מתוך יומנו של נוסע על סיפון המעבורת 'אס. אל. הרמס'.
היה זה סיום מוזר למסע שהתחיל באופן מבשר טובות.
ספינת החלל 'אס. אל. הרמס' הייתה כלי מהיר ונוח, תחת פיקודו של אדם חביב ביותר. הנוסעים היוו חברה טובה, והקסם שבחברויות ושעשועים חדשים סייע לזמן לעבור בנעימים. נהנינו מהתחושה של פרידה מהעולם, כאילו היינו על אי בודד, וכתוצאה מכך, ומכיוון שלא הורשנו להעלות לספינה כל אמצעי תקשורת, חויבנו להיות חברותיים זה עם זה.
האם עצרתם פעם לחשוב כמה מקוריות וספונטניות נובעות מהאנשים השונים הללו? אשר בערב הקודם כלל לא הכירו זה את זה, וכעת, במשך מספר ימים, נידונו לחיות חיים של אינטימיות קיצונית, תוך התגברות משותפת על זעם החלל, על מטאורים חולפים, על סערות סולריות ועל המונוטוניות המייסרת של הריק השחור סביב? חיים שכאלה הופכים למעין קיום טרגי, עם עליות ומורדות, חדגוניות והפתעה, וזו אולי הסיבה שאנו יוצאים למסע זה עם רגשות מעורבים של עונג ופחד.
במהלך היום הראשון למסע, הרגשנו שעוקב אחרינו, מלווה אותנו, ולעיתים אפילו מקדים אותנו, קול רחוק, אשר, מפעם לפעם, לחש לאחד מאיתנו כמה מילים מאת אנשי העולם אשר השארנו מאחור. שני חברי הטובים, ועוד עשר או עשרים מכרים וקרובים של יתר הנוסעים.
ביום השני, במרחק של כשלוש-מאות אלף קילומטרים לאחר שעברנו את הירח, בעיצומה של סערה סולרית עזה, קיבלנו את ההודעה הבאה מהמשטרה הגלובלית בכדור הארץ:
"אנטון מֶרסֵר נמצא על הטיסה שלכם. מחלקה ראשונה, שיער בלונדיני, פצוע בידו הימנית, נוסע לבדו תחת השם ר…"
באותו רגע, קרן קוסמית הבזיקה. האות נקטע. שאר הדיווח לא הגיע אלינו. מתוך השם שתחתיו הסתתר אנטון מֶרסֵר, ידענו רק את האות הראשונה.
אילו החדשות היו בעלות אופי אחר, ללא אפשרות של סכנה לחיי הנוסעים, אין לי ספק כי הסוד היה נשמר בקפידה על ידי קצין הקשר וכן על ידי צוות הספינה. אבל זה היה אחד מאותם אירועים שכאילו תוכננו כדי להימלט גם מהדיסקרטיות הקפדנית ביותר. באותו היום, איש לא ידע כיצד, אבל התקרית הפכה לרכילות, וכל נוסע היה מודע לכך שא. מֶרסֵר הידוע לשמצה מסתתר בינינו.
אנטון מֶרסֵר בקרבנו! השודד חסר הפחד שמעלליו סופרו בכל אתרי החדשות במהלך החודשים האחרונים! האדם המסתורי שאחריו דלקו שוטרים ובלשים בכל מדינות העולם, ואפילו בכוכבים אחרים. אנטון מֶרסֵר, הג'נטלמן התימהוני שפורץ רק לבתיהם של העשירים ביותר, ולמקומות השמורים ביותר. ואף לילה אחד, פרץ לארמון בקינגהאם, אך יצא בידיים ריקות, והשאיר את כרטיס הביקור שלו עליו כתב את המילים:
"אנטון מֶרסֵר יחזור כאשר הרהיטים יהיו מקוריים."
אנטון מֶרסֵר, איש אלף התחפושות. פעם נהג עבור סנאטור צרפתי, או מהנדס תוכנה בתוכנית החלל היפנית. סוכן הימורים בניו יורק, או בישוף ברומא. צעיר חסון, או זקן ישיש.
