השאלות הלא נכונות – סיפור קצר לכנס עולמות 2026
"למה את לבושה בשחור?"
כי חשבתי שאני באה ללוויה, חשבתי לעצמי.
"למה את יחפה?"
כי אווז גנב לי את הנעליים בדרך, התשובה עמדה לי על קצה הלשון.
"למה חבשת כובע והרכבת משקפי שמש בתוך האוטובוס באמצע החורף?"
כי איכשהו הפכתי לאישה הכי מבוקשת במדינה, אבל אתה בטח כבר יודע את זה, לא?
יש לי תשובות לשאלות האלו, כמובן. אבל בזמן שבחנתי את רס"ר חאמד, שהחזיק בידו עט פיילוט וחיכה למוצא פי, ידעתי שהוא לא יאמין לי. ואיך אפשר להאמין? היממה האחרונה הייתה מופרכת לחלוטין. אז מה זה עוזר שיש לי תשובות? הוא שאל את השאלות הלא נכונות. נשכתי את לשוני והתלבטות ריחפה על שפתיי. אין לי מה להפסיד, ממילא הוא חושב שאני אנרכיסטית שונאת ציפורים. פלטתי אנחה והרגשתי את כתפיי צונחות קלות. איך הגעתי למצב הזה?
"אז ככה, את מתעקשת ללכת בדרך הקשה?" הוא ירה לעברי מבט מצמית וגבותיו התעקלו ושיוו לפניו המחודדות מראה של עוף טורף.
הוא שלף מארון המתכת שמאחוריו מכשיר דברור וחיבר אותו לזרועותיי ולרקותיי. המכשיר נראה חבוט, כאילו הוא ראה דבר או שניים בחייו. הכבלים היו קרים והזכירו לי את קור האימים ששטף אותי כשנפלתי לנחל הירקון. נרעדתי מהזיכרון, וצפיתי בחשש כשהוא הפעיל את המערבל ששכן בלב המכשיר הקהה שישב על השולחן, וראיתי נוזל בהיר זורם בתוך הצינורות השקופים. לעזאזל. המכונה באמת הולכת לשחרר לי את הלשון.
הרגשתי את כוח הרצון נשטף ממני והזרמים עברו במוחי וכיבו כל התנגדות. אני אספר לו את הכל מהתחלה, ומה שיהיה יהיה.
***
הכל התחיל היום בבוקר. סך הכל רציתי את הקאפקייק של שחף. אתה מכירים אותו? בעצם, למה שתכיר, אתה בטח לא מגבעתיים. הוא פתח רק לפני שנה, וכבר הספיק להפוך למקום האהוב עליי. הקפה שלו חצי כוח, הוא יותר מדי קלוי, אבל הקאפקייק שלו אלוהי. הוא גילה לי פעם שאימא שלו אופה לו תבנית כל מוצאי שבת כדי שיוכל להביא מאפים טריים מעשי יד עם תחילת השבוע. אז בחודשים האחרונים זה הפך להרגל שלי לבוא לכצנלסון פינת סירקין בשעה שמונה בבוקר, יום ראשון, ישר עם פתיחת בית הקפה, ולהתחיל את השבוע עם הקאפקייק של אימא של שחף.
גם הפעם היום התחיל כמו כל יום ראשון אחר. שמתי שעון מעורר לשעה שש וחצי כדי שאוכל לעשות סנוז חצי שעה., התגלגלתי מהמיטה כשהחתולה שלי כבר הפכה לחסרת מנוחה מהזמזומים ודרשה לקבל אוכל, וגררתי את עצמי למקלחת. כשיצאתי מהמקלחת ראיתי שפספסתי שיחה ממספר לא מוכר. אני בדרך כלל לא חוזרת למספרים לא מזוהים, תבין, אני עובדת במשרד עורכי דין די גדול, ויש לי את המספר של העבודה ואת המספר האישי. וזה היה הנייד האישי שלי, אז אם לקוח קיבל אותו בטעות, אין שום סיבה שאני אענה, נכון? בטח לפני הקפה של הבוקר. אבל אנשים נואשים לא נותנים שיתעלמו מהם, אז בזמן שהתלבשתי הנייד שלי רטט שוב, וזה היה אותו מספר. כבר הייתי מוכנה לענות לשיחה בצעקות ונזיפות ולדרוש מהם שימחקו את המספר הזה ולא יתקשרו אליו יותר, אבל הופתעתי לשמוע את קולה של אליה מהצד השני.
"דניאל, סופסוף! רוני בבית חולים," היא פלטה במקום ברכת בוקר טוב, "אנחנו בתל השומר, בואי."
"מאיפה את מתקשרת?" לא הצלחתי לעצור את עצמי.
"אה, כן, הטלפון נשבר לי, במזל כתבת לי את המספר שלך באימייל פעם אז התחברתי מהטלפון של האחות," היא אמרה במהירות. "אז תעברי בבקשה אצלנו בבית ותביאי לי את המכשיר החלופי שלי."
שתקתי לרגע וניסיתי לעכל את מה שהיא אמרה. היא בטח הייתה עם רוני ברכב. זו בטח הייתה תאונת דרכים. אם היא הייתה מסוגלת להתקשר אליי, אז כנראה היא לא נפגעה יותר מדי.
"רוני בסדר? יש עוד נפגעים?" שאלתי בקול קטן, ופחדתי לשמוע את התשובה.
