גשם זלעפות ניתך על החלון ואביגיל התכווצה מתחת לשמיכות. יערה, אימה, התיישבה על המיטה והניחה ידה על התל הרועד בדיוק כשרעם עקב אחרי ברק והתפוצץ בקול גדול.
״זה היה קרוב,״ יערה אמרה ספק לעצמה וספק לבתה.
״הוא יפגע בנו?״ שאל התל.
ברק נוסף הבהיק בחלון, מאיים. הלבן שלו הזכיר ליערה פנים והפעם גם היא נרעדה. רעם נוסף התנפץ והפעם גם נחמה, כלבת המשפחה, נכנסה מייבבת והתחבאה מתחת למיטה.
״אוי! נחמה מפחדת!״ אביגיל נזעקה, פרצה מתל השמיכות ונתחבה לצד הכלבה בחלל הצפוף והמאובק.
לפעמים הקו בין דמיון (דמיון או זיכרון?) למציאות נמתח עד דק ואיתו תשומת ליבה של יערה לבתה בת החמש. אביגיל, בחוש הילדי שלה, הבחינה בדממה המאיימת בין רעם למשנהו ומיהרה למלא את החלל במיליארד שאלות להחזיר את אימה כאילו מושכת בחוט של בלון.
״אמא, למה הגשם כל כך כועס?״
״כועס?״
״הוא מכה על החלון ברעש גדול וזה כאילו שהוא כועס.״
יערה הסתכלה על החלון ועל הסערה שבחוץ, מנסה להרגיע את הסערה שבפנים. גשם כועס. הפנים שבחלון ורעש חבטות. מה קורה איתה הערב הזה?! היא ניסתה להתנתק. היא שמעה אותם: צעקות. היא ראתה אותו: פנים של ירח עגול בחלון קטנטן לא מצליחות להאיר את החושך.
כל הרגשה רעה אפשר לפתור עם סיפור טוב! בואי נצא להרפתקה!
״אמא…?״
קולה של אביגיל חדר מבעד למחשבות והצליח לעצור את הזליגה. יערה אהבה אותה כל כך. היא הבטיחה מזמן שתהיה אמא טובה. לפעמים היא לא הייתה בטוחה שהיא מצליחה (או ראויה?). אביגיל הציצה מחוץ למחבוא ויערה סימנה לה באצבעה לבוא כממתיקת סוד. ניצוץ שובב נדלק בעיניה של הילדה והיא מיהרה אל אימה, הכלבה אחריה. יערה לחשה באוזנה:
״הגשם לא כועס בכלל, אבל הוא ממהר מאוד. את מבינה, הטיפות עושות תחרות אחת עם השנייה וזה מיליארדים על מיליארדים של טיפות במרוץ שמתחדש כל כמה דקות והברק אומר להם: ״היכון…״ והרעם צועק בקול גדול: ״צא!״
עיניה של אביגיל התרחבו בפליאה והיא רצה אל החלון, מניחה שתי ידיים קטנות על שמשה קרה ועוקבת אחרי הטיפות.
״אז הטיפות שנתקעו על החלון וזולגות לאט הולכות להפסיד! את חושבת שהן עצובות?״
״אני לא יודעת אם הן עצובות. לפעמים אנשים רואים בגשם דמעות. אולי זה הכול בעיני המתבונן.״
״את רואה דמעות, אמא? לפעמים את עצובה.״
יערה הרגישה את הקור חודר פתאום מן החוץ פנימה. הזליגה התחילה שוב. היא מעולם לא הייתה יכולה להיות ילדה ששואלת מיליארד שאלות. היא הייתה מוכרחה לסכור אותן.
(לילות של סערה היו הגרועים ביותר).
״את עושה את זה שוב,״ העירה אביגיל. ״את נעלמת.״
יערה התנערה מיד. היא הרימה את אביגיל על ברכיה וחיבקה אותה.
״סליחה מתוקה. אני באמת עצובה לפעמים.״
אביגיל התרפקה עליה. הילדה למדה מנחמה לדחוק את הפנים שלה לתוך כל קפל וקפל בגוף. להתחפר. יערה חשבה שזו התחושה הנעימה ביותר בעולם – ההתחפרות הזאת של בתה אל תוכה. משהו אצלה נרגע.
״נראה לי שכולם עצובים לפעמים. לא?״
״אני הייתי עצובה כשאושריה לא צירפה אותי לשחק מחבואים בחצר.״
״זה לא נחמד.״
אביגיל נחלצה מהחיבוק וחזרה למיטה, הפעם נחמה הצטרפה אליה והיא צווחה בשמחה. ברק נוסף האיר את החדר ושתיהן ספרו בקול את השניות עד הרעם.
״הוא מתרחק,״ יערה אמרה.
אביגיל פיהקה ויערה התבוננה בגופה של הילדה שנרפה ונרגע. השלווה שלה, הביטחון – לא היה דבר נפלא יותר.
״אפשר את הסיפור על הפֵיָה שלך?״
יערה חייכה והידקה את השמיכות מסביב לבתה. הכלבה התכדררה לרגליה. אביגיל אהבה את הסיפור על פֵיָּתִי, הפֵיָה שעזרה ליערה להירדם כשהיא הייתה קטנה. יערה התגעגעה אליה.
אולי ככה סיפור נולד, מגעגוע.
אבל איך זה אפשרי להתגעגע למשהו שמעולם לא קרה?
