ארבע מי יודע

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי שוכב בתוך מערה. מעליי, כאילו בוקעת מהתקרה, זרחה הספרה ארבע, והאור האדום הקלוש שהפיצה הקרין על קירות האבן. מה פתאום ארבע? קמתי ופסעתי אל פתח המערה. בחוץ האיר אור מלא, אבל לא מסנוור. איפה אני? הסתכלתי החוצה על הסביבה. זאת לא הייתה בדיוק שעת בין ערביים, השמש פשוט לא ממש הייתה שם. לשמים היה צבע שנע בין כחול עמוק לסגול אפרפר, והאופק שלהם טבל בתוך ים אינסופי, שגם לו היה אותו צבע אפור מתכתי. היה מקור אור שזרח בשמים שהייתי מניח שהוא הירח, אלא שמשום מה הייתה לו צורה של מלבן.

המערה עמדה בראש גבעה סלעית שחלשה על ערוץ נחל יבש, מציפה בי זכרונות של איזה טיול שנתי בנגב. בשום אופן לא הצלחתי להיזכר איך הגעתי לכאן. ניסיתי לראות מה אני כן זוכר. אני נזכר בלי בעיה בקורות השבוע האחרון שלי, בלימודים באוניברסיטת חיפה, ואני זוכר את עצמי אתמול בלילה משוטט במסדרונות שמחוץ לספרייה אחרי ערב ארוך של עבודה שלא נגמרת ושנגמר הזמן לדחות אותה לאחר כך, והנה כאן הייתי לבוש עדיין באותם בגדים. הסתכלתי שוב על צבע השמים, כמו ענן סמיך ובלתי נגמר. כל המקום הזה נראה לי כמו איזה ניסוי של הפקולטה לבינה מלאכותית, כאילו זרקו אותי לתוך איזה עולם שהם המציאו וצריכים לבחון. ואולי חלק מהניסוי היה למחוק לי את עצם הזיכרון שהסכמתי להשתתף בו, כולל החלק שבו הסבירו לי את ההוראות והפרטים? כבר קרו מקרים. החלטתי, בהעדר רעיון טוב יותר, ללכת לכיוון חוף הים ולראות מה אמצא שם.

יצאתי מהמערה בזהירות והתחלתי לדלג מסלע אל סלע במורד הערוץ. שעשע אותי שכל הסצינה נראתה כאילו מישהו היה בשמורת עין עבדת, התלהב והחליט להקים סניף שלה על הירח. למען האמת הרגשתי קל רגליים בצורה לא אופיינית לכושר הגופני שלי וחינני כמו עז הרים. לאחר כברת דרך של דילוגים כאלה, המישור הסלעי פינה את מקומו לחצץ דק, כמעט אבקתי, שהיה חוף הים שראיתי מרחוק. לא, היה משהו מאוד לא טבעי בים הזה. הגלים היו מסודרים מדי, כאילו עוקבים אחרי נוסחה שאמורה לשוות להם טבעיות. בניסיון למצוא רמז, בהיתי בהם במשך כמה דקות עד שיכולתי להישבע שאני מסוגל לחזות אותם, את הגלים, נוצרים ודועכים באותו סדר בנקודה שהתמקדתי בה. השקפתי לאורך החוף בחיפוש רמזים נוספים. משמאלי הבחנתי בלשון יבשה, כמו מעין שובר גלים, שעליו היה מבנה עם צורה מוזרה. בנוף הפראי והשומם הזה המבנה בלט, זעק במלאכותיותו. אולי לשם אני אמור להגיע? התחלתי להתקדם לעברו לאורך החוף. ככל שהתקרבתי הצלחתי להבחין בפרטים נוספים. זה היה מתקן עשוי בטון, שהצורה שלו נראתה כמו… כאילו מישהו הכין פסל אבסטרקטי של טנק: מבנה עגול בבסיסו עם כיפה, שממנה מזדקר מגדל מחודד שפונה, מסיבותיו שלו, לעבר הירח המלבני בשמים. היה כתוב משהו בתבליט על קיר הבטון. התקרבתי עד שהצלחתי לקרוא את הכתובת מעל פתח הכניסה: רכוש המעבדה לסימולציה במחשבת ישראל.

סימולציה. במחשבת ישראל. כן, זה אישש את ההשערה שלי למה הכול מוזר כאן כל כך: אני נמצא בתוך סימולציה. די משעממת למען האמת, ולא ברור לי מה התפקיד שלי בכל העסק הזה. ואולי זאת חידה? הפתרון כנראה זוהר אליי מהמלבן שם בשמים, והמתקן הזה כנראה טומן בחובו את המפתח, או לפחות איזה רמז. נכנסתי.

