הזימון הגיע בלי שעה.
רק כתובת, קומה, חדר.
החדר היה קטן מדי בשביל החלטות גדולות. שולחן מלבני, כיסאות מתכת, קלסר עבה במרכז. על הקלסר הודפס השם של הבן שלי, באותיות שחורות, מסודרות. כתב של משרד.
מולי ישב גבר. או אישה. או שניהם.
המדים התחלפו כל כמה דקות — פעם ירוק, פעם לבן, פעם אפור אזרחי.
הקול נשאר אותו קול.
“בואי נתקדם,” הוא אמר. “הזמן שלנו מוגבל.”
פתחתי את הקלסר.
פציעה.
המילה הופיעה כבר בעמוד הראשון, מודגשת, עם סעיפים. תסמינים, הסתגלות, ליווי. הכול מנוסח בלשון רגועה, כמעט מנחמת. כאילו מדובר במעבר דירה.
“יש פה טעות,” אמרתי.
הקול מולי לא נעלב.
“בדקנו פעמיים,” הוא אמר. “זו התוצאה.”
“לא,” עניתי. “על זה לא סיכמנו.”
הוא דפדף.
“פוסט טראומה,” אמר, כאילו הקריא נתון סטטיסטי. “זה קורה.”
שם זה עלה בי. לא צעקה- בהירות.
“לא,” אמרתי. “פוסט טראומה אני לא מקבלת.”
הקול חייך. “אין בחירה.”
“יש,” אמרתי, ונשענתי קדימה. “יש פציעות אחרות.”
הוא הרים עיניים. עכשיו הוא נראה רופא.
“גברת, את מבינה מה את אומרת?”
“אני מבינה מצוין,” עניתי. “את הבן שלי לא ידפקו.”
המילה נפלה בינינו כמו חפץ כבד.
לא התנצלתי.
“אני מוכנה לפציעה,” המשכתי. “שבר. צלקת. כאב קבוע. קחו רגל. קחו כתף.
אבל לא את הלילה שלו. לא את הראש.”
הקול החליף מדים. עכשיו הוא קצין.
“כולם משלמים מחיר,” הוא אמר.
“לא ככה,” עניתי. “לא במחיר שאין לו סוף.”
הוא סימן משהו בטופס.
“זה לא תפריט.”
“אז תחליפו,” אמרתי. “תנו לו פציעה אחרת.”
לרגע היה שקט.
כזה שמעמיד פנים שהוא שיקול דעת.
“גברת,” אמר הקול, עכשיו אזרחי לגמרי,
“אנחנו לא מחליפים ילדים. אנחנו מחזירים אותם.”
“לא,” אמרתי. “אתם מחזירים גוף. את הילד אתם משאירים אצלכם.”
הקלסר נסגר.
תנועה חדה, סופית.
“זה מה שיש,” אמר הקול. “ההליך הסתיים.”
עמדתי.
הידיים שלי רעדו, אבל הקול שלי לא.
“אז תרשמו,” אמרתי. “שלא הסכמתי.”
הוא הרים מבט מופתע קלות.
“זה לא סעיף קיים.”
“אז תוסיפו,” אמרתי. “שתהיה פעם ראשונה.”
כשיצאתי מהחדר, אף אחד לא ליווה אותי.
המסדרון היה ארוך, מואר מדי.
כמו בית חולים. כמו משרד. כמו מדינה.
רק אחר כך הבנתי:
לא ניהלתי משא ומתן.
עברתי הליך.
כמו כולם.
בלי זכות בחירה.
והדבר היחיד שעדיין לא נסגר
הוא שהם מצפים ממני
להגיד תודה
על מה שהחזירו.