבור!"
"נכון חמודה שלי, חלומות פז."
"לילה טוב, אמא."
—
'הידרופוניקה', אבותיה ואימותיה לחשו זה לזה. בהתחלה בחשש. אחר כך בביטחון הולך וגובר. הם הכינו את הזרעים, את העציצים, את התמיסות המזינות. הם כיסו את הבתים, הקירות, הגגות. כל משטח פנוי נשתל, הושקה וטופח.
והם חיכו.
וקיוו.
וזה הצליח.
צמחים צמחו. עלים נבטו. ענפים גדלו. שורשים התארכו. אבל לא לתוך אדמה. לא היתה אדמה. היה רק מים. מלאים חומרים מזינים. ושמש. הם היו קרובים לשמש.
עגבניות, מלפפונים, אפונה, חסה, רוקט ותותים. גידולים הידרופונים שכלכלו אותם שם למעלה. הם גידלו, ואכלו, וחיו.
עד שזה לא הספיק.
עברו שנים. ילדים בגרו. זקנים מתו. תינוקות נולדו. יותר מידי תינוקות נולדו. וכבר לא היה להם מספיק אוכל.
הידרופוניה הצילה אותם לפני שנים רבות. האם היא תציל אותם גם עכשיו?
—
בבוקר אבא נתן לי מיץ תותים עם ויטמינים ותוספות, "תשתי את המיץ מתוקה."
"זה איחסי פיחסי," הוא היה מתוק מידי.
"אחרי זה תקבלי כוס מים מרעננים."
שתיתי את המיץ המגעילי. גם אבא שתה אותו.
"אבא…"
"מה מתוקה?"
"למה כולם סותים ויטמנינים ותוספפות?"
"זה שומר על הבריאות שלנו. זוכרת מה למדת, שהגוף שלנו צריך תוספות תזונה שפעם מזמן היו מקבלים ממזון שלא גדל בעציצים? בתאבון, מתוקה." אבא נתן לי צלחת עם פלפלים ועגבניות ומלפפונים ואפונה טעימה. היה להם ריח טוב. הם לא היו מתוקים מידי.
"אבא…"
"מה?"
"איפה הוא גדל?"
"מה?"
"המזון."
"אהה, הוא גדל כמו הצמחים שיש לנו, אבל מהקרקע. למשל היו אגוזים על עצים."
"אבל הקרקע זה מסוכן."
"היום היא מסוכנת, אבל פעם זה לא היה ככה. פעם אנשים גידלו מהקרקע מזון. היו שטחים שלמים של שדות ופרדסים ומרעה."
"מה זה מרעה?"
"זה אזור שבו חיות היו אוכלות עשב שצמח מהקרקע."
"הלוואי שהיו גם לנו חיות."
"כן, זה נשמע כיף. תגמרי את האוכל מתוקה, היום זה היום הגדול."
"טוב, אבא," אכלתי אפונה אחת. היא ניסתה לברוח מהאצבעות שלי על הצלחת, אבל תפסתי אותה.
אמא נכנסה למטבח, "בתאבון, מתוקה."
אכלתי עוד אפונה אחת.
"היא צריכה לאכול עוד. היא רזה מידי," היא לחשה לאבא, אבל שמעתי אותה.
"כל הילדים רזים מידי," הוא לחש לה בחזרה.
תפסתי עוד אפונה שברחה על הצלחת.
"תסיימי לאכול ונצא, אהובה. שלא נאחר."
"אני לא רוסה סהרברט יעזוב."
"הוא יחזור מתוקה, אל תדאגי."
תפסתי ואכלתי עוד אפונה אחת.
—
אביה ואמה פעלו במשותף למציאת פתרון לבעיית המחסור. יחד עם עוד מהנדסים ומהנדסות מכל מושבה, הם עזבו את עבודות ההידרופוניקה שלהם, וחברו להם יחדיו על מנת להרכיב את הרובוט. זו היתה מכונה יחידה בה נתלו כל תקוותיהם. מתכת היתה נדירה מפאת כובדה, והיא שומשה במשורה. הם אספו וליקטו וקימצו עד שחיברו אותו יחדיו. הוא היה סורק אמפיבי, חזק וגמיש, ויותר מכל, הוא היה עמיד לקרינה.
האם הוא יצליח?
—
"בופ בידי בופ בידי בופ בופ בופ…" תופפתי על הראש של הרברט.
"תיזהרי לא ללחוץ בטעות על אחד הכפתורים," אמא אמרה אבל לא הפסיקה להסתכל על המחשב שלה.
"טוב," הסתכלתי על העיניים המצחיקות שלו. "אתה חמוד. אתה תיזהר כסאתה יורד למטה לקרקע המסוכנת. ותחזור אלי מהר. אני רוסה לסחק איתך. אני אתגעגע אליך," חיבקתי אותו.