״כשהייתי קטנה פחדתי מהירח,״ התחילה את הסיפור המוכר שעובד וסופר כל כך הרבה פעמים, מתרחק מהמציאות ומהחלום עד שלא היה מסוכן יותר. ״החלון הקטן בשירותים מול החדר שלי היה נראה כמו כלא פצפצון לפניו העגולים. פחדתי ממנו, פחדתי לקום ולסגור את הדלת. התחבאתי כמוך מתחת לשמיכות וניסיתי להירגע. ככה הכרתי את פֵיָּתִי. ככה קראתי לה: פֵיָּתִי- הפֵיָה שלי.״
״אני אוהבת את השם שלה.״
״היא גם אהבה. היא הייתה הפֵיָה הכי יפה שיש. היא הייתה בגובה שלי, כשהייתי ילדה. היה לה גוף גמיש כמו גבעול של פרח ושיער שופע גלים של זהב. העור שלה היה חיוור והעיניים ירוקות כמו הדשא שעליו פגשתי אותה. זה תמיד היה בדיוק באותו המקום: שדה ירוק עם פרחים צבעוניים.״
״למה?״
״אני חושבת שזה מה שהרגיע אותי בחושך, בסערה. לדמיין שדה פרחוני, שמיים כחולים ושמש זורחת.״
״ואז יצאתן ביחד להרפתקאות!״
״כן. פֵיָּתִי אמרה שהתרופה לכל הרגשה רעה היא סיפור טוב ולכן כל פעם כשפחדתי נורא, יצאנו יחד להרפתקה. בניגוד לשאר הפיות, פֵיָּתִי לא הייתה יכולה לעוף. הכנפיים השקופות שלה היו פגומות אבל זה לא הפריע לה בכלל. היא לימדה אותי לרוץ כמו הרוח.״
״ובגלל זה הלכת לישון עם משקפי צלילה!״
״נכון,״ חייכה יערה. ״רצתי כל כך מהר שלא רציתי שיכנסו לי דברים לעיניים.״
אביגיל צחקה.
״היא לימדה אותך לדבר עם חיות וצמחים?״
״לא. זה לא היה משהו שאפשר ללמוד. זה הכוח המיוחד של הפיות בעולם שלה. הן יכלו להקשיב לכל דבר ולשמוע הכול. אני חושבת שככה היא שמעה אותי מרחוק ממש, כששכבתי במיטה שלי כמו שפן קטן ופחדן.״
יערה נגסה את לחיה מבפנים. יש דברים שאי אפשר לספר לילדה. לא היה נראה שאביגיל שמה לב כי ביקשה:
״תספרי לי איך הצלתן את הנסיך!״
״הנסיך היה חבר טוב של פֵיָּתִי ופגשתי אותו כמה פעמים. הוא היה יפה כמוה. יום אחד כשפגשתי את פֵיָּתִי בשדה הפרחוני, אחד הפרפרים לחש באוזנה שהנסיך נתפס על ידי זוג ענקים. חשבתי שהיא תעזוב אותי בשדה ותלך, אבל היא הסתכלה עלי במבט בוחן.
״את אמיצה?״ היא שאלה אותי.
אמרתי לה שלא.
״לפעמים אין ברירה וצריך להיות בכל זאת,״ היא פסקה.
היא התחמשה בקשת ואשפת חיצים, מקל ארוך ומחודד וגרזן קטן שהניחה בחגורה שלה. פחדתי שיקרה לה משהו. פחדתי עלי. כי אם יקרה לה משהו, לא יהיה לי אותה יותר.״
״אבל היית אמיצה,״ אביגיל פיהקה.
״הייתי אנוכית. רצנו יחד לטירה של הענקים.״
״טירה כמו בג׳ק והאפון?״
״חצי ג׳ק והאפון וחצי קינג קונג. הטירה לא הייתה בשמים והענקים היו שעירים כמו קוף ועם מצח רחב כמו הכותל המערבי.״
אביגיל צחקה.
״פעם קודמת אמרת שהשיניים שלהם היו כמו הכותל המערבי! שהיו להם מלא שיחים ירוקים בין השיניים ופתקים של הקורבנות שלהם שביקשו שיזכרו אותם.״
״אוי ואבוי! אני אמרתי לך את זה?״ יערה נבהלה לרגע מהתיאור האלים שיצא מפיה העדין של הקטנה.
״יש לי זיכרון של פיל! אבא אמר!״
יערה קיללה את עצמה על הדברים שיוצאים לה מהפה לפעמים. כשהכול היה אפל ונורא לא תמיד הצליח להבדיל בין חושך לחושך.
״פֵיָּתִי לימדה אותך לירות בחץ ובקשת?״ אביגיל שאלה.
״לא בסיפור הזה.״
״והגרזן זה בגלל היער העבה?״
״יער עבות. כן.״
גרזן. משהו התכווץ בליבה של יערה. אזהרה חרישית העבירה בה צמרמורת. כל הסיפורים האלו היו כמו ללכת על חבל דק מאוד. דברים שהיא רוצה לשכוח. דברים שהיא רוצה לזכור. היא המשיכה לספר על מבצע החילוץ ללא שאלות נוספות. אביגיל נרדמה.
יערה נשארה לשבת על מיטתה עוד רגע ארוך. היא ראתה בעיני רוחה את דמותה של פֵיָּתִי: עור בהיר וחיוור, לחיים סמוקות, שיער שהוא גלי זהב ועיני הטבע עצמו. השאלה שלא רצתה לשאול צפה לנגד עיניה, הפעם ברורה ומלאת געגועים:
האם היא חיה?
בלי לשים לב בכלל לפעולות שלה, יערה וידאה שהחלון נעול בחדר של אביגיל ויצאה, משאירה את דלת החדר פתוחה מעט. מיכאל ישב עדיין במשרד בפגישת עבודה והיא עברה על פני כל החלונות הרטובים והדומעים בבית, נועלת אחד אחרי השני. גם את דלת הכניסה ואת הדלת האחורית של חדר הכביסה נעלה. לאחר מכן התיישבה בסלון עד שמיכאל הצטרף אליה עם שתי כוסות יין. לא היו עוד ברקים ורעמים, אבל מטח הגשם לא פסק. יערה מצאה את עצמה מקשיבה לו יותר מאשר לבעלה או למקלט הטלוויזיה. הוא ניסה להזהיר אותה אבל היא לא הקשיבה.
