צוהרי יום, שמש לוהטת במרכז השמיים, יום כמו כל יום אחר. שדה היה פרוס במרחב, מגיע עד האופק. העשב הגבוה הצהיב, בין אם מחום הקיץ ובין אם ממחסור בבני אנוש לטפל בו, או אולי משניהם יחדיו. דרך פתלתלה לצד העשב העזוב, שביל ישן וחסר עקבות אשר בצבץ רק לפעמים, במקומות בהם הטבע עוד לא השתלט. זו הייתה ארץ בין ארצות, לא היה צורך ללכת בדרך זו יותר כאשר היו שבילים לכרכרות. יותר מכך, לא הייתה סיבה אמיתית לטייל מרחקים רבים כל כך בימים אלו, כל אחד היה עסוק בענייניו שלו, תקועים במגדלים שלהם, בכפרים שלהם, קרוב לאדמה מוכרת ולצד כנסייה אליה יכלו להתפלל ולקוות שכל בקשותיהם יתמלאו. בכל זאת, מישהו כן הלך שם באותו יום שמשי, מישהו שמדד את העננים שהיו בשמיים, מעטים ככל שהיו ביום חם שכזה. זה היה מישהו עם לב שלו, שלא התלונן על החום, למרות שכבר הלך במשך שעות ארוכות. משלוותו לא היה ברור אם לא חש בחום בשל מבטו אל האופק, או שפשוט הזיע וראה בכך סממן לחיותו. כך או כך, זה לא השפיע עליו במיוחד, ליבו היה חדור מטרה להמשיך לפלס בין השבילים הישנים.
הוא היה איש משונה מעט במראה, מצד אחד נפוץ מאוד ומצד שני בלתי ניתן לבלבול, שילוב בין פרטים שכיחים שהיווה את המראה שהפך את היותו להיותו. הוא לבש שמלה ארוכה שהגיעה עד קרסוליו ולה שרוולים ארוכים ורפויים שנעו ונדו עם הרוח. השרוולים לא היו רפויים במידה רבה מדי, כמו השרוולים של בני המלוכה, אחרי הכל, לעומתם הייתה לו עבודה לעשות. השמלה הייתה עשויה שק חום ודהוי, כראוי לנזיר, למרות שבשום מקום בגופו לא היה סממן לאיזה בית או מנזר היה שייך, ואפילו לא לאל שאליו התפלל. השמלה הייתה קרועה בחלקים רבים: בתחתית, בשרוולים, ישירות בחזה. חלק מהקרעים תוקנו, לפעמים בחינניות ולפעמים בגסות, אך תמיד היה ניתן למצוא בשמלה קרעים טריים. על מותניו קשר חבל שחור, בו השחיל את שני החפצים שהיו עליו באותה העת, מגל וסכין קטן. לנזירים לא אמורים להיות חפצים אישיים אחרי הכל, ולכן גם ישכח משני החפצים הללו בעוד כמה ימים, לאחר שישלימו את מטרתם. הוא היה יחף, אך רגליו החסונות היו רגילות לשיטוטים הארוכים, ולא היו בהן חתכים או פגמים חמורים מדי. גופו היה צנום וידיו היו ארוכות וכך גם אצבעותיו. היה לו שיער חום, ארוך ופרוע, שתמיד התפזר בשמש וכיסה את עיניו. על עורו השחום נחו עיניים שחורות, להן מבט בלתי מובן. הן היו רגועות להפליא, אולי זו הייתה אדישות, אולי זאת שלווה. על שפתיו חיוך דק וצנוע, שתאם תמיד את עיניו. הוא תמיד הביט כך, לא משנה מה הוא עשה ואל מי הוא דיבר, וכולם ידעו לזהות את הפרצוף הזה מגיע מן המרחק.
הוא מצא את עצמו מגיע אל גדה של נחל מסוים, קטן מכדי שיהיה לו שם. הוא כרע על ברכיו והביט בקרני השמש פוגעות במים. המים נראו ראויים מספיק לשתייה. הוא הודה למי שזה לא יהיה על הבאת המים והתכופף מטה, לוגם בעדינות ובענווה את המים הטהורים. לאחר שסיים לשתות, הוא שטף את ידיו מכתמי הדם. האדום החליק בקלות החוצה, דועך אל תוך השצף הזעיר. הוא הרטיב את פניו וניקה את הדם מפרצופו. הוא הקפיד לנקות את פניו כדי להראות ראוי בפני האנשים, אך בלי מים הוא נטה לפספס כתמים דביקים. הוא שטף את הסכין ואת המגל והחזיר להם את בוהקם. הוא ניקה את שמלתו ככל שיכל, אך הוא היה זקוק למכבסה אמיתית על מנת להסיר את הכתמים לחלוטין. בזמן שהתייבש בנינוחות בשמש, הוא הדריך את עצמו אל המקום הבא שאליו רצה להגיע. לרוב במסעו הוא לא היה חושב קדימה אל הכפרים הבאים שרצה לבקר, אך לפעמים שמועות עניינו אותו מספיק כדי ללכת בכיוון מסוים. אם ילך לאיבוד, הוא לא יתעצב אל ליבו, כי רמזים ניתן למצוא בכל מקום, ותמיד יש מקומות נוספים לטהר.