חשבו, אם כך, על הסיטואציה המדהימה הזו: אנטון מֶרסֵר לכוד בין כתליה של ספינת חלל, בפינה הקטנה הזו של היקום. בחדר האוכל, בתאי העישון, בחדר התקשורת. אנטון מֶרסֵר היה, אולי, האדון הזה? או ההוא? זה שיושב בשולחן השכן? או ישן בתא השכן?
"המצב הזה יימשך במשך חמישה ימים נוספים!" קראה העלמה גרֶייס סימוֹנס בבוקר היום השלישי למסע. "ועוד בלי אמצעי תקשורת מלבד מכשיר הקשר של הספינה! חוסר הוודאות הזה בלתי נסבל! אני מקווה שהוא ייעצר, אנטון מֶרסֵר הזה."
ואז פנתה אלי והוסיפה:
"ואתה, מר קָייזֵר, אתה ביחסים טובים עם הטייס. בטח שמעת משהו?"
הייתי שמח מאוד לו היה ברשותי מידע כלשהו שיעניין את גרֶייס. היא הייתה אחת מאותן יצורים מרהיבים שמושכים באופן בלתי נמנע תשומת לב בכל חדר אליו היא נכנסת. עושר ויופי יוצרים שילוב שקשה לעמוד בפניו, וגרֶייס החזיקה בשניהם.
היא נולדה באחת המושבות על אֶרֵבּוּס, אבל התחנכה בכדור הארץ, וכעת שבה לאֶרֵבּוּס לבקר את אביה, טייקון הנדל"ן. היא טסה בליווי חברתה הטובה, העלמה אדלר.
בהתחלה, אני מודה שמטרתי הייתה לפתוח איתה בשיחה רגילה. אבל באינטימיות ההולכת וגדלה במסע, התרשמתי עד מהרה מהתנהגותה המקסימה ורגשותיי הפכו עמוקים ויראי כבוד מדי מכדי להיות פלירטוט גרידא. יתר על כן, היא קיבלה את תשומת ליבי במידה מסוימת של חן והקפידה לצחוק מהבדיחות שסיפרתי, ולהפגין עניין בסיפוריי, משעממים ככל שיהיו. אף על פי כן, מצאתי שיש לי יריב, בדמותו של גבר צעיר בעל טעם מעודן. ולעתים קרובות עלה בדעתי שהיא העדיפה את ההומור השקט שלו על פני קלות הדעת הלונדונית שלי. הוא היה אחד מני רבים שהקיפו את גרֶייס בזמן שפנתה אליי בשאלה הנ"ל. כולנו ישבנו בנוחות בכיסאות הנוח שלנו בחדר המנוחה. הסערה של הערב הקודם כבר פסקה, והחלל שמחוץ לחלון היה שחור ושקט כתמיד.
"אין לי ידע ודאי בעניין," הודיתי "אבל, האם אין אנו יכולים בעצמנו לחקור את התעלומה באותה מידה כמו המשטרה?"
"הו! אתה מתקדם מהר מאוד, אדוני."
"בכלל לא. קודם כל, הרשי לי לשאול. האם את מוצאת את הבעיה הזאת מסובכת?"
"מאוד מסובכת."
"האם שכחת את המפתח שבידנו לפתרון הבעיה?"
"איזה מפתח?"
"ראשית, מֶרסֵר קורא לעצמו אדון ר'."
"מידע סתמי למדי." היא השיבה.
"שנית, הוא לבד."
"האם זה מסייע לנו?" היא שאלה.
"שלישית, הוא בלונדיני."
"ובכן?"
"אז נותר לנו רק להסתכל ברשימת הנוסעים, ולהמשיך הלאה בתהליך אלימינציה."
אותה הרשימה הייתה בכיסי. הוצאתי אותה ועיינתי בה.
"אני רואה שיש רק שלושה-עשר גברים ברשימת הנוסעים ששמם מתחיל באות ר'."
"רק שלושה עשר?"