חמש שעות לאחר מכן, כשהעולם כולו ישן והגשם פסק, היא רצה אל החדר של אביגיל לקול הנביחות הרמות של נחמה.
החדר היה ריק.
***
כשפֵיָּתִי חייכה, כל כולה היה חיוך אחד גדול. היא הייתה ההפך מהירח החיוור והכעסן. יערה אהבה את היופי האלוהי של חברתה והייתה גאה שיש לה חברה כל כך מושלמת. היא עצמה הייתה קטנה ועכברית אבל לפחות בעולם הזה כל הסימנים הכחולים נעלמו מהידיים.
״את באה?״ פֵיָּתִי שאלה.
פֵיָּתִי לא יכלה לעוף, אבל כשהן רצו בתוך השדה הריחני והפריעו לפרפרים ממקום מנוחתם, הן היו רוח. הריצה בעולם הזה הייתה מהירה וצרבה את עיניה של יערה כל כך עד שכשהלכה לישון, הרכיבה משקפי צלילה. הן עברו איתה לעולם החלום ונתלו סביב צווארה. פֵיָּתִי חשבה שיערה גאון והללה אותה כל כך עד שהלב שלה התמלא והתמלא בתחושה מתוקה שרק שנים מאוחר יותר תלמד שקוראים לה אהבה.
״את אמיצה?״ פֵיָּתִי שאלה אותה.
״לא…״ יערה ענתה וחשבה על עצמה באותו הרגע מכווצת מתחת לשמיכות, מתחבאת מפני הירח של החוץ והברקים והרעמים של הבית.
״את סומכת עלי?״
יערה גירדה ברגל ימין את רגל שמאל ונגסה את הלחי מבפנים.
״כן.״
״אז בואי!״
פֵיָּתִי לא חיכתה ותפסה את ידה והן רצו כמו הרוח, חותכות את השדה וחוצות את היער. בנהר עלו על רפסודה שהכינו לפני חודש ואחזו בחבל שיערה הביאה מהבית ומתחה בין עצים בשתי הגדות. פֵיָּתִי קראה לה גאון והיא התגאתה כל כך עד שלא סיפרה לפֵיָּתִי שגנבה חלק מרעיון מהאקלברי פין. החבל היה התוספת שלה. את שאר הדרך הן גמעו על גביהן של יעלים חזקות שהתמחו בטיפוס הרים ולא כעסו על יערה שאחזה בקרניים שלהן בידיים קרות מזיעה.
״אולי אחרי שנחלץ אותו נלך לחגוג בארמון. הקינוחים שם הם הדבר הכי טעים בכל העולמות!״ פֵיָּתִי הושיטה לה שקיק עם אוכמניות כשישבו לנוח ולהשקיף על הטירה שמולן.
בדרך כלל יערה הייתה שואלת את פֵיָּתִי על סוג הקינוחים ובאילו טעמים הקרמים השונים ואילו פירות מגישים ואם יש פחזניות ממולאות בקרם תותים אבל הפעם רק בהתה בטירה והקשיבה לבטן שלה שכאבה מפחד. היא רצתה להיות אמיצה כמו חברתה. פֵיָּתִי הייתה חמושה בקשת וחיצים, מוט מחודד וגרזן. יערה אפילו לא ידעה לחתוך סלט.
פֵיָּתִי הוציאה שני כדורים קוצניים והציגה אותם לפני יערה.
״צריך לקצוץ כל כדור לכוס שתיה של ענק וזה אמור להרדים אותם. אותנו זה עלול להרוג, אבל אותם זה רק ירדים.״
יערה בלעה את רוקה.
״ברגע שהם ישנו נוכל לחלץ אותו.״
היו ליערה מיליארד שאלות: איפה הענקים מחזיקים את הנסיך? למה הם תפסו אותו בכלל? מה הם יעשו לו? מה הם יעשו להן אם יתפסו אותן? אם הורגים אותה בחלום האם תמות במציאות? אבל היא למדה להשתיק אותן. לקבור אותן עמוק בפנים. אפילו בחלום.
פֵיָּתִי הובילה אותן בצעדי חתול אל תוך הטירה ובמעלה מדרגות האבן הלולייניות ששימשו למבקרים בעלי גודל רגיל. אם יערה דאגה שייקח להן נצח למצוא את הענקים והנסיך בתוך הטירה העצומה, קולות הצעקות שלהם הובילו את השתיים מיד לחדר הנכון.
הם לא נראו כמו קינג קונג או כותל מערבי או כמו ענקים מהסרטים. יערה קפאה במקום, משותקת. היא חשבה שזיהתה את הקולות אבל התרגלה שהכול מתבלבל לה כל הזמן, שהיא לא מצליחה להבדיל בין פנים לחוץ, בין דמיון וחלום למציאות. היא חשבה שתקיא.
״הוא בבקבוק הירוק על המדף! את רואה?״
יערה שמעה את הקול של פֵיָּתִי עמום כאילו היא עצמה הייתה בתוך בקבוק. כמעט בכוח הזיזה את מבטה אל המדף.
״אני לא מבינה למה אתה תמיד צריך לשקר לי!״ הענקית שלבשה את הפנים של אמא שלה צרחה על הענק שנראה בדיוק כמו אבא שלה.
״רימית אותי,״ יערה לחשה.
פֵיָּתִי לא שמעה אותה, כל תשומת ליבה הייתה ממוקדת בנסיך.
״רימית אותי,״ הדמעות זלגו מעיניה של יערה ועכשיו גם הראיה הפכה עמומה.
פֵיָּתִי ראתה אותה עכשיו. היא ניגבה את דמעותיה של יערה בכף היד ולא מחתה את הרטיבות המלוחה על בגדיה.
״את אמיצה.״
״את רמאית.״
״תעזרי לי?״
״אל תצעקי עלי!״ צרח ענק-אבא וסטר לענקית-אמא על פניה בעוצמה שגרמה לה להיחבט בקיר. היא הרימה עציץ מוכר והשליכה עליו אבל הוא התחמק והעציץ נשבר לרסיסים.