"הוא יהיה בסדר, אל תדאגי," אבא אמר, מול המחשב שלו. "הוא נוצר בשביל זה. הקרינה לא תפגע בו. את זוכרת למה אנחנו שולחים אותו למטה?"
"כן! כדי סיחפש בשבילנו קרקע טובה ולא איחסי פיחסי!"
"נכון. כי אנחנו כבר מגדלים אוכל בכל משטח אפשרי, אבל נגמר לנו המקום. אנחנו צריכים לגדל עוד."
"אל תפחיד אותה," אמא לחשה לאבא, אבל שמעתי אותה.
"בופ ביפ בופ…" תופפתי עליו עוד פעם. "אתה גיבור! עוד מעט אתה תטוס למטה לכדורהארס, וווסססס…" הראיתי לו איך הוא טס. "ותחזור אלי מהר. ותספר לי כל מה סתראה סם. אתה חבר סלי!" שיחקתי איתו כאילו אנחנו עפים בשמיים.
"טוב, מתוקה, עכשיו תגידי לו שלום. תכף כולם יגיעו ונתחיל בשיגור."
"ביי ביי, הרברט," חיבקתי אותו שוב. "אני אוהבת אותך."
"יופי חמודה, עכשיו שבי פה, עוד מעט שאר הילדים יבואו. תזכרו להיות בשקט."
הרברט התגלגל לכיוון הפתח. כל החברים שלי הגיעו וישבנו ביחד. נדנדנו את הרגליים. חיכינו וחיכינו. היה משעמם. עד שהמבוגרים התחילו לספור לאחור. הצטרפנו אליהם, "ארבע, סלוס, סתיים, אחת!" ואז הפתח נפתח והוא ירד למטה למטה למטה. הסתכלנו עליו עד שהעננים כיסו אותו. אמרתי לו בלב, 'בהצלחה הרברט!'
כל המבוגרים הסתכלו על המחשבים שלהם. הם נראו עייפים. אולי הם היו רעבים.
אני שיחקתי עם החברים שאנחנו רובוטים בכדור הארץ והריצפה היא איחסה פיחסה ואסור לדרוך עליה עד שהגיע הזמן לחזור הביתה.
—
היא הסתכלה על הרובוט יורד אל מעבר לעננים.
למטה למטה הוא ריחף באמצעות מנועי הדחף שלו. ברכות הוא המשיך את נחיתתו עד אשר נגע בקרקע כדור הארץ. לראשונה זה שנים, בני האדם השאירו חותם על האדמה.
הוא התגלגל וריחף, עקף ומדד. וכל העת, הוא סרק. רמות הקרינה נרשמו, והוא המשיך לנוע בין גבעות ועמקים, בין גאיות והרים, צף על פני אוקיינוסים, חוצה מישורים. הוא המשיך והמשיך.
הם חיכו ושאלו את עצמם, האם הוא יימצא את מה שהוא נשלח לחפש?
—
בבוקר שתיתי את המיץ תותים עם הויטמנינים והתוספות המגעילים. אבל לא אמרתי לאמא ואבא שהם מגעילים. הם היו עסוקים. הם קראו את מה שהרברט שלח להם מלמטה.
"דיווח מספר 1. שלילי. לא נמצא אזור ללא קרינה. השטח עדיין מסוכן להתיישבות. סיום דיווח."
—
כל בוקר אמא ואבא קראו את מה שהרברט שלח להם. זה היה מאוד משעמם.
"דיווח מספר 45. שלילי. לא נמצא אזור ללא קרינה. השטח עדיין מסוכן להתיישבות. סיום דיווח."
—
"אני לא רוסה מיס תותים עם ויטמנינים ותוספות!"
אמא ואבא לא ענו לי. הם שוב קראו את מה שהרברט שלח.
"דיווח מספר 182. שלילי. לא נמצא אזור ללא קרינה. השטח עדיין מסוכן להתיישבות. סיום דיווח."
—
הבוקר שוב הלכנו למרכז השיגור. אבל לא היינו שמחים כמו ביום שהרברט ירד למטה. עכשיו הוא עוד מעט יחזור וכולם עצובים. הילדים האחרים מהגן נשארים בבית, אבל אמא ואבא שלי חייבים לבוא. זה העבודה שלהם.
בדרך הראיתי לאמא ואבא את כל הצמחים שראינו.
"זה עגבניות שרי. וזה אדממה. וזה מלפפונים. וזה סעועית. והם כולם הידרופופים!"
כשהגענו אבא הושיב אותי על כיסא גדול, "תהיי בשקט, טוב?"
