איפה הן דרכי הרוע שמתעתעות בנו?
הארץ הטהורה אינה יכולה להיות הרחק מכאן.
עוד כשהייתי צעיר יותר, אבי אמר לי שאין לבטוח באדם שמציב סימן שאלה לאחר כל משפט. מאז השתדלתי לחיות את חיי עם כמה שפחות השערות וכמה שיותר עובדות. השתייכותי לשושלת ציידי דרקונים מפורסמת סללה לי את הדרך להצלחה, השושלת מתמשכת מאות שנים אחורה, עד לאיוואן הנחוש, מייסד שושלת סילוואן.
בכיכר העיר הקטנה שמשפחתי מתגוררת בה נבנה פסל ענק של סבא שלי. הוא היה צייד דרקונים אגדי שהקריב את חייו במלחמה נגד אם הדרקונים, המלחמה הסתיימה לפני שלושים שנים. האגדה מספרת שסבי נראה על גבה של אם הדרקונים, צולל איתה אל תוך לועו הפעור של הר געש פעיל. אחרי המלחמה הזאת הדרקונים חדלו מלתקוף את עירנו. אבי מעולם לא הכיר אותו, הוא יצא לקרב כשעדיין היה תינוק רך. בתחילת האביב אני ואבי מניחים זר חמניות למרגלות פסלו האדיר. החמניות הגדולות והצהובות מסמלות את השמש; את מעגל החיים של זריחה ושקיעה.
בהתאם לייחוסי, כל שאני יודע הוא אימונים לציד דרקונים. לפני שלוש שנים, כשאבא שלי חשב שאני מוכן, הוא צירף אותי למסע הציד הראשון שלי. זכיתי ללמוד את המלאכה ממי שנחשב לאחד הציידים הגדולים בימינו, לותריק סילוואן. או איך שאני קורא לו – אבא. ואכן, ציד דרקונים אינו מעשה פשוט כלל ועיקר. מטרתו אינה הריגת הדרקון, למעשה, המטרה מתנוססת מעל חוטמו של הדרקון – קרן דקה וארוכה בצבע מתכתי. את הקרן צריך להביא לנפחים עילאיים שיטחנו אותה באבניים מאבן שנער. אחרי הטחינה מתקבלת אבקה קסומה בצבע אפור – האבקה הזאת יכולה לרפא את רוב מחלות דרכי הנשימה. מובן שערכה של הקרן הוא רב למדי; גם הסיכון שמתלווה להשגתה רב.
מה שהופך את ציידי הדרקונים לזן נדיר ומוערץ.
אחרי שהשתתפתי בחמישה מסעות ציד, אבא שלי אמר שאני מספיק מנוסה כדי לצאת ולצוד בעצמי. הכרתי את כל התהליך ישר והפוך; ההתחלה כללה מעקב ארוך אחרי הדרקון, הפלתו לקרקע, ושיתוקו. החלק האחרון מתמצה בהסרת הקרן והסתלקות מהירה לפני שהדרקון יתעורר.
כיום אני בעיצומו של המסע השישי שלי, שהוא הראשון שאני יוצא אליו לבדי. לבוש מכף רגל ועד ראש בבגדי הסוואה ירוקים, עקבתי בשבוע האחרון אחרי דרקון צעיר בצבע ירוק כהה. והנה אני, כאן, לגמרי לבדי, שוכב למרגלות הר ענק; על פסגתו נם הדרקון את שנתו.