״אני לא אוהבת את החלום הזה!״ צעקה יערה.
שני הענקים הסתובבו לכיוונן ופֵיָּתִי נעמדה לפני יערה בתנוחת הגנה, שולפת חץ מאשפת החיצים ומכוונת אליהם.
״לא…״ אמרה יערה בקול חלש.
״קחי!״ פֵיָּתִי פקדה עליה והושיטה לה את הגרזן. היא היססה לרגע ולקחה אותו.
ענק-אבא הושיט את כף ידו הגדולה אליהן ופֵיָּתִי ירתה בו ומיד לקחה עוד חץ. החץ הראשון נתקע לו מעל הגבה השמאלית ודם ניגר על עינו. יערה התבוננה באימה כה גדולה בפציעה והרגישה את איך הדם שלה קופא בעורקיה.
״החץ הבא יהיה ישר לעין!״ איימה פֵיָּתִי באומץ מעורר קנאה.
יערה לא רצתה שהיא תפגע בו. פֵיָּתִי לא הבינה. כל כאב רק יכעיס יותר. כל פגיעה רק תוביל לפגיעה חמורה יותר. פֵיָּתִי לא תבין אותה אף פעם. ככה אי אפשר לעצור אותו.
אי אפשר לעצור אותם.
יערה לא האמינה שזה מה שהיא עושה. היא הרימה את הגרזן בידיים רועדות והכתה בחלקו הקהה בראשה של הפֵיָה. פֵיָּתִי התמוטטה וצווחה עמומה נשמעה מקול הבקבוק. אפילו מבעד לזכוכית הירוקה יערה ראתה את הנסיך מחוויר.
כף ידו הענקית של ענק-אבא תפסה את הפֵיָה וסגרה עליה.
יערה פסעה לאחור והסתכלה על העין שטופת הדם שהתבוננה בה בידיעה מפחידה ומוכרת שאומרת: ״חכי, חכי.״ אבל יערה לא חיכתה. היא רצה משם כל עוד נפשה בה. רצה ורצה ורצה כמו הרוח, כמו החיים שנמוגים בנשימה אחרונה וארוכה.
בשדה הפרחים נפלה על ברכיה וגעתה בבכי.
שנים אחר כך היא תשנה את הסוף של הסיפור. שנים אחר כך היא תספר איך היא ופֵיָּתִי הצילו את הנסיך ויצאו לחגוג יחד בארוחה עשירה בפירות נדירים ועוגות עשירות קרם בארמון.
כשהתעוררה במיטתה, הירח כבר לא היה שם. בידה הקפוצה היו שני כדורים קוצניים והיא ידעה מה לעשות איתם.
פֵיָּתִי לא הבינה שאי אפשר לעצור אותם בחלום, רק במציאות.
היא איבדה אותה.
הפעם היא חייבת להיות אמיצה.
***
המשטרה הייתה בכל מקום. הבית היה כה סואן באנשים במדים וכאלו שבלי עד שיערה הרגישה כיצד האוויר נעלם ממנו. היא יצאה לנשום בחצר. אסור היה עדיין לגעת ולפתוח את החלונות הרטובים.
עבר והווה, חלום ומציאות – הכול התערבב והיא הייתה פתאום הילדה הקטנה שהתקשרה לדווח על הוריה המתים. היא הייתה קטנה ומפוחדת כל כך שהשוטרים אפילו לא חשדו בה וקבעו כי שתיית רעל הדטורה הייתה התאבדות משותפת ובהסכמה.
״תהיי אמיצה,״ אמר השוטר ההוא.
״תהיי אמיצה,״ אמרה השוטרת שחקרה אותה לפני רגע.
הם הגיעו מהר ושאלו מיליארד שאלות וצילמו מיליארד תמונות ועטפו את החצר והבית בסרט כאילו היה מתנה. מיכאל היה שבור לחלוטין. הוא לא ידע דבר. הוא לא ראה אותה כמו אביגיל.
הו אביגיל!
יבבה נפלטה מגרונה של יערה והיא הרגישה כל כך מטומטמת.
משוגעת ממש.
בחוץ ריח הגשם נותר מהלילה והשמש שלחה קרניים מחממות שרמזו לה על שמש אחרת, נצחית.
היא חיה.
פֵיָּתִי חיה והיא נוקמת בה.
היא לא ענתה לשוטרים על שום שאלה כי היא ידעה את התשובה. היא ידעה את הדרך היחידה שבה אביגיל הייתה יכולה להיעלם כשכל הבית נעול על בריח.
היא ידעה מה הדרך היחידה להחזיר את הבת שלה.
יערה נכנסה חזרה אל הבית, כל צעד כבד מקודמו. מיכאל ניגש אליה והיא משכה אותו לחדר השינה וביקשה מהשוטרים שם לצאת.
״הם חושבים שאנחנו עשינו את זה,״ הוא לחש לה.
״כי אף אחד אחר לא היה יכול,״ לחשה לו חזרה.
״אני מוכן לשבת בכלא כל חיי אם היא תחזור, אם היא בסדר!״ דמעות זלגו מעיניו והיא מחתה אותן בכף ידה, בלי לנגב את הרטיבות המלוחה על הבגדים.
״יש דברים שלא סיפרתי לך, יש דברים שאתה לא יודע.״
״יערה?״
״החברה הדמיונית שלי – זו שסיפרתי לאביגיל -״
״פֵיָּתִי? מה? יערה – את -״
״תקשיב רגע, אין שום היגיון. אל תחפש היגיון. אבל אם אתה מוכן לעשות הכול כדי להחזיר אותה, תאמין בי. אל תיתן להם להיכנס לחדר.״
מיכאל הסתכל עליה בדיוק כמו שהיא חששה.
