דג הזהב

לא ניתן היה שלא להבחין בדג הנופל לאיטו מהשמיים.

זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, והבניינים הזדקרו מתוך העיר כקוצים על גבו של קיפוד מנומנם. השמיים היו אפורים וחסרי ייחוד. הרחובות איכלסו צפירות, נהמות ופקקים בקקופוניה מקהת חושים. העונה הייתה תחילת הסתיו, וקרירות מסוימת עוד השתהתה באוויר וריככה את עורה המתוח של העיר, מעוררת באנשים ציפיה לגשם ולשדות ירוקים. המחשבות ברובן לא הרחיקו לכת מעבר לארוחת הצהריים הקרובה, העיסקה הקרובה, תוחמות את היום בשורה של פסקי זמן מדברים אחרים ברשימה מייגעת המהווה את שגרת היום.

המחשבה האינסטינקטיבית הייתה שזהו אולי ליקוי חמה פתאומי. הצל שהטיל היה גדול כל כך, שהוא האפיל את העיר בבת אחת, מכסה אותה מקצה לקצה. שיחות ועסקים נבלמו, ומבטים משתאים הופנו מעלה בו זמנית, כאילו מצייתים להוראה של במאי עלום מעין. גופו הענק של הדג ריחף כמו ספינת אוויר ענקית, נפוח, קשקשיו הזהובים-כתומים נעים בתנועות קצובות כמאות כנפיים. הסנפירים ליטפו את השמיים כאצבעותיו האוהבות של פסנתרן. פיו הפעור דמה לשמש שחורה הנכונה לבלוע בניינים שלמים. עיניו הצהובות, שגודל כל אחת מהן כבית, בהו בעולם החדש הנשקף אליהן מתחת.

התגובה הראשונה הייתה של אימה טהורה, ריצה למקלטים, שיחות טלפון דחופות למשטרה, לצבא, לבני משפחה. בעקבותיהן באו, בהיעדר כל דבר אחר לעשותו – התופעה המשונה הזו השתלטה על המוח כשם שהדג עצמו השתלט על השמיים – תיאוריות שקיימו קו מתארך והולך של מופרכות ויצירתיות סיבתית. ספינת אוויר חדשנית, פרי המצאתו האחרונה של אותו מיליארדר מגלומן; ספינת חלל חייזרית עשויה מחומרים אורגניים ששרדה אלפי שנים בטיסה בין כוכבית; ניסוי פסיכולוגי בתמיכת הממשלה ביצירת פאניקה המונית; וטענות ידעניות בדבר שוטו מלא החומרה של האל, שבחר להתגלות בצורה זו כאות למבול שעתיד להתרגש על ראש האנושות החוטאת. קשה היה להתעלם מההקלה שבאה לצד הפחד בפי הטוענים לדבר האחרון הזה. כעת רק נותרה הסקרנות החשדנית, מי ישרוד ומי לא.

בעלי תושיה וסקרנות מסוג שונה עלו על מטוסים קלים, לסקור את היצור העצום מקרוב. בטנו הלבנה ליחכה את גגות גורדי השחקים. זנבו נע שמאלה וימינה באיטיות מופלגת. הוא לא השמיע קול. איש לא הבין כיצד המשקל האדיר הזה מתנגד לכוח הכבידה. מדענים שברו את ראשם מול נוסחאות עקשניות ותיאוריות קיקיוניות. עצם מציאותו לא ניתנת הייתה להסבר. הוא פשוט היה שם, מרחף, חסר אונים ממש כמו הנסיונות להבינו.