למזלי היא צקצקה בקוצר רוח. כעס זה סימן שהכל יהיה בסדר.
"הוא נמצא בניתוח, כנראה שבר את הרגל. את יכולה להפסיק לשאול שאלות? זו לא חקירה נגדית."
נשכתי את לשוני. הייתה לי נטייה כזו, קצת כמוך, לתחקר אנשים ברגעים הכי לא מתאימים. אבל אני אוהבת תשובות, אני צריכה שהכל יהיה מסודר, שהשתלשלות האירועים ולוח הזמנים יהיו הגיוניים. אבל רוני היה באותו רגע בבית החולים ואליה הייתה צריכה אותי. אז סתמתי את הפה וניתקתי את השיחה.
הבנתי באותו רגע שני דברים. האחד הוא שאני צריכה להודיע בעבודה שאני אגיע מאוחר. זכרתי במעורפל איזו פגישה עם לקוח חדש, אבל השותפה השנייה תוכל לכסות עליי. השני הוא שאני ארגיש אשמה אם אני אעבור אצל שחף לפני שאני אסע למעונות של האוניברסיטה, אז זה אומר שאני הולכת לפספס את המאפה של יום ראשון.
"שחף, תשמור לי בבקשה קאפקייק אחד של אימא," כתבתי לו, וניצלתי את העובדה שהחלפנו מספרים פעם כדי שהוא יתייעץ איתי לגבי חוזה השכירות שלו. ככה זה כשאת עורכת דין, כולם חושבים שיש לך את כל התשובות.
"עד מתי?" הוא שאל, וקיללתי בליבי. הלוואי שידעתי.
"עד 12," ניחשתי, בתקווה שעד אז אסיים בבית החולים. עכשיו אני מבינה שהייתי אופטימית.
יצאתי לדרך אחרי ששמתי אוכל לחתולה שלי, בלי להביט מחוץ לחלון ובלי להדליק אפילו את הטלוויזיה. בדיעבד אני מבינה שהייתי צריכה.
האוטובוס היה מפוצץ אנשים. זו הייתה עוד סיבה לביקורים המוקדמים שלי אצל שחף. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם כזו כמות של אנשים בלי שהתעוררתי עדיין. לקחתי קו 45 לדירה של אליה ורוני במעונות, ונתליתי על אחד מהווים מפלסטיק שהשתלשלו ממוטות האחיזה, נדחקת בין תיק כבד של סטודנט גבוה לבוש מעיל גשם, והייטקיסטית שהקלידה משהו במרץ במכשיר הנייד שלה בזמן שהיא שמעה באוזניות שלה טיילור סוויפט. אני לא חטטנית, הווליום שלהן היה גבוה.
והנה בעודי מנסה להתעלם מהסחות הדעת שסביבי, ולהתרכז בכל כוחי בנשימות מדיטטיביות כדי לא לקרוס לרצפה מרוב עייפות ועומס חושי, האוזניים שלי קלטו את הרדיו של הנהג. הוא דיווח על פטירתה של פרופסור מלכה בן יהודה.
אתה בטח לא שמעת עליה, אבל היא הייתה כמו אלוהים עבור הדור שלי. היא לימדה אותי דיני חוקה, היא הייתה המנחה שלי בסמינריון, ועזרה לי למצוא את העבודה הראשונה שלי. עד לא מזמן בכל פעם שביקרתי בפקולטה למשפטים, היא הזמינה אותי לשתות תה חם ולקשקש על החיים ואהבה.
כשהגענו לתחנות של האוניברסיטה ירדתי עם שאר האנשים אבל הרגשתי גוש בגרון שלא היה קשור לצער על הקאפקייק. פתחתי את המכשיר הנייד, והתחלתי לגלול באתרי החדשות כדי לגלות עוד פרטים על הלוויה. בתיבת האימייל שלי כבר חיכה אימייל מדיקן הפקולטה עם הספד קצר והזמנה לשבעה. בירוקרטיית המוות צריכה להיות כל כך מהירה פה בארץ, אין רגע לעכל שהיא הלכה מאיתנו, וכבר מתכוננים לסגור מעגל ולהמשיך את החיים בלעדיה.
השעה הייתה עדיין מוקדמת, אז קפצתי לפקולטה למשפטים. כמובן שהרגשתי אשמה, אבל אליה נשמעה בסדר בטלפון.
"כל כך עצוב."
"הבנתי שהיא הייתה חולה."
"אישה מבוגרת, למה אפשר לצפות?"
מסדרונות הפקולטה היו מלאי לחישות אבל שקטות, כאילו הרוח של מלכה כבר התחילה לרדוף את חדרי הפקולטה עוד לפני שהגופה התקררה.
עליתי במדרגות לקומה של משרדי המרצים, ומצאתי את החדר שלה. 210. על הדלת שלה הספיקו כבר לתלות את מודעת האבל עם הפרטים שנשלחו גם באימייל. בית הקברות טרומפלדור בשעה 11, השבעה בשכונת הדר יוסף, קרוב לפארק הירקון. זה לא היה רחוק מכאן, וגם לא רחוק מתל השומר.
מחיתי דמעה ומיהרתי לצאת משם כדי לעבור במעונות. אליה ורוני עדיין גרו שם בזכות התואר השני שלו, אז הגעתי לדירת שני החדרים הקטנה ופתחתי בתנופה את ארון החשמל. המפתחות של רוני היו שם כמו שאליה הבטיחה, ונצצו מאחורי אחד המפסקים. מחזיק מפתחות של פיקאצ'ו היה מחובר אליהם.