הנהנתי.
חיכינו וחיכינו וחיכינו. נדנדתי רגליים. היה משעמם מאוד. עד שהפתח נפתח והרברט נכנס, נקי ונוצץ אחרי החיטוי שעבר. כולם היו בשקט. הוא התגלגל לאמצע החדר והתחבר למחשב הגדול. אמא הסתכלה על המחשב מולה והקריאה. כולם הקשיבו לה.
"שלילי. הקפה הרמטית. אופקית ואנכית. כיסוי 360. דיווחים נמסרו בפרקי זמן אחידים. דגימות נלקחו ונחקרו. כל הנתונים תומכים בהפרכת שאלת המחקר. לא נמצא אזור ללא קרינה. כלל השטח עדיין מסוכן להתיישבות."
הם התחילו לדבר ביחד. הם היו מאוד רועשים. כמה מהמדענים התחילו לצעוק. אני חיכיתי בשקט על הכיסא עד שראיתי שהרברט לגמרי לבד. קמתי וזחלתי אליו על הרצפה כדי שאף אחד לא ייראה אותי.
"סלום הרברט. ביפ בופ ביפ," תופפתי לו על הראש. "אתה גיבור," חיבקתי אותו. "התגעגעתי אליך. אני רוסה סתספר לי על כל מה סראית בכדורהארס."
ישבתי מולו והוא סיפר לי הכל.
—
היא לא הבינה. תוכניתם נכשלה. כתפיהם שחו, עיניהם כבו, גרונם ניחר וגופם שיווע למזון. הוא לא הספיק, ופתרון אין. הם ניסו לטכס עצה אך מוחותיהם שוב ושוב הפכו בניסיון העקר. כוכב הלכת שלהם, שפלט אותם ממנו החוצה לפני שנים, סרב לקבלם בחזרה. הם ידעו שהאחריות לדבר היא של אבות אבותיהם. אך שיניהם קהו, והסוף לעונשם לא נראה באופק.
השאלות טרדו את מוחותיהם. אילו היו בוחרים בדרך אחרת? אילו לא היו מרכינים עיניהם אל עבר הכוכב הזכור בסיפורים ובשירים כירוק וכחול לעד? אילו העננים הלבנים לא הסתירוהו מפניהם? אילו הרצון לחזור לא היה גובר על הצורך לפתח את המוכר והידוע?
גידולים הידרופוניים כלכלו אותם בהצלחה מאז שעזבו את הקרקע. פיתוחים הגדילו את הפרי, מיצו כל חומר מזין, הניבו מכל עציץ שיאי יבול שנשברו תדיר. אולם מגמת העלייה האטה עד שהתייצבה. לא ניתן לייצר יותר חומר מזין מכפי הקיים.
האם זהו סוף המושבות האנושיות האחרונות? הם הם יצליחו לכלכל את האוכלוסייה הקיימת? האם יש תקווה לאנושות?
—
"אמא…" שכבתי במיטה.
"כן, אהובה?"
"אני שמחה סהרברט חזר."
"גם אני, מתוקה," אבל החיוך שלה היה עצוב.
"אמא…"
"כן?"
"הרברט לא פחד להיות לבד על כדורהארס?"
"הוא רובוט, מתוקה. הוא לא פחד משום דבר."
"הוא גיבור!"
"נכון חמודה שלי, לילה טוב."
לילה טוב, אמא."
אמא כיבתה את האור. אני הייתי צריכה ללכת לישון. אבל לא רציתי לישון. רציתי לדבר עוד עם הרברט…
—
"היא נרדמה," אמא התיישבה ליד אבא.
"היה לה יום מעייף. לכולנו…"
"מה נעשה?" אמא חיבקה את אבא.
"נצטרך להצטמצם עוד יותר, אין לנו ברירה."
"היא כל כך רזה…"
"לילדים ייתנו קצת יותר," אבא ניגב לאמא את הדמעות.
"זה לא מספיק."
"אני יודע…"
"הייתי בטוחה שנמצא משהו. אפילו אזור קטן. אבל הקרינה עדיין הרמטית."
"יש לנו מזל שהקימו את המושבות האלה בזמן. ושהם סיגלו את הגידול ההידרופוני לתנאי הגובה שלנו."
"אני יודעת, אני יודעת. אבל אני לא יכולה להרגיש חבל על כל המאמץ שהשקענו. אולי היה עדיף לנסות להציץ מבעד לעננים? היינו מגלים שהאדמה צחיחה הרבה יותר מהר. היינו חוסכים זמן, ועוברים לפתרונות אחרים. אבל אני התעקשתי על הרברט…" אמא צחקה, "השם שהיא נתנה לו נדבק לי."