הפקיד בקומה ה-26 היה אחד הראשונים להבחין שהדג איננו נופל לאיטו, כמו שחשבו רוב הצופים. הוא היה באמצע כוס הקפה השנייה שלו כשהדג הגיח לעולם, הגם שקפאין לא נהג בידידות כלפי בטנו, שדרשה פחות משקאות חמים ויותר מזון מוצק. הוא היה באמצע שנות השלושים שלו, לבוש בחליפה מוקפדת ושפם שעל טיפוחו עמל בשקידה במשך חצי שנה לפחות, אף שמעולם לא הגיע לעובי ולסמיכות עליהם חלם. ארוחת הצהריים הייתה קרובה, אבל נשכחה מליבו באחת (וממילא הוא נהג לכרסם חטיף כזה או אחר מאשר לפקוד את חדר האוכל. הרגליו, כפי שכבר נרמז, לא היו מן הבריאים). הוא קם על רגליו, הכוס עדיין אחוזה בידו כמו חשש שמישהו יגנוב אותה, ופסע בצעדים איטיים אל החלון הגדול שזה עתה צוחצח. למרבה צערו הוא היה לבדו במשרד המשותף, ולא היה לו עם מי לחלוק את מבטי ההלם וחוסר ההבנה. דומה שלא היה מה לעשות פרט להביט בדבר, לנסות למקם אותו ביחס לעולם, לשגור, להכרחי. הוא נזכר בדג הזהב של אביו, שרבץ בתוך אקווריום עגול שנח על השולחן בסלון כתחליף לאגרטל. בכל פעם שהיה הדג מת, נהג אביו להחליפו בו ביום, כאילו לא רצה להותיר את האקווריום ריק לרגע. הפקיד לא יכול להבדיל בין דג אחד לאחר. כולם נעו בדיוק באותה הצורה, סטיות חדות, מתוזמנות, סביב הקיר העגול של הזכוכית שתחמה את עולמם הקטן.

הפקיד קרב אל החלון. היה דומה שהדג הולך ומתקרב לאיטו, עומד לרסק את העיר כולה תחת משקלו הבלתי נתפס. צילו התפשט בהתמדה, בסבלנות אין קץ. הוא בהה בו לפחות שעה – הדג כמו השתלט על הזמן והמרחב גם יחד – לפני שהבין שהדג לא נופל.

הוא פשוט גדל.

הילד הלך, והאיש בא אחריו. לא הייתה לו ברירה; נראה היה שהילד הוא היחיד היודע את הדרך. הוא צעד בביטחון חסר מחשבה, כפות רגליו הקטנות, היחפות, מותירות טביעות בחול הצונן. האיש הקפיד לעמוד בקצב. הוא לא חשב שהילד יחכה לו אם יכשול וייפול. מדי פעם עלה בו רצון לבקש הפסקה, אבל משהו – אולי גאווה בסיסית, אולי חשד עמוק יותר שכל זה הוא רק חלום שבו אין לו שליטה על מעשיו – עצר בעדו. הילד לא הגיב לשיחות סרק, לענייני דיומא. דומה היה, באופן משונה כלשהו, כאילו הוא הבוגר מבין השניים. שערו הבלונדיני, החלק כעורו הלבן, הזכיר לאיש את בנו בן החמש. עיניו הכחולות הציצו קדימה ואחורה, למעלה ולצדדים, כאילו הוא בוחן את העולם המוזר הזה שהם צועדים בו; אבל לאיש הייתה התחושה שהילד כבר מכיר את המקום, והוא רק מבקש לאשש את נוכחותו המחודשת בו. האיש עצמו לא היה סקרן עד כדי כך. הוא רק רצה להגיע כבר למקום כלשהו בו יוכל לנוח. לא היה לו מושג כמה זמן הם הולכים. הזמן התנפח כמו חיה ענקית שלא מותירה דבר למחשבה.

"מהו מוות ללא חיים?" שואל הילד. קולו מתוק כגלידה.

לאיש אין מושג איך לענות על שאלה כזו.

הילד לא מחכה יותר מדי.

"איזו שאלה לא שאל אף איש, אף פעם?"

האיש רוצה לענות תשובה מתחכמת, מפולפלת, אבל הוא עייף מדי.

"מה הייתה המילה הראשונה שנאמרה בעולם?"

האיש רוצה לומר "בראשית", ואז מבין שהוא טועה: ראשית, כי זוהי מילה כתובה; ושנית, מפני שאיננו אדם מאמין. אבל שאלותיו של הילד, יותר משהן מבלבלות, מפתיעות אותו. הן בוגרות מדי, קיומיות מדי מכדי להיות תוצר של מוח רך בשנים. ולמרות עייפותו ואי רצונו, הוא מוצא את עצמו שוקע בהן, הופך אותן במוחו כמו אמן המחפש שריטות ביהלום.