לפניי נפרש אולם עגול רחב ידיים שנראה כמו ארכיון נטוש. כונניות של ספרים ניצבו לאורך הקירות, עם קלסרים עבי כרס. שכבה עבה של אבק ציפתה את הכול, משרה תחושת מחנק וגוון אפרפר. מקור האור היחיד באולם הגיע מלמעלה, קלוש וחיוור. ייתכן שזה אור הירח המלבני שהבניין משקיף אליו. במרכז האולם היה גרם מדרגות ישר שהוביל כנראה למגדל. ניגשתי אליו והתחלתי לטפס במדרגות. בזמן שעליתי יכולתי לראות לנגד עיניי, גבוה ורחוק, את הצוהר הקטן שדרכו בקע האור, שבמבט ישיר היה ממש מסנוור. מתחתיו עמד רהיט לא ברור. המדרגות הלכו ונעשו צרות יותר ככל שעליתי, מתנשם ומתנשף מתוך הרגל אבל בעצם לא ממש מתאמץ. "יש יתרונות בלהיות בתוך סימולציה," אמרתי לעצמי בקול רם. הגעתי למעלה ובחנתי את הדבר שניצב שם. הייתה לו ממש כוונת שפנתה אל עבר הירח, מחוברת למה שיכולתי רק לתאר בתור קנה של תותח. הייתה לדבר הזה עינית, אז קירבתי עין אחת להשקיף דרכה. זאת הייתה עדשה מגדילה ששמו עליה פילטר שסינן חלק מהאור, כך שיכולתי לראות פרטים חדשים על המלבן הזוהר בשמים, בעיקר את הידית שהייתה באמצע שלו בצד שמאל. מישהו הציב דלת זוהרת בשמים, והקים בניין עם תותח בצורת טלסקופ שמכוון אליו. אם אני רוצה להשתגר לעבר הדלת הזאת, נראה שהגעתי למקום הנכון. השאלה היא איך מפעילים אותו.

מתחת לכוונת היה מעמד רחב שהזכיר לי את מעמד החזן בבית הכנסת, גבוה ומסתיים במשטח ישר ונטוי. עליו היה פרוש גיליון נייר מצהיב, יותר נכון חום ומתפורר בקצוות, ועליו שורות צפופות של אותיות קטנות, אותיות בעברית, חלקן מסומנות בעיגול או בקו תחתון או בצבע דהוי. אז מה, הכינו לי כתב חידה לפתור? למען האמת, יותר מכל דבר אחר זה נראה כמו ניסיון למצוא מסרים סמויים בטקסט בעזרת קפיצות. מעל המשטח ומתחת לכוונת, הייתה תושבת קטנה ועליה פס מגנטי שחור, שאליו היו מחוברים אריחים עם אותיות שיצרו את המילים [צ][א][ ][וּ][ל][מ][ד]. האריחים בהקו בזוהר משונה, כאילו היה להם מקור אור פנימי שהוזן מאיפשהו. הושטתי את היד לאריח של [ד] וגיליתי שהוא נשלף ממקומו. נראה שהגעתי לכתב חידה כלשהו? בסדר, אני אוהב חידות. שלפתי גם את ה[א] והזזתי את השאר עד שיצרתי את המילים "צד אוּלמ". אולם… כלום לא קרה. החלפתי שוב את האותיות וקיבלתי "אל צמוּד". עדיין הכול נשאר כרגיל. "דמ צלוּא" גם לא עשה כלום, "לצ דמוּא" הכיל אירוניה פנימית שכנראה שעשעה רק אותי. "לא צמוּד"? מסתבר שלא. "אצ לדוּמ" לא התקדם לשום מקום. וכל הזמן הזה האריחים הבהבו להם באור הפנימי המשונה שלהם, רק שמשום מה ה[א] נראתה קצת יותר בהירה. לא הרבה יותר, אבל בשלב הזה, כששיחקתי באריחים כבר כמה דקות והתחלתי להתרגל אליהם, הצלחתי להבחין בשוני קל. אולי ה[א] הגיעה למקום? ניסיתי "אמ דוּלצ" והפעם הבחנתי שה[וּ] מקבלת גם היא את הגוון המיוחד הזה. שיחקתי עם שאר האותיות עד ל"אצ מוּלד", אבל עכשיו גם ה[מ] הצטרפה לבהירים־יותר. בשלב הזה הרגשתי שהמתקן מתחיל להתחמם, וטרטור עמום התחיל לסובב משהו בתוכו. זה אומר שאני מתקרב? הניסיון הבא שלי היה "אל מוּצד". גם ה[צ] נראתה מרוצה, ועכשיו רק ה[ד] וה[ל] נראו לי כבויות יותר מהשאר. החלפתי גם ביניהן והטרטור של המכונה התגבר, אבל משהו עדיין לא היה נכון. עכשיו בצורה "אד מוּצל" כל האותיות היו מוארות חוץ מה[ד]. הזזתי אותה לעבר ה[מ] ועכשיו עם "א_דמוּצל" כל האותיות האירו בצורה שווה, והזוהר שלהן התגבר, מלווה בזמזום סטטי. אבל משהו עדיין חסר. הסתכלתי שוב על הדף. אולי בין הסימנים עליו מתחבא עוד חלק של הפאזל? הרמתי אותו בזהירות כדי לראות אותו טוב יותר לאור דלת הירח שלי. אבל לא הייתי צריך להתעמק בדף. מתחתיו נגלתה לי במרכז המשטח, ממש בטבורו, תושבת קטנה, ובתוכה משובץ האריח האחרון ועליו האות [וּ]. חילצתי אותו מהתושבת בשתי אצבעות. התושבת מתחתיו האירה באור אדום וכל המעמד התחיל לרעוד ולזמזם. בסדר, הגיע זמן הפיצוח. תחבתי את ה[וּ] במקומה וקיבלתי "אוּדמוּצל". רעש נורא של מנוע טלטל את המכונה, אריחי האותיות הבהיקו באור מסנוור, ונשמע קול פיצוץ אדיר.