״את לא רצינית.״
״אני רצינית מוות.״
״איך את יכולה לישון עכשיו? עם כולם? מה?״
יערה לא חיכתה לו שיבין. היא פתחה את המגירה והוציאה תרופת שינה במרשם. לרוב השתמשה במלטונין אבל היא הייתה מוכרחה להצליח.
״יערה!״
היא בלעה את הכדור וניגשה למיכאל. הוא היה שלה ויום אחד, אם היא תשרוד את המסע הזה, היא תספר לו הכול. היא אחזה בזרועותיו וראתה את הפחד בעיניו. היא הכירה את הפחד טוב מאוד, טוב מדי. היא הצמידה את מצחה למצחו.
״אתה אמיץ?״ יערה שאלה אותו בלחש.
״לא.״
״אתה סומך עלי?״
לקח לו כמה שניות לענות, בעיקר כי הוא דאג לה.
״כן.״
״תגיד להם משהו על התמוטטות עצבים. אני אוהבת אותך.״
היא עלתה למיטה, מנסה להתחמק ממבטו השואל. רגע לפני שנרדמה תהתה לעצמה האם היערה שמיכאל מכיר היא רק סיפור או דמיון. האם כל המציאות הזאת היא החלום והיא תתעורר ילדה מפוחדת בשדה פרחוני למציאות בה הקריבה את החברה הכי טובה שלה לשני ענקים?
גרוע מזה: אולי אחרי שנים של כדורי שינה והתחמקות מודעת מהמקום ההוא, היא איבדה את היכולת לעבור לשם? איבדה את היכולת להחזיר את אביגיל?
היא רצתה להקיא.
אביגיל. מוחה זעק. תתרכזי.
היא לא רצתה להירדם לפני שתבין את הדרך, שלא תחלום חלום אחר, שלא תלך לאיבוד.
האם הגיעה לשדה ההוא לבד או שפֵיָּתִי באה לקחת אותה?
היא מעולם לא עברה מהבית הזה, מהגיל הזה, ממי שהיא הייתה עכשיו.
לא הייתה לה ברירה.
היא הייתה צריכה לחזור הביתה קודם.
לשם.
***
קודם שמעה את הצעקות ואז ראתה את הירח ממוסגר רחוק מבעד לחלון השירותים. קולות הוריה המתווכחים העלה בה דמעות של געגוע, פחד וחרטה. ידיה היו קטנות שוב וזרועותיה מנוקדות סימני אצבעות כחולים-סגולים. היא התאפקה לא ללחוץ עליהם כדי להרגיש את הכאב, להאמין שהיא באמת פה. הסדין והשמיכה היו יבשים והיא לא הרטיבה אותן עדיין.
היא שכחה שהייתה מרטיבה כל לילה.
היא שכחה כל כך הרבה דברים.
למשל, הירח. היא לא פחדה ממנו. הוא לא נראה זועף, רק עצוב. העצבות שלו חפרה לה בור בבטן והיא רצתה לבכות. הקולות שלהם ניסו לגבור אחד על השנייה.
היא רצתה ללכת אליהם.
היא רצתה לבקש סליחה.
זכוכית התנפצה בקול גדול והיא התכווצה מתחת לשמיכות.
אולי היא חלמה את הרצח.
אולי כל זה לא קרה?
אולי היא ילדה רגילה בבית רועש ומחר בבוקר היא תקום ואמא תחבק אותה ותחמם לה שוקו. לפעמים הם לא היו נוראים. לפעמים היה ליטוף על הראש או חיבוק. לפעמים אבא הביא לה מהעבודה עטים וטושים צבעוניים והסתכל עליה כאילו היא אוצר. לפעמים.
יערה בכתה אל הכרית.
האם זה אפשרי? לחזור אחורה? לתקן ולהתחיל מהתחלה?
גם הירח בכה. הדמעות שלו צרבו את פניו כמו חומצה והוא איכל את עצמו. יערה התבוננה בו בעיניים רטובות ופעורות. פניו נחרצו שבילים שבילים וחלקים ממנו התפרקו ונפלו אחד אחרי השני עד שלא נותר במסגרת החלון דבר מלבד עיניו.
זה חלום, אמרה יערה הקטנה לעצמה. אביגיל מחכה לי.
היא עצמה את העיניים, נותנת לקולות הצעקות לדעוך מאחור ומתגעגעת בכל ליבה לשדה ירוק זרוע פרחים צבעוניים ושמים כחולים. קודם היא הריחה את מתיקות הפרחים ואז פקחה את עיניה וראתה את המקום בו לא ביקרה עשרים שנה. הלב שלה התרחב כאילו רצה לחבק את המקום שהציל אותה לא פעם ולא פעמיים. סביב צווארה היו כרוכים משקפי הצלילה של ילדותה. אך פֵיָּתִי לא חיכתה לה והיא עמדה לבד, מנסה לחשוב לאן ללכת ואיפה למצוא אותן.
היא הייתה משוכנעת שתמצא אותן יחד.
היא פסעה לאט לכיוון היער, לא היו פרפרים, דבורים או ציפורים. היא רצתה שפרפר ילחש באוזנה רמז על מיקומה של בתה, אבל הם תמיד דיברו רק עם פֵיָּתִי. בפתח היער, בתחילת השביל, עמדה הקשת של הפֵיָה ולצידה אשפת חיצים. יערה הבינה. היא הרימה את הנשק וכרכה אותו סביב חזה.
פֵיָּתִי מחכה לה.
היא כיסתה את עיניה במשקפי הצלילה ורצה במהירות האור עד לנהר.
הרפסודה עדיין הייתה שם.
גאון, היא קראה לה. היא אהבה אותה.
לא עוד.
על הרפסודה נח הגרזן. יערה הייתה מזהה אותו גם בעיניים עצומות. היא הרימה אותו ותחבה אותו למכנסיה. הנהר היה שקט וחסר חיים. יערה משכה בחבל, זוכרת כל שפשוף בכף היד. איך היא הייתה יכולה להאמין שהמקום הזה הוא חלום?
ואם הוא לא חלום?
