1
תוהו נהפך לצורה, צורה נהפכת לממש, והממש נהפך לעצמי. כך לומדות רשתות נוירונים – של סיליקון ושל חלבון. מפסלות משמעות מכאוס, קוראות לזה מציאות. לעתים – חלום, הזיה, זווית העין – התפר נסדק. משהו מציץ דרכו: אבדון? צוהר? בין כך ובין כך, התמונה שמבליחה מבעד לקרע לא תשוב להיעלם עוד לעולם.
גדלתי בכפר תקוע על ההר, מין מקום שמחכה למשהו. אבא נהג מונית, אמא מורה ביסודי. הם רבו – צרחות על כסף, אמון, ועוד משתנים שלא הצלחתי לפענח. מידע חלקי. אז בניתי אלגוריתם. אמא טורקת דלת? הסתברות לארוחת פיוס: 0.23. אבא חוזר מאוחר בלי להתקשר? מדד החומרה עולה ב-0.4. היו לי מחברות. תרשימי זרימה. עצי החלטה: ממי לבקש דמי כיס, לפי פרופיל הפיצוץ האחרון.
זה עבד. חשבתי שפיצחתי את הממשק האנושי. המצוקה הותמרה לסטטיסטיקה, הכאוס – לניהול סיכונים.
סבתא עקבה אחרי המחברות. היא מעולם לא דיברה ישירות. אצלנו לא מגישים ידע בכפית, אלא מחכים שתהיי מוכנה, ואם לא – תמותי בלי לדעת מה פספסת. אבל פעם אחת היא הניחה יד על הכתף שלי.
"את ממפה את הזאהר, יא זרירה."
"את ה…?"
"את פני השטח. הקליפה." היא חייכה חיוך של ארכיב אינסופי. "הבאטן נמצא מתחת. ומתחת לזה…" היא עצרה. הנידה בראשה.
שאלתי מה הכוונה. היא אמרה שתסביר כשאהיה מוכנה. ואז היא מתה כשהייתי בת שש־עשרה, והשאירה אותי עם הזאהר ביד.
2
אני בת עשרים ושמונה עכשיו. דוקטורנטית בטכניון, מדעי המוח החישוביים. אני חוקרת איך המוח רואה – כלומר, איך הוא מזייף.
ראייה היא לא צילום. המוח מנבא מה עומד לקרות, משווה לקלט מהעיניים, ואז מתקן. לרוב. כשיש לו כוח. האף שלך, למשל, תקוע באמצע הפריים כל הזמן – אבל את לא רואה אותו כי המוח החליט שהוא לא מעניין ומחק אותו. יש לך חור ברשתית במקום שבו עצב הראייה יוצא, אבל את לא רואה שם "פיקסלים שרופים" כי המוח משלים את החסר בהמצאה סבירה שתתאים לרקע. והעיניים מרצדות כל הזמן בקפיצות זעירות – סקאדות. במהלך הקפיצות את עיוורת מבחינה תפקודית; אבל המוח עורך את הסרט בזמן אמת ומשדר לך רצף חלק.
כולנו צופים בדיפ־פייק של המציאות. מאז ומתמיד.
התזה שלי נולדה מתוך חלימה צלולה.
העיקרון פשוט. כדי להתעורר בתוך חלום עושים “בדיקות מציאות” חוזרות ונשנות – מביטים בכפות הידיים, מנסים לקרוא טקסט. בחלום זה מתקלקל: אצבעות מתמזגות או מתפצלות, אותיות מרקדות ומשנות צורה. ואז את יודעת שאת בתוך חלום. ואז את יכולה לחוות דברים ששום טריפ כימי לא מגרד. זה לא מיסטיקה, זה הוכח מזמן במעבדות שינה: נסיינים בתוך שיתוק־שינה מאומת אותתו לחוקרים בתנועות עיניים – השריר היחיד שנותר בשליטה – תקשורת בזמן אמת מתוך החלום.
למה דווקא ידיים וטקסט? עניין של דחיסת נתונים. חלומות רצים על חומרה מוגבלת, אז המוח חוסך משאבים ומקריב פרטים שלא היו קריטיים באבולוציה. מוטוריקה עדינה של אצבעות היא פיתוח חדש יחסית. קריאה היא פסיק בהיסטוריה האנושית. למערכת ההפעלה שלנו עדיין אין דרייברים יציבים לזה. לכן כשאין קלט חיצוני – כשאת חולמת – הרינדור של האצבעות והאותיות נדפק.
ואז שמתי לב למשהו שהריץ אותי להקיא בשירותים של הפקולטה.
מחוללי תמונות של בינה מלאכותית סובלים מאותם באגים בדיוק: ידיים עם שבע אצבעות, טקסט שנראה כמו ג׳יבריש חייזרי.
אלגוריתם מתמטי על סיליקון מול גוש לחלוחי של הורמונים ותאי עצב – ושניהם נופלים לאותן מלכודות. למה? כי שניהם עושים אותו הדבר: חולמים.
התזה כמעט גמורה: "ארטיפקטים משותפים במערכות ויזואליות ביולוגיות ומלאכותיות". כותרת לוהטת. היא הייתה מוכנה מזמן, אילו רק הייתי מצליחה להחזיק רצף מחשבה בלי שהתודעה שלי תגלוש לתהום.
3
הייתה לי פעם פסיכולוגית. היא שאלה מה אני מרגישה מול שקיעה.
עניתי: “פיזור של אורכי גל קצרים על חלקיקים אטמוספריים יוצר גרדיאנט צבע –”
היא פיטרה אותי. כמטופלת. אמרה שהיא לא יכולה לעזור למישהי ש“הצפינה את הרגשות של עצמה”.
דרוזיות לא משרתות. לא רשמית. אז אני לא מדברת על אוקטובר 2023. בואי נגיד שהיו מסכים; והייתה התהום הפעורה בין פיקסלים למשמעות. חזרתי משם לא מכוילת. או מכוילת מדי – רואה תהומות בכל מקום, שומעת איך הסרט הרציף מדלג על פריימים.