הוא מעופף מהפסגה בשעה קבועה כדי לצוד את ארוחת הבוקר שלו. לעיתים כבש תועה, לפעמים אייל פראי. באבחת ציפורניים הוא לוכד את הטרף ונושא אותו אל פסגת ההר לארוחת בוקר. אבל היום ארוחת הבוקר לא תוגש בזמן; היום הוא היום שבו אתפוס אותו לא מוכן. ידיי אוחזות ברובה הלייזר במיומנות. יד אחת אוחזת בידית, מושיטה אצבע אל ההדק; יד שנייה תחת המתפס, מייצבת את הנשק. אני מביט דרך הכוונת אל הנקודה שממנה הדרקון צפוי לנסוק אל השמיים. ערפילי הבוקר מרחפים סביב השמש כמו צעיפי משי. אני יכול לחוש בפיהוק הדרקון בקצה אפי, מין דגדוג שכזה, חוש שישי. רחשים קלים מתגנבים אל אפרכסת אוזני. טפיפות עמומות. הוא יוצא מהמערה, תכף יפרוש כנפיו וימריא. אני יכול להרגיש כמעט את משק הכנפיים שדוחף מסות עצומות של אוויר לצדדים, למשש את עור הכנפיים נמתח, והנה; קשקשים מנצנצים באור השמש, הדרקון מרחף לו באוויר, חושף את עצמו בפניי. אני מכוון אל עבר כנפו הימנית, ואז מגיעה לחיצת קלה ובטוחה על ההדק. לא מהירה מדי, לא איטית מדי. קו בוהק של לייזר נפלט מקנה הרובה ופוער חור בוער בעור הכנף המתוח. קרני השמש מסתננות דרך החור המדמם ומסנוורות אותי, אני מטה את מבטי הצידה. הדרקון שואג בכאב ומסתחרר מטה, טופח בכנפיו נואשות. בזריזות עילאית אני מחזיר את רצועת הרובה אל כתפי ומתחיל לרוץ אל אזור הנפילה המשוער של הדרקון. אני רץ מרחק רב, עכשיו אני קרוב מספיק כדי לשמוע את קולות החרחור שלו. זה הזמן להליכה שפופה בין השיחים הגבוהים, ליבי הולם בחוזקה ונשימותיי מהירות וקצובות. קשקשים ירוקים מבליחים מבינות לשיחים, גופי נשכב על הקרקע ואני עובר לזחילה. הנה הוא, נגלה לעיניי במלוא הדרו, מלכותי וזועם; לא חש בנוכחותי. כל כולו מרוכז בפצע המעשן, מלקק אותו ונאנח בכאב. לרוק דרקונים יש כוח מרפא קסום, אבל פצע כזה לא יתרפא על נקלה.
הכל הולך כמו שצריך, אני מסיר את הרובה מכתפי ומניח אותו על הקרקע. הדרקון מתחיל להביט לכל עבר, שואג ומנענע בראשו, הקרן שעל אפו נוצצת באור השמש. הכסף שאקבל עליה יהיה יותר ממספק. הכסף לא קורץ לי כמו הכבוד שמתלווה להכנעת דרקון. מי יודע? אולי אתרום את רוב הכסף לבית יתומים. או שאולי אקנה מתנות יקרות לכל בני משפחתי? אני מטלטל את ראשי, מזכיר לעצמי לא לחלק את הבשר לפי שצדתי את הצבי. אחרי הכל, החלק הקשה באמת עוד לפניי, כי עכשיו אני נדרש לרוגע ודיוק עילאיים. אני שולף כדור מתכת אפור ובוהק מכיסי. הנחתי אותו מול עיניי, הוא נראה תקין לגמרי; אין שקעים בגוף הכדור והכפתור בולט החוצה כמו שצריך. נשימה עמוקה, נשיפה איטית, אני לוחץ על הכפתור וזורק את הכדור היישר אל פני הדרקון שמיד מבחין בי, עיניו ננעצות בכעס. הכדור מתעופף באוויר למשך זמן שמרגיש לי כמו נצח, פיו של הדרקון נפער, אפשר לראות את האוויר מתעוות מעוצמת החום שעולה בגרונו. אם הזריקה שלי לא הייתה מדויקת – אני אהפוך לגוש