"השם מתאים לו. הרברט הרובוט," אבא חייך. "התוכנית הזו לא הייתה החלטה רק שלך. הצבענו עליה."
"הייתי בטוחה שהוא יגלה משהו. עבר הרבה זמן."
"אולי טוב שאנחנו יודעים בוודאות. עכשיו נוכל להתרכז בפתרונות הידרופונים חדשים, במקום לנסות שוב ושוב לחזור לקרקע."
"אמא ואבא…?"
"מתוקה, חשבנו שנרדמת."
"חיבוקי!" חיבקתי את שניהם. לא רציתי שהם יהיו עצובים.
"עכשיו הגיע הזמן לישון," אבא אמר לי.
"תכסה אותי?"
"בטח," הוא הרים אותי על הידיים. במיטה הוא כיסה אותי ואמר, "לילה טוב, חלומות פז."
"אבא…?"
"מה מתוקה?"
"מה זה סחיחה?"
"צחיחה? שמעת אותנו מדברים? המשמעות היא 'יבשה'."
"למה אמרתם סהאדמה סחיחה?"
"את זוכרת שהרברט לא מצא מקום שאפשר להתיישב בו?"
"כן."
"זה מה שזה אומר. הקרינה מונעת מבני האדם לחיות על כדור הארץ. אין שם חיים. זה אומר שהאדמה צחיחה, יבשה, שום דבר לא גדל עליה. אי אפשר לחיות עליה."
"אבל יס סם הרבה סמחים."
"לא, אהובה. פעם זה היה ככה. לפני הרבה הרבה שנים."
"לא נכון. היום זה ככה."
"מתוקה, זה באמת קצת מבלבל."
"הרברט אמר לי."
"מה הוא אמר לך? מתי?"
"אחרי סהוא סיים את הדיווח סלו, וכל המבוגרים התחילו לדבר ביחד."
"הוא דיווח שלא נמצא אזור ללא קרינה, השטח עדיין מסוכן להתיישבות."
"אבל יס סם סמחים. וגם חיות קטנות וחמודות. אני רוסה לראות את החיות החמודות."
"מתוקה, מה הוא אמר לך בדיוק? רגע, אני אקרא לאמא, טוב?"
הנהנתי ושכבתי בשקט במיטה.
"כן?" אמא נכנסה לחדר.
"תקשיבי," הוא אמר ואמא התיישבה לידי.
"תספרי לנו מה הרברט אמר לך," הוא אמר לי.
"הוא סיפר לי על כל מה סהוא ראה על כדורהארס. ביקסתי ממנו. הוא לא סכח אותי. הוא סיפר לי הההכל!" עשיתי את הידיים שלי הכי גדולות שיכולתי.
"מה הוא ראה?" אמא שאלה.
"הוא ראה חיות קטנות פיצי פיציות. הן חיו בסמחים הקטנים סמחו על הקרקע האיחסי פיחסי. אבל הסמחים והחיות לא איחסי פיחסי. הם חמודים. הם קטנים כמו היד סלי," הראיתי להם את היד שלי.
"הוא סיפר על החיות שלמדת עליהן בגן? שחיו פעם? כמו ארנבים, עכברים, לטאות?" אבא שאל.
"לא! על חיות חדסות. הוא אמר סהן חיות סיכולות לחיות עם הקרינה. הן אוכלות אוכל חמוד סופג קרינה. הוא סופג מהן את הקרינה האיחסה וככה הן חיות!"
אבא ואמא הסתכלו זה על זה. "בואו למעבדה," אמא אמרה. "עכשיו!"
"מסיבת פיג'מות!" קפצתי מהמיטה.
הגענו למעבדה של אמא ואבא. זה הבית של הרברט. במרכז השיגור הוא רק ביקר.
"סלום הרברט," אמרתי לו. "תראה את הפיג'מה שלי."
"הרברט," אמא אמרה לו. "דווח על ממצאי פלורה ופאונה בכדור הארץ."
"חיובי. נצפו וזוהו מספר סוגים של יצורים ביולוגים."
"הם מצליחים לחיות על כדור הארץ? על אף הזיהום?"
"חיובי. הם פיתחו מנגנוני הגנה חיצוניים ופנימיים. עם זאת, הם קטנים יותר ובעלי תוחלת חיים נמוכה יותר מבעלי החיים והצמחים שהיו בעבר על כדור הארץ."
"הם חמודים!" אמרתי.
אמא ואבא הסתכלו עלי, ואז על הרברט.
"למה לא אמרת לנו את זה קודם?" אמא שאלה את הרברט.
"שלילי. לא שאלתם," הוא ענה.
"ביפ בופ בופ," תופפתי לו על הראש.