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי שוכב בתוך מערה. כל הגוף שלי עדיין רעד מעוצמת הפיצוץ, ולקח לי רגע עד שהראייה שלי התמקדה, וראיתי שמעליי על תקרת המערה זוהרת הספרה שלוש. ספירה לאחור? מה זה, מין משחק מחשב מטורף שלא טרחו להסביר לי את החוקים שלו? אני מחבב משחקים בסך הכול, כשיש לי זמן, אבל אין לי דרך לדעת מה יקרה כשהמונה יגיע לאפס. אני אצא מהמשחק, ואז מה? במקרה הטוב אני מניח שאמצא את עצמי בחדר שממנו נכנסתי לסימולציה הזאת. ואם לא? הדברים האלה יכולים להיות מסוכנים. ומה אם יש באג בתוכנה, איזה מקרה קצה שלא חשבו עליו, ומשהו ישתבש בדרך החוצה? לא, אני מעדיף לא לקחת סיכונים מיותרים עד שיהיה לי ברור יותר מה מתרחש כאן. קמתי בכבדות וניגשתי אל פתח המערה. הרחק בכיוון החוף עוד היתמר העשן ממה שהיה פעם מתקן המחקר, או הארכיון, או מה שלא הלך שם. מעל הים עדיין הבהיק הירח המלבני, קורץ לי מהשמים, בלי תוכנית ברורה איך מגיעים אליו. השמים עדיין נראו לא טבעיים אבל בגוון חדש, בהיר יותר ועם גוון יותר… ירוק. הסתכלתי לכיוון… אם לשאול את המושגים שהכרתי מהבית, הים במערב, אז נגיד שלכיוון מזרח. הדרך הסלעית השתרעה גם לשם, אבל מעבר לה ראיתי צמחייה עבותה. במשיכת כתף יצאתי לגלוש במורד הגבעה בכיוון ההוא, לראות הפעם מה אמצא שם.

כמו שראיתי מרחוק, הסביבה הסלעית פינתה את מקומה לעשבים ארוכים ומחטניים. פילסתי דרך ביניהם, משתדל לא להידקר או להישרט מעבר לנדרש, ואחרי כמה דקות במעבה הסבך הכל נעשה חשוך וכבר לא הייתי בטוח באיזה כיוון אני מתקדם בכלל. בחושך ובסבך התחלתי לתהות אם זה היה רעיון טוב אחרי הכול, ואחרי עוד כמה דקות כאלה התחלתי לתהות אם אי פעם אצליח להיחלץ מכאן, או שאולי נגזר עליי מעכשיו לחיות כלוא בתוך יער אינסופי של שיחים. ואולי בכלל הסימולציה מייצרת אותם ככה, בצורה אינסופית, וזה הגורל שהיא בחרה בשבילי? המשכתי לגשש את דרכי באפלה, ואחרי זמן שהרגיש כמו נצח משהו התחיל להתבהר, ומאחד הכיוונים בקע איזה נצנוץ של אור. פילסתי מעבר בין השיחים בכיוון האור, ובהדרגה הצמחייה הידללה עד שלבסוף הצלחתי לחדור דרכה והגעתי לקרחת יער. מלפניי נפרש כר דשא נמוך ומבהיק באור השמש, כן – בכיוון הזה זרחה מעליי שמש – כאילו פילסתי דרך במשך כל הלילה ובינתיים היא הספיקה לעלות. עצי פרי צמחו מכל עבר, בריאים ומטופחים, ומרחוק נשמע פכפוך של פלג מים שכנראה עזר לכל הטוב הזה לצמוח.

מרחוק ראיתי דמות מתקרבת. מצורת ההליכה והשיער הארוך נראה שזאת אישה, ונראה גם שהיא לא לובשת יותר מדי לפי הגוון האחיד של גופה. כששמה לב אליי היא נעצרה, נעצה מבט לעברי כמו לוודא שהיא רואה נכון, ואז ניגשה הצידה אל אחד העצים שלידה, בתנועה חלקה וסיבובית התחככה בגזע שלו כך שקליפה ממנו התלפפה סביבה, יוצרת לה שמלה פשוטה בצבע חום, ואז התקדמה אליי בצעדים זריזים. העפתי מבט על עצמי וראיתי שהבגדים שעליי היו מלאים שריטות, קרעים וחתיכות ענפים שנתקעו בהם.

"הו, תראו מי בא!" האשה קראה כשהגיעה לטווח שמיעה. "כבר חשבתי שלא תגיע."

"מה, איך ידעת שאני פה?" היא לא נראתה לי מוכרת משום מקום.

"כי כל פעם אני רואה אותך מגיע הנה," היא ענתה. "וזה בסדר – תמיד אתה מבולבל ככה. בהתחלה זה נראה לי מצחיק, אבל בינתיים התרגלתי. רוצה לאכול משהו?"

לא נראה לי כל הסיפור הזה. "מה זה המקום הזה, ומי את?" שאלתי.

"הפעם הגעת בלי זיכרון מקדים, אני רואה. טוב, לא נורא. ברוך הבא! זאת חוות הניסויים שלנו, כל המקום הזה, וכאן אנחנו נמצאים בגן הבוטני. יש כאן כמו שאתה רואה כל מיני עצים מיוחדים שאנחנו מפתחים ומגדלים. אני ראש צוות המחקר, ואתה…" היא היססה לרגע, "בוא נאמר שאתה העוזר שלי."