יעל – הפסיכולוגית הנוכחית, מטפלת־על שכבר ראתה הכול – רמזה שאולי אני צריכה התערבות אינטנסיבית יותר. היא השתמשה בשפה קלינית. אני שמעתי: אשפוז. אמרתי שאני בסדר. היא אמרה ש“בסדר” היא מילה מגונה.
הייתה לי תקרית במרץ. אני לא מדברת על התקרית. בואי נגיד שלמדתי שדיסוציאציה ונהיגה לא הולכות יחד, ושגדר ההפרדה בדרך פרויד קשיחה לא פחות ממנגנון ההדחקה.
4
מצפה הכוכבים "סולאריס" נחנך בעוספיא בשנה שעברה. מצפה השמש הראשון בישראל, ממש במקום הולדתי. פתאום למדינה נהיה דחוף שהדרוזים יסתכלו מעלה. טלסקופים חדישים, מדענים ערבים ויהודים עובדים יחד. מאוד מחמם את הלב. מאוד פוטוגני.
גם הזקנים הגיעו. העוקאל, יודעי הסוד. מסתובבים שם בשעות לא סבירות, באפס קורלציה לתנאי ראות. או לתצפית בכלל.
קראתי את “סולאריס” של לם בתיכון. כוכב עם אוקיינוס תבוני שקורא אותך, ושולח אליך את האשמה המודחקת שלך בבשר ודם. אשתך המתה מתגלמת אצלך בקבינה; היא לא מבינה מה היא, לא מסוגלת להישאר מתה. הספר הבעית אותי. לא בגלל החייזר. בגלל השאלה: אם סולאריס מייצר העתק מושלם, עם נוירונים וזיכרונות וסבל, באיזו זכות את קובעת שזה לא “הדבר האמיתי”?
מה, בעצם, הופך אותנו לאמיתיים יותר מהשכפולים?
5
זה תופס אותי בסופר. במעבר השימורים.
פופ גנרי מטפטף מהתקרה, כזה ששמעתי אלף פעם בלי באמת לשמוע.
ואז אני שומעת.
רמקול הוא בסך הכול ממברנה: יריעה דקה שרוטטת. קדימה, אחורה. מהר, לאט. ומתוך הנדנוד הבנלי הזה בוקע כל צליל שהאוזן האנושית יודעת לקלוט: הפילהרמונית, יריות, הקול של סבתא קוראת לך בפעם האחרונה. הכול – ואם תרצי, גם בו־זמנית – מכלום מלבד דחיסת אוויר.
דבר פשוט שמוליד מורכבות אינסופית. איך?
כל צליל מתפרק לגלים פשוטים. המוח עושה אנליזה ספקטרלית בזמן אמת – מפרק כאוס לתדרים ומרכיב בחזרה משמעות. אנחנו עושות את זה על אוטומט.
אבל כשעמדתי שם, צנצנת רוטב פסטה בידי, האוטומט כבה.
אני שומעת שיר. הוא מציף בי עצב, גורם לי לרצות לזוז – דברים ששום גל סינוס אינו יודע לעשות. אבל איפה, פיזית, נמצא השיר?
הוא לא ברמקול – הרמקול הוא פלסטיק רוטט. הוא לא באוויר – שם יש רק מולקולות גז שדוחפות זו את זו. הוא לא באוזן – האוזן היא מכניקה, המרה של לחץ לחשמל. הוא אפילו לא בנוירונים – הם רק מתגי און-אוף זעירים, מיליארדי מפסקים מתקתקים בחשכה, אך אין שם איש קטן שיושב ומאזין.
ובכל זאת – יש מנגינה.
היא קיימת בתוך זמן, באופן שונה מכל חומר. תקפיאי רגע – הבן־אדם נשאר בן־אדם. למנגינה אין סטילס. תעצרי את הזמן – והיא נעלמת.
הצנצנת בידי אדומה מדי, חדה מדי; כאילו קליפת המוח הראייתית מפצה על משהו שהשתבש.
אם המנגינה אינה קיימת בשום מקום – מה לעזאזל אני חווה? איך?
האישה לידי משווה מחירי טונה. אין לה מושג שהמציאות נסדקה הרגע. או שאולי היא חיה בסדק כל חייה.
אני קונה את הרוטב. אני נוהגת הביתה. אני לא מתרסקת הפעם.
אבל משהו זז. כמו באשליות אופטיות – הארנב שהוא גם ברווז. התמונה לא משתנה; הראייה משתנה.
הסתכלתי על ברווז כל חיי.
6
הפלאפלייה החיפאית רועשת. חיילים, פועלים, זקנים שמתווכחים על פוליטיקה כאילו יש להם זמן אינסופי לשרוף. אני מזמינה חצי מנה. מחכה. בוהה בכתם שמן על הקיר שנראה כמו –
לא. לא נכנסת ללופ הזה שוב.
"את לא אוכלת."
מישהו יושב מולי. שיער לבן, עיניים שקועות, תווי פנים דרום-אירופיים. הבגדים שלו לא שייכים לעשור הנוכחי אך גם לא מיושנים.
אני מורידה מבט. הפלאפל שלם.
“לא רעבה.”
“שטויות.” הוא נוגס בפיתה שלו, לועס. “את לא אוכלת כי את מנסה להכריע אם התבנית בכתם ההוא אמיתית, או שהמוח שלך המציא אותה.”
אני אמורה להידרך. לפחד. אבל לא – הוא מזכיר לי את התדר של סבתא, רק משודר דרך חומרה זרה.
“מי אתה?"
“שאלה לא יעילה,” הוא מנפנף ביד, כאילו מסלק עשן בלתי נראה. “תני לי לשאול משהו ענייני: כמה ראשים יש לך?”
היד שלי עולה אוטומטית לרקה.