ניצלתי את ההזדמנות, ופשפשתי בארון של אליה כדי לחפש איזו חולצה שחורה שתתאים למכנסיים הכהים שלבשתי. זו לא תהיה הפעם הראשונה ששאלתי ממנה בגדים, אז הייתי בטוחה שלא תהיה לה בעיה. אבל באופן מפתיע היו לה פחות בגדים שחורים ממה שחשבתי. בתור מטפלת כנראה זה היה נגד קוד הלבוש ללבוש שחורים. אז שלפתי קפוצ'ון ישן ושמתי אותו על החולצה המכופתרת שלבשתי. לא היה אכפת לי שהיא תתקמט, לא רציתי לבוא ללוויה של מלכה בצורה לא מכובדת. את המכשיר החלופי מצאתי מעל כוננית הספרים של רוני ואליה, תחובה בין גליל סלוטייפ עבה ומקדחה שהשאלתי מהם פעם כשבניתי לעצמי את השידה ליד המיטה. זו שהחתולה שלי אוהבת לגרד.
"מה לעזאזל לקח לך כל כך הרבה זמן?" אליה שאלה אותי כמעט בנזיפה כשהגעתי סופסוף לטיפול הנמרץ.
"המרצה שלי נפטרה, הייתי צריכה רגע לעצמי, אוקיי?" נזפתי בה בחזרה. "למה אנחנו לוחשות?"
היא הצביעה אל המיטה שלידינו בלי לענות, וראיתי דרך הכילה המשוכה גבר מבוגר שוכב שם. ידו הייתה בגבס וצווארו היה עטוף בסד. בדממה שהשתררה הבחנתי בנחירות הרכות שעלו ממיטתו.
"אז אני מבינה שהוא עדיין לא יצא מהניתוח?"
"הוא בהתאוששות, לא נתנו לי להיכנס לראות אותו עד שהוא יתעורר." היא אמרה ונשפכה על הכורסא הנמוכה שהייתה שם. היא נראתה קצת בהלם, אבל כנראה היא באמת לא נפגעה.
"רוצה לספר לי מה קרה? יש לי קצת זמן עד שאני צריכה לנסוע ללוויה."
ואז היא סיפרה לי את הסיפור על התאונה הכי הזויה ששמעתי. כדור קפץ מולם, אחריו הגיע ילד, אבל כשאליה בלמה, הילד התחיל לצעוק עליהם ולקלל אותם. בשלב מסוים הוא זרק את הכדור עליהם. ואז ההורים שלו הגיעו, ובמקום לנזוף בו כי הוא שיחק בכדור על יד הכביש, אבא שלו התקרב למכונית שלהם והתחיל להכות בשמשה.
"למה לא קראתם למשטרה?" הזדעקתי וידי מיד עלתה אל פי כדי להשתיק את הקול. אבל הגבר הישן לא התעורר.
"כי רוני חשב שהוא גיבור גדול, אז הוא יצא החוצה וניסה להרגיע את הרוחות," אליה השעינה את מצחה על כריות ידיה ופלטה אנחה.
"אז הוא שבר לרוני את הרגל?"
"לא, אני עשיתי את זה," אליה אמרה וראיתי את הסומק עולה בלחייה. "הם רבו כל כך הרבה זמן, שמישהו התנגש בי מאחור, ואיכשהו פגעתי בו."
התביישתי להודות בזה, אבל זה היה יותר מצחיק ממה שחשבתי. לא הצלחתי לשלוט בעצמי, והתחלתי לרעוד בצחוק אילם. אליה הביטה בי בהלם והכתה בזרועי, מה שרק החמיר את המצב וגרם לי לפלוט נביחת צחוק שגרמה לגבר הישן להתנער במיטתו ולקפוץ לישיבה.
"מה קורה כאן?" הוא שאל בגרון ניחר, ואז החל להיאנק בכאב.
זה רק גרם לי לצחוק יותר חזק, ואז זוויות פיה של אליה התעקלו והדפוקה הזו הצטרפה אליי.
"את דרסת אותו? את באמת דרסת אותו?" שאלתי בין השתנקויות צחוק, והיא הנהנה בראשה ולחייה עדיין היו אדומות, כעת מסיבה אחרת.
"די דני! אני לא התכוונתי! זו הייתה טעות!" היא קראה, נוטשת כל ניסיון להיות שקטה עכשיו כשהמטופל השני כבר לא ישן. "אם הדביל הזה לא היה נכנס בי, אז רוני לא היה פה. ואת יודעת מה הכי נורא? שהילד הדפוק הזה אשכרה הלך לקלל עם אבא שלו את הרכב שנכנס בי, והם עזרו לרוני להתפנות לבית החולים."
המשכתי לצחקק ככה במשך כמה דקות, ושתינו התעלמנו מהקללות שהגבר בחדר מלמל לעברנו מתחת לשפם על שהפרענו את שנתו. ואז היא הוקפצה לקומה למטה כדי לפגוש את רוני, שסופסוף התעורר משינת היופי שלו.
***
מבטי התמקד בשוטר המשועמם שמולי, ששרבט כל אותה העת על הדף שמולו, בזמן שהמכונה המהמה ברעש נמוך והקליטה כל דבר שיצא מפי.