הילד לא מניח לו. השאלה הבאה כבר מוכנה על שפתיו.

"מהי האמת המוסרית היחידה?"

האיש מנסה לגמגם דבר מה. תשובה עוקצנית, אולי.

הילד לא מגיב. דומה שהוא בנוי רק מסימני שאלה.

"אמור! למה אינך מדבר? כל כך שקט אצלך בראש?"

"אני לא יודע," אומר האיש לבסוף. קולו הוא רק קצת יותר מלחישה, אבל בתוכו הוא צועק. "מה זה? לאן אתה לוקח אותי?"

הילד מסתובב ומביט בו. יש רמז להפתעה בעיניים הכחולות הללו. "סוף סוף! שאלה מהותית! אבל לא אותי אתה צריך לשאול."

"מה?" לאיש המבולבל הילד דומה לחכם בודהה מתעתע. "את מי עוד אני יכול לשאול, לעזאזל?" חלק מגוחך כלשהו בתוכו נוזף בו על שהוא מקלל בנוכחות ילד קטן.

הילד רק נאנח ומצביע על העקבות שהותירו אחריהם. מתוכן מסיק האיש שלא נעו עד כה בקו ישר אלא במעגלים. הוא תוהה האם הילד מתעלל בו. הוא עוצר במקומו.

"מה עולה במוחך כשאתה שומע פעמון מצלצל?"

"שוב חזרנו לשאלות האלה?" מתעורר באיש הרצון לסטור ליצור הקטן.

הילד מושך בכתפיו. "אני רק משחק! אתה הוא זה ששכח את עצם הקיום. לכן אתה רואה דרך ללא מוצא היכן שאני רואה שביל."

האיש מביט על סביבותיו, ונדמה שהוא מביט בהן לראשונה מאז הגיע לכאן (בגפו או עם הילד, הוא לא היה מסוגל להחליט). חול לבן, רך וחמים, הקיף אותם. האופק היה גבעות שנמוגו זו לתוך זו בחיבוק נצחי. ערפל נח עליהן, מערפל את צורתם העמומה ממילא של הדברים. הוא לא ראה שמש או ירח; השמיים היו סגולים-כחולים כמו שעת בין ערביים.

החול נעים תחת כפות רגליו (הוא מבחין כעת שהוא יחף כמו הילד; כפות רגליו שלו צרות וחיוורות, ציפורניו ארוכות ומצהיבות כאילו לא גזז אותן חודשים). זה לא חול של מדבר, אלא של ים. המחשבה גורמת לו תשוקה פתאומית לטבול במים, והוא סוקר את האזור בקוותו לגלות רמז של חוף שגלים מלטפים אותו. לשווא: החול הוא כל מה שמקיף אותם.

ועקבותיהם, כמובן. נראה כאילו צעדו הלוך ושוב פעמים אינספור.

יאוש מציף אותו. הילד מביט בו בתוכחה שאולי הייתה מצחיקה בנסיבות אחרות.

"אלוהים אדירים," אומר האיש.

"כמה מוזר! והרי אינך מאמין באלוהים," אומר הילד.

"זה מין ביטוי," ממלמל האיש.

"הדחפים האטביסטיים שלך חזקים משכלך, כנראה!" הילד נשמע כמדבר לעצמו. "בשעת סערה, האדם מחפש את רחמי האל. האם לא תקרא לו כעת?"

"אתה מנסה להחזיר אותי בתשובה?" הוא לא בטוח שהשאלה הזו צינית כמו שהתכוון לנסח אותה.

הילד רק משגר אליו חיוך מתוק עד להכאיב. "אי אפשר להחזיר אדם למקום שמעולם לא היה בו! אבל אתה סקרן לדעת, נכון? האם הוא צופה ומתבונן, מחכה לך שתדפוק על דלתו?"