לא ייתכן. "אני לא זוכר שום דבר כזה," התקוממתי, "אם הייתי נרשם לדבר כזה הייתי יודע," וחשבתי: אז גם אולי הייתי יודע איך הגעתי לכאן.

הסתכלתי טוב יותר מסביב. הכול היה בהיר, רענן, פורח, נעים, כמעט מושלם מדי. בהיסח הדעת התחלתי להזיז במהירות את הראש כדי לראות אם התמונה שאני רואה לא מקרטעת.

"מה אתה עושה?" היא נתנה בי מבט עקום, "אתה קצת יותר מוזר הפעם."

שתקתי לרגע, ואז החלטתי שאין מה להפסיד ולשתף אותה. "תראי, אני חושב שכל מה שקורה פה, זאת סימולציה. כמו משחק מחשב. אני מנסה להבין מה הגבולות, מה החוקים שלה."

היא צמצמה את עיניה, "אתה באמת מוזר," פסקה. "מה פתאום סימולציה? אלה החיים."

"תסתכלי על השמים," אמרתי לה, "הגוון שלהם נראה לך הגיוני?"

המבט שלה התרכך והיא פלטה צחוק קצר כמו שיעול. "אתה פשוט רגיל לכדור הארץ. אנחנו די רחוקים ממנו. האטמוספירה כאן מתנהגת שונה, וזה שובר אחרת את הקרניים של השמש הזאת." היא נשענה על העץ שלידה, "זה דווקא מאוד מועיל לצמחייה כאן."

התעצבנתי, לא ממש עליה אבל על כל המצב. "איך יכול להיות שהגעתי לכוכב אחר בלי להתכוון? לא נסעתי לשום מקום, לא נרשמתי לשום דבר ואני לא מבין מה אני עושה פה," נשמתי עמוק, "ובגלל זה נראה לי הגיוני שכל זה זאת סימולציה, ושום דבר כאן לא אמיתי." ואחרי היסוס קל הוספתי "אפילו לא את."

חיוך גדול התפשט לה על הפנים והיא הסבה את מבטה כדי להחניק צחוק גדול יותר. "זה חמוד… באמת. התרגלתי שיש לך יותר מודעות עצמית מזה." היא נאנחה והסתכלה עליי. "תראה, לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל… אם כבר, מבין שנינו… אני זו שאמיתית. אתה… אתה בעצם… איך נגיד את זה…"

"אני מה?"

"נגיד… סוג של רובוט." היא מלמלה.

"אני מה?!"

"רובוט, אתה יודע. בינה מלאכותית… עם גוף, גוף אנושי… פחות או יותר."

עכשיו העצבים כן היו בגללה. "טוב, תקשיבי. אני לא יודע מי את ומאיפה הגעת, מה את יודעת או לא יודעת, אבל אין סיכוי שאת מספרת לי שאני, עצמי, כמו שאני ככה מולך, רובוט. אין מצב."

"כן, אני מבינה שזה לא פשוט לקבל את זה, במיוחד אם אתה שומע את זה בפעם הראשונה. אבל זה בסדר, אני רגילה לשיחה הזאת," היא לא הרפתה. "בוא תראה מה אתה זוכר על עצמך, ואז תגלה למרבה המבוכה שזה לא כל כך הרבה."

זה לא נורמלי, כל הטלת הספק הזאת בכך שאני הוא אני. מה, ברור שאני יודע מי אני. ואני זוכר איפה הייתי לפני שנקלעתי לפה. אני סטודנט באוניברסיטת חיפה, והייתי בדרך הביתה מהספרייה, אחרי עבודה שהכנתי ב… ב… היא קטעה את חוט המחשבה שלי כשאמרה, "אתה רואה שאתה לא מצליח להיזכר?"

"אני זוכר טוב מאוד מי אני, את סתם מנסה לערער לי את תחושת המציאות."

"מה אתה זוכר, שאתה סטודנט בספרייה?" שתקתי. "אתה מבין שזה פרופיל כללי ולא מפורט של, נו, רובוט, שנועד לתת לך איזו אחיזה אנושית שתוכל להישען עליה כשאתה חושב על עצמך?"

לא היה לי כוח להתווכח אתה. נכון שהזיכרון שלי קצת מטושטש, וקשה לי להודות שאני לא זוכר איך הגעתי לפה. אבל אם כל מה שסביבי זאת סימולציה או איזה משחק מחשב שאני לא מרגיש שאני בדרך לנצח בו, כל תפיסת המציאות כאן היא מדומה, ואז גם הגברת שמולי שעטופה בקליפה של עץ וגם אני וגם כל מה שסביבנו הוא יציר של איזה מחולל, ובמציאות הזאת לא אני ולא היא באמת קיימים. כלומר, ייתכן שיש מישהי אמיתית בשר ודם שגם היא מחוברת לסימולציה הזאת שכרגע משודרת אל החושים שלה כמו שהיא כנראה משודרת לשלי, אבל ייתכן גם שהסימולציה מייצרת את הקיום שלה כחלק מהחוויה שהיא מייצרת עבורי. אבל מישהי בשר ודם שרואה אותי יכולה לחשוב באותה מידה שאני הוא יציר הסימולציה שהיא חווה, ואין לאף אחד מאתנו דרך לדעת איזו מהאפשרויות נכונה, ולכן הוויכוח מיותר. אלא שהיא מתעקשת שאנחנו לא נמצאים בסימולציה, מה שגורם לי לחשוד דווקא שהיא חלק מהסימולציה. בכל אופן יש סיכוי לא רע שהיא תוכל לעזור לי להיחלץ מפה. החלטתי לשנות נושא.