"כל זה אולי לא נשמע לך רלוונטי בינתיים, אבל אתה צריך להבין שבאותו רגע השעה הייתה רק עשר, אז איכשהו עוד דמיינתי שאני אספיק לעבור אצל שחף כדי לאסוף את הקאפקייק של אימא שלו לפני שאני אקח קו 63 ללוויה."
"גברת, את מדברת יותר על העוגייה הזו מאשר על הפשעים שלך. תגיעי לנקודה," רס"ר חאמד השיב במבט מזוגג וחזר להביט בדף שמולו, שהיה מלא צורות ושרטוטים אמורפיים. הוא נהם בשקט, והעביר לדף חדש. "תעני על השאלות ששאלתי אותך."
נאנחתי בקול והרגשתי את הזרמים של המכונה מערפלים את מוחי שוב. רציתי להתווכח איתו, להסביר שהשאלות שלו היו לא רלוונטיות, אבל היא כפתה עליי להמשיך.
***
קאפקייק. לא עוגייה. ואני לא בטוחה לאיזה פשעים אתה מתכוון בדיוק, אבל שאלת אותי למה הייתי לבושה בשחור, אז הנה הסיבה. הקונטקסט חשוב. כי אני באבל.
כשיצאתי מבית החולים שוב קיללתי את עצמי שגם הפעם לא הסתכלתי מהחלון לפני שיצאתי, וגשם זלעפות פגש אותי. אבל למזלי הייתה לי מטריה חצי מתפקדת בתיק. היא הייתה חצי מתפקדת כי המנגנון שלה היה תקול, ותמיד הייתי צריכה להשתמש בעט כדי לפתוח אותה. אתה מכיר את זה שכשאתה סוגר את המטרייה יש תופסן מתכת שתופס אותו ומונע ממנה להיפתח מחדש? אז זו בדיוק הייתה הבעיה שלה. התופסן נכנס פנימה וכל פעם שפתחתי אותה, הייתי צריכה לחלץ אותו כדי שאוכל לסגור אותה חזרה. אבל באותו רגע הספיק לי לדעת שהיא נפתחת ומסוככת עליי מהגשם.
אבל כמו שאתה יודע, במדינה שלנו ברגע שמתחיל לרדת גשם כל הכבישים נסתמים. לקחתי קו 45 בכיוון ההפוך, ומה שהיה אמור להיות נסיעה קלילה של גג חצי שעה הפך לשעה וחצי של סיוט.
קודם כל, כשניסיתי לעלות על האוטובוס קלטתי שהמטריה לא נסגרת, ושאין לי משהו חד כדי לשחרר את המתכת. אנשים התחילו לשלוח אליי מבטים כועסים, הרטבתי את הכיסא שעל ידי, והחזקתי את המטריה בכוח ביד כדי לשמור אותה סגורה.
"סליחה, אפשר לשבת?" איזו סבתא רצתה שאני אזוז כדי שהיא תשב על ידי.
"כן, גבירתי, כמובן," עניתי בשיא הנימוס, אבל כשזזתי המטריה נפתחה בבת אחת ואחד הקצוות החדים שלה כמעט ננעץ לה בעין.
"אלוהים אדירים, זה פגע לי בעין!" היא הזדעקה.
"זה לא פגע לך בעין, זה פגע ליד," אמרתי וניסיתי להרגיע אותה, אבל זה כנראה היה הדבר הלא נכון להגיד במצב הזה.
מטריות זה סכנת נפשות. כולם אומרים את זה, או חושבים את זה, אבל עדיין ממשיכים להשתמש בהן כי למרות פלאי הטכנולוגיה עדיין לא מצאנו פתרון יותר טוב. והן סיוט לא רק כי המטריה הספציפית שלי כמעט עקרה לה עין, אלא כי אז חטפתי צעקות מכל מי שהיו סביבי, כולל הנהג שצעק משהו מקוטע לתוך המיקרופון ואז מלמל על דור לא מחונך.
אבל אז נזכרתי שהמפתחות שלי יכולים להיות חדים מספיק, ובאמת למזלי הצלחתי לסגור את המטריה לפני שגרמתי לנזק בלתי הפיך לזקנה או לעצמי. היא עדיין התעקשה לשבת לידי והמשיכה לירות לעברי מבטים מלוכלכים כל השעה שבילינו ביחד תקועות בין תל אביב לרמת גן.
אבל בקניון ביאליק וויתרתי. כבר הייתי באיחור ללוויה, השעה הייתה כמעט 12, אז לא ציפיתי להספיק לעבור אצל שחף לפני הלוויה, אבל אמרתי לעצמי שאולי אני אוכל לנסוע לשבעה כבר, להיפטר מניחום האבלים, כי גם ככה הייתי עדיין תקועה ברמת גן. טיפשה, מה אני אגיד לך.
סימסתי לעבודה שיש פקקים נוראיים, שאני בדרך לניחום אבלים, והתחננתי לשחף שישמור לי את הקאפקייק עד השעה 15. הדבר המבאס איתו זה שהוא פתוח רק בבוקר, אבל הוא מופע של אדם אחד, אז זה הגיוני שהוא ירצה לנוח אחרי שמונה שעות על הרגליים בהכנת קפה ושיחות חולין עם אנשים אקראיים. אבל הוא שלח לי אגודל למעלה, אתה מכיר את האימוג'י הזה? אז זה היה טוב מספיק.