"כן, במחלקה הראשונה. ומתוך אלו, אני רואה שתשעה מהם מלווים בנשים, ילדים או חברים. זה מותיר רק ארבעה שנוסעים לבדם. ראשון הוא האדון ריבֶר-"
"הוא חבר של אבי." גרֶייס קטעה אותי "אני מכירה אותו."
"מר רוֹאוּסוֹן." המשכתי.
"דוד שלי." קרא מישהו.
"האב ריבוֹלְטַה."
"כאן!" קרא כומר איטלקי. פניו היו מכוסות בזקן שחור ועבה.
גרֶייס פרצה בצחוק. "מכל השמות ברשימה, נוכל לשלול אותו."
"אם כך, לא נותר לנו אלא להניח שהאדם האחרון ברשימה הוא האשם."
"מה שמו?"
"מר רַיידֶל. מישהו מכיר אותו?"
איש לא ענה. אך גרֶייס פנתה אל הצעיר השתקן, שישב מאחוריה, ושתשומת ליבו אליה בימים האחרונים הרגיזה אותי.
"ובכן, מר רַיידֶל, מדוע אינך עונה?"
כל העיניים בחדר היו עכשיו נשואות אליו. הוא היה בלונדיני. אני חייב להודות שהרגשתי הלם, והדממה העמוקה שבאה בעקבות שאלתה של גרֶייס העידה שגם הנוכחים האחרים חשו תחושת בהלה פתאומית. עם זאת, הרעיון היה מגוחך, משום שאדון המדובר הציג מראה של תמימות מושלמת ביותר.
"מדוע איני עונה?" הוא אמר. "כי בהתחשב בשמי, במעמדי כנוסע בודד ובצבע שיערי, כבר הגעתי אני לאותה המסקנה, וכעת אני חושב שעלי להיעצר."
הוא נראה מוזר כשאמר את המילים הללו. פניו היו חיוורות להחריד, בעוד שעיניו היו שטופות דם. הוא התבדח, כמובן, אך מראהו וגישתו הותירו עלינו רושם מוזר.
"אבל האם אין לך את הפצע?" שאלה גרֶייס בתמימות.
"נכון מאוד," הוא השיב "הפצע חסר."
הוא הפשיל את שרוולו הראה לנו את זרועו. אבל לא השתכנעתי. הוא הראה לנו את זרועו השמאלית, וכמעט שהפניתי את תשומת ליבו לכך, אלא שלפתע אירוע נוסף הסיח את תשומת ליבנו. העלמה אדלר, חברתה של גרֶייס, רצה לעברנו בוכייה.
"התכשיטים שלי, מישהו גנב את כולם!"
לא כולם נעלמו, כפי שגילינו במהרה. הגנב לקח רק חלק מהם. דבר מוזר מאוד. מבין היהלומים, התליונים, הצמידים והשרשראות, הגנב לקח, לא את האבנים הגדולות ביותר, אלא את המשובחות והיקרות ביותר. התליונים היו מונחים על השולחן. ראיתי אותם שם, ללא האבנים, כמו פרחים שמהם נקטפו באכזריות עלי הכותרת הצבעוניים. וגניבה זו בוודאי בוצעה בזמן העלמה אדלר שהתה באחד החדרים האחרים שבספינה. חדרה היה מחובר למסדרון עסוק מאוד. יתר על כן, הגנב נאלץ לפתוח בכוח את דלת החדר, לחפש את קופסת התכשיטים, שהייתה מוסתרת בתחתית המזוודה, לפתוח אותה, לבחור את שללו ולהוציא אותו מהתליונים.
כמובן, כל הנוסעים הגיעו מיד לאותה מסקנה. זו הייתה עבודתו של אנטון מֶרסֵר.