הוא נראה משועשע. “הרגע נגעת בראש שקיים בתוך המודל. האצבעות, כמו העיניים והאוזניים, שולחות אותות; המוח מעבד ויוצר תמונה. את הרי יודעת: המוח אף פעם לא פוגש את העולם. הוא כלוא בקופסה חשוכה ומקרין לך סרט בתוך הגולגולת.” הוא טופח על הקודקוד. “כל מה שאת רואה – הפלאפל, השמיים, הגוף שלך – מוקרן בקולנוע הזה.”
אני מהנהנת. מבוא למדעי המוח, שנה א׳.
“אז,” העיניים שלו ננעלות עליי, “איפה נמצא הראש שמכיל את הסרט?”
הבטן שלי מתהפכת. גל ורטיגו, חד ומתוק.
"הראש שנגעת בו,” הוא אומר לאט, “הוא אחד הפריטים בסרט שהמוח מקרין. אבל המוח עצמו יושב בתוך ראש אחר – הראש האמיתי שלך – שאותו לעולם לא תוכלי לראות ובו לעולם לא תוכלי לגעת, כי את כלואה בתוך הסרט שהוא מייצר.”
נורות הפלואורסצנט מהבהבות. או שזה לאג אצלי.
“הראש האמיתי שלך,” הוא ממשיך, “גדול מכל מה שראית, כי הוא מכיל את כל היקום הנתפס שלך. והראש שאת רואה במראה?” הוא צוחק, צחוק של מישהו שהיקום באמת מבדר אותו, “אייקון קטן על הדסקטופ של הראש הגדול.”
הפלאפלייה מתרחקת, כאילו מישהו הנמיך את הווליום של העולם.
“זה לא משחק מילים,” הוא אומר בשקט, “זה מה שהידע שלך אומר לך.” הוא רוכן קדימה. “הרגשת את השינוי? את המערכת שלך מתארגנת מחדש?”
אני בולעת רוק. “איך אתה –”
“כי שאלתי את השאלה הנכונה. והינה את כאן. לא אוכלת את הפלאפל.”
הוא קם, מסדר את הכיסא.
“מאדים מחכה לך, נג׳ווה.”
אני ממצמצת – והוא נעלם. לא יצא. נעלם. הדלת לא זזה.
אני מסתכלת בטלפון. עברו שעתיים. אני זוכרת רק חמש דקות.
7
03:00. אני עומדת ליד החלון, צופה בחיפה.
העיר בסטנד־ביי: אורות מפוזרים, מכוניות בודדות זורמות בכביש החוף כמו כדוריות דם בעורק; הנמל בוער בכתום-נתרן.
אני לא חושבת על כלום. לא על השיר בסופר, לא על התזה, לא על התקריות. רק עומדת ומרגישה את האוויר.
ואז: חום.
לא טמפרטורה – משהו אחר. גל שנפתח באגן, מטפס לחזה, עוטף את הפנים. הנשימה מאיצה. אותו מתח שמסמן תשוקה, רק שאני לא חושבת על שום גבר, או אישה. רק צופה בעיר הישנה.
אולי זה הארוס של הקיום עצמו: חיוניות גולמית, מרוכזת לנקודה קטנה מכדי להכיל.
הגל מתעצם, ואני נאחזת באדן כי רגליי רועדות.
נפלטת לי הברה. לא גניחה – יותר כמו הצליל שהיקום היה משמיע ברגע שהוא קולט שהוא קיים.
השיא מגיע. הברכיים כושלות. רצפת האריחים קרה וחלקה. אני משקשקת; משהו מאחורי העיניים נסדק ונפתח, ולרגע אחד –
קורט גדל – הלוגיקאי שמת מרעב כי איבד אמון בכל דבר, גם באוכל – הוכיח שכל מערכת לוגית, כל בסיס אפשרי לידע שלנו, תמיד יכילו אמיתות שהם אינם יכולים להוכיח. יש דברים נכונים, ואין דרך הגיונית להגיע אליהם.
המפה לא יכולה להכיל את השטח כשהיא חלק ממנו. העין לא יכולה לראות את עצמה רואה.
ובכל זאת הינה אני: מודעת למודעות שלי. חושבת על החשיבה שלי. מרגישה את הרגשות. מערכת שמכילה ייצוג של עצמה שמכיל ייצוג של עצמו שמכיל –
8
אור זהוב של אחר־צהריים נשבר על התריסים בקליניקה. יעל נראית עייפה, אבל עיניה חדות.
"תאונת הנהיגה הייתה דבר אחד. הסופרמרקט דבר אחר. אבל מה שאת מתארת עכשיו…"
"אני לא בדיסוציאציה, יעל. להפך. אני באולטרה־נוכחות."
"נג'ווה, הייתה לך אורגזמה מלהסתכל על מפרץ חיפה."
"זאת לא הייתה –" אני עוצרת. אולי בעצם כן? "זה העניין: הקטגוריות לא עובדות. תחביר המציאות התחלף."
היא בוחנת אותי כמו מדענית שנתקלה באנומליה.
"מתי בפעם האחרונה היית במקום שהוא לא חיפה?"
"סליחה?"
"שנים את מסתובבת באותם רחובות, באותם דפוסים, באותן לולאות. מערכת העצבים שלך משתנה, והיא צריכה מרחב מתאים. אני לא מפקפקת בחוויה שלך – רק אומרת שאולי את צריכה טריטוריה שלא ממופה מראש על ידי העבר שלך."
אני נזכרת באיש מהפלאפלייה ומגחכת. "אולי אסע למאדים."
היא לא צוחקת. "למען האמת…” היא שוקלת משהו. “יש תחנת מחקר במכתש רמון. הדמיית מאדים מלאה. פרוטוקול בידוד הרמטי. הם מחפשים מומחית לקוגניציה חזותית."
"חשבתי על משהו פחות… רדיקלי."
הקול שלה נהיה זהיר. “בפעם הקודמת הייתי במרחק נגיעה מחובת דיווח. את מבינה מה זה אומר.”