ירדתי מהאוטובוס, חציתי את הכביש ועליתי על אוטובוס אחר לשכונת הדר יוסף. זה לקח עוד שעה בגלל הגשם המקולל, ואנשים נדחסו גם בקו הזה כאילו הם עלולים להינמס אם הם יירטבו בחוץ. לך תבין.
עד שהגעתי לאזור פארק הירקון הגשם הפסיק, אז לא נאלצתי לפתוח שוב את המפגע שקרא לעצמו המטרייה שלי, והגעתי לבית שראיתי במודעה של פרופסור בן יהודה. מה שלא צפיתי היה את כמויות האנשים שחיכו כבר בחוץ עד שאנשים יחזרו מהלוויה.
"איזו טרגדיה," לחשה לי נירית, אחת המזכירות מהפקולטה. היא הייתה אחראית על קשרי בוגרים, אז עוד זיהיתי אותה.
"כל כך עצוב, היא הייתה בת תשעים וחמש," מזכירה אחרת אמרה וניגבה את הדמעות שלה. אותה כבר לא הכרתי.
"הייתה לה מחלה, נכון?" שאלתי את נירית, אבל האישה השנייה הנהנה.
"כן, כן, מחלה קשה," היא ענתה בכובד ראש ושלפה עוד חתיכת טישו מהתיק.
ישבנו על הספה בסלון שהיה עמוס ספרים מקיר לקיר, רובם ספרי משפטים, אבל היו כמה מדפים של ספרי פנטסיה. לא הכרתי את המשפחה של מלכה, אבל היה קל לזהות אותם עם בגדי השבעה הקרועים והעיניים הטרוטות. גם אני הזלתי דמעה או שניים. התגעגעתי לשיחות שלי עם מלכה, ותמיד הייתה לה עוגייה טעימה בשבילי.
לא ידעתי כמה זמן זה מכובד להישאר שם, אז אחרי חצי שעה התחלתי להסתובב בין מדפי הספרים וניסיתי לא לדרוך על תיקים, רגליים או אחד משלושת החתולים שהסתובבו בדירה.
"היא כל כך אהבה לקרוא," אישה גבוהה בתספורת קארה אמרה על ידי והצטרפה אליי. קראנו את שמות הספרים ביחד עד שהגעתי לחלק שעניין אותי. מדפי הפרוזה.
"סנדרסון, טולקין, ג'ורג' מרטין, אורסולה לה גווין, הכל סטנדרטי," מלמלתי, ואני נשבעת לך ששכחתי באותו רגע מהאישה שהייתה על ידי. "זה טוב ויפה, אבל איפה הסמאט שלה?"
"המה שלה?"
שיט. הסתובבתי להביט בגברת הגבוהה, שנראתה יותר מדי מזועזעת, כאילו היא אף פעם לא עשתה סקס. איך היא חשבה שהביאו אותה לעולם?
"סבתא לא קראה סמאט," היא אמרה בזעף. "היא אפילו לא ידעה מה זה."
אולי הייתי רעבה, ואולי כעסתי שמנסים להכפיש את שמה של מלכה רגע אחרי שקברו אותה באדמה, אבל לא הצלחתי לסתום את הפה.
"המסננת של Explicit הייתה ברירת המחדל שלה ב-AO3," גיחכתי. ואז תפסתי את עצמי. "רגע, קראת לה סבתא?"
האישה הגבוהה התרחקה ממני בהבעת גועל, והרגשתי את הסומק עולה על לחיי. הרגשתי שעשיתי מספיק פאדיחות, וגם ככה התחלתי לפחד שאני אפסיד את הקאפקייק של שחף, אז ברחתי משם כל עוד נפשי בי.
אבל אז קצת הלכתי לאיבוד. אתה מבין, הרגשתי נבוכה, אבל גם כעסתי על השיימינג. השיחות שהיו לי עם מלכה היו כמה מהזיכרונות הכי יקרים לליבי מהשנים האחרונות. היא לא הייתה צדקנית, וגם לא מתחסדת. היא נתנה לי עצות על זוגיות, היא כל הזמן אמרה כמה אינטימיות זה חשוב בבן או בת זוג, ועודדה אותי להיפרד מהאימפוטנט שיצאתי איתו לפני שנה. לספר לך גם עליו?
***
"לא, בבקשה לא!" השוטר התחנן ועצם את עיניו בכוח, כאילו בניסיון להדחיק את המראה.
"כן, זה באמת לא רלוונטי לסיפור הזה," הוספתי לאחר מחשבה נוספת.
"שום דבר ממה שאמרת עכשיו לא רלוונטי למה ששאלתי אותך," הוא ירה לעברי מבט כועס.
"זה בגלל ששאלת את השאלות הלא נכונות," משכתי בכתפיי. "המכונה הכריחה אותי לענות לך על השאלות ששאלת, זו לא הבעיה שלי אם הפרומפט שלך היה גרוע."
"אז מה השאלות הנכונות?"
"או, שמחה ששאלת."
***
השאלה הנכונה הייתה צריכה להיות למה לעזאזל ההנאות הקטנות של החיים הן גם הכי קשות להשגה. וגם למה האווז של פארק הירקון תקף אותי כשלא עשיתי לו כלום ושום דבר. כאילו, הוא לא באמת תקף אותי. אבל זה היה קרוב מספיק. ישבתי על הגדה והתמרמרתי על השמרנות של המשפחה של מלכה, ואיך יכול להיות שהם יצאו כאלו אם סבתא שלהם הייתה כל כך מגניבה ועם ראש פתוח, כשאחד האווזים הקבועים של הפארק התקרב אליי וגעגע בקול.