הוא יצטרך לחכות עוד הרבה, חושב האיש, התשובה העוקצנית נשלפת ממוחו מוכנית. אבל משום מה, מחשבה אחרת, גרועה יותר, דוחקת אותה הצידה. הוא מביט בילד שמעולם לא ראה קודם לכן ושדומה כל כך לבנו (מתי ראה אותו לאחרונה?), חושב על שאלותיו הבלתי פתירות ועל האופן שבו הוא יורה את פירושו על העולם וכל הקיים בו. זה אינו יכול להיות ילד אמיתי. האם הוא חולם? האם הוא מדבר על ישות הלובשת דמות ילד? ומה אם התשובה מרתיעה כל כך שהוא לא מעז להעלות אותו אפילו במסתרי מחשבתו?

"למה אני כאן?" הוא שואל. כמעט מתחנן.

לילד יש מענה כתמיד שהוא חידתי יותר ומתסכל יותר מן השאלה עצמה. "בראשית ברא אלוהים את האדם, והאדם שאל מיד, למה?"

האיש אינו עונה. רוגז מציף אותו, כאילו רומה במבחן כלשהו. הוא זה ששאל, והוא שוב נענה בשאלה.

"אתה נישא בזרם הנהר, ותיכף תגיע אל הים! סבלנות, ידידי, סבלנות! האבנים שבנו את רומא הגיעו מארצות רחוקות." הילד מדבר בקול בוגר יותר, אבל כפות רגליו משחקות עדיין בחול. הכפילות הזו לא חומקת מעיניו של האיש.

שניהם שותקים לזמן מה. האיש לא שומע דבר – כאילו שניהם היצורים החיים היחידים שנותרו בעולם. שום קריאה של ציפור, קשקשיו המתחככים בחול של שפיפון, אפילו מסעה של רוח קלה. הוא תוהה האם הם מחכים לרעם קולו של מלאך. הנה שוב ההקשר המקראי. מה יש לו, לכל הרוחות?

האם אנחנו מחכים לתשובה שתיוולד מעצמה? הוא שואל את עצמו (הוא לא רוצה עוד תשובה מתחכמת מפי הילד, לכן השיח החד-צדדי הזה). השאלה הזו מזכירה לו את ידידו הוותיק ואת ההרצאה שנשא פעם… היכן זה היה? בעיר אוניברסיטאית זו או אחרת, בלי ספק, ובפני קהל של מלומדים שמוחם טרם נאטם לחלוטין. אלוהים הוא ישות בתהליך התפתחות, אמר אז אותו ידיד, מדבר בקולו העמוק והמשכנע, עיניו הכחולות (כעיני הילד, כעיני בנו). אנחנו נוטים לחשוב – אלה מאיתנו שטורחים לחשוב על כך – שאלוהים היה קיים תמיד, שהוא כבר מה שהוא נועד להיות. אבל זו הנחת המבוקש, האין זאת? אם אלוהים הוא חלק מהבריאה, אין סיבה שלא ייקח בה חלק פעיל ובעצמו יעבור תהליך של השתנות. בסופה הוא לא יהיה מה שהיה בתחילתה. אני לא אומר, כפי שכמה חסידי דת ההשתנות שצצו כאן לאחרונה (כמה קל להמציא דת חדשה! תן לאנשים תיאוריה ומנהיג כריזמטי, ובנית לך כת! צחוק גורף בקהל), שיש בכך כדי להסביר אסונות טבע וזוועות שרק מוח אנושי יכול להגות אותם ואף לבצעם. זו תשובה שמתעקשת לחבר את הנשגב עם היומיומי, להוכיח לכל שמה שקורה כאן למטה הוא השתקפות של מה שקורה שם למעלה. אבל הבה נוציא את המבט מתוך עצמנו, ונביט בו בעיניים לא משוחדות. כן, יש בדבריי משום כפירה; מצד שני, אני לא תיאולוג, אז אני לא מחויב לדוגמה כלשהי. אם אלוהים מתפתח, הרי שהוא אינו מושלם מלכתחילה, ולכן איננו יכול להיות אלוהים. כל נוצרי טוב היה מעלה אותי על המוקד רק מפני שהעזתי לחשוב את זה. אבל אם נבחן את אלוהים כישות עצמאית, הרי שהוא אינו יכול שלא להתפתח. ההאנשה המובהקת שלו בתנ"ך היא דוגמה מוצלחת לעובדה הזו: הוא בורא את העולם, מנחה את מאמיניו, מעניש אותם, סולח להם, בוכה עליהם. הוא לא נשאר קר ואדיש. ובברית החדשה? הוא לובש דמות אדם, פשוטו כמשמעו, ומתנסה בכל קשת הרגשות האנושיים. אלוהים הוא לא האפלה הנצחית ממנה נולדנו ואליה נחזור.