הייתה סיבה לכך שכולם הכירו את פניו, והכירו את ידיו, והכירו את רגליו היחפות. הוא לא היה מזדהה בשם, הוא לא ראה את שמו כחשוב במיוחד, מבחינתו הוא היה יכול להיות כל אדם אחר. הוא היה מכנה את עצמו "נזיר פשוט," ואכן נזיר הוא היה, מלומד ואדוק וראוי, והשאלה היא רק למה. כי אמנם לטענתו הוא היה נזיר פשוט, אך האחרים לא הסכימו אתו במיוחד, בין אם מכבוד, מיראה, או הכי גרוע לדעתו, מסגידה. כמו תמיד עלתה השאלה: "נזיר של מה, נזיר של מה?" הוא לא היה נזיר כתבן מהעיר הגבוהה ולא נזיר רפואי מהשפלות, והוא לא סגד לאל שמיים או אל ים ואפילו לא לאל של חשכה ושל אופל. הוא לא הבין בכתבי הקודש האלו ולא הכיר את הטקסים האלו ולא את החוקים ולא את ההלכות ולא את השמות במרבית הפעמים. הוא לא בא אל הערים כדי להכיר להם את אלוהיו ולא כדי להפיץ את שמו והלכותיו ברבים. הוא לא סגד לשמש ולא ללבנה ואף לא לכוכבים.
אם כן, השאלה עוד נותרת פתוחה, ועל מנת לענות עליה יש לשאול שאלה אחרת, שאלה שהוא היה מרבה לשאול את יושבי הערים, יושבי הכפרים והעוברים בדרכים. מה הוא אל בכלל? זו נשמעת שאלה פשוטה בתחילה, כי הרי כל אחד סגד לאל מסוים, בכל יישוב הייתה כנסייה כזו או אחרת. האלים היו יושבים במקדשיהם וסועדים את הקורבנות, הם היו מפחידים את שונאיהם ומגשימים את משאלות סוגדיהם. הם היו ישויות של כוח ועוצמה, ראויות לכבודם של בני התמותה. בכל זאת, הוא היה שואל את השאלה, והיה שוב שואל את השאלה ושוב ושוב ושוב, אך אף אחת מתשובותיהם סיפקה אותו. הוא היה שואל על מעשי הגבורה של האל, על קשריו, על משפחתו וחבריו, על שונאיו, על הסיבה שבכלל צריך לסגוד לו. אם הוא היה אל ים מפחיד, אשר הטביע ספינות של כל מי שלא הקריב לו קורבן ראוי, מה מבדיל אותו ממפלצות הים הנוראות? אם היה בן אדם שהואר והגיע לגדולה, מי נתן לו את הכוח לחמוק מן המוות? אם היו לו קשרים ומשפחה, אז הוא לא באמת המקור של הכוח, והיו רבים לפניו ולכן גם יהיו רבים אחריו. כי בליבו של הנזיר השלו, כבר נמצאה התשובה לכל השאלות, תשובה ואמת שמילאה אותו לנדוד ברחבי העולם.
הנזיר התחיל את חייו כנזיר פשוט באמת, כנזיר לאל שכבר לא היה קיים. הוא גדל בכפר קטן, בו כולם הכירו את האל וסגדו לו והקדישו לו את זמנו. האל דרש מהם לקיים את טקסיו: להקריב עבורו אוכל, כסף וזמן. כולם הסכימו לזה וכולם אהבו ויראו אותו, כי כולם ידעו את הדרך שבה צריך להתייחס לאל. הנזיר לא היה שונה מהם, בתחילה, רק סקרן מעט, כמו שראוי לנזיר. הוא היה מתעניין בסיפורים וקורא בכל הכתבים ומצטט ויודע את האגדות והספרים הקדושים. הוא היה שואל את אלוהיו שאלות על היקום, ותמיד היה מקבל תשובה. למרות זאת, משהו בליבו של הנזיר תמיד הציק לו, משהו שתמיד הפריע לו באחת האגדות. זה היה סיפור הולדתו של האל, וסיפור הפיכתו למלך האלים. הוא הפך להיות האל השליט, המהולל והראוי לכבוד בכך שהרג את אביו, מלך האלים הקודם והרשע. אף פעם לא סופר מהיכן אביו של האל לו סגד הגיע, מי היו הוריו? האם היו לו הורים? שאלות רבות התרוצצו בראשו של הנזיר בקריאת הפסוקים הקדושים. מה היה המקור של האלים? מה הסיבה שבגללה הרג אלוהיו את האל שהיה לפניו? האם זה היה כי היה רשע? מה הופך אל לרשע בכלל? האל שאליו סוגד יכול להיות רשע לפעמים, כאשר לא מקריבים לו קורבנות. האם מלך האלים הקודם היה אותו הדבר? מה זה בכלל אומר להיות מלך האלים? האם האלים האחרים סוגדים לו גם? כמה אלים בכלל יש? כמה אלים היו לפניהם? מה זה אומר להרוג אל בכלל? השאלות המשיכו להשתלט עליו. הוא היה פונה אל האל ומבקש ממנו תשובה, נחמה קטנה שתשליט סדר בליבו, אך הוא לא הצליח למצוא שום תשובה אשר ריצתה אותו. האל היה עונה לו שלא הכיר הורה להוריו, אך זה לא הצביע לכיוון כזה או אחר. הוא היה עונה לו שאביו היה רשע כי רצה להפוך את כולם לעבדיו, אך האם זה לא היה מה שמלך האלים הנוכחי היה עושה? הוא היה עונה לו להיזהר בשאלותיו, אחרת נזיר טוב לא יהיה. הנזיר לא היה מרוצה, והוא יצא לטייל בשדות, לחפש את תשובותיו במקומות אחרים. הוא פגש הרבה אנשים והרבה אלים אחרים, כאלו שבכלל לא הכירו את האל שלו. לכל אחד היה סיפור אחר, תפיסה אחרת על מה זה אל, על כיצד הוא צריך לנהוג וכיצד צריך לכבד אותו. היו להם אגדות ומסורות שונות ומשונות. הנזיר השיג כל כך הרבה תשובות שונות, כך שמבחינתו הוא לא השיג תשובה. לכל שאלה צריך להיות פתרון פשוט וקל, פתרון שכולם יכולים להסכים עליו. אם לא היה פתרון כזה, והתשובות שהיה מקבל היו שונות ולפעמים אף סתרו אחת את השנייה, זה סימן שאחת התשובות לא הייתה נכונה. הבעיה הייתה שהוא לא היה יכול לדעת מה הייתה התשובה הנכונה מביניהן. הנזיר חזר אל הכפר מבולבל ועייף, יודע פחות מאשר שידע לפני שעזב.