"אז מה אנחנו עושים כאן בעצם, מה התפקיד שלנו?"

"או, טוב שאתה שואל," היא עברה לטון נעים יותר וענייני. "כמו שאמרתי, זה גן בוטני שהוא חלק מענף המחקר הטכנולוגי שלנו בתחום מחשבת ישראל. את הפיתוחים המוצלחים שלנו אנחנו משווקים לגנים תנ"כיים ברחבי העולם."

כנראה שהמבע על הפרצוף שלי שיקף את חוסר האמון שעורר בי הצירוף של טכנולוגיה ומחשבת ישראל, למרות שזה התאים למה שהיה כתוב על המתקן שהתפוצץ סביבי בגלגול… בפעם הקודמת.

"תראה, אתה שם לב למה אני לובשת עכשיו? זאת דוגמה לפיתוח ברמה יחסית מתקדמת אצלנו. זאת גרסה בשלב יישומי למודל של עץ הדעת, שיודע להלביש בצורה היקפית את מי שמשתמש בו בצורה הנכונה."

התקרבתי קצת מבלי להיות פולשני מדי, ושמתי לב לסיבים העבים והצפופים שהרכיבו את השמלה המוזרה שהייתה מהודקת סביבה. היה לה ריח עדין של שרף עצים. "מעניין. ומה עם הפרי?"

"כן, פרי עץ הדעת באמת מעניין, אבל זה לא דבר שאנחנו מפתחים כאן. יש מעבדות מזון מחקריות שבהן מנסים לייצר פרי שיענה לדרישות של עץ כזה. עד כמה שאני יודעת הם מנסים לייצר פרי שיתפקד בערך כמו מכשיר פוליגרף, ויגיב עם סימפטומים של מי שאוכל אותו כדי להראות אם הוא דובר אמת או לא."

הנהנתי בעיניים פעורות.

"איזה עוד פיתוחים יש כאן?" שאלתי.

"בוא, אני אעשה לך סיבוב," היא צחקקה ופנתה להוביל את הסיור. עברנו ליד העץ שהיא התלפפה סביבו קודם. היא החוותה עליו ואמרה "אבל קודם באמת, בוא תתלבש כמו מקומי. הוא לא נושך," הוסיפה.

לא הייתי בטוח איך מקובל לעשות את זה, אז ליתר בטחון הקפתי את העץ עד שהוא חצץ ביני לבינה בזמן שהפשלתי מעליי את החולצה, ואז בתנועה זריזה נחלצתי גם מכל שאר המחלצות שמתחתיה. נשענתי בגב חשוף על הגזע, וההרגשה הייתה כמו לשכב על מסוע, רק כזה שמסתובב בַּמקום ומגלגל נייר אריזה. הרמתי ידיים, התמסרתי לתחושת הגלגול והסתובבתי בטבעיות נגד כיוון הסיבוב שהרגשתי מהגזע. התוצאה הייתה שהגזע כרך סביבי את החומר העצי הזה שהרגיש כמו גיליון נייר עבה ומעובד למחצה, גמיש ולא נקרע בקלות. ניסיתי להזיז את הידיים והרגליים בתוך הסרבל הטבעי שקיבלתי, והגעתי למסקנה שכותנה היא עדיין חומר גלם מוצלח יותר למטרה הזאת.

"סרבלים זאת המומחיות של העץ שלנו," היא הצטדקה, "וגם שמלות כמו זו שיש עליי, אם רק יודעים איך לבקש ממנו להפיק כזאת. אבל ניחשתי שאתה תעדיף את הסרבל."

משכתי בכתפיי.

"קדימה, בוא אני אראה לך קודם כול את המוצג הכי מרשים שלנו," והיא התקדמה אל מחוץ לגינת העצים היפים שבה שהינו. הלכתי בעקבותיה עד שהגענו לחלקת אדמה שבמרכזה עמד שיח. בסמוך לו ניצב שולחן לבן, שנראה כאילו נגרר לכאן מאיזו מעבדה, ועליו היו מפוזרים כמה כלי עבודה. היא נטלה ממנו מצית ארוך, תחבה אותו בתוך השיח והציתה להבה גדולה. אש התחילה לבעור בתוך השיח אבל כאילו מאחוריו או רק בתוך חלקו הפנימי, ומבחוץ הוא נראה עדיין ירוק ורענן.

"זה, תמיד כולם מתרשמים מזה במיוחד, מהתצוגה של הסנה שאינו מאוכל. לא שופטת, אש זה באמת דבר מרשים, אבל האמת היא שהטריק מאחורי הצמח הוא לא מאוד מסובך מבחינה ביולוגית. הכול עניין של ברירה מלאכותית והרבה הנדסה גנטית. והוא עדיין לא מושלם כמובן," היא הוסיפה. "אנחנו מנסים לגרום לסנה להישאר ירוק עד, וכרגע האש מאכלת את הפיגמנטים שלו אחרי בערה ממושכת מספיק."

עזבנו אותו לבעור כמיטב יכולתו, ועברנו למוצג הבא. בהמשך, באותה חלקת אדמה, עמד עוד שולחן דומה. לצדו עמד שער עשוי מתכת דקה שלא הוביל לשום מקום.