בדרך כלל לא הייתי מייחסת לזה חשיבות, אבל כנראה השיגעון שתקף אותי בדירה של פרופ' בן יהודה עדיין היה דבוק אליי, כי הושטתי את היד וניסיתי ללטף אותו. ואז משום מקום הוא נקש במקור שלו לעברי ואיכשהו התגלגלתי לתוך הנחל.
למזלי, ואני שמה לב שהיה לי הרבה מזל ביום הזה, משו אותי מהמים די מהר, אבל הייתי רטובה לחלוטין ולא בגלל הגשם. ואז עשיתי עוד משהו מטומטם וחלצתי את הנעליים. והאווז, שכנראה עדיין ריגל אחריי מקרבת מקום הסתער לעברי שוב, וחטף לי את אחת הנעליים!
אז זה מסביר את הסרטון. הנה, עניתי לך על השאלה שלא ידעת לשאול. זו הסיבה שאני עדיין יחפה. כי כשתפסתי אותו ולפני שמלקתי את הגרון לחיה החצופה הזו התנפלו עליי צדקנים שטרחו גם לצלם את הכל ולהאשים את הקורבן באכזריות כלפי בעלי חיים.
"תעזבי את החיה המסכנה!"
"רוצחת ציפורים!"
"תזמינו משטרה!"
צעקו עליי כל מיני דברים באותו יום, אבל זה היה כבר שפל חדש. הצלחתי לשלוף את המגף מהמקור של האווז, אבל הוא היה קרוע מעבר לכל תקנה. אז כמובן שעשיתי את מה שכל אדם שפוי אחר היה עושה ונעלתי את הנעליים כמיטב יכולתי, ונמלטתי מהפארק. היו עליי גרביים, ולמרות שבאותו רגע הן בצבצו מהסוליה, זה היה טוב מספיק לאותו רגע.
לצערי הרב, לא קלטתי שהכל היה מוקלט ומוסרט עד שהגעתי לשחף.
***
"בית הקפה של שחף הוא מה שאנשים קוראים לו 'חור בקיר', אתה יודע מה זה?" הרמתי את מבטי לפגוש בעיניו המזוגגות של החוקר. רס"ר חאמד ניער את שיערו השחור בהיסח הדעת ופיזר קשקשים על המדים הכחולים שלו. הוא פלט נחירה והתעורר בבת אחת, יורה לעברי מבט מצמית.
"מה הפואנטה, גברת? למה את לא מגיעה לנקודה?"
"כי שאלת אותי למה הרכבתי משקפי שמש בתוך מבנה," צמצמתי את עיניי. "אמרתי לך שאתה שואל את השאלות הלא נכונות. עכשיו המכונה הדפוקה שלך מכריחה אותי לענות, אתה רוצה לשאול שאלה אחרת?"
"כן, תגידי כבר מה זה חור בקיר," הוא נופף בידו וחזר לשרבט משהו על הנייר. "גם ככה נעצור אותך, לא משנה מה תחרטטי."
"מה? לעצור אותי? על מה?" הזדעקתי, ופתאום הפכתי למאוד מודעת לאזיקים שהשתלשלו מהמדים שלו. הם יאזקו אותי אחרי החקירה? "מה החשדות נגדי? אתם עיכבתם אותי לחקירה בחשד על הפרעה לסדר, ממתי עוצרים אנשים על זה שהם מרכיבים משקפיים באוטובוס?"
"את תקפת אישה!" הוא הכה בשולחן ואוזניי צלצלו.
"תקפתי? על מה אתה מדבר?" פלטתי. קפאתי במקומי, ושמעתי את המכונה ממשיכה להמהם בקול נמוך על השולחן. הנוזלים בצינורות שלה התערבלו בפנים, ושמעתי את הפכפוך השקט שעלה ממנה בדממה שהשתררה.
השוטר הזועף ניגש למחשב בפינת החדר באנחה קולנית והצביע על המסך הפתוח. זה לא עזר, הדבר היחידי שהיה שם זה תמלול של השטויות שסיפרתי לו בשעה האחרונה.
פגשתי במבטו וכנראה הבעת הבלבול שעל פניי הבהירה לו שהוא לא הסביר לי כלום. הוא הביט בעצמו אל המסך הדלוק ופלט קריאת ייאוש. הוא לחץ באצבעו על נקודה במסך וכעת ריצדה על המסך כותרת חדשה.
"טופס תלונה: חשד לתקיפה וגרימת חבלה חמורה."
"הגברת שרדפת אחריה נמצאת בחדר השני ברגעים אלו, ומספרת על רגעי האימה שהעברת אותה," רס"ר חאמד הסתובב חזרה לעברי בנזיפה.
"מ-מישל פה? יש לה את התיק שלה עליה?" גמגמתי.
"כמובן שהתיק שלה איתה, על מה את מדברת? את הפלת אותה אל האספלט, ובמזל עצרו אותך לפני שגנבת ממנה-"
אבל כבר לא הקשבתי לשוטר. קפצתי על רגליי, והרגשתי את האדרנלין פועם בגופי. איזה צירוף מקרים.
"אני יכולה ללכת לשירותים?" מיהרתי לחשוב על תירוץ.
"לא, דניאל, את תסיימי את הסיפור המחורבן שלך, כדי שאני אוכל לעצור אותך!" השוטר קרא ונופף באצבעו לעברי.