לילה אחד הוא שכב בשדה, שקוע במחשבות. הוא הסתכל בכוכבים וזיהה את הקבוצות. היה לו ידע רב בתורות השמיים, בתורות האדמה ובדרכים. כל נזיר היה צריך להעמיק בחוכמות של הטבע. הוא חשב על הכוכבים והתחיל לתהות, סקרן כתמיד. מה היה המקור של הכוכבים? מה היה המקור של השמיים? לו היו הורים, ולאלים היו הורים, אז האם להכל יש הורים? עץ נוצר מזרע שמגיע מפרי של עץ אחר, סלע נחקק מצוק, מי הנחל מגיעים מן המעיינות, לכל דבר יש מקור בעולם. אם כן, מה המקור של הצוק? מה המקור של המעיין? כביכול, התשובה הייתה פשוטה, האלים יצרו אותם, כמו שיצרו את בני האדם. אבל אם לאלים יש הורים, אז מי היה שם לברוא את האלים? הרי כל דבר נוצר מדבר שנוצר מדבר. האם ליקום יש התחלה בכלל, או שהוא חלק משרשרת נצחית של ילודה ושל מוות? השאלות המשיכו להטריד את הנזיר הצעיר, הוא הרגיש קרוב לתשובתו ורחוק באותו הזמן. הוא ידע שכל שאלותיו מסתכמות באותו מקום, נקודה קטנה שחורה שהוא לא הצליח לחשוב מעבר לה. אז, אז הגיעה השאלה, השאלה שתמיד היה שואל, מה הוא אל בכלל? כולם ידעו מה זה אל, כולם סגדו לאיזשהו אל, אך כל אחד היה מגדיר זאת בצורה אחרת. מה מבדיל אל מישויות אחרות חזקות ובנות אלמוות? הוא ידע שאל הוא דבר שראוי לכבוד וסגידה, אך הוא לא היה בטוח מה מוביל אותו להיות ראוי לכך. הוא המשיך להביט בכוכבים, מחפש תשובה שהשמיים היו ריקים ממנה. האם בכלל האל שלו ראוי לכבוד? מעבר לפחד, האם משהו הפך אותו לשונה מכל השאר? הרי גם רודן יכול לגזול נכסים ומכשפה יכולה לקלל. מה הפך את האל שלו לשונה מהם? מה היה מקור הכוח של האל? למה האלים האחרים כיבדו אותו? אם נדד בעולם ולא זיהו אותו שם, האם הוא בכלל מלך? האם יש מלך מעל מלך האלים? אם כן, למה הוא סוגד למלך הזה ולא למלך אחר? הוא עצם את עיניו ונתן למחשבות לעטוף אותו. הכל היה שחור, הוא הרגיש בתהום עמוקה של סתירות שהוא לא הצליח לצאת ממנה. ככל שצלל עמוק יותר אל תוך מחשבותיו, העולם סביבו נעשה שונה מהעולם שהכיר כל חייו. מישהו חייב לשקר, מישהו חייב לשקר, הוא אמר לעצמו, האמת לא יכולה להיות מסובכת כל כך. לפתע הוא ראה אור קטן בתוך ראשו, מחשבה חדשה ושונה משאר התהום. אולי, אולי האל שלו שיקר לו, אולי האל שלו היה אל שקר. אולי כל האלים ששמע עליהם לא היו אלים בכלל, אלא מפלצות שקראו לעצמן אלים. אם יש אלי שקר, מה זה אומר על אלים אמיתיים? חייבים להיות אלים אמיתיים, אחרת לא היה לו מקור. ואז הוא הבין. הוא פקח את עיניו וחזר להביט בכוכבים, אך המבט שלו היה שונה הפעם, המבט שמעולם לא ירד מפניו מאז. הוא מצא את התשובה, הוא ידע מה זה אל, זה היה פתרון קל ופשוט שכולם היו יכולים להסכים עליו. אל הוא ישות בלי מקור, משהו שלא היה כלום לפניו. אל הוא ישות המקור, כל דבר אחר נוצר על ידיו. לא יכולים להיות קיימים שני אלים, מישהו מהם יצר את השני. האל ברא את שאר הישויות והוא היה לכשעצמו. אולי הישויות האלו גם בראו, אך זה היה כמו שהורים מביאים ילדים או כמו שהוא מפסל כד מחומר. אם כן, כל השאר לא ראויים לכבוד הזה. הוא היה צריך לחשוף את האמת שמצא בפני כולם, הפתרון לכל שאלותיו. אם האלים האחרים מכנים את עצמם אלים, זה סימן שהן מפלצות מתעתעות נוראות, ושהיה צריך לגבור עליהן כדי להשיג את האמת. אז הוא נשבע את שבועתו הנצחית, שבועת הנזירים שלו. למי שזה לא יהיה, האל האמיתי, הוא הודה לו ונשבע לטהר את העולם מאלוהי השקר, עד אשר ימצא אותו ויפיץ את שמו ברחבי העולם. כך בני התמותה יוכלו לסגוד לאמת, לסיבה שבזכותה כולם חיים, למקור.