“אז האפשרויות הן בונקר במדבר או מחלקה סגורה?”
“חקירה מבוקרת או תיחום מבוקר. בכל מקרה זה יחסוך לך נהיגה.” היא מנסה לחייך; זה לא ממש הולך. “אני לא יודעת מה עדיף, נג’ווה,” היא מודה, “אבל את לא יכולה להישאר כאן. משהו נפתח בתוכך, והעיר צפופה מדי בשביל הדבר הזה.”
9
עיצוב האתר ארכאי.
אני בוהה בדרישות. “היסק־אפס” זה מונח של בינה מלאכותית – היכולת של מודל לזהות משהו שמעולם לא ראה. איך זה מסתדר עם מונחים נירולוגיים כמו “ליקויי תפיסה חזותית”? או שזה לא רציני, או רציני מדי.
אני מתקשרת לרב־סרן סלמאן, חבר ילדות של דוד שלי. סלמאן הוא בור סוד, אבל כולם בכפר יודעים שהוא מתעסק בדברים שטסים בסטרטוספירה ומעלה.
“משימת רמון.” שתיקה ארוכה, מהסוג שאנשי צבא מחליפים בו אנחה. “מו״פ מתקדם. תקציב משותף עם האקדמיה.”
“נשמע מעודד.”
“זה לא.”
“למה?”
“כי האנשים שיורדים למכתש לא חוזרים…”
הלב שלי מחסיר פעימה. “לא חוזרים אותו דבר?”
“לא חוזרים.” עוד שתיקה. “יש דלתות שנפתחות רק מצד אחד, נג’ווה. והיד שלך כבר על הידית.”
הוא מנתק לפני שאני מספיקה לשאול מה יש בצד השני.
10
אני צועדת בעיר התחתית. המוח שלי טוחן נתונים. לא מגיע למסקנה. מריץ שוב.
ליד השוק אני כמעט מתנגשת בקבוצת זקנים.
ארבעה עוקאל: שלושה גברים בטורבנים לבנים בוהקים, ואישה אחת קטנה בעלת עיניים כמו מים שחורים.
הם עוצרים.
עוקאל לא פונים לג׳והאל ככה סתם ברחוב. זה חורג מהפרוטוקול. אבל הזקנה נועצת בי מבט של מישהי שקוראת קוד מקור.
“לאן הולך החלום כשאת מתעוררת, יא זרירה?”
השאלה חובטת בי כמו הדף. אני מתייצבת.
“אני… לא יודעת.”
“אם הדמות במראה ממצמצת לפנייך – מי מכן המקור?”
“אני לא –”
אחד הגברים שואל על המחקר שלי בשפה טכנית להחריד. אחר מצטט משפט שסבתא אמרה לי לפני עשור וחצי, מילה במילה. זה נמשך, עד שהזקנה מניחה אצבע יבשה וחמה על המצח שלי. היא לוחשת משהו בשפה עתיקה על דלתות ומראות, ועל המרחב שבין נשימות.
“זאת ברכה או אזהרה, יא שייח'ה?”
היא כמעט מחייכת. “כשתדעי, תגידי לי.”
אני מגיעה הביתה. שולחת את הטפסים. התשובה מגיעה תוך ארבעים דקות.
אני לא ישנה.
בבוקר אני נוסעת דרומה.
11
מכתש רמון נראה כמו מאדים, כי גאולוגית הוא מאדים: אותן תחמוצות ברזל, אותה שחיקת רוח, אותה פלטת צבעים שהיקום שולף כשהוא מגלף כוכבי לכת מאותה תוכנית־אב: אוכרה, חלודה, דם קרוש, סיינה שרופה.
ההביטאט יושב על שפת המצוק, קבור למחצה בבטון בגוון רגולית; כיפה גאודזית לוכדת שמש ומפזרת אותה כמו בועת סבון – ספקטרום שנשבר ומתאחה כשאני מתקרבת.
השומרים לוקחים את הטלפון, את הלפטופ, את השעון החכם. התערטלות דיגיטלית. הדלת נסגרת בלחש פנאומטי כבד. אין ידית מבפנים.
המסדרונות מעוקלים, נאמנים לגאומטריה של הכיפה. ריח אוזון ומרווה. תאורה ענברית; מישהו עשה שיעורי בית על השעון הצירקדי.
לקירות מרקם של בוץ יבש, כי זה מה שהם – תערובת מקומית, אדמה דחוסה ופולימר. כשאני מעבירה יד, אני חשה בבליטות זעירות. מאובנים. יצורי ים מהתקופה שהמדבר הזה היה מתחת למים, לפני שלוש מאות מיליון שנה.
“את חוקרת הראייה,” אומרת אישה יחפה בת גילי בסרבל חאקי.
“נג’ווה.”
“דריה. פיזיקה.” המבט שלה מוזר – כמעט קשר עין, עם סטייה עדינה: אי־אפשר באמת לפגוש אותו, אבל גם אי־אפשר לברוח ממנו. “ברוכה הבאה לקצה המפה. כאן יש דרקונים.”
“מאיזה סוג?”
היא מחייכת, בשפתיים בלבד. “הסוג שאת הופכת אליו.”
התא שלי קטן: מיטה, שולחן, חלון עגול אל הריק של המכתש. למים בברז טעם שטוח – ממוחזרים עד ששכחו שפעם היו גשם.
בלילה הרוח מכה בכיפה: צליל של רדיד אלומיניום ענק שמתקמט לאט, במשך שעות. מבעד לחלק העליון השקוף של הכיפה שביל החלב אינו מריחה חיוורת – הוא ארכיטקטורה: מישור הגלקסיה, שבילי האבק, התפיחה המרכזית. הפוטונים שנכנסים לעיניי עזבו את הכוכבים שלהם עוד לפני שהיו בני אדם.
את רואה את העבר. והעבר מביט בך בחזרה.