"כאן יש לנו צמח מטפס מסוג קיקיון," היא אמרה ושלפה מתוך צנצנת שעמדה על השולחן גרגיר, וביד שנייה נטלה מזלף מהשולחן. היא הניחה את הגרגיר על האדמה למרגלות אחת הרגליים של בסיס השער והזליפה עליו מים. תוך שניות בקע גבעול מסתלסל שהתלפף ונכרך סביב מסגרת השער, לרוחב הכותרת ואז מטה, עד שהגיע לבסיס הרגל בצד השני, ואז נעצר והתחיל להתעבות ולהצמיח עלים מכל עבר. תוך דקות היה שם שיח עבות בצורת שער. "אנחנו עוד עובדים על לגרום לו לחסל את עצמו באותה מהירות," היא הוסיפה בהתנצלות. "כרגע הוא לא כל כך משתף פעולה."

היא החוותה מסביב בידה. "עוד פיתוח שאנחנו עובדים עליו זה על עץ הזית מהמבול, אנחנו מנסים לגרום לו לתת מידע על גובה המים שהוא נמצא בתוכם – כרגע הכיוון הוא לקודד את זה בעזרת מספר העלים על הענפים. יש גם רעיונות אחרים, כמובן," מיהרה לסייג.

"יש לנו תצוגות שהן פחות מרשימות מבחינת הפטנט שלהן, אבל יש להן ערך לימודי־חינוכי. באזור ההוא למשל," היא רכנה והצביעה אל חלקה רחוקה שגבלה עם קיר העשבים, "נמצא גן משל יותם. שם אנחנו מוודאים שכל העצים שהופיעו במשל יכולים לחיות זה לצד זה, כולל האטד שמאיים לשרוף אותם."

נאלצתי להודות שהסיור הזה, ובכלל המפגש עם עוד בן אנוש, הפכו עבורי את המקום המוזר הזה להרבה יותר טבעי. התחלתי לחשוב שאם הכול כל כך מסודר ומובנה, אולי בכל זאת לא מדובר באיזה מחולל מציאות מדומה שמחובר לראש שלי. אולי בכל זאת אני לא שוכב עכשיו במקום שאני לא זוכר שהגעתי אליו ושחיברו אותי בו למשהו? אולי באמת שוגרתי למקום הזה באיזושהי דרך ואני עכשיו נתון לחסדיה של הבוטנאית החשודה הזאת? ואפילו הטענה הכי מופרכת, כאילו אני בעצמי לא אמיתי, גם בה התחלתי להרהר קצת יותר ברצינות, ולהודות שלמעשה יש בטענה הזאת איזה היגיון פנימי.

"בסדר," אמרתי לה, "איך מתחילים?"

"איך מתחילים…" היא פכרה את ידיה. "בוא אחריי, אני אראה לך איפה אנחנו צריכים הכי הרבה עזרה."

האופק לכיוון מזרח היה ערפילי וסמיך, ולשם היא התקדמה ואני אחריה. בדרך שאלתי אותה מה היא יודעת על המספרים שזוהרים בתוך המערה, אבל היא לא ידעה על מה אני מדבר. כנראה לא כל אחד פוגש כאלה כאן כשהוא מתעורר.

לבסוף היה אפשר להבחין מבין העננים שהתפזרו שהגענו למתחם מגודר, ובמרכזו השתרג גזע עבה מאוד, גס ומחוטט כמו זית אבל גבוה ומפותל, קירח לחלוטין מענפים או עלים. המרקם שלו היה מוזר ולא אחיד, היה בו משהו שצרם את העין, אבל לא הצלחתי להגדיר מה.

"התצוגה הזאת נקראת 'כי האדם עץ השדה,'" היא הכריזה ולא פירטה. "כמו שאתה רואה, במצב שהוא כרגע, העץ הזה צריך הרבה טיפול והרבה עזרה."

צמצמתי את עיניי, להסתכל על הדבר הזה היה כמו להביט בתאונה. "כמו מה זה אמור להיות?… מה ניסיתם לעשות?"

"אז כמו שאתה יודע, הבינה המלאכותית הגיעה כבר למצב שהיא יודעת לחקות בצורה מושלמת התנהגות של בן אנוש, אם זה מבחינת כושר ביטוי, חשיבה מופשטת, דמיון ויצירתיות. את זה הצלחנו לפתור." הנהנתי, מלמדים את זה בחלק ההיסטורי של מבוא לחישוביות בסמסטר א'. "אבל המחקר שלנו מתקדם לכיוון אחר לגמרי. דורות על דורות של חוקרים ניסו לפצח את הדבר האמיתי, ונראה שאנחנו קרובים מאי פעם, אם רק נצליח לגייס מספיק עזרה." הבחנתי בשלט שהיה קבוע לצד הגזע, שהיה כתוב עליו 'בכל דור ודור'.

"אתה רואה, אנחנו מנסים לייצר כאן אורגניזם ביולוגי שמבוסס על צורת הצמיחה וההתפתחות של עץ, אבל בנוי ופועל כמו מוח אמיתי."

תחושה עמוקה של גועל הציפה אותי כשנעצתי מבט ביציר המוזר שלפניי, מכריח את עצמי להבין מה אני רואה, בזמן שהיא ניגשה לשולחן המעבדה הסמוך.

"איך… מה…" לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת, אבל השאלה יצאה ממני בכל זאת, "כל הגזע הזה עשוי ממוח? איך הצלחתם לגדל דבר כזה?!"