עם הפתרון לשאלה הקיומית של הנזיר כסכין בידו, הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. בשעות הלילה העמוקות הוא חזר לרחובות הכפר הקטן. הוא פסע בין הבתים, לא היה אף אחד בחוץ, הכפר כולו נדם. הוא נכנס לאחד ממחסני החוות, שהרוח הקרה פתחה את דלתו. הוא שלף משם מגל קטן, חד ומבריק לאור הלבנה. הוא הבטיח בליבו שיחזיר את הציוד לבעליו, כי אין זה ראוי לנזיר להשתמש בכלי מעבר למה שצריך. הוא חגר את המגל לצד גופו ויצא, מלא בשלווה, בטוח בדרכו. הוא צעד לעבר המקדש המוכר, המוקף בעמודים לבנים, חדור באמת שלו. הוא הכיר את צעדיו, הוא הכיר את ידיו ומה הן עמדו לעשות. לא היו בו חרטות, לא הייתה בו התנצלות, לא היה בו פחד. הוא פתח את דלת המקדש והמשיך פנימה, אל עבר הנקודה הקדושה. לא הייתה בו יותר את יראת הכבוד האופיינית כל כך לבני הכפרים, או את אוסף השאלות שהרבה לבוא איתן לחדר זה. באותו הרגע, בעת בה נכנס והתייצב מול כס אלוהיו, הייתה בו רק התשובה, התשובה וסקרנות קטנה שהזדחלה בו. למרות זאת, לעומת הסקרנות הקודמת, זו לא הייתה סקרנות שבאה ושאלה שאלות, אלא סקרנות אחרת, אחת שבאה לנסות בידיים. האל הופתע מכך שמישהו בא להתפלל מולו בשעה זו בתחילה. למרות זאת, מהר מאוד הוא נרגע כשראה את בגדי הנזיר. הוא בטח בא לבקש טובה כזו או אחרת ממנו: לפתור טרדה שהייתה בשנתו, לפרש חלום, או אולי להעניק לו מתנה לאחר התגלות. הוא זיהה את פניו של הנזיר שעמד מולו, הוא היה נזיר פטפטן. כנראה שהוא בא על מנת לשאול שאלה כזו או אחרת, משהו קיומי על היקום ועל מהות, שאלות שהן בבת אחת כלליות אך גם מיועדות אך ורק לו. הוא היה איש מציק, אך לא מזיק, חשב לעצמו האל. הוא חייך אל עבר הנזיר את חיוכו הגאה, המעורר אימה אך המזמין לאלו שידעו להעניק לו את הכבוד הראוי לאל שכמותו. למרות זאת, משהו היה מוזר בהליכתו של הנזיר, היא הייתה הליכה רגילה, רגילה מדי. לא היה חשש בצעדיו, לא הייתה ביישנות, לא היה כבוד. זו לא הייתה הדרך שבה נזיר אמור לקבל אל. אך מעבר להליכה, היה משהו אחר, עמוק יותר. הוא הביט בעיניו של הנזיר, הן היו שחורות ומלאות נחישות. לא הייתה בהן שום הססנות, שום מתח, הן רגועות ובטוחות. לא היה בהן את הניצוץ שלו ציפה, ניצוץ הסקרנות והשאלה שהיה כה אופייני לנזיר זה. עיניו היו אטומות, מלאות בעוצמתה של התשובה, שום קרן אור של ידע נוסף הייתה יכולה לחדור פנימה. חיוכו של האל התחלף בבלבול. הנזיר חייך אליו את חיוכו השלו, החיוך שיישאר חקוק לנצח על פניו, קטן ולא מזיק. דווקא הריקנות של החיוך ורוגעו היו אלו שמילאו את האוויר במתח. האל התחיל להגיד את משפטיו הרגילים, את הדרישה לכבוד, את שמותיו ושבחיו הרבים, את הסכנה אשר תבוא לכל אויביו. הנזיר לא הקשיב, אולי אפילו הוא לא שמע. כל שעשה זה להמשיך להתקרב, רואה רק את גופו של האל לפניו. כאשר הגיע צמוד אליו, הוא עשה מעשה מאוד פשוט, או ליתר דיוק, מעשה שהוא חשב שהיה מאוד פשוט. הוא שלף את המגל, קפץ קפיצה קטנה ודקר את האל בליבו. הוא לא חשב על מעשיו ממש, הוא רק עשה מה שהוא ידע. כל שעשה היה לחקות את צעדיו של האל עצמו, כאשר הרג את אביו, בדקירה של להב חד בליבו. הוא ביסס את מהלכו על הכתבים הקדושים ועל הפסל שנישא ממש מאחורי האל, אשר נחשף למראם של כולם כאשר גופתו של האל התרסקה על רצפת המקדש. דם קדוש פרץ ממנה, מכסה את הרצפה וכפות רגליו של הנזיר באדום.