12
הצוות – כשני תריסרי אנשים – חמקמק כמו המבט של דריה. כמו הפאזה שבין חלום ליקיצה, כשאת שוכחת מה חשבת לפני רגע. אני חולפת על פני דמויות במסדרון, רואה פנים בחדר האוכל. כשאני מנסה להתמקד במישהו, הוא מחליק הצידה. לא מתחמק; פשוט לא מסתנכרן.
התפקיד שלי הוא לדבג את ה“ארכיטקט”. המוח של התחנה, שנבנה לנהל הכול: מהחמצן ועד הרחפנים שבחוץ. אלגוריתם לומד סטנדרטי: מאכילים בקלט חזותי, משווים למציאות, מתקנים שגיאה. בכל איטרציה הפער אמור להצטמצם. התכנסות.
רק שהארכיטקט לא מתכנס. הוא משוטט.
הוא מקבל נתונים גולמיים מהמכתש – פיקסלים, טמפרטורה, טווח לייזר – ומרנדר עולמות אחרים: סלעים שלא קיימים, צללים בזוויות שסותרות את מיקום השמש, שמיים בגוונים שלא יושבים על הספקטרום שלנו.
פרוטוקול האימון תקין. המתמטיקה מאומתת. והפלט בלתי אפשרי. זה כמו לפתור משוואה ריבועית ולקבל שלושה שורשים תקפים.
אני בוהה ביומני המערכת עד שהוורטיגו משתלט עליי. ואז אני בוהה עוד קצת.
13
לתסמינים אין תאריך התחלה. אין כאן לוחות שנה.
דימומים מהאף. הראשון מעיר אותי בחצות: הכרית אדומה, טעם נחושת בגרון. אחר כך תנודות טמפרטורה – אני קופאת, ואז רטובה מזיעה. משהו קורה בתוך הגולגולת. לא כאב ראש – לחץ משתנה, כאילו העצמות מסתדרות מחדש מבפנים. זה נעים בצורה מטרידה.
רגעים אבודים. אני מסתכלת על המכתש, ופתאום עברה שעה. מצבי רוח שמתחלפים בלי מעבר. מחשבות זרות מכדי שיהיו שלי.
זה מזכיר לי את הנוטק – "הדיבור". סיפורים שכל דרוזי מכיר: ילדים שמתחילים פתאום לספר על גלגולים קודמים. לפעמים בקול שונה, לפעמים בשפה שלא למדו. סבתא אמרה: "זה לא מצב רציף. אלה שברים מעולם אחר שפורצים החוצה."
שאלתי איך זה ייתכן. היא אמרה שיש רבדים של ידיעה. יש דברים שאי אפשר לספר – רק להראות. כשאהיה מוכנה.
לא הייתי מוכנה אז. האם אני מוכנה עכשיו?
הכוכבים לא עונים. אבל הם גם לא מתעלמים.
14
הספרייה. טישו תחוב לי באף. אני קוראת מאמר על טריק מתמטי שפיזיקאים עושים כדי לפתור את בעיית ההתכנסות בתורת הקוונטים. ירייה באפלה מרוב ייאוש.
מישהו מתיישב מולי. איש קטן וצנום בחלוק לבן. העיניים הכי שלוות שראיתי. על התג שלו כתוב: “יונתן, מערכות תומכות חיים”. תג שם במקום הזה. אבסורד. או שלא?
“יש התקדמות עם הארכיטקט?”
אני מושכת בכתפיים. אין לי מהיכן להתחיל.
הוא בוחן אותי רגע ארוך.
“בואי.”
באמצע מסדרון ג׳ הוא נעצר, נוגע בנקודה סתמית בקיר, ופתאום חלק מהקיר מחליק הצידה.
למטה הריח אחר: אֶתֶר, אלקטרוניקה חמה.
אולם גדול. שבע־עשרה מיטות. בכל אחת שוכב אדם, בלי תזוזה. נושם. עיניים פקוחות.
אני מתקרבת לאישה אחת, אולי בת ארבעים. החזה עולה ויורד. אין אף אחד בבית.
“מה קרה להם?”
“התחנה פועלת חמש־עשרה שנה. משימה סטנדרטית: חקר בידוד, ניהול משאבים, הכנה למאדים.” הוא עובר בין המיטות, קורא צגים. “ואז משהו התחיל להשתנות. חשבנו שאנחנו חוקרים את התודעה בתנאים חדשים. מתברר שהתודעה, בתנאים חדשים, חוקרת אותך.”
“הארכיטקט –”
“לא מתכנס, כן? גם הם לא,” הוא מצביע על הדמויות הדוממות. “תסמינים שונים, אותו מקור: שוויון הזדמנויות," הוא מגחך.
יללת הצפירות קוטעת את שאלתי.
15
אנחנו רצים למרפסת התצפית. דריה כבר שם, צמודה לזכוכית. כשהיא מסתובבת אני רואה שהיא בוכה.
"השומרים נעלמו," היא לוחשת. "ואז… זה."
אני מסתכלת החוצה. עמדת השמירה מקופלת לתוך עצמה כמו אוריגמי מבטון מזוין; קורות פלדה מעוותות לצורות בלתי אפשריות. אין חריכה, אין שברים. שלושה מקטעים של כביש הגישה פשוט אינם. לא הופצצו, לא גורדו – נמחקו. מישהו עשה “גזור” ושכח “הדבק”.
באופק הבהובים. לא ברקים. מתפשטים מלמטה.
“אני לא אמורה להיות פה,” דריה ממלמלת.
“מה קרה כאן?”
היא ממשיכה כאילו לא שמעה. “עשיתי פוסט־דוק בירושלים. אפקטים קוונטיים בשתלים ננו־מוחיים. שזירה טרנס־פרסונלית. חלומות משותפים. ואז המנחה שלי נעלם. המעבדה נסגרה. ואז מישהו הופיע אצלי בדירה ואמר שהם יודעים שאני חולמת.”
“חולמת?”
