״תקום!״ הוא צעק אליי, רוכן קדימה, ידיים מאוגרפות, כאילו עוד רגע יכה אותי שוב.
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי בחוסר אונים מוחלט, תוך כדי יריקת דם ושברי שיניים מהפה.
״אני רוצה שתקום. כשהיקום אומר לך לקום- אתה קם. זה למה קוראים לי יקום, כי כשאני מפיל אותך, אתה קם!״
הוא עמד מולי, במבט בוחן ומלא ביטחון. שנינו ידענו מה אני צריך לעשות, אבל אני יכול להישבע שהוא לקח ממני כל טיפת אנרגיה שנשארה לי בקרב הזה. כבר חודשים שאנחנו בזירת האגרוף, וכל אחד בתורו מכה את השני. הוא יותר חזק, אין ספק, אבל אותי לימדו שאסור לוותר.
״אמרת שאתה לוחם, לא? אז בוא נראה אותך נלחם. תקום!״
מה הוא רוצה ממני? למה הוא לא מסיים את הקרב הזה וזהו? הרי אם לא אקום הוא יכה אותי שוב, ואם אקום- זה בכל מקרה מה שיקרה. אז מה הטעם כבר?
אולי הוא רוצה ללטף לעצמו את האגו. את זה אני דווקא יכול להבין. הרי מי מאיתנו לא מחפש ליטוף כזה לפעמים- נעים, חם, כזה שמזכיר לך שיש יותר גרועים ממך.
רק אתמול בבוקר קיבלתי ליטוף כזה, כשסתיו, או בעצם מאיה, או ענבל… בכל מקרה- כשזאת שישנה אצלי הלכה.
״היה לי כיף, שיהיה אחלה יום״ היא זרקה לי כשיצאה מהדירה.
אפילו לא השקעתי בלענות לה. שאפתי עוד שאכטה מהנובלס והסתכלתי על העצים שזזים למשב הרוח.
ככה אני אוהב אותן. זולות. לא מחייבות.
בעצם, אין סיכוי שזה ליטוף לאגו.
בשביל שיהיה לך אגו אתה צריך להיות אנושי. בן אדם.
איך אני יודע שהיקום לא אנושי? כי אף בן אדם עם חמלה מינימלית לא היה מנחית עליי כאלה אגרופים.
זה משהו אחר.
״אתה מנסה להעביר אותי שיעור?״ שאלתי.
״תסתום את הפה ותקום כבר״, הוא אמר והצביע.
אבא שלי. בקהל.
רואה את הבן שלו שוכב על הרצפה.
״תפסיק לנסות לחפש תשובות. תקום ותילחם.״
המבט שלו השתנה- ממבט שבוחן מה הצעד הבא שלי, למבט מלא בוז וגועל.
איך הגעתי למצב שאפילו היקום נגעל ממני?
כבר שנים שאני מגעיל את עצמי, אבל חשבתי שאני מצליח לשמור את זה בפנים.
לא. זה גם לא שיעור. אני חושב שאפילו היקום כבר איבד שליטה בקרב הזה.
התבוננתי בו בשקט. מעבר לשנאה שבעיניים שלו יכולתי לראות טירוף. הוא היה במאניה של מכות, חוסר שליטה מוחלט על הקרב. פחד השתלט על הגוף שלי, והרגשתי את העצמות שלי כואבות- לא מהמכות, אלא מהפחד.
הגוף שלי צעק שהוא עייף. שאין לו יותר כוחות לקום ולחטוף עוד מכה. אני לא יודע כמה גרוע זה עוד יכול להיות, אבל השלמתי עם ההפסד. נשארתי שוכב על רצפת הזירה וחיכיתי.
כל המכות שקיבלתי הפכו לאנשים בקהל. כל אגרוף הפך לעוד צופה שמחכה לראות מה הצעד הבא שלי, שיושב שם ושותק.
האמת? הייתי מעדיף שהם יעשו רעש. שיעודדו, שישרקו בוז, שיקללו. אפילו רק יקללו. כל דבר עדיף על שתיקת הכבשים הזאת.
שתיקה שמזכירה לי שאין לי תשובות, שאין לי החלטה שתקים אותי עכשיו. שאין לי כתובת.
שתיקה כל כך רועשת שאפשר לשמוע דרכה את ההתנשפויות שלי, כל שאיפה ונשיפה כבדות יותר מהקודמת.
שתיקה כל כך רועשת שאפשר לשמוע דרכה את פעימות הלב המהירות, שמרמזות על פאניקה. אפילו הלב לא מבין איך הוא ואני הגענו למצב הזה.
לא לימדו אותי בטירונות מה עושים כשמפסידים. תמיד, בכל התרגילים, היינו מנצחים.