אפר מהר מאוד. למזלי הרב, הכדור מתפוצץ באבחת עשן ממש אל מול נחיריו הענקיים. הדרקון מתבלבל לרגע, ואני מנצל את ההזדמנות לקפוץ מהשיחים ולרוץ אל גבו של הדרקון. הוא מנסה להסתובב לעברי בתנועה מגושמת, אבל זה כבר מאוחר מדי בשבילו, ראשו נשמט ארצה בקול חבטה עמום. הגעתי אל בסיס זנבו ולא נשאר לי הרבה זמן – הוא אמור להיות רדום לשתי דקות. טיפסתי על בסיס הזנב והתחלתי לקפץ במעלה הגב אל עבר הצוואר. נעלי הגומי שלי נדבקו היטב אל הקשקשים והגעתי בבטחה אל בסיס הצוואר העבה. שלפתי מהנדן שעל חגורתי סכין קצרה מאבן שנער, האבן היחידה שיכולה לחתוך קרן של דרקון. אני מכין אותה בידי לקראת חיתוך הקרן וההסתלקות משם כמה שיותר מהר. גולש במורד הצוואר הנטוי אל הראש ומיד אוחז בחוזקה בקרן. אני מניף את הסכין באוויר ומוריד אותה אל בסיס הקרן, מוכן לחתוך ביעילות. ואז הכל משתבש, ראשו של הדרקון מתרומם מהקרקע ומוציא אותי משיווי משקל. באינסטינקט חד אני משליך את הסכין ואוחז בקרן בשתי ידיי. הסכין פוגשת את הקרקע בקול קרקוש מתכתי, הדרקון שומע את הרעש ומביט לצדדים ולאחור, מנסה לאתר את מקור הרעש, אני תלוי על חוטמו הענק. שאגה חלושה מסתננת מתוך גרונו, הוא נזכר מה קרה לפני שהתעלף. אישוניו הענקיים נפנו לאחור, נצמדתי אל גרונו ועצרתי את נשימתי. לא ידעתי אם הוא יכול לראות אותי או להרגיש במשקל גופי על ראשו הענק. שאג שאגה אדירה בקעה מגרונו, נצמדתי אל הקרן בכל כוחי, נאבק לא ליפול מטה.
מה לעזאזל? משהו פה לא בסדר. היו אמורות להיות לי עוד חמישים שניות לפחות. זה לא משנה מה השתבש, אני עדיין לא אבוד; למזלי נראה שהדרקון עדיין לא הבחין שאני נמצא ממש מעל האף שלו.
השעות נקפו. הדרקון רבץ על מקומו דומם, כאילו חיכה שמשהו יקרה פתאום, אני חיכיתי איתו. עיניו בהו קדימה בסתמיות, אדים חמים נפלטו מדי פעם מנחיריו, לא ידעתי למה הוא מצפה. כל שיכולתי לעשות היה לחכות שיירדם, אולי אז אוכל לרדת מראשו ולהסתלק בשקט. למרות שאני צד אותם שנים רבות, אני יודע עליהם כל כך מעט. מספיק עם השאלות המיותרות האלה, נזפתי בעצמי. אני חלק משושלת של ציידים – לא שומרי גן חיות. אני לא צריך לתהות על קנקנו של כל דבר, זה לא מקדם אותי לשום מקום. מה שאני צריך הוא ארך רוח וחדות מחשבה; פתח המילוט עוד יתגלה בפניי. וכשה יקרה, עליי להיות מוכן לנצל את ההזדמנות במלואה.
כדור אדום ולוהט שקע לאט אל האופק, צובע את השמיים מכתום לסגול, ולבסוף מכתים אותם בשחור בהיר. האוויר מתחיל להיות קר, גופי מעקצץ מהשכיבה הממושכת. לא העזתי להזיז שום איבר בגופי, אשאר דומם עד שהדרקון יירדם. ירח חיוור הסתתר מאחורי עננים אפלים, הבטתי בו מהופנט. רעש של אוויר מתערבל העיר אותי משרעפיי. אל מול פני הדרקון נפערה אליפסה כחולה, עשן התערבל בתוכה ללא מנוחה. הדרקון הרים את ראשו לאט, גופי התרומם ביחד איתו, הבטתי בסקרנות אל תוך האליפסה.