מה הרג את האל באותו הרגע? זו הייתה שאלה שנשאלה פעמים רבות. אולי זה היה שהנזיר הצליח להפתיע את האל, כך שלא היה לו זמן להגן על עצמו. אולי זה היה שהדקירה בלב באמת הייתה חולשה של האל, המוצדקת לפי הכתבים הקדושים. או שזו הייתה חדות המגל, שהושחז והתמלא בעוצמה פנימית, העוצמה של התשובה הגדולה שמילאה את כל גופו של הנזיר. המכה שהנזיר היכה הייתה כה מיומנת, כה רגועה, כה מלאת ביטחון עצמי ואמונה, שלא הייתה דרך בה האל לא היה יכול למות ממנה. הרי זהו כוחה של האמונה, הכוח שמאכיל את כל האלים, וכעת ליבה גם את הנזיר. לפני שהרג את האל שעמד מולו, הוא לא ראה יותר את האל שדבק בו והעריץ שנים ארוכות, כל ימי חייו, אלא רק מפלצת פשוטה, אחת שכל גיבור מיתולוגי היה יכול לגבור עליה, עם מספיק אומץ לב ותשוקה.
לאחר שהרג את המפלצת, הנזיר הביט בידיו. הן היו מגואלות בדם אדום ודביק. הוא לא הרגיש שום אשמה בליבו, כמו שגיבור טיפוסי לא היה מרגיש אשמה על חיסול המפלצות המתעללות באדם. הדם היה אות ניצחון, ומעבר לכך, תשובה. אז כן, התרצתה סקרנותו, זה היה אפשרי להרוג אל וזו הייתה ההוכחה. או ליתר דיוק, זה היה אפשרי להרוג מפלצת שהתחזתה לאל. אל אמיתי, האל האמיתי, לא היה נופל במהרה, כנראה מרוב היותו לא ניתן להורגו בכלל, אמר לעצמו הנזיר. למרות זאת, הוא לא היה זקוק להוכחה זו של ממש, כי כבר כאשר צעד אל עבר המפלצת ראה בעיניו את מפלתה. כל אחד היה יכול לעשות את זה, הוא אמר לעצמו, הוא פשוט הראשון שניסה. הוא צעד החוצה מן המקדש, מכתים את הדרך בגדולת הדם של קורבנו.
בבוקר קמו אנשים ולמרבה האימה מצאו את גופתו העצומה של האל. "הוא לא עוד", אמר להם הנזיר. אנשי הכפר, החקלאים והנזירים, אלו שהיה אחד מהם עד לא מזמן, בקושי הצליחו לזהות את פניו. "קומו והתעוררו," אמר להם, מכריז על חזונו החדש. האל שהם שירתו לא היה אל בכלל, אלא רק מפלצת ארורה, וכזו שלא הייתה עוד על גבי האדמה. הוא הורה להם להפנות את פניהם מעלה, להביט ולהבין שהעולם לא נחרב, שטוב הנזיר עשה בעולם. הוא היה צעד אחד קרוב יותר למצוא את האל האמיתי. אנשי הכפר היו בהלם, הם לא ידעו מה לעשות. הנזיר זרק את המגל כלפי האדמה, מחזיר אותו לאנשים שהיו בעליו. חלקם בכו, חלקם התחננו לרחמים. חלקם התמלאו ביראה, בשתי דרכים שונות. היו כאלו שהתמקדו בגופה, מקווים שהאל לא ימצא אותם, ינקום בהם ויעניש אותם. האחרים התמלאו ביראה כלפי הדמות שעמדה מולם, אותו הנזיר שהשלווה לא עזבה את פניו. היו כאלו שהקשיבו לו, בעיקר מפחד ומתדהמה, אך רבים נותרו במצוקה גדולה. זה לא הטריד את הנזיר במיוחד באותו הרגע, כי לאחר שאמר את מילותיו, הוא כבר צעד אל עבר הדרך, אל המקום הבא שרצה לבקר, היכן שזה לא יהיה, כדי להגשים את ייעודו. הם ילמדו את האמת בזמן שלהם, הוא אמר לעצמו, הרי הייתה רק תשובה אחת שהייתה הגיונית לכל שאלותיהם.