שמעתי את התשובה שלה קרוב מדי לעורף שלי, בעוד ידה מונפת לעברי: "קציר."

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי שוכב בתוך המערה. כאב ראש עז פילח אותי מקודקוד ועד אזור העורף, משתק ומהדהד באוזניים, אבל נחלש בהדרגה. מעליי על תקרת המערה זהרה הספרה שתיים. תחושת הכאב פינתה את מקומה לזעם אצור שהלך ובעבע בקרביי, הרעיד את נשימתי, חשק את שיניי והעביר בי גל של חום ולאחריו צמרמורת מצמיתה. מה המקום המתועב הזה? איזו ישות שטנית זרקה אותי לכאן, ולמה? "ומה פתאום סופרים לאחור?" צרחתי לעבר השתיים שמעליי, כמעט מצפה לתשובה.

אני חייב לעשות משהו. המקום הנורא הזה לא יכול להמשיך ולהתקיים. אסור להם לעשות דברים כאלה, לא משנה מה הם מנסים להשיג או בשם מי או לטובת מה. אני לא הסכמתי שיתעללו בי ככה – ומי יודע כמה קורבנות כמוני נאספו כאן על העץ המקולל הזה! המחשבות האלה רק ליבו בי עוד ועוד זעם. האדרנלין חידד את חשיבתי ושלח אותי לעשות סדר בזכרונותיי: לפני שני גלגולים הלכתי לברר ולחקור, והמחקר התפוצץ לי בפרצוף, פשוטו כמשמעו. עם הקוד הנכון, בסדר הנכון, הצלחתי לפוצץ את מתקן המחקר שלהם. אולי זה אומר משהו. אולי זה רמז. אולי מישהו שלח אותי לכאן, וזה הרמז שהוא נתן לי כדי להבין שאני מחזיק את המפתח כדי לפוצץ את כל המקום הזה, ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד. אם ככה אני חייב למצוא את המפתח לחידה. בכל מחיר. להפוך כל אבן. והנה הכול סביבי מוקף אבנים. קמתי בכבדות, סרבל העץ הצמוד והמוזר תומך באיבריי בנוחות מפתיעה, והסתכלתי החוצה מפתח המערה. כל המקום הזה הוא אבנים. הרמתי אבן שהייתה לידי, ותיעלתי את הזעם שלי להשליך אותה רחוק, לכיוון הים. הופתעתי לראות אותה עפה ועפה ועפה, כאילו כוח הכבידה לקח עליה פסק זמן. היא נחתה לבסוף אי שם הרחק באופק. הים שהיה שטוח לחלוטין הוליד פתאום גל, שעלה במקום המשוער שהאבן שלי פגעה, עלה והתרומם כמו נד מים אדיר שהצטבר וגדל והתקדם לכיוון החוף. נחרדתי וברחתי אל פנים המערה כשראיתי את הגל עולה ומציף את החוף. משם הגל התקדם לעבר ערוץ הנחל, וראיתי רק מים דרך פתח המערה, שלא הוצפה בעצמה רק בגלל המיקום הגבוה שלה במעלה ההר. כעבור כמה דקות ראיתי שמפלס המים ירד. יצאתי בזהירות מהמערה ומצאתי את הנחל זורם ואת כל הסלעים בסביבה סחופים ממקומם.

הרגשתי זרמים בכל הגוף. המפתח ממש טמון בי באיזשהו מובן. במקום הזה, מה שלא יהיה ואיך שלא נוצר, ניחנתי בכוח אדיר. ניגשתי לאחד הסלעים הסחופים. תחבתי את ידיי מתחתיו וניסיתי להרים. הוא לא התנגד! זה היה כמו להרים כדור באולינג גדול ולא נוח במיוחד. הרמתי אותו לגובה הכתף, לנגד עיניי עלתה שוב דמותה של החוקרת השטנית ועץ המוחות שלה, ובעווית זעם השלכתי את הסלע גבוה, לעבר ג'ונגל השיחים שהפריד ביני לבין הדרך לגן המחקר המקולל. הסלע נחת בקול רעש אדיר שלאחריו נשמע קול ביקוע. דמיינתי לי שהוא יצר מכתש במקום הנפילה, אבל לא יכולתי לראות דבר מלבד ענן אבק שהתרומם משם, ויכולתי לשמוע באופק קול נפץ, שהלך והתחזק והתקדם בקול פצפוץ מחליא, מלווה בסימנים הולכים וגדלים של אדמה נבקעת, הולכים ומתקרבים.

הרגשתי את הלב הולם לי באוזניים. ניגשתי לסלע אחר והרמתי גם אותו עם אותה תחושה של כדור באולינג, והעפתי אותו לכיוון של החבר שלו. חזרתי על התהליך שוב ושוב ושוב, עד שאיבדתי ספירה האם השלכתי שמונה או עשרה או עשרים סלעי ענק, עד שהאדמה הייתה כולה סדוקה, וכל האופק התמלא אבק. אבל בתוך הריח המחניק התחלתי להבחין גם בריח של עשן. קולות הניפוץ והפצפוץ התגברו, העשן הלך והסמיך, והאדמה התחילה להזדעזע מתחת לרגליי. לפי העשן הבנתי שגרמתי לאש להשתולל שם, אולי כתוצאה מהסנה שלא אוכל או מיער השיחים? מי יודע. אבל רעש האדמה שסביבי רמז לי שיש כאן משהו יותר גדול: פעילות געשית ממש. אם יש כאן הר געש שמחכה להתפרץ, זה הזמן להעיר אותו מרבצו. ניגשתי לפתח המערה, רכנתי מולה וחפנתי בכל יד חלק מקיר הסלע של הכניסה, וניסיתי להרים. הרגשתי את שרירי הזרוע שלי נמתחים עד לשיא, מחשבים להתפקע, אבל גם הרגשתי תגובה מההר. חשוק שיניים הפעלתי את כל כוחי הבלתי נתפס, עד ששמעתי את קול ההתפרקות הנוראי, והקיר האדיר ניתק מההר ועף ישר למעלה.