באותו יום, בארוחת הצהריים, המושבים מסביב לרַיידֶל נותרו ריקים. ובערב נפוצה שמועה שהטייס שם אותו במעצר, שכן כל עוד היינו מחוץ לגבולות כל כוכב שהוא, הטייס היה סמכות החוק. מעצרו של רַיידֶל הביא לתחושה של ביטחון והקלה. באותו ערב חידשנו את חיינו. גרֶייס במיוחד, הפגינה רוח של עליזות ששכנעה אותי שגם אם תשומת ליבו של רַיידֶל הייתה נעימה לה בהתחלה, היא כבר שכחה ממנו. קסמה ומצב רוחה הטוב נסכו בי אומץ. בחצות, לאחר ששאר הנוסעים פרשו חדריהם, הצהרתי על מסירותי בנלהבות שלא נראה כי לא מצאה חן בעיניה.
אולם, למחרת, לתדהמת כלל הנוסעים והצוות, רַיידֶל שוחרר. נודע לנו שהראיות נגדו לא היו מספיקות. הוא הציג מסמכים תקינים לחלוטין, וחוץ מזה, על זרועותיו לא היה ולו שמץ של פצע.
"מסמכים?" קראו נוסעים מסוימים, "כמובן, מֶרסֵר יספק לכם כמה מהם שתחפצו! ובאשר לפצע, הוא מעולם לא היה, או שהוא הסתיר אותו, בדרך כזו או אחרת."
ואז הוכח שבזמן הגניבה, רַיידֶל ישב בחדר התצפית. לעובדה זו, אויביו השיבו שאדם כמו אנטון מֶרסֵר יכול לבצע פשע מבלי להיות נוכח בפועל. ואז, מלבד כל הנסיבות האחרות, נותרה נקודה אחת שאפילו הספקנים ביותר לא יכלו לענות עליה: מי מלבד רַיידֶל, טס לבדו, היה בלונדיני, ונשא שם משפחה המתחיל ב-ר'? כלפי מי הופנתה ההודעה, אם לא רַיידֶל?
וכאשר רַיידֶל, דקות ספורות לפני ארוחת הבוקר, הגיע באומץ לעבר השולחן בו ישבנו, קמו גרֶייס העלמה אדלר והלכו משם.
שעה לאחר מכן, הופצה הודעה בין הצוות והנוסעים מכל המחלקות. בו נכתב כי האדון אנטוני רַיידֶל מציע פרס של אלף דולר עבור גילויו של אנטון מֶרסֵר, או כל אדם אחר שברשותו התכשיטים הגנובים.
"ואם איש לא יעזור לי, אחשוף את הנבל בעצמי!", הכריז רַיידֶל.
רַיידֶל נגד אנטון מֶרסֵר, או ליתר דיוק, לפי הדעה הרווחת, אנטון מֶרסֵר עצמו נגד אנטון מֶרסֵר. תחרות שהבטיחה להיות מעניינת.
דבר לא התפתח במהלך היומיים הבאים. ראינו את רַיידֶל משוטט, יומם ולילה, מחפש, שואל, חוקר. גם הטייס הפגין פעילות ראויה לשבח. הוא דאג לחפש בספינה מתא הטייס ועד תא המטען. חיפש בכל חדר תחת ההנחה הסבירה שהתכשיטים עשויים להיות מוסתרים בכל מקום, מלבד בחדרו של הגנב עצמו.
"אני מניחה שהם יגלו משהו בקרוב," גרֶייס אמרה לי. "הוא אולי גנב מדופלם, אבל אפילו אנטון מֶרסֵר לא יכול לגרום ליהלומים ופנינים להפוך לבלתי נראים."
"בוודאי שלא," עניתי, "אבל גם אם מֶרסֵר לא הביא עימו טכנולוגיית מיסוך כלשהי, עדיין מן הראוי לבצע חיפוש גופני. תמיד קיימת האפשרות שאנטון מֶרסֵר, יהיה מי שיהיה, החביא את השלל על גופו."
פניתי למכייל הסביבתי שלי, שהיה מונח על השולחן לצידי. תיבה שחורה, בגודל של מחשב נייד ישן. על אֶרֵבּוּס, הם היו נפוצים כמעט כמו משקפי מציאות רבודה.
"בתוך מכשיר כמו זה," אמרתי "אדם יכול להחביא את כל תכשיטיה של העלמה אדלר. הוא יכול להעמיד פנים שהוא בסך הכול סורק את האוויר סביבו, ואף אחד לא יחשוד בו."