אבל אם אלוהים מתפתח… קרי: הוא לא מרוצה מעצמו. קולו של הידיד הפך מהורהר, עיניו צוללות אל מעבר לראש קהלו. הוא רוצה משהו אחר. הוא לכוד בגבולות האינסופיים של עולמותיו, של מוחו הנצחי. אלוהים הרי לא יכול למות. הוא יסתור בזה את עצם הבריאה עצמה, שתתכווץ חזרה לגרגר זעיר מזעיר. אבל האם הוא יכול לרצות במשהו אחר? משהו שאיננו הוא-עצמו, שמעולם לא עלה על דעתו הנשגבה?

וכאן אנו מגיעים לאבסורד האבולוציוני שלו: דמותו הסופית לא תהיה, כמשוער, מיתית יותר, מופלאה יותר, נעלה מכל מה שמוח אנושי עלוב כשלנו יכול לשער; היא גם לא תהיה נוראה יותר, חזון אפוקליפטי מצמרר ונורא הוד שיפרנס כותבי ליברית ואופרות עד קץ כל הימים והלילות. לא, הוא יהיה האבסורד בהתגלמותו הטהורה, חסרת הפשר. הדבר הרחוק ביותר מן הדעת הוא האפשרות היחידה, לפחות מן הזווית המעוותת והלא קוהרנטית שבה אנשים כמוני, ספוגי למדנות רבה מדי ושעות בלתי נגמרות של תה חזק, רואים את הדברים. זה הכל, גבירותיי ורבותיי; הכינו את קלשוניכם.

האיש לא יכול עוד לעשות צעד אחד נוסף. רגליו כמו נטועות בחול. תשישות עמוקה עוטפת אותו במלחצי ברזל. "אני כל כך עייף," הוא אומר.

"אבל יש כל כך הרבה לראות! ולעשות!" קולו של הילד נוזף, אבל גם, לראשונה, חסר ביטחון. הוא ניצב מול האיש, מושיט לו את ידו הפעוטה.

האיש לא מוצא מספיק כוח בגופו אפילו להשיב למחווה הזו. הוא רק בוהה בכף היד הנעה ככוכב ים לבן. הציפורניים קטנות כל כך שהן כמעט בלתי נראות. משהו בהבעת פניו של הילד – תוכחה אומללה – כמעט מעורר בו רצון לחבק אותו. אבל פעולה כזו תתבע ממנו את שארית כוחותיו, וכרגע, אפילו מחשבה על פעולה מעייפת אותו. הערפל החובק את האופק נדמה כמתקרב אליהם.

"תן לי לנוח," הוא אומר. מילותיו דומות יותר לנהמה. "אם אלוהים כל כך רוצה אותי, שיבוא הוא אליי."

הילד מביט בו, וההבעה על פניו משתנה. קוצר רוח ורחמים, אולי. ידו נאספת חזרה אל צד גופו.

"רק רציתי למצוא מקום לשים בו את רגליי. למצוא אש בוערת שתחמם את נפשי. לדבר עם הלך נודד שאיננו אני. להיות חלומו השותק של מישהו זר. האם זה היה יותר מדי לבקש?"

האיש לא יודע מפי מי יצאו המילים הללו, משפתיו שלו או משפתי הילד. וזה גם לא חשוב; הוא שוכח אותן ברגע שנאמרו. כמו היו אלה מילות קסם ערטילאי כלשהו, גופו קורס אל החול באנקה כבדה. שריריו מתפתלים בחוסר תוחלת. החול מקבל אותו בליטוף עמום. הוא לא מסוגל להניע דבר מלבד את עפעפיו. רפיון נעים הולך ומשתלט עליו. הילד מתערפל לצל לבן-זהוב. הערפל מתקרב אליו בריקוד איטי, מוחה את הנוף כולו. הוא שומע מילים, אך הן אינן מגיעות אליו. הוא לא מסוגל להבינן.

זו הייתה שקיעה, אבל גם ריחוף. קשה להסביר את הניגוד הזה במונחים שבר דעת יוכל להבין. לרגע הוא היה אחד עם החול, גרגר בין גרגרים, ואז החל לתפוס את מקומו הראוי לו ביניהם. הוא החל לגדול ולגדול, באיטיות שהייתה מוציאה מן הדעת כל אדם שפוי. אלא שהוא כבר לא היה אדם. גופו הלך והתרחב, הלך ותפח, תא אחר תא, שערה אחר שערה, נקבובית אחר נקבובית. הוא יכול לראות את כל העולם מתרחק ממנו, זעיר יותר ויותר, ככוכב הנצפה מבעד לעדשת הטלסקופ. הוא השיל מעליו כל זכר לאנושיותו: בגדים, נעליים, שער. מחשבותיו הקדומות התרחקו ממנו כנוסעים על סיפון ספינה טובעת. זה לא היה מיידי; השנים חלפו לאיטן, במאותיהן, באלפיהן. הוא חש כל אחת ואחת מהן כאבן בכף ידו. כל סנטימטר שנוסף להיקפו ארך מאה שנה. לא היה לו מה לעשות אלא לצפות במתרחש. דומה שכעת יכלה ראייתו להקיף את הפרגוד הסמוי של העבר ואת הדלתות הנעולות של הזיכרונות. הוא יכול לראות כל עץ שנבקע אי פעם ממכת ברק. כל אישה שאי פעם נמכרה לעבדות. כל רעיון שנזרק אי פעם בחדר ישיבות. כל סיפור שנדפס אי פעם במכונת כתיבה. כל נפש שנשברה אי פעם מצליפות רבות מדי. כל אסיר שנטרפה עליו דעתו. כל מאמין שחילל אי פעם את דתו. כל קיסר אי פעם שהתעורר שטוף זיעה ממחשבות על הכוח הטמון במוצא פיו. כל אדם שהביט מעבר לקצה הצוק אי פעם וניסה למצוא את האומץ לקפוץ. כל אדם שהגיע לפסגת שאיפותיו אי פעם, חש את הלולאה המתהדקת סביב צווארו בשאלה מה הלאה.

הוא נטש גם את רגשותיו. לפחד ולפליאה לא היה עוד מקום בתוכו. מוחו כמו התחווט מחדש. הוא לא היה אחד עם הטבע, כאל הפנתאיסטי של שפינוזה. נכון יותר לומר שהוא היה לחריגה שלו הצופה בו בעודה מתנפחת ותופחת ללא הפסק. הוא יכול לראות את הכוכבים כולם, מקצה היקום ועד קצהו. גופו העצום יכול להתחרות עכשיו בגלקסיות שלמות. פיו האדיר בלע אותן בזו אחר זו. זנבו טאטא חורים שחורים. סנפיריו מחו ציוויליזציות שלעולם לא יכלו לדעת זו על זו. הוא היה האנטי-יקום. לא היה גבול לממדים אליהם יכול להגיע. עונג מוזר שכשך בתוכו, כמו שעשוע של אדם הבוחן רגל עכביש קטועה. ערפיליות וננסים אדומים נדחקו מפניו. הזמן התקמט וקרס לתוך פיו. החלל, כיאה לשמו, סוף כל סוף, נהיה חלול באמת ובתמים. והנה אלוהים, בקצה המרוחק ביותר של היות כל הדברים כולם, הספר החתום, המפתח הקרוץ מאש תמידית, הרסיס השלם של מראה אפלה, הישות המזהרת, הבודדה, אפילו הוא נבלע בין שפתיו של הדג הענק, בעוד עורו המתוח ממשיך לגדול עד שלא יוותר דבר שאינו גלום בו עצמו. זה היה נורא; זה היה מופלא; וזה היה הכל.