"אתה כבר לא קורא לי גברת, אה?" אמרתי בלי לחשוב, בניסיון לחשב את המהלכים הבאים שלי.
"תסיימי כבר. הגעת בשעה שלוש לבית הקפה של שחף הזה רטובה לקאפקייק. לא, אל תכתוב את זה ככה-" השוטר ירה לעבר המכונה ומיהר למחוק את פליטת הפה שלו מהתמלול.
"הייתי בהחלט רטובה, והנעליים שלי היו מפורקות," צנחתי חזרה אל הכיסא. אוקיי, הגיע הזמן להזדרז.
***
המקום של שחף זה מסוג המקומות שהם "חור בקיר" בגלל שהוא שני מטר על שני מטר. מספיק למטחנת קפה, ויטרינה של כמה מאפים, טוסטר שהוא מכין בו טוסס גבינה עם כמה ירקות, ודלפק שיש עליו תצוגה מתחלפת של המאפה השבועי. בימי ראשון אלו הקאפקייקים של אימא שלו, ואני נשבעת לך שהם הקאפקייקים הכי מכוערים שראיתי, אבל כמו שרוני אמרה לי פעם, הם ההוכחה החד משמעית שהמראה החיצוני לא קובע כלום.
יש לו את הלקוחות הקבועים שלו, אני אחת מהם, ויש גם את מרקו, הקשיש שתמיד יושב איתו בחוץ ומעשן בשרשרת. הוא תמיד אוכל טוסט ושותה קפה הפוך גדול בכוס לקחת. ומישל, שהיא שחקנית שגרה מעל בית הקפה, היא גם קבועה אצלו. מעניין אם היא כבר סיפרה לכם את זה. היא התקבלה להפקת חנוכה השנה, אתה יודע?
אז כשהגעתי לשחף אתה בטח יכול לדמיין שלא הופתעתי לראות את שחף מדבר עם מישל ומרקו מחוץ לבית הקפה. מה שלא צפיתי היה את המבטים הכועסים שהם ירו לעברי ברגע שירדתי מהאוטובוס.
נראיתי נורא. הנעליים האהובות עליי היו מפורקות, הבגדים השחורים שלי היו ספוגי מים עדיין, והמטרייה השבורה ששכבה בתיק הגב שלי דקרה אותי בכל צעד שעשיתי. אבל עדיין זה לא הצדיק את המבטים המלוכלכים שלהם. כאילו רצחתי מישהו. אבל כשהתקרבתי אליהם, הבנתי מה קרה.
"דניאל, אשכרה תקפת ציפור?" שחף שאל אותי ופיו היה פעור בזעזוע.
"אלה השקטות הן הכי מסוכנות, שתדע," מרקו אמר ופלט עננת עשן לעברי.
"יש דברים שפשוט לא עושים," מישל הנידה בראשה וחזרה להביט במכשיר הנייד שהיא החזיקה, והריץ סרטון כלשהו בלופים.
זיהיתי את הצווחות שעלו מהסרטון. זה היה האווז. ושמעתי את עצמי צועקת אחריו. גנב, פושע, צריך למלוק לך את הצוואר. צריך להכין ממך פטה. אני אפסיק להיות צמחונית בגלל ציפורים כמוך. לא מהדברים הכי מתוחכמים שלי, אבל הדביל הזה הרס לי את הנעליים.
"אני יכולה להסביר," פלטתי, וחיפשתי בעיניי אחר הקאפקייק בתוך בית הקפה. "סגרת כבר?" שאלתי את שחף.
"בשבילך כן," הוא אמר ושילב את זרועותיו על חזהו במחאה.
"לא באמת הייתי הורגת אותה," גיחכתי. "היא גנבה לי את הנעל, את זה לא ראיתם בסרטון?"
"היא באמת מחזיקה משהו במקור," מישל הצביעה. "אבל מה זה משנה? את ניסית לתלוש לה את הראש!"
"את הנעל!" הזדעקתי. "שחף, איפה הקאפקייק שלי?" שאלתי, הייתי מותשת ומיואשת. רק רציתי שהיום הארור הזה יסתיים, והשעה בקושי הייתה שלוש.
"מכרתי אותו," הוא אמר בזעף. הוא התחיל לקפל את הכיסאות סביב השולחן הבודד שהיה מחוץ לבית הקפה שלו. "מרקו, הגיע הזמן ללכת."
"אבל הבטחת לי!" דמעות עלו בעיניי. הייתי על סף לאבד את זה.
"את תמיד יכולה ללכת לאכול אווז במסעדה ליד."
נכנסתי בתסכול למכולת הקטנה שהייתה ליד בית הקפה ורציתי לקבור את עצמי. כמובן שגם שם המוכר ירה לעברי מבטים מכוערים, והבנתי שאיכשהו בשעה שחלפה מאז שהותקפתי בפארק הירקון הפכתי לויראלית. ולא מסיבה טובה. אז קניתי משקפי שמש זולים וכובע מצחייה ולמזלי הוא לא סירב לקבל את הכסף שלי. העקרונות שלו היו פחות נוקשים בהשוואה לשחף.
ואז, אתה לא תאמין מה קרה כשיצאתי. ראיתי את מישל רצה לכיוון קו 63, ומחזיקה את הקאפקייק שלי ביד, עטוף במפית!
***
"מרתק," רס"ר חאמד אמר. "זהו, עכשיו הגענו לחלק שאת תוקפת מישהי חפה מפשע ומסה לגנוב לה את התיק?"