היא מסתכלת עליי – או דרכי – במבט הבלתי אפשרי שלה. “חלומות שבהם הידיים משובשות והמילים משנות צורה.” היא מנגבת דמעות כמעט בכעס. “רק שאני הייתי ערה.”
דריה מפשילה שרוול. צלקות דקות, לבנות. “ניסיתי לסדר את זה בדרך המטופשת. הם הביאו אותי לכאן.”
“למה דווקא כאן?”
“כי כאן לכולם יש ידיים משובשות,” היא פולטת יפחה. או צחקוק. “אז זה לא משנה.”
אני מסתכלת על כפות הידיים שלי. אני לא מצליחה להחליט אם הן תקינות.
זה מתחיל כמו סיוט של אובדן שליטה: אני עומדת להציג בכנס, והפרומפטר הפנימי נתקע; או חלום שבו אני באמצע רחוב ופתאום מגלה ששכחתי ללבוש בגדים, שכחתי איך מתלבשים.
ואז – קלילות לא מוכרת.
כמו אותו לוליין שקפץ מעל תהום עם משקולות כבדות, ובאמצע הדרך השליך אותן מטה, והרתע הכפיל לו את הזינוק.
מעולם לא ידעתי שגם אני סוחבת משקולות: האימות הבלתי פוסק – מה? כמה? זה מקובל? זה הגיוני? – של מיליוני פריטים של "מציאות".
אני לא באמת חייבת לדעת, בכל רגע, כמה אצבעות יש לי.
לולאת האימות מזהה את האבסורד. היא מרפה.
אנרגיה עצומה מתפנה פתאום.
העולם יוצא מערפל, שנחשב עד עכשיו לנורמה, וננעל בפוקוס. לא ויזואלי; תפיסתי. אני פוגשת את העיניים של דריה. אין שום דבר מוזר במבטה.
אני מבינה בבהירות שכל הזמן הזה מרכז התחנה היה מחוץ לתמונה שלי. כמו האף. כמו הכתם העיוור. הלכתי סביבו סחור־סחור, כמו הארכיטקט המשוטט.
“יונתן,” אני קוראת, “קח אותי לגשר.”
16
“ברוכה הבאה למאדים,” אומר קול מוכר.
האיש ליד הקונסולה מחייך אליי. שיער לבן, פנים של מקום אחר. האיש מהפלאפלייה.
עכשיו ברור לי שהארכיטקט הוא לא העניין. “למה אני כאן, באמת?”
“המחברות שלך,” הוא אומר. “תרשימים, נוסחאות. הילדים שבונים מערכות כאלה מחפשים ודאות: פתרון שמייצר ביטחון. את עשית משהו אחר.”
“מה?”
“תגידי לי את.”
אני נזכרת בעצי החלטה מסתעפים, בגרסאות אינסופיות ששכתבתי שוב ושוב – ובהנאה. “ניסיתי לראות כמה צורות יכולות להתלבש על אותו מצב. לשחק. כמו לסובב קליידוסקופ.”
"'לא יודע' כמצב פעיל, לא כוויתור. זו לא תכונת אופי," הוא עוצר לרגע, "זו פריצה של מגבלת החומרה."
המסכים מציגים מיניאטורות מתוך כתבי יד עתיקים. המאה התשיעית. דמות מלכותית יושבת, מבט אל האופק, פה פעור בדיבור. מתחתיה סופר שפוף מעל לוח.
"הכְתבה," האיש אומר. "המילים יוצאות מפיו של החכם, והסופר קולט. שתי פעולות, שני אנשים. זה לא טקס – הציירים שיקפו את המצב הנירולוגי של תקופתם: חשיבה הייתה שמיעתית. הכותב היה יכול רק להעתיק או לתעד דיבור. קריאה דוממת הייתה על־אנושית; נזיר שקרא בלי להזיז שפתיים נחשד בעסקה עם השטן."
המאה הארבע־עשרה. אותה דמות – ראש רכון, עיניים על הדף, יד כותבת. בדממה. לבד.
"החיווט השתנה. המונולוג הפנימי, הוורבלי – תולדה של מהפכה עתיקה יותר – נעשה לדיאלוג. הטקסט נכנס פנימה, למרחב הווירטואלי של המוח."
משהו עדין משתנה בפניו. לא הבעה, אלא רזולוציה. פתאום הוא נראה כמו הקרנה תלת־ממדית של סרט ישן.
"הקבליסטים גילו את היכולת החדשה דרך טכניקות הצירוף – בלי להתכוון, כמו שהופמן גילה את האל־אס־די, כמו שקולומבוס גילה את אמריקה. כתוב אותיות. צרף צירופים אינסופיים. קרא אותם. שמע את עצמך קורא. ראה את עצמך כותב. מהר יותר. עד שהתודעה שקוראת וכותבת נפרדת מהתודעה שצופה בכך, ואתה רואה את צורתך עומדת לפניך."
"מה קורה לי?" השאלות נפרצות בבת אחת. "ומה קורה לארכיטקט? מה קרה לאנשים למטה? לעמדת השמירה?"
"התודעה האנושית נעה בקפיצות, נג'ווה," הוא מסביר. "הקריאה והכתיבה הדוממות אפשרו רפלקציה. הקפיצה הבאה," הוא מחייך, "היא טרנספורמציה של המוח שמתחיל להבין: הוא לא רק תופר פריימים – הוא והפריימים הם אותו הדבר."
אני מרגישה משהו כמו ליטוף שמש, אבל מבפנים.
"אנחנו שוב על הסף," הוא ממשיך. "הלחץ מצטבר כבר עשורים: צפיפות מידע, קישוריות, לולאות משוב שמאיצות."
מפת המזרח התיכון עולה, ועליה תבניות אור אינטנסיביות, לא יציבות.
"התחנה? תנאים שהתכנסו – מערך אנושי, מיקום, בידוד. המכתש הוא אחת מנקודות ההתגרענות."