"אבל שמעתי שאומרים שכל גנב משאיר אחריו רמז כלשהו."
"זה אולי נכון באופן כללי," עניתי "אבל יש אחד יוצא מן הכלל. אנטון מֶרסֵר."
"מכיוון שהוא ממקד את מחשבותיו לא רק בגניבה, אלא בכל הנסיבות הקשורות אליה שהיו יכולות לשמש כרמז לזהותו."
"לפני כמה ימים היית יותר בטוח בעצמך."
"כן, אבל מאז ראיתי אותו בפעולה."
"ומה אתה חושב עכשיו?" היא שאלה.
"ובכן, לדעתי, אנחנו מבזבזים את זמננו." אמרתי, בייאוש קל.
ואכן, החקירה לא הניבה דבר. ובינתיים, שעונו של הטייס נגנב. הוא זעם, הוא הגביר את מאמציו וצפה ברַיידֶל מקרוב יותר מבעבר. אך למחרת, השעון נמצא במטענו של אחד מאנשי הצוות.
התקרית גרמה לתדהמה רבה והגניבה הצצה לצד השטותי של אנטון מֶרסֵר, למרות שהיה גנב נפשע, הוא שילב עסקים עם הנאה. אין ספק שהוא היה אמן בתחום עבודתו המיוחד, ובכל פעם שראיתי את רַיידֶל, קודר ומאופק, וחשבתי על התפקיד הכפול אותו הוא מגלם, עלתה בי מידה מסוימת של הערכה.
בערב שלמחרת, שמע הדייל קולות בוקעים מאחד התאים. הוא נכנס ומצא שם אדם שוכב, ראשו עטוף בצעיף אפור עבה וידיו קשורות זו בזו בחבל עבה. זה היה רַיידֶל. הוא הותקף ונשדד. כרטיס שהוצמד למעילו נשא את המילים הבאות:
"אנטון מֶרסֵר מקבל בשמחה את אלף הדולרים שהציע האדון רַיידֶל."
אך למעשה, הארנק הגנוב הכיל אלפיים דולרים.
כמובן, היו שהאשימו את רַיידֶל האומלל בכך שדימה את ההתקפה הזו על עצמו. אך מלבד העובדה שלא יכול היה לקשור את רַיידֶל עצמו באופן בו הן נקשרו, נקבע לבסוף כי הכתב על הכרטיס היה שונה לחלוטין מזה של רַיידֶל, אלא דומה לכתב ידו של אנטון מֶרסֵר כפי שהופיע בתמונה שהראה לנו אחד הנוסעים.
כך היה נראה שרַיידֶל לא היה אנטון מֶרסֵר, אלא בסך הכול אנטוני רַיידֶל, איש מכירות מסן דייגו, קליפורניה. אנטון מֶרסֵר נכח שוב במחשבותינו, וזאת בצורה מדאיגה ביותר.
האימה בקרב הנוסעים הייתה כזו, שאף אחד לא נשאר לבדו בתאו, או שוטט לבד בחדרים הריקים בספינה. נצמדנו זה לזה למען בטיחות. ובכל זאת, ההיכרויות האינטימיות ביותר הפכו מנוכרות בגלל תחושה הדדית של חוסר אמון. אנטון מֶרסֵר היה כעת כל אחד. דמיוננו הנלהב ייחס לו כוח פלאי ובלתי מוגבל. שיערנו שהוא מסוגל ללבוש את התחפושות הכי בלתי צפויות. להיות, לסירוגין מר רוֹאוּסוֹן או האדון ריבֶר, או אפילו אדם כזה או אחר המוכר היטב לכולנו, ומטייל בחברת אישה או ילדים. כל הספינה כולה הייתה אנטון מֶרסֵר.
האותות הראשונים מאֶרֵבּוּס לא הביאו חדשות. או לפחות, הטייס לא מסר לנו אותן. השקט לא היה מרגיע.