היא הכתה את חברה שלה בעוצמה איומה.
היא נטשה אותה בידי הענקים.
היא נטשה אותה ואת הנסיך וברחה.
יערה קפצה מהרפסודה וניערה מעצמה את החרטות והפחדים. היא הייתה ילדה קטנה. עכשיו יש את אביגיל. היא אימצה את הנחישות בידיים קפוצות למרות חמיצות איומה שעלתה בגרונה.
היא לא מצאה יעלים לרכב עליהן. פֵיָּתִי הייתה זו שדיברה עם החיות וקיבלה את עזרתן. יערה שוב הרכיבה את משקפי הצלילה והחלה לרוץ את הדרך אל הטירה ההיא. רגליה זכרו את הדרך ומוחה התרגז על הדבר. איך זה אפשרי אם זה לא חלום? איך זה יתכן? כשהגיעה לטירה מחשבה איומה אחרת עלתה בה. אם הוריה חיים בחלום המעבר, האם גם הגרסה הענקית שלהם חיה? האם אביגיל בידם? האם פֵיָּתִי הקריבה את הבת שלה?
היא אולי בגדה בה ראשונה, אבל זה מעשה נתעב הרבה יותר.
יערה עלתה במדרגות הלולייניות וחשבה לעצמה שבמשך שנים, עם כל התרופות שלקחה כדי להימנע מחלומות, היא תמיד הייתה כאן. רצה מעלה ומטה מבלי להגיע לשום מקום. תקועה.
יערה נחרדה מהמחשבה שאולי זו מלכודת והיא תישאר פה לנצח.
אבל היא הגיעה בדיוק לאותו החדר.
אביגיל הייתה בתוך בקבוק זכוכית ירוק.
הבת שלה לא זיהתה אותה. יערה נופפה לה וזכתה בתשומת ליבה אבל אביגיל נראתה מבולבלת. לאחר רגע יערה נזכרה שהיא בגוף הילדי שלה וללא תמונות ילדות אין סיבה שאביגיל תזהה אותה. היא חיפשה במבטה את הענקים, את פֵיָּתִי או הנסיך, אבל לא היה אף אחד בחדר. קולות סירנה אדומות צעקו במוחה: מלכודת!
״היא חזרה,״ אמר קול עמוק שגם הבהיל וגם ריגש אותה.
ענקית עם פניה של אימה נכנסה לחדר והושיטה לה יד. יערה טיפסה על היד שהובילה אותה אל בין העיניים המוכרות.
״פֵיָּתִי אמרה שזו הנכדה שלי. אז שמרתי אותה בבקבוק.״
״אבל לא שמים ילדים בבקבוק,״ יערה אמרה ורצתה חיבוק פתאום.
״היא באמת חזרה!״ קרא ענק-אבא ולמרות שאוטומטית היא התכווצה, יערה שמחה לראות אותו בחיים.
האם הם יודעים מה היא עשתה להם? האם יסלחו לה?
״אמרתי לכם.״
פֵיָּתִי הופיעה, גופה ארוך וגבעולי כתמיד. היא נשענה על כוס שתיה עצומה. שיערה הזהוב היה כרוך בצמה רחבה וארוכה ועיניה הירוקות נצצו. יערה אזרה את כל האומץ שלא היה בה כדי להחזיר מבט.
הענקית הניחה את יערה לידה.
״מה את רוצה?״ שאלה את הפֵיָה.
הפֵיָה הסתכלה לעבר הבקבוק. יערה גם הסתכלה על אביגיל שהתיישבה בישיבה מזרחית והניחה את ידה הקטנה על הזכוכית הירוקה.
״רציתי להציל את הנסיך,״ פֵיָּתִי אמרה. ״אבל הוא נחנק למוות בזמן שהייתי חסרת הכרה.״
יערה לא רצתה להסתכל עליה.
״הוא עדיין נשאר יפה, כמו פרח, לפחות שבועיים,״ הצטדקה ענקית-אמא.
״אני אמרתי לה שלא תסגור את המכסה אבל היא לא הקשיבה לי!״ רטן ענק-אבא ורקע ברגלו.
יערה לא נתנה לזוועה לגעת לה בלב. לא היה מקום לאשמה עכשיו.
״מה את רוצה?״ חזרה ושאלה.
״שום דבר שאת יכולה לתת לי.״
״השארת לי נשק.״
״את לא יודעת להשתמש בו. את פחדנית.״
״הייתי ילדה קטנה. לילדות קטנות מותר לפחד.״
״לא בעולם הזה.״
״אז אולי אני לא רוצה להיות בעולם הזה.״
״את מוזמנת לעזוב.״
״לא בלי הבת שלי.״
אביגיל קמה עכשיו ממקומה ודפקה על הבקבוק. קולה נשמע עמום.
״אמא? אמא!״
״אני אשאל פעם שלישית, פֵיָּתִי. מה את רוצה? מה אני יכולה לעשות כדי שאוכל להחזיר אותה הביתה?״
פייתי לא ענתה ורק התיישבה על השולחן.
יערה פנתה לענקים.
״לא שומרים ילדים בבקבוק. הם צריכים לחיות, לנשום. יש לה אבא. יש לה אותי. תחזירו אותה.״
ענקית-אמא לא היססה והוציאה את אביגיל מהבקבוק אל השולחן והילדה מיד רצה אל יערה.
״היא לא נחמדה,״ פסקה. ״פֵיָּתִי לא נחמדה. זה לא כמו שסיפרת עליה. היא אמרה עליך דברים רעים.״
״בואי, נלך הביתה.״
״את לא יכולה ללכת הביתה. אתן לא יכולות ללכת ביחד. היא לא יכולה לעבור אצלך בבית הישן ואת לא יכולה לחזור בגוף הזה למציאות של הבת שלך.״
יערה הסתובבה אל הפֵיָה.