ברחתי, התרחקתי כמה שאפשר לכיוון החוף לפני שכוח המשיכה ייזכר להחזיר את הקיר חזרה למטה. הייתי קרוב לחוף כשהפגיעה הבלתי נמנעת הגיעה בקול רעם. הסתכלתי באימה איך הר מתרסק ומפנה מקום לדבר השטני שמתחתיו. במזרקה אדירה פרץ קילוח עבה ואדום של לבה מלווה באפר, אבק ועשן חדש, שהדגיש את השמים האפורים ממילא בסילונים שחורים וארוכים. ומתחת לאופק המעשן, האדמה הסלעית והמבוקעת קיבלה צבע אדום כהה. האדום הזה זרם, האדום הזה סחף, האדום הזה התנחשל ושטף את הסלעים ומילא את הוואדי בנהר של לבה אדומה כדם. דם…

התקרבתי בזהירות כדי לבחון את טיב הנוזל האדום הזה. זאת לא לבה, זה באמת דם. ומה פתאום דם בוקע מהאדמה? כמו כל דבר במקום הארור הזה, יש כאן יד מכוונת של אותה מחלקה טכנולוגית למחשבת ישראל. וזה בוודאי עוד חלק מהמפתח. המפתח שלי. פניתי לכיוון הים והעפתי מבט למעלה. הירח הלבן והמלבני, הדלת בשמים, עדיין זרח שם, מטושטש בין ערפילי האבק, העשן וסוף העולם. חשבתי שוב על הרמזים שפיזרו לי עד כה. בשני הגלגולים הקודמים שלי, רגע לפני הסוף נתקלתי בקטע של משפט שנלקח מתוך ההגדה של פסח. בפעם הראשונה זה היה "צא ולמד", ובפעם השנייה "בכל דור ודור". והנה אני כאן, מוקף, במובן הכי מילולי, בדם… ואש… ותמרות עשן.

טיפסתי בריצה על הרכס המאולתר שנוצר מעל הנהר האדום, ובכל כוחי דהרתי בכיוון המערה או מה שנשאר ממנה. תוך דקות ספורות התקרבתי מספיק כדי לראות את מקום האירוע. גייזר אדיר ואדום פרץ בשטף בלתי פוסק אל עבר השמים. גם זאת דרך להגיע לשם. בעיניים פעורות נפרדתי מעצמי בפעם השלישית ובצרחת אימים זינקתי אל תוך הזרם הגועש.

פקחתי עיניים ומצאתי את עצמי שוכב תחת כיפת השמיים, זוהר באור אדום. הוא לא הגיע ממני, אלא מתחתיי. גבי החשוף היה דביק, ונדרש מאמץ קל כדי לקלף את עצמי ולקום. אז יכולתי לראות ששכבתי על הספרה אחת, הספרה שלי. היו טבועות עליה שאריות מהסימן שהיה מקועקע לי על הגב, והצלחתי לקרוא בכתב ראי את המילים "כנגד ארבעה." השמים היו שחורים, ומסביבי ועד האופק בכל כיוון היו רק אבנים, סלעים וסוג החומר שנוצר מדם קרוש שבוקע מבטן האדמה. בשלב הזה ידעתי שעד כמה שיכול להיות לבן אדם ייעוד או מטרה, השגתי את שלי, וממילא הבנתי על הדרך גם מי אני.

הרי כל המקום הזה היה יציר המחלקה הטכנולוגית של מחשבת ישראל, לטוב ולרע. ובשלב הנוכחי זה היה רע, רע מאוד. המחקר קיבל תפנית אכזרית, כמו וירוס שהתפשט במקום הזה והתחיל להרוס אותו מבפנים, והיה צריך לעצור אותו בכל מחיר. המעצור הזה הייתי אני. וכמו כל מנגנון במקום הזה, גם אותי ביססו על אלמנט מהמסורת, אנטי־וירוס בשם "כנגד ארבעה", היישר מההגדה של פסח. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם שיצא לחקור ולגלות שהמקום הזה מועד לפורענות ולפיצוץ, אחד תם שהובל להיות קורבן ועֵד למעשים הנוראיים שהתבצעו כאן, אחד רשע שהביא הרס וכליה על המקום ועל יושביו, ומשהוא הלך נשארתי רק אני, שסיים לשאול שאלות וקיבל את כל התשובות.

הסתכלתי על הספרה אחת שהאירה עליי באור אדום וחלש. הסתכלתי למעלה על הדלת שזהרה באור לבן מהשמים. כופפתי ברכיים, הצמחתי כנפיים, ועפתי למעלה כמו עש שנמשך לאור, לעבר היציאה. "את פתח לו" ביקשתי מהדלת, ויצאתי.