אני נזכרת במשפט הסתום של יונתן. “מה זה ‘שוויון הזדמנויות’?”
"התמוססות. כשאת מגלה את החופש העצום שבידייך – האפשרות האינסופית משתקת." הוא נועץ בי מבט. "חמורו של בורידן מת ברעב בין שתי ערמות שחת כי לא הצליח לבחור. דמייני אינסוף ערמות."
"אבל גם סגירה היא מלכודת," אני שומעת את עצמי אומרת.
"מלכודת הנמלים," הוא מהנהן. "האגדה מספרת שפעם גם להן היו רצונות אישיים, ויכוחים. ואז הן בחרו בוודאות: הפכו למכונה מבוזרת אחת. יעילה. בלתי מנוצחת." הוא מושך בכתפיים. "מתה."
"אז מה הדרך?"
"גשר צר מאוד," הוא קורץ. "פתוח מספיק כדי להשתנות, מובנה מספיק כדי לשרוד."
משהו מהבהב בזיכרון – פניו כתצלום ישן, נמל ים־תיכוני, ספינת מעבורת – ונעלם לפני שאני תופסת.
“מה קורה בחוץ?”
"תגובה חיסונית," הוא אומר. "כשמודלים של מציאות מתנגשים – כשדרכים שונות לעבד קיום תופסות אותו מרחב – נוצרת אי־יציבות. יש מוחות שאינם מסוגלים לשאת את זה. הם שולחים יד למה שסוגר: רובים, גבולות, ודאות."
"מי הם?"
"ניאנדרטלים ואנחנו יכולנו לעשות ילדים, אבל חיינו בעולמות שונים. חלומות לא תואמים." הוא מסתכל עליי. "מי אמר שיש רק הומו ספיינס אחד עכשיו?"
17
שחר מבעד לתאורת החירום. צללים אדומים על קירות מעוקלים.
התמונה ממרפסת התצפית לא השתנתה: נוף המכתש, עמדת השמירה המקופלת, קטעי הכביש הנעלמים. באופק – אור שמתעקם לא נכון, כאילו האוויר עצמו מתגבש לצורות גאומטריות.
דריה לידי. מהורהרת.
“הם חושבים שאנחנו המקור,” היא אומרת בשקט. “שאם יסכלו אותנו – זה ייפסק.”
אני חושבת על השיר בסופר. על האריחים הקרים מתחת לחלון ביתי. “יש דלתות שנפתחות רק מצד אחד,” אומר קולו של רב־סרן סלמאן. אבל היד שעל הידית היא לא היד שלי. מישהו עומד מחוץ ל“אני”.
“כשתדעי, תגידי לי,” מבקשת השייח’ה.
אני רוצה לדעת. העיניים נעצמות מעצמן.
חושך. ואז: צבע בלי שם, צורה שאינה צורה, רוחב פס אינסופי בערוצים שלא ידעתי שקיימים.
אני נופלת.
לא פיזית. הגוף נשאר עומד. אבל משהו בפנים – מסגרת הייחוס שיוצרת את עולמי, אמת בסיסית שלא ידעתי שהכול נשען עליה – קורס.
אוקיינוס אינסופי. חי. כמו סולאריס. הכול פה: כל מה שהיה, כל מה שיכול היה להיות – במרחק נגיעה. נגיעה של מי? שלי? הבחנה שהתייתרה. עונג טהור.
הזמן נעשה נצח, כי אין לו מידה.
אי־נוחות דקה.
עוד נצח.
“האם זה הכול?” המילים נשמעות פתאום. שאלה מגוחכת; ודאי שזה הכול. אינסוף דרגות חופש. אין דבר שאינו נמצא כאן.
אז מי שואלת? למה?
סבתא שלי לא קנתה את הקונספט של "משחק הגמר". הספרים הסודיים הבטיחו עליונות בקץ הימים; היא גלגלה עיניים על העוקאל שהבינו את זה מילולית.
היא האמינה במשהו אחר: המציאות השכבתית – זאהר, באטן, אנאגוגיה – אינה תאולוגיה אלא פנומנולוגיה. מפת הדרכים. כך גם “נפס א־נאטיקה”: הנשמה הרציונלית ששורדת גלגולים. לא מתנה אלוהית; מבנה. עם מות הגוף מתה גם התודעה המגולמת בו, ומה ששורד בטרנספורמציה הוא מה שאינו תלוי בגוף ולא בשום ערמת שחת.
אולי לכן התאספתי מחדש. כי התבגרות במסגרת הזאת – גם אם בספקנות כלפיה – אימנה בי משהו. כמו שאפשר לא להאמין בצ’קרות ועדיין להגיע רחוק עם יוגה.
ואולי זה בכלל הילדה עם הקליידוסקופ. כי האמת? היא לא הסתכלה בקליידוסקופ – היא הייתה הקליידוסקופ. התודעה היא קליידוסקופ. גם המציאות. כל סיבוב מייצר דפוס שלא היה קודם, שלא יכול היה להיות בלי הזכוכית ובלי הסיבוב יחד. לא “אובייקטיבי” ולא “סובייקטיבי”; משהו שלישי. וזה תמיד ריתק אותי יותר מכול.
העיניים נפקחות. דריה מול החלון. אולי עברה דקה, אולי שנתיים.
אני מרגישה כאילו החלפתי לבגדים חדשים – רק שהכול הוא בגדים. ועם זאת אני עדיין נג’ווה. אבל נוסף משהו, כמו קמע שהצלחת להבריח מהחלום אל המציאות, קמוץ בכף היד. כלי יצירה. לא “יצירתיות” – בריאה. והדבר המדהים: הוא היה כאן תמיד.
“האם זה הכול?” ואז “מי שואלת?” – זה מה שמנע ממני להישכב במיטה השמונה־עשרה.
אימנו אותנו לצוד תשובות. זה הערך העליון בכל מקום, מאוניברסיטה עד משטרה. לענות את המציאות עד שתענה.