ברגע שהנזיר הרג אל אחד, הוא לא היה יכול להפסיק. אל אחד לא היה מספיק עבורו, במיוחד למען מטרתו הגדולה. זה לא היה מתוך צמאת דם, הרי ליבו היה מלא בשלווה. זה גם לא היה מתוך תאווה לכוח, הוא לא רצה להחליף את האלים שהרג בעצמו, זה יתנגד למטרתו למצוא את האל האמיתי המקורי. זה באמת היה מתוך אמונה שלמה במעשיו, ברעיונו, בתשובה לכל שאלותיו, קנאות אמיתית בהשקפתו. מהרגע שידע כי יכול להרוג אל, כשריצה את סקרנותו, מעשי הדמים נעשו קלים יותר עבורו. אם הוא יכול לטהר אחד מהעולם, אז הייתה לו את האפשרות לנסות ולטהר את כולם. הוא היה הולך בשבילים, עובר בין יישובים, בין כפר לעיר לעיירה על סף הדרך, מעיירות הנמל ואלוהי הימים, לחוות הרחבות ואלוהי הפריון ולערי הברזל ואלוהי המלחמה. הוא תמיד היה בא, הוא תמיד היה עושה את שלו, ואז הוא היה עוזב. הוא היה מרוצץ אלים בידיו, שהתקשחו מעול הדרך, ובכל כלי שהגיע לפניו. כולם ידעו את זהותו, כולם הכירו את השביל האדום שהיה מותיר אחריו. גם האלים החלו לחשוש. לא מיד, כמובן, כי אלים נוטים לחשוב לאט ולא להתעניין בשכניהם במיוחד. למרות זאת, לאחר שנעלמו מספיק מן העולם, האלים הבינו שיש סכנה אמיתית בנזיר המשונה הזה. כל אחד ניסה למצוא פתרון בדרך אחרת, כולם נכשלו. חלקם ניסו להיאבק בכוח, אך ההוד שהנזיר הפיק לעצמו כבר לא השתווה לאף אחד מהם. כולם ידעו מי הוא, מה הוא, את התפקיד שלו בעולם. האנשים זיהו אותו בתור קוטל האלים, ולכן גורלו היה לקטול אותם. אלים אחרים ניסו שוחד, אך הנזיר היה תמים ושלם במחשבותיו, שוחד לא היטה אותו מעקרונותיו. אחרים ניסו להתחנן לרחמים, להיכנע לו. לחלק זה הצליח, אך במחיר, מחיר שהיה שווה לכל אל, לא משנה מי הוא היה לאנשיו. הנזיר היה שולח את האלים מול אנשיהם ומורה להם להתוודות, להתוודות באמת שלו. הם היו צריכים לספר לאנשיהם שהם לא היו אלים אמיתיים, אלא מפלצות, אשליות או מכשפים בני תמותה. ההתוודות הזו הייתה התוודות מוזרה, משום שהאלים לא ראו את עצמם כמשקרים על אלוהותם. למרות זאת, הם היו זקוקים לרחמיו של הנזיר, והעדיפו חיים בהשפלה מאשר את הפנים השלוות ואת היד הנוראה. לאחר שהיו מודים, כביכול, בשקריהם הנוראים, ומצביעים על זיופם מול האל האמיתי, מי שהוא לא יהיה, כוחותיהם היו נושלים מעליהם. בני התמותה לא יסגדו למפלצת שהודתה שהיא מפלצת, במיוחד מפלצת כה פחדנית שיכולה לפחד מאותו בן תמותה משונה. האלים, חסרי האמונה, היו הופכים להיות המפלצות שהודו להיות, כאלו שמתות ונעלמות עם הזמן. היו אלים אחרים, שהיו גאים מדי מכדי להודות בכזביהם שהשליך עליהם הנזיר, והעדיפו למות בכבוד. לכן הם היו מתים, כולם היו מתים. לא משנה מה היה מתרחש ביישוב שבו בא לבקר הנזיר, אל אחד היה צריך להפסיק להיות.
לאחר שסיים להתייבש, הנזיר קם ממנוחתו. לא היה לו זמן להתמהמה, מסעו היה צריך להמשיך, תשובתו הייתה צריכה להתממש. הוא המשיך בשביל הישן, בדרך בין הדרכים, במקום בין המקומות. זו הייתה דרכו התמידית, להמשיך ללכת, לחפש ולמצוא, תמיד היה מקום קטן לאל להתחבא בו. לאחר יום של שיטוטים, הוא מצא בניינים בקו האופק. לפי כיוון השמש השוקעת והכוכבים שכבר הצליחו להתגלות, נראה שזה היה כפר אליו הוא עוד לא הגיע. הוא צעד לשם ברגליו היחפות, הרגליים שמרוב צעדים לא הרגישו את כובד משקלו ונוקשות האדמה. הוא הגיע כאשר לא הייתה שמש יותר, משוטט בזכות אור הלבנה בלבד. זה היה כפר קטן וישנוני, בו כולם הכירו את כולם. לא הסתובבו אנשים בחוץ בשעה זו, כולם ישנו, ואם לא ישנו, הם היו עסוקים בעבודות בית, בחיים הפרטיים והמסוגרים שלהם. הנזיר למד שזו השעה הטובה ביותר לקטול בה אלים, משום שהאלימות נוטה להפחיד את התושבים. הרבה פעמים לא הייתה לו את ההזדמנות הזו, במיוחד בערים גדולות. אלים של ערים גדולות נטו להיות ראוותניים ולהפוך כל מאבק קטן לאירוע ציבורי. הנזיר לא הבין למה הם המשיכו לעשות זאת, הרי אין גאווה גדולה במיוחד בלמות, או בלהיחשף על כל העוונות שנעשו על ידיהם. הוא קיווה שהאל האמיתי יהיה מישהו צנוע יותר. ליתר דיוק, הנזיר אמר לעצמו, האל האמיתי הוא בהכרח צנוע יותר, משום שאחרת היה נגלה לכולם ומשמיד את כל השקרנים האחרים. לאחר סקירה קלה של הכפר, הנזיר סידר לעצמו במחשבותיו את אירועי הליל, כך שיוכל לבצע את כל מטרותיו ביעילות. ראשית, יהרוג את האל, שנית, ימצא מקום לעשות בו כביסה, שלישית, ילך לישון באכסנייה הקטנה, ואת כל השאר הוא כבר יעשה בבוקר. הסיבה שרצה לעשות כביסה רק אחרי הקטילה הייתה משום שידע כי עוד דם ימלא את שמלתו, ולא רצה לכבס אותה פעמיים.