מתוך העשן המתערבל הציצו זוג ידיים גרומות, אחת מהן אחזה במטה ארוך מעץ כהה. אחריי הידיים הגיחו גם גלימה כחולה וזקן לבן ועבות. הדמות יצאה מהשער והכתה במטה על הקרקע, האליפסה נסגרה ונעלמה. הבטתי בו בחשש, מנסה להסתתר מפניו ועדיין לתהות על קנקנו. הוא נשען על מטה העץ, מבריש את זקנו הלבן, הבעת פניו הפיקה טוב לב וחוכמה. משהו בו נראה לי מוכר, לא הצלחתי להבין מהיכן. הרמתי את ראשי כדי לראות יותר פרטים, אבל זאת הייתה טעות; הזקן הבחין בי בבירור. פניו עטו הבעה מופתעת לרגע קט, אך היא נעלמה מפניו כלעומת שהופיעה. הוא שב להביט בדרקון בלי להעיף מבט נוסף לכיווני, כאילו לא הבחין בי כלל. גרגור עמוק בקע מבטן הדרקון, הזקן התקרב אליו והניח את ידו על סנטרו. כמעט לא יכולתי לראות את הזקן כעת, רק שולי גלימתו הציצו לעברי מדי פעם. הדרקון סגר את עפעפיו, הרגשתי שהשניים משוחחים ביניהם שיחה שלא יכולתי לשמוע. כעבור כמה רגעים עפעפיו של הדרקון נפתחו והזקן צעד לאחור, עכשיו יכולתי לראות אותו מניף את מטהו באוויר ולוחש משהו. קצה המטה החל לזהור באור כחול, ראשו של הדרקון החל לנטות מטה באיטיות. כעת יכולתי לראות את פניו של הזקן בבירור – הוא מביט היישר לעברי. ראשו של הדרקון נח כולו על הקרקע, אבל לא העזתי לרדת ממנו, הבטתי בזקן בשתיקה עד שהחלו להישמע נשימות קצובות, הדרקון ישן שנת ישרים. ניסיתי להתיישב, אבל זזתי לראשונה מזה זמן רב, איבדתי שיווי משקל ונפלתי מצוואר הדרקון ארצה. על האדמה לידי נצצה באור הירח החיוור סכין השנער, אחזתי בה וקמתי על רגליי.
"תודה רבה אדוני הטוב." אמרתי למכשף הזקן שהביט בי משיב את הסכין לנדנה.
"אתה האחראי לפצע בכנף הדרקון?" שאל אותי, סלידה קלה מסתננת אל קולו.
"כן, אני האחראי." עניתי בטון מתנצל, "רק מנסה לשלם את החשבונות בבית."
העמדתי פני מסכן, לא היה נראה שהזקן קונה את ההצגה שלי.
"מאיזה בית אתה בא?"
"בן למשפחת סילוואן." אמרתי בגו זקוף.
הבעת פניו של הזקן השתנתה באחת, זוויות פיו רעדו כששאל:
"האם אתה מכיר את לותריק סילוואן?"
"כמובן," מיהרתי להשיב, "למעשה, לותריק סילוואן הוא אבא שלי."
לפתע הזקן מיהר לעברי וחיבק אותי בחוזקה. החיבוק הפתאומי השאיר אותי נטול מילים לזמן מה. מיהרתי להינתק מהחיבוק בצורה הכי מנומסת שהייתי מסוגל לה.
"תודה רבה על החמימות, אבל כדאי שאסתלק מפה לפני שהדרקון יתעורר."
המכשף נענע בראשו לשלילה.
"הוא לא יתעורר בשעה הקרובה, ויש לנו שיחה לנהל. נכדי היקר."
פי נפער לרווחה לכמה שניות, לבסוף, כל שיצא ממנו היה: "ס..סבא?"
הבנתי מהיכן תווי פניו מוכרים לי. בדיוק כך נראה פסלו של סבי, רק עם זקן עבות.