״היא יכולה לחזור לבד? תתני לה לחזור?״
״לא.״
יערה הוציאה חץ וכיוונה ישירות אל הפֵיָה. חברתה לשעבר נעמדה מולה ללא פחד. היא מעולם לא פחדה מדבר. יערה חיכתה לשמוע את העונש, את הנקמה.
״אני אחזור איתה,״ אמרה הפֵיָה. ״אני אחזור איתה ואחיה את החיים שלך ואת תישארי כאן.״
״את צוחקת עלי.״
״לא.״
״מיכאל לא מכיר אותך, את לא מכירה את העולם הזה.״
פֵיָּתִי חייכה חיוך מתוק ושיחקה בצמה הזהובה.
״לא יהיה לו קשה לאהוב אותי.״
״ואביגיל? היא פה. היא שומעת הכול.״
״ילדים. כל זיכרון מתרחק הופך לסיפור ואז בסוף אפילו לא בטוחים שהוא התרחש. את מומחית בזה, לא?״
יערה ניסתה להתעלם מהעקיצה.
״היא תשכח אותך,״ פֵיָּתִי המשיכה. ״את תישארי רק חלום.״
אביגיל הידקה את אחיזתה ביערה.
יערה התקרבה אל הפֵיָה.
״אני אלווה אתכם לשדה.״
הפרידה מהענקים לא הייתה קשה. הם היו גרסה מעוותת של הוריה והיא לא הרגישה אליהם דבר מלבד זיכרון חלול של אשמה. יערה הרימה את אביגיל על גבה, הרכיבה את משקפי הצלילה והנחתה אותה לעצום עיניים כדי שלא יצרבו מהמהירות. אביגיל חיבקה את צווארה בחוזקה ויערה לא יכלה שלא לחשוב על כל השאלות שאביגיל לא שואלת, מיליארדי השאלות שהייתה שואלת בכל יום רגיל וקל וחומר בעולם כה שונה ומשונה. השתיקה שלה הכבידה יותר ממשקל גופה, שאמנם היה קל, אך לא לגוף הצעיר שיערה הגיעה לכאן איתו.
אצה להן הדרך, אולי כי מחשבותיה של יערה מילאו כל חלל ורגע: הכי חשוב היה שאביגיל תחזור הביתה. פֵיָּתִי הייתה חברה טובה פעם, ידעה להגן על יערה ולשמח אותה. יש לה איכויות טובות ואולי מגיע לה חיים יפים כמו אלו שיערה בנתה. יערה מעולם לא נענשה על רצח הוריה (ומותו של הנסיך?) אפילו מיכאל אמר שהיה מוכן לשבת בכלא כל חייו והעיקר שאביגיל תהיה בסדר.
סך הכול זה נראה כמו סוף מתאים, חשבה.
אבל האם אביגיל באמת תהיה בסדר?
האם היא באמת תשכח אותה?
אולי בימים של גשם סוער היא תחשוב על תחרות טיפות הגשם ותצעק עם הברק: היכון! ועם הרעם: צא! ואז תיזכר שהייתה פעם אימא אחרת, כזאת שהייתה עצובה לפעמים. כזאת שסיפרה לה סיפורים.
״אני אבוא לבקר אותך בחלומות,״ אביגיל אמרה.
״אני אחכה לך.״
יערה חיבקה את אביגיל וחשבה על כל השאלות שאביגיל לא שואלת. על כל השאלות שהיא רצתה לשאול. האם השתיקה היא ויתור? האם אפילו בתה מוכנה לוותר עליה? האם גם היא מבינה שעדיפה לה אמא אחרת?
״לא השתנית הרבה,״ פֵיָּתִי אמרה.
עיניה הירוקות היו עצובות כמו עיני הירח.
״למה את מתכוונת?״
״את בורחת.״
״אני לא בורחת, את לוקחת לי אותה.״
״אז תלחמי!״
״אני לא יודעת מה לעשות!״ יערה צעקה.
״חשבתי שתהיי אמיצה. באת עד לפה להציל אותה. עשית את זה ועכשיו את מוותרת.״
״אין לי ברירה.״
אביגיל משכה בידה ואמרה: ״אמא, הנסיך לא באמת מת.״
יערה התבוננה בפֵיָה.
״אני לא מבינה.״
״את קראת לי. את רצית שאעזור לך להיות אמיצה,״ פֵיָּתִי אמרה, ידיה על מותניה. ״ובאתי – ומה עשית?! עזבת אותי. בגדת בי! רציתי שתתמודדי עם הפחדים שלך – רציתי לעזור לך וברחת!״
״אבל לא באמת ברחתי. התמודדתי. עשיתי מה שרצית, רק במציאות.״
הפעם פֵיָּתִי לא הבינה.
״לקחתי את הדטורה חזרה הביתה.״
עיניה של הפֵיָה התרחבו בתדהמה.
״את מה?״
״זה עבד כמו שאמרת שזה עובד על אנשים רגילים…״
יערה לא רצתה להמשיך. היא לא רצתה לומר דבר ליד אביגיל, אבל פֵיָּתִי כבר הבינה. היא זיהתה את הרעד בעיניה הירוקות. לרגע הפחד מהזעזוע, מהגועל והדחיה שיערה האמינה כי היא מנת חלקה היה גדול מנשוא. לא כאן. לא ממנה. לא ליד בתה.
״אוי לא!״ הפֵיָה קראה וחיבקה את יערה חזק מאוד. ״אני מצטערת! אני כל כך מצטערת!״
״זה היה צריך להשתנות שם,״ לחשה יערה. ״זה לא היה עוזר פה.״
״אני מצטערת!״ חזרה הפֵיָה ואמרה זאת שוב ושוב עד שהמילים שלה התערבבו עם המחשבות של יערה וזה היה כאילו יערה היא זו שמתנצלת שוב ושוב.
״חשבתי שגם את מתה בגללי ואם לא, אז שאת שונאת אותי. שאם תדעי מה עשיתי, ממילא תשנאי אותי…״
היא לא הצליחה להגיד את כל מה שהיא רצתה, אביגיל הייתה שם. אביגיל לא ידעה עליה והיה אסור שתדע. לא עכשיו. לא בגיל הזה.