הנזיר הלך למזבח הקטן שהיה במרכז העיר. היו מונחות כקורבן סלסלות יבול מכל אחד ממשקי הכפר, דגן ופירות יפים וכמו כן גם דלי של חלב. כמה אוצרות המפלצות היו גוזלות לעצמן, נאנח הנזיר, זו התבואה הכי יפה של הכפר והיא מתבזבזת על כזב. הוא ידע שלפחות האוסף הזה של קורבנות יחזור לאנשיו בבוקר, והם יוכלו לנצל אותו לעצמם, או להקריב אותו עבור האל האמיתי. הוא קרא לאל להתייצב בפניו, בשקט מספיק כדי לא להפריע לתושבים הישנים. האל בא, במלוא ההוד, להבין מי מפריע לו בשעה כה מאוחרת. זה היה אל של מזג אוויר, נפוץ באזורים שמתבססים על חקלאות. האל התכוון להתחיל לדבר במשפטים רועמים על היותו הדגול ולקצוף על בן התמותה שהפריע לו בשעת לילה מאוחרת כל כך, אך ברגע שראה את הפנים השלוות שמולו, השתתק. הוא זיהה את הפנים האלו, כל אל באזור היה יכול לזהות את הפנים האלו, הוא שמע מה התחולל בכפרים האחרים. האל לא הבין מדוע הנזיר בחר דווקא לבוא לכפר הזה ולהתאכזר אליו, זה היה מקום קטנטן שקיווה שיעלים עין ממנו. בכל זאת, הגורל התייצב מולו, ומגל וסכין נצצו בצד עיניו. הנזיר הציע את העסקה שהציע לכל אל בזמן האחרון, להתוודות ולחיות או להתכחש ולמות. בהצעה הזו לא היו רחמים כלפי האל שרעד בפניו, אלא היא נבעה משיקולים אישיים. עסקי הדמים היו מלכלכים ומבזבזים את הזמן, היה עדיף לוותר עליהם אם הוא היה יכול. האל היסס לכמה רגעים. הוא היה רק אליל של כפר קטן, לא היה לו את הכוח להילחם בקוטל האלים לא משנה מה. האל בחר בחיים, צל של חיים, אך חיים שהעדיף ממוות. הוא התמוטט בפני הנזיר והתחנן לרחמיו, ורחמים קיבל. זה שימח את הנזיר, בכל מקרה היו כתמים קשים לניקיון על שמלתו והוא לא רצה ליצור כתמים חדשים. הוא קבע עם האל את טקס ההתוודות וכבל אותו בשבועה, על מנת שלא ינסה להתנכל אליו בזמן שיישן. כמו כן, הוא קשר אותו לקירות המזבח עם חבל שמצא והבטיח שישחררו יום לאחר מכן. הנזיר שמח אל ליבו והלך לעשות את שאר עסקיו.
הנזיר פתח את דלת אכסניית הכפר וצלצל בפעמון. הוא לא רצה להעיר אנשים באמצע הלילה, אך הוא היה זקוק למנוחה הזאת. האיש השמנמן שניהל את המקום בא בעצבנות אל עבר עמדתו. למרות זאת, לאחר שראה את פניו של העומד מולו, כל רטינותיו נשכחו. צמרמורת עברה בו מול העיניים השחורות והשלוות, חסרות הבוהק וחדורות המטרה. הוא התחנן אל הנזיר שלא יהרוג אותו. הנזיר לא הבין מדוע בני אדם המשיכו להתחנן בפניו, הרי הוא אף פעם לא הרג בן אדם לפני זה, רק בני אדם שטענו שהם משתווים לאלים. לא הייתה לו סיבה להרוג אותם. הנזיר התעלם מיבבותיו וביקש לרכוש חדר ושירותי כביסה. בהיותו נזיר טוב, לא היה לו רכוש משל עצמו, ולכן היה צריך לשלם בשירותים שונים. פעמים רבות אנשים מוכי אימה הציעו לו לקבל את שירותיהם בחינם, אך הנזיר חש שזה לא הוגן ועליו לתת מתוך עצמו. מלבד זאת, השירותים סיפקו בעבורו מנוחה קלה במסעו הארוך, להישאר לנוח באזור שניים-שלושה ימים לפני שהיה חוזר אל הדרכים. הוא הבטיח לבעל האכסנייה לעזור בבישול ובניקיונות של המקום. הבעלים הסכים, מקבל את כל דבריו בלי לחשוב. כך הנזיר השיג לעצמו חדר ללילות, מנוחה ללב וקצת שעשוע.