"סבא!" קראתי, "כולם בבית חושבים שמתת מזמן! אני לא מאמין… אבא לא יאמין…"
פיו התמתח בחיוך נבוך, "תראה איך גדלת, אני זוכר אותך בתור תינוק קטן, הריח של הטיטולים היה בלתי נסבל."
גיחכנו בשקט, דמענו מהתרגשות.
"רגע, למה לא חזרת הביתה עד היום?" שאלתי, מנגב את עיני.
"אני אדם אחר. צייד הדרקונים שבי מת. לעולם לא אוכל לשוב הביתה."
כיווצתי את גבותיי בזעף, לא מבין למה הוא מתכוון.
"אני רואה אותך עומד מולי, מזהה אותי, ומספר לי כמה גדלתי. אז למה אתה אומר שלעולם לא תשוב הביתה?"
סבי פלט אנחה כבדה ונענע את ראשו.
"אתה צעיר מדי, ופזיז מדי. אתה לא מוכן לשאלות האמיתיות של החיים. בן אדם שמגלה שכל חייו נסובו על שקר, לאיזה בית ישוב? הבית הזה שייך לאדם הקודם שהיה. כל מה שיש לו במשותף עם האיש הן זיכרונותיו ושמו."
בטשתי עם נעליי באדמה, מנסה להבין מה סבא אומר. המחשבות מתרוצצות במוחי, קופצות ומכשילות אחת את השנייה. הוא התבונן בי בשקט והרים את מטהו,
"אנחנו צריכים לשבת ולדבר."
בתנועה חלקה הוריד את מטהו ותקע אותו באדמה. אוויר נסוג שטף אותי, שער כחול נפער לרווחה מולי. עמדתי המום והבטתי בעשן המתערבל בתוכו מקרוב. סבי התקדם לעברי, ונעצר אל מול השער. "אני נכנס ראשון. תיכנס אחריי?"
הנהנתי בשקט, הוא צעד אל תוך השער ונעלם בתוך הערפל.
הדרקון נחר לפתע בקול רם, הבטתי בו, ואז בשער. יש לי הרבה שאלות שדורשות הרבה תשובות. ניערתי את בגדיי מהחול שנדבק בהם וצעדתי גם אני אל תוך הערפל המתערבל.
כשיצאתי מהצד השני מצאתי את עצמי בתוך חדר עגול שקירותיו עשויים מאבן שחורה וחלקה. את הקירות כיסו כונניות ספרים עמוסות לעייפה, לא היו חלונות, לא יכולתי לדעת היכן החדר נמצא. סבי התיישב על כורסא קטנה במרכז החדר וסימן לי בידו על הכורסה השנייה. סקרתי בשקט את כונניות הספרים הרבות והתיישבתי לצידו. רוב הכונניות עמוסות בספרים, חלקן מציגות גולגלות בגדלים שונים או צנצנות מלאות בנוזל ירוק, יצורים זעירים צפו בתוכן בדממה.
"ברוך הבא לחדר העבודה שלי." אמר סבי והבריש אבק בלתי נראה מגלימתו התכולה.
"חדר נאה." פלטתי.
"בהחלט. ראוי לציין שהוא ממוקם במערה בתוך בטן הר געש פעיל. אבל אל תדאג, אנחנו בטוחים כאן. הלבה נמצאת במקום עמוק יותר."
שרקתי בהתפעלות, "הר געש?"
"כן. ההר הזה קדוש לדרקונים." אמר והשעין את מטהו על מסעד הכורסה.
שאגות עמומות הסתננו מבחוץ, נשענתי לאחור.
"לא ידעתי שיש מקומות שקדושים לדרקונים." הערתי.
"אני ידעתי," הוא הבריש את זקנו הצחור. "ולכן תקפתי את המקום הזה במלחמה הגדולה."
נזכרתי באגדה עליו, איך סופר שהוא צלל אל תוך הר געש פעיל, נאחז באם הדרקונים.
"אז