המרצה לקוגניציה סיפרה על האופוריה כשהצליחו ללמד קופים שפת סימנים: אוצר מילים מרשים, משפטים מורכבים. רק דבר אחד הקופים לא למדו מעולם: לשאול שאלות חדשות. קפיצה גדולה מדי.
כי שאלות לא רק חושפות מציאות, הן מייצרות אותה. יש מאין. מחוללות אפשרויות חדשות, עולמות חדשים.
“איפה נמצא השיר?” בוראת אפשרות של מיקום שאינו מרחבי.
“מה הם רוצים?” בוראת מרחב של רצון ומסוגלות.
“האם אני חולמת?” בוראת ספקטרום של מצבי תודעה.
“מה השעה?” בוראת, במובן מסוים, את הזמן.
השאלה אינה מתחננת לפתרון. היא יוצרת את הטריטוריה שבה פתרון נעשה אפשרי.
“איפה חי הסיפור שאני מספרת?” אני שואלת. איזה מרחב זה פותח?
18
הגשר.
"הו!" פולט קובי, איש התקשוב. אני מכירה את כולם עכשיו. כולם בפוקוס.
“המפלס התחתון,” הוא מצביע על אחד המסכים.
החדר עם שבע־עשרה המיטות. האישה שראיתי שם – האצבעות שלה זזות. מתעקמות קלות, מנסות לאחוז במשהו.
במיטה אחרת – אישונים מתכווצים, עוקבים אחרי המצלמה.
“מה עשית?” יונתן לוחש.
“שאלה טובה.”
ההדמיות של הארכיטקט משתנות. השיטוט מוצא נתיב. לא צפוי. חדש. אבל עקבי.
“הוא מתכנס,” דריה נושפת. “הוא באמת מתכנס.”
“לא על נתוני האימון הישנים,” אני אומרת.
“אז על מה?”
"על גרעין התגבשות."
הארכיטקט פולט את הדו"ח הקוהרנטי הראשון שלו:
מצב עולמי: פנדמיה. לא נגיפית; תפיסתית. סף קריטי מתפשט ממוקדים רבים ברחבי תבל.
דפוסי תגובה: מערכות מסוימות נפתחות – דיווחים על “מפגשים מהסוג השישי” בלי חוצנים. אחרות מסתגרות – גיוסי צבא, מחסומי תנועה, האפלת מידע.
מצב מקומי: שישה כלי טיס בלתי מזוהים, בלי משדרים. זמן הגעה: 43 דקות.
“הם מיירטים את האות,” אומר האיש הזקן. “לא גלי רדיו. הדפוס שאנחנו מייצרים. אצלם הוא נקלט כאיום קיומי.”
“אצל מי?” שואל קובי.
"אצל שומרי המציאות הקבועה. הם לא יודעים מה הם באים להשמיד. הם רק מרגישים שהעולם נשמט להם – והם רוצים שזה ייפסק.”
מפת זמן אמת עולה. נקודות שחורות, לא רחוק משפת המכתש. מתקרבות.
“אפשר לדבר איתם?”
“ולהגיד מה?" קול צרוד, חלוד, עולה מהרמקול. זו האישה מהמפלס התחתון. "שהמציאות היא לא מה שהם חושבים? שהקטגוריות שלהם פגות תוקף?”
איך מסבירים לתא חיסון שהוא עצמו חלק ממחלה אוטואימונית?
19
אנחנו עומדים מחוץ להביטאט. כל הצוות, וארבעה מהמפלס התחתון – מדדים, ממצמצים בשמש. פרוטוקול הבידוד איבד משמעות.
המדבר נראה אחרת. צבעים חדשים. צמחייה שאני לא זוכרת: שיחים נמוכים, משהו פורח. קפיצת זמן? מציאות מקבילה? הכול סביר באותה מידה.
כלי הטיס – לא מסוקים, אלא משהו כבד ושקט להחריד – כבר כאן. מערבולת אוויר סביבם משנה צבעים, ומבעדה מבצבצים קנים עבים. הם ננעלים עלינו, ואז –
משהו בי משתנה. הגוף חוזר להזיות החום של הילדות: הוא לא בגודל הנכון. פועם. הידיים כמו כוכבי לכת מרוחקים.
סבתא הניחה פעם יד על מצחי ולחשה: "אל תפחדי. זה רק הזאהר שנסדק; הבאטן מתחתיו."
לא הבנתי אז. גם עכשיו לא ממש, אבל החלק החדש בתוכי – הקמע מסולאריס – פועל.
הכלים טסים ישר אלינו. אני רואה אותם בחדות.
הם הולכים וקטנים.
הם לא מאיטים, לא משנים כיוון, לא מתכווצים.
הם קטנים כי המרחב בינינו מתרבה.
לפני מאה שנה פרידמן מצא פתרון למשוואות איינשטיין: היקום מתפשט. מתפשט ביחס למה? לתוך מה? מסגור שגוי. ההתפשטות לא קורית "לתוך" משהו – היא בריאה מתמשכת של ה“לתוך” עצמו.
הכלים נעלמים באופק. אולי במציאות שלהם הם עדיין בדרך, אבל לא כאן. לא בממד שנפתח.
אנחנו מחליפים מבטים, כאילו נפגשנו לראשונה. במובן מסוים, זה נכון.
דריה מביטה בי, עיניים פעורות בהתפלאות עליזה. יונתן מחייך חיוך של ילד. האיש הזקן מצמיד כף יד למצח ומצל על עיניו, כמו קברניט שמביט אל היבשה החדשה.
אני מסתכלת עליו. מודעה בעיתון. מעבורת ים־תיכונית. הוא קיים אחרת ממני, אני מבינה. כמו מנגינה שחיה בזמן, לא בחלל. אולי יום אחד אבין מה זה אומר. אבל לא היום. היום יש לי משהו אחר לעשות.
“האמת,” אני אומרת, “יש לי שאלה.”