בבוקר הנזיר קיים את הטקס בלי הרבה מהומה, לפחות מצד האל. כמו תמיד, בבני האדם נכחה בעתה מאירועים כאלו שהוא לא הצליח להבין. הרי כל משמעות ההתוודות הייתה שאין להם סיבה לפחד יותר מן המפלצת הקטנה שעמדה מולם. האל האומלל קיבל את גורלו והצטמק, כל כוחותיו נסחטים ממנו. האל, או המפלצת, החליט שכדאי לו לנוס רחוק ככל האפשר ולהתחבא במערה עד סוף ימיו, על מנת לא למצוא את עצמו שוב מול חיוכו של קוטל האלים. הנזיר לאחר מכן התעמק במחויבויותיו, לנקות ולבשל, ואף הציע לתקן כלים עבור תושבי הכפר. בין אם מהיותו נזיר ובין אם מהרפתקאותיו בדרכים, הנזיר למד מיומנויות רבות. אנשי הכפר נמנעו ממנו לרוב, פוחדים ממה שהוא יכול לעשות להם, אך הוא לא הבחין בכך במיוחד, או לפחות, העלים עין. הוא השתעשע וסיפר סיפורים לילדי הכפר על כל מיני דברים שעבר, ואכן היו לו הרבה סיפורים לספר. עוד יום שלו, עוד שמש בשמיים, יום רגיל. הנזיר לבסוף עזב את הכפר לאחר שלושה ימים, חוזר אל הדרכים מוקפות השדות. כך זה היה תמיד, שיטוט, קטילה, מנוחה ועוד שיטוט, מעגל שלא נגמר, ומעגל שלא ייגמר.
כך הנזיר ממשיך, כך הנזיר ממשיך וממשיך. שביל הדמים נעשה ארוך יותר, צועד לכיוון האופק. אך שאלה נותרת פתוחה, האם הנזיר אי פעם ישיג את מטרתו? האם הוא באמת מצא את הפתרון האמיתי לכל שאלותיו? תמיד יש עוד כפר באופק, עוד אל לקטול, עוד סיפור לספר, והמסע ממשיך. הם כולם יודעים עליו, אחרי הכל. הם לפעמים יודעים עליו יותר מאשר הם יודעים על האלים שלהם. המעגליות הזו, המסע שלא נגמר, הוא מעורר אימה באדם ובאלים כאחד. גם השיטוטים שלו, גם הפשטות שלו, כל התנהגותו האופיינית, הכל נהפך להיות אגדה, ולמרות טענותיו שזה יכול היה להיות כל אחד אחר, דווקא את פניו הם זוכרים. הוא בא והולך וקיים, גם אם לא במקום הזה, הוא קיים במקום כלשהו, כולם ידעו את זה. כמה זמן עבר מאז שהוא התחיל במסעו? הוא לא זוכר, הם לא זוכרים, הזמן הזה נשכח. מטרתו, שאיפתו הגדולה והמעגליות של מסעו הסתירו משהו. כמה זמן עבר? האם זה חשוב? קוטל האלים הפך להיות אגדה, הפרטים מתחילים להתעמעם. גם את השם של עצמו הוא שכח, הרי השם זה לא מה שמציג מישהו, אלא מעשיו. באגדה הזו שעוברת מכפר אל כפר, מעיר לעיר, מאל לאל, תמיד יהיו עוד אלים לקטול, תמיד יהיו עוד תרבויות חדשות למצוא. עד שהוא הקיף את כל העולם, העולם כבר השתנה, ואלים שונים התפתחו בו. האם האל האמיתי קיים? אם הוא כן קיים, יכול להיות שהוא מת מזמן, יכול להיות שלנצח הנזיר יצטרך לשוטט, מחפש ומחפש בלי למצוא. אך הנזיר מאמין שיש תשובה, שיש תשובה לכל שאלותיו, שתמיד חייבת להיות תשובה. האמונה השלמה הזו והאמונה של כל האנשים בו, האם אין בה נצחיות משל עצמה? הנזיר מסרב לכך שאחרים יסגדו לו, מבחינתו הוא עדיין רק נזיר פשוט, עבד נאמן של האל האמיתי. למרות זאת, למרות שהנזיר לא הבחין בכך, הוא הפסיק להיות בן תמותה. הוא משוטט בלי סוף, שקוע בתשובתו מכדי לשים לב לדורות המתחלפים, לשמות המשתנים. כל עוד השמועות עליו ימשיכו להתפשט, האגדה תמשיך לחיות, הוא ימשיך לחיות. אמונה היא כוח, וגם אם הוא לא מבחין בכך, כמו האלים שהוא מרוצץ הוא שואב מהכוח הזה. אז אולי הם צודקים, המאמינים האלו, ולמרות סירובו לטענה, הנזיר למעשה הפך למשהו מעבר ליכולתו של כל אדם, אל בכבודו ובעצמו. הסיפור הזה ממשיך, האגדה עדיין מתרוצצת. צוהרי יום, שמש לוהטת במרכז השמיים, יום כמו כל יום אחר, וקוטל האלים עדיין מפלס את דרכו בשדות.