השפלתי את עיניי אל הרצפה. "אפשר ללכת לשירותים?" שאלתי שוב.
השוטר המרובע נאנח בקול והתרומם לעמידה. "בואי." הוא הורה.
לא הייתי צריכה שיגידו לי פעמיים. ברגע שהוא ניתק את הכבלים מהרקות שלי, ושחרר את הרצועה שעטפה את אמתי כמו מכשיר למדידת לחץ דם, זינקתי על רגליי, ועקבתי אחריו עד לדלת הכניסה לחדר החקירות. הקירות הערומים עוררו בי תחושת ניכור, אבל כנראה ככה אמורה להרגיש תחנת משטרה. לא שידעתי את זה לפני כן, הייתי עורכת דין לענייני עבודה.
"קר כאן," אמרתי.
"זו האשמה." השוטר נחר בבוז. "את לא מתחרטת?"
"פעם הייתי אזרחית מהשורה, עד שקאפקייק אחד ואווז ארור דפקו אותי," מלמלתי לעצמי, כנראה הזרמים מהמכונה עדיין עברו בגופי, כי לא הצלחתי לשלוט על לשוני. השוטר שמע אותי והסתובב להביט בי בגבות זקורות. הוא נראה שוב כועס. הוא היה מסוגל בכלל להבעה אחרת?
"עבריינים הם תמיד עבריינים, פשוט לוקח זמן עד שתופסים אותם. את לא חושבת?" הוא שאל וחיוך אכזרי עלה על שפתיו.
גלגלתי את עיניי. "אתה לא חכם כמו שאתה חושב." אופס. מעניין עד מתי המכונה תשפיע עליי. אם כי היה משהו משחרר בלענות בכנות מלאה על השאלות שהוא שאל אותי.
צעדנו במסדרון ריק, ועיניי נורו לצדדים בחיפוש זהיר. היא כאן. השוטר הכועס אמר שהיא כאן. עברנו בכניסה לתחנה וחלפנו על פני כמה דגלי ישראל ודגלי המשטרה. פקידת הקבלה ישבה מאחורי זכוכית משוריינת. השירותים היו מהצד השני. מאחוריה הייתה דלת שהייתה פתוחה לכדי חריץ, וקול עלה דרכו.
"כשהיא תפסה אותי באוטובוס, היא ניסתה להציע לי מאתיים שקל, אבל בחיים לא הייתי מסכימה לזה, חיכיתי לו כל השבוע!" מישל התרעמה מבעד לדלת.
לא חשבתי. פעלתי מתוך אינסטינקט. מיד עשיתי פניית פרסה וזינקתי מעבר לדלפק הכניסה. השוטרת כנראה חשבה שאני בדרך לזנק עליה, כי היא התכופפה והרימה את אגרופיה בהתגוננות. השוטר שהחזיק בשרוול הקפוצ'ון שלבשתי שמט את אחיזתו מהבד החלק.
התפרצתי דרך הדלת הפתוחה, ומישל נגלתה מולי. לבושה בטרנץ' בז' שנקרע כשזינקתי עליה באוטובוס, שיערה הגלי היה פרוע במקום בו תפסתי ומשכתי כשניסיתי למנוע ממנה מלברוח. רגלה קיפצה בקדחתנות, וקפאה כשפגשה במבטי. עיניה נפערו באימה.
"תרחיקו אותה ממני!" היא זעקה וברחה לאחת הפינות של החדר.
מולה ישבו שני שוטרים שהחזיקו בידם מכונה דומה למכונת האמת שחיברו אותי אליה, והם עקבו באמצעות אייפד אחרי התמלול של הדברים. הם הרימו את מבטם בתדהמה, אבל מהירות התגובה שלהם הייתה איטית מדי. כבר הגעתי אל התיק בצבע בורדו ששכב מתחת לכיסא של מישל. הגביע הקדוש היה שם.
נפלתי על ברכיי כמו בתפילה ושלחתי את ידי לתוך התיק הפתוח. אצבעותיי פגשו במרקם העדין והדביק של הדבש ואבקת הסוכר. תפסתי את המאפה והוצאתי אותו מהתיק ברעד קל. לא האמנתי שזה באמת אצלי. בידיים שלי.
"תניחי את הראיה, אני מזהיר אותך! מה, את משוגעת?" שמעתי את רס"ר חאמד קורא מאחוריי אבל כבר לא עניין אותי כלום. הוא עדיין המשיך עם השאלות הלא נכונות. אולי זה שיגעון עבורו אבל המאפה הזה היה ארון הקודש שלי.
קילפתי את הנייר מבסיס הקאפקייק בחרדת קודש, מתעלמת מהרעשים שעלו סביבי. מישהו שלף אקדח כנראה, או טיזר חשמלי. אבל זה לא היה משנה. הוא היה אצלי. הרמתי את הקאפקייק לפי ונגסתי בו ברכות, לשוני עוטפת את הפירורים ואוספת אותם לתוכי בשקיקה. פי התמלא ברוק, והמתיקות של שכבות הדבש והסוכר גרמו לבלוטות הטעם שלי להתפוצץ מעונג. זה היה אלוהי.
הביס הזה לא היה יכול לבוא בתזמון יותר טוב. הזרם החשמלי שעבר בגופי לאחר רגע היה משני. צנחתי אל הרצפה מפרפרת בחיוך.