היום האחרון למסע נראה אינסופי. חיינו בפחד מתמיד מאסון כלשהו. הפעם, זו לא תהיה גניבה פשוטה. זאת תהיה תקיפה של ממש, או אפילו רצח. איש לא דמיין שאנטון מֶרסֵר יגביל את עצמו לשתי העבירות הפעוטות שביצע עד היום. הוא היה השליט המוחלט של הספינה. כל עוד לא נחתנו באֶרֵבּוּס, הוא יכול היה לעשות כרצונו. רכושנו וחיינו היו נתונים לחסדיו.
ולמרות הכול, אלו היו שעות מענגות עבורי, שכן הן הבטיחו לי את אמונה של גרֶייס. בשל טבעה הרגשני וחסר המנוחה, היא חיפשה הגנה וביטחון שמצידי שמחתי להעניק לה. בתוכי, בירכתי את אנטון מֶרסֵר. שכן, האם לא הוא היה האמצעי שקירב אותי ואת גרֶייס זה אל זו? הודות לו, יכולתי כעת להתמכר לחלומות מענגים של אהבה ואושר. חלומות, שבדרכה שלה, היא אישרה לי לחלום. בין אם דרך מבט, או חיוך.
כשנכנסנו לשדה כוח הכבידה של אֶרֵבּוּס, החיפוש אחר הגנב ננטש, וחיכינו בכיליון עיניים לרגע העילאי שבו תיפתר החידה המסתורית. מי היה אנטון מֶרסֵר? תחת איזה שם? תחת איזו מסווה הסתתר הפושע המפורסם?
לבסוף, הגיע הרגע העילאי הזה. גם אם אחיה עוד מאה שנה, לא אשכח את הפרטים הקטנים ביותר של אותו רגע.
"את נורא חיוורת," אמרתי לגרֶייס בעת שנשענה על זרועי, על סף עילפון.
"גם אתה." היא ענתה.
"רק תחשבי, זה רגע מרגש ביותר, ואני שמח לבלות אותו איתך, גרֶייס." אמרתי. "אני מקווה שזיכרונך עוד-".
אבל היא לא הקשיבה. היא הייתה נרגשת מדי. הספינה נחתה, והגשר נמתח מדלת היציאה לכיוון הטרמינל, אבל לפני שהספקנו לקום ממקומותינו, שוטרים במדים הופיעו בדלת.
"אני לא אופתע לשמוע שאנטון מֶרסֵר ברח מהספינה במהלך המסע." היא לחשה לי.
"אולי הוא העדיף מוות על פני חרפה, ואת ריק החלל מאשר להיעצר." עניתי.
פתאום נרתעתי.
"את רואה את האיש ההוא בסוף הגשר? שמוקף בשוטרים."
"במעיל השחור והחולצה האדומה?" היא שאלה.
"זה קרוגר."
"קרוגר?"
"ג'ק קרוגר, הבלש הנודע שנשבע ללכוד את אנטון מֶרסֵר בעצמו. כעת אני יכול להבין מדוע לא קיבלנו שום חדשות מאֶרֵבּוּס. קרוגר היה כאן, והוא תמיד שומר את עסקיו בסוד."
"אז אתה חושב שהוא יעצור את אנטון מֶרסֵר?"
"מי יכול לדעת? הבלתי צפוי תמיד קורה כשאנטון מֶרסֵר מעורב."
"הו!" היא קראה, בסקרנות חולנית האופיינית לנשים, "הייתי רוצה לראות אותו נעצר."
"תצטרכי להתאזר בסבלנות. אין ספק, אנטון מֶרסֵר כבר ראה את אויבו, והוא לא ימהר לעזוב את הספינה."
הנוסעים עזבו את הספינה. קרוגר נראה נינוח ואדיש למאות הנוסעים שחלפו על פניו במורד הגשר אל תוך הטרמינל. האדון ריבֶר, מר רוֹאוּסוֹן, האב ריבוֹלְטַה, ורבים אחרים כבר עזבו לפני שרַיידֶל הופיע.
"אולי זה הוא, אחרי הכול" אמרה גרֶייס. "מה דעתך?"
"אני חושב שיהיה מעניין מאוד לראות את קרוגר ורַיידֶל באותה תמונה. תוכלי לקחת את המכייל? אני עמוס."
נתתי לה את המכייל. רַיידֶל חלף על פני השוטרים. קצין שעמד מאחורי קרוגר רכן קדימה ולחש באוזנו. הבלש משך בכתפיו ורַיידֶל המשיך הלאה. אלוהים אדירים, מי היה אנטון מֶרסֵר? אם לא רַיידֶל, אז מי?
לא יותר מעשרים איש נותרו על הספינה. היא בחנה אותם אחד אחד, מחשש שאנטון מֶרסֵר נמצא ביניהם.
"אנחנו לא יכולים לחכות עוד הרבה זמן," אמרתי לה.
היא התחילה להתקדם במורד הגשר, ואני אחריה. בקצה הגשר, קרוגר חסם את דרכנו.
"ובכן, מה קרה?" שאלתי.
"רגע אחד, אדוני. למה אתה ממהר?" שאל הבלש כתשובה.
"אני מלווה את הגברת." עניתי.
"רגע אחד," הוא חזר בנימה סמכותית. אחר כך, כשהוא מביט בעיניי, אמר,
"אנטון מֶרסֵר, כמדומני?"
צחקתי ועניתי: "לא, שמי הקטור קָייזֵר."
" הקטור קָייזֵר מת במינכן לפני שלוש שנים." אמר קרוגר באותה נימה סמכותית.
"אם מתתי," אמרתי, בעצבנות קלה "לא הייתי כאן כעת. לכן, אתה טועה. הנה המסמכים שלי." הוצאתי את הדרכון ותעודת הזהות מכיס המעיל. הבלש לקח אותם ועלעל בהם.
"אלו אכן המסמכים של הקטור קָייזֵר." הוא פסק. "ואני יכול לספר לך בדיוק איך הם הגיעו לרשותך."
"אידיוט!" קראתי. "אנטון מֶרסֵר טס תחת שם המתחיל-".
"כן, עוד אחד מהטריקים שלך; מידע מוטעה שניתן להם בכדור הארץ. אתה משחק טוב, ידידי, אבל הפעם המזל נגדך."
היססתי לרגע. ואז הוא הכה בי. מכה חדה בזרוע ימין, שגרמה לי לצעוק בכאב. הוא פגע בפצע, שעדיין לא נרפא, אותו הפצע שהוזכר בתשדיר בתחילת המסע.
נאלצתי להיכנע. לא הייתה ברירה. פניתי לגרֶייס, ששמעה הכול. מבטינו נפגשו, והיא הציצה במכשיר שהפקדתי בידיה. כן, שם, בין חלקי המתכת והפלסטיק, שם הפקדתי את כספו של רַיידֶל ואת התכשיטים של העלמה אדלר.
אני נשבע כי באותו רגע, כאשר הייתי בידיו של קרוגר ושני עוזריו, הייתי אדיש לחלוטין לכל דבר, למעצרי, לעוינותם של האנשים, לכל דבר מלבד שאלה אחת זו: מה תעשה גרֶייס עם הדברים שסיפרתי לה?
בהיעדר הוכחה חומרית מלבד מילתו של קרוגר, לא היה לי ממה לחשוש. אך האם גרֶייס תחליט לספק את ההוכחה הזו? האם תבגוד בי? האם תתנהג כאויבת שאינה יכולה לסלוח, או כזו שזעמה שכך על ידי אהדה לא רצונית?
היא חלפה מולי. לא אמרתי דבר. היא התערבבה עם שאר הנוסעים, והתקדמה אל המעבר כשבידה המכייל הסביבתי שלי. עלה בדעתי שהיא לא תעז לחשוף אותי בפומבי, אך ייתכן שתעשה זאת כשתגיע למקום פרטי יותר. עם זאת, לאחר שעברה רק כמה מטרים במורד המעבר, בתנועה של מבוכה מדומה, היא הניחה לחבילה ליפול לפתח הביוב הפתוח ליד הכניסה לטרמינל. לאחר מכן עברה בדלת, ונעלמה מחיי לנצח.