המטרות היו מקרטון. הן אף פעם לא ירו בחזרה. גם כשהמפקדים ניסו לדמות מחבלים אמיתיים בתרגיל יבש- תמיד אנחנו ניצחנו.
מצחיק איך צבא כל כך חזק לא מאמן את הלוחמים שלו להפסיד.
כי בחיים, ובמיוחד במלחמה, אתה לא תמיד מנצח.
ברוב הפעמים- אולי אפילו בכולן- אתה תפסיד.
תפסיד חבר שנפל, יד שקיבלה כדור, או את עצמך, שקיבלת סוג של דום לב.
תמיד אתה מפסיד משהו.
“יש נפגע?”
“כן.”
“מצב?”
“אין דופק.”
שתיקה של כמה שניות.
“ממשיכים קדימה.”
המשכנו.
הצמדתי את הראש לרצפה והרגשתי את הרעידות מקולות הקהל.
שמעתי את הצעדים שלו מתקרבים. ידעתי שעוד מכה בדרך, אבל בפנים קיוויתי שאולי הוא בא להשיט לי יד.
״אתה לא תצא מכאן עד שתנצח אותי״ הוא לחש לי באוזן.
נו באמת.
״כוסאמק אתה והקלישאות שלך״ אמרתי, והשפלתי מבט לרצפה.
ואז משהו בקרב נשבר.
הכול התבלגן. כאילו לא מספיק שאני רחוק מלתת פייט בחזרה, גם הגישה היחידה שהייתה לי- חסרת אונים ככל שתהיה- ירדה לטמיון.
אפילו לכווץ שרירים בכל מכה, או לנשוך שפתיים אחרי אגרוף אני כבר לא מצליח.
היו לי כמה דקות טובות. הצלחתי להתחמק, עליתי קצת על הגל, ואז איבדתי ריכוז. גם בלי שהוא משחרר מכות אני נכנס לסטרס, כי אני לא מצליח לעמוד בטקטיקה שהגדרתי לעצמי.
הוא לא עושה הרבה, היקום. אבל הבלגן שיש לי בראש כואב כמעט כמו המכות.
אני עייף. כל כך עייף שאני חושב שנרדמתי באמצע הקרב, כשהוא התרחק לרגע כדי לצבור כוחות.
הוא מסתכל עליי בחצי חיוך מתנשא. כאילו הוא יודע בדיוק מה עובר לי בראש.
המבט הזה הורג אותי יותר מכל מכה.
אנחנו עומדים ומסתכלים אחד על השני. הוא לא מוריד ממני את העיניים.
אני מנסה להישיר אליו מבט, אבל העיניים שלי סורקות את כל הזירה — כאילו יש כאן עוד מאה כמוהו.
״ידעתי שתקרוס בשלב כזה או אחר״ הוא לוחש, מביט לי בלבן של העיניים.
הקהל מריע. רוצה שזה ייגמר.
אבל הוא מחייך. ויודע שזה כואב לי יותר מהמכות.
אני מתנשף, מזיע. הלב שלי פועם על מאתיים.
אני חוזר על מנטרות שלמדתי פעם, אבל שום דבר לא עוזר.
לא משנה איזה תרחיש רץ לי בראש — הוא תמיד נגמר רע.
ואולי בתוך כל הרעש של הפיצוצים והירי, הכאב של האטמים באוזניים והגרון ששורף וצרוד מהצעקות, יש את השקט הכי גדול.
אולי דווקא בתוך כל התוהו הזה, אי אפשר להיות בשום מקום אחר חוץ מהכאן ועכשיו, ובתוך הכאוס המוחלט קיים רגע מדיטטיבי, שקט ונקי.
ריח אבק השריפה שנכנס דרך האף וממלא את הריאות, טיפות הזיעה שנוזלות מהמצח לגבות ונעצרות בעיניים, והאצבע שסוחטת לאט את ההדק בשליטה מלאה.
רגע מוחלט, שבו אי אפשר לברוח לשום מקום אחר, ואולי המלחמה האמיתית היא המציאות שעוצרת ומחייבת אותך להיות עצמך לשנייה אחת מוחלטת. ללא מסכות, ללא הסחות דעת, בלי נובלס ובלי סטוץ חולף של לילה.
אתה נגד עצמך, נגד העולם, בחוסר אונים מוחלט מול הריק השקט הזה.
כל כך התרגלנו לרדוף אחרי השקט בתוך המירוץ הרועש של החיים, שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתו ברגע שהוא פוגש אותנו.
דמיינתם פעם איך נראית המילה קריסה?
מפולת שלגים. אבנים מתדרדרות.
משהו שהחזיק, ופתאום נשבר לרסיסים וצונח במורד ההר.
חשבתי שאני ההר.
מסתבר שאני הרסיסים.
ואין מי שיעצור אותי בדרך למטה.