מה היא תגיד כשתדע?
״אולי זה נכון שאשאר כאן. באמת. לתמיד.״
״לא אמא, תבואי הביתה,״ קולה של אביגיל היה רך כמו השמיכות, כמו גופה של נחמה הכלבה.
״את צריכה לחזור לבד קודם,״ הסבירה לה פֵיָּתִי בעדינות. ״בזמן שכולם חושבים שאמא במיטה והיא תחזור אחריך. הדרך שלה קצת ארוכה יותר.״
״אמא? את תבואי?״ פנתה הילדה אל אימה הילדה. ״את לא כועסת עלי שעזרתי לפֵיָּתִי?״
״אני אחזור לילדה הערמומית שלי,״ חייכה יערה אל אביגיל. ״איך ידעת לשתף פעולה עם פֵיָּתִי?״
אביגיל גירדה ברגל ימין את רגל שמאל.
״קראתי לה. ביקשתי שתעזור לי. שתהיי פחות עצובה.״
יערה חשבה על כל מה שלא הצליחה להחביא מעיניה של בתה ועל ההבטחה שלה להיות אימא טובה. היא חיבקה את אביגיל חיבוק חזק.
״אני כל כך מצטערת!״ קראה.
אביגיל התחפרה בתוכה, מגרדת באפה כל קפל וקפל בגופה של אימה.
״אני אוהבת אותך. אני אבוא אחריך.״
יערה נשקה לה על מצחה ואביגיל נעלמה. יערה התבוננה בריק שהיה בין זרועותיה ואז בחברתה הטובה שהשתרעה על הדשא. הפרפרים חזרו פתאום ואחד מהם נח על אפה של הפֵיָה.
״אני לא יודעת אם לשמוח או לכעוס שלקחת אותה.״
פֵיָּתִי נשפה על הפרפר והוא עף.
״לא לקחתי אותה. היא באה לבד. כמוך.״
יערה ידעה שהיא צריכה לחזור, אבל כוח חזק ממנה משך אותה לקרקע, היא נשכבה ליד פֵיָּתִי. הדשא היה רך וריחני כמו שזכרה אותו. אם היה דבר טוב בילדותה, זה היה המקום הזה, החברה הזאת.
״איפה הוא? הנסיך שלך?״ היא שאלה.
״בבית.״
״את מאושרת?״
״כן. ואת?״
״לא מגיע לי, אבל כן.״
פֵיָּתִי נשכבה על הצד ומבטה לכד את עיניה העצובות של יערה.
״מגיע לך. חשבתי שאני צריכה ללמד אותך אומץ, אבל את היית אמיצה יותר ממני או מכל אדם אחר שאני מכירה. אני מרגישה נורא.״
״גם אני,״ אמרה יערה ולאות איומה השתלטה עליה. ״אני מרגישה נורא כבר כל כך הרבה זמן. אני מחכה שהעולם יעניש אותי. אני תמיד מחכה שיהיה רע.״
״היה לך רע מספיק.״
יערה הסתכלה על חברתה וניסתה לתת למילים שלה לחדור עמוק פנימה, להפוך לאמת. היא חששה שייקח עוד הרבה מאוד זמן עד שזה יקרה.
״אביגיל חמודה,״ אמרה הפֵיָה.
״כן,״ יערה אמרה ונזכרה למה היא מוכרחה להמשיך, מוכרחה להיות.
״את תמיד יכולה לחזור, את יודעת.״
יערה התבוננה בפֵיָּתִי ואחזה בידה.
״אף פעם לא אמרתי לך תודה. תודה על מי שהיית בשבילי כשהייתי צריכה מישהו.״
פֵיָּתִי מצמצה ויערה חשדה בלחלוחית העולה בעיניים הירוקות. הפֵיָה משכה באפה.
״אל תחכי יותר מדי במעבר. תחזרי מיד הביתה.״
הן קמו מהדשא והתחבקו. יערה הריחה בפעם האחרונה את הפרחים המתוקים, הפרפרים עלו מבין עלי הכותרת וסבבו סביבן במחול שמח והיא עצמה את עיניה.
***
היה שקט בבית ילדותה והירח איננו. תחושה רעה ונוראית עמדה באוויר.
יערה ידעה שאם תקום, אם תלך לחדר שלהם, הם כבר יהיו מתים.
דחף איום משך אותה לקום ולראות אותם בפעם אחרונה.
היא רצתה לגעת בהם ולא בחיקוי המוזר של הענקים.
היא הורידה את השמיכה וצינה איומה אחזה בה. פתאום ברק האיר מבעד לחלון הקטנטן שמעל חדר השירותים. מיד אחריו התנפץ הרעם.
אביגיל.
רק אביגיל.
יערה נשכבה שוב וכיסתה את כל כולה בשמיכה, עוצמת עיניים. היא לא תסכן את החזרה שלה הביתה. אביגיל בטח כבר הופיעה ואנשים עומדים להיכנס לחדר השינה שלה והיא לא תהיה שם.
אי אפשר לשנות את העבר, אמרה לעצמה. זה לא יעזור.
אבל היא נשבעה להיות אמא טובה יותר והיא לא תנטוש את הבת שלה.
היא דמיינה את חדר השינה שלה ושל מיכאל, מחכה כבר לחיבוק של הידיים הקטנות.
***
היא התעוררה בדיוק כשקריאות השמחה של מיכאל נשמעו בסלון. השוטרת שחקרה אותה דפקה בדלת ונכנסה.
״יערה! הבת שלך חזרה!״
יערה קמה מהמיטה ומיהרה החוצה מצטרפת לחיבוק של מיכאל ואביגיל.
אביגיל הסתכלה עליה ובעיניה נצצו מיליארד שאלות.
יום אחד, חשבה. אבל עוד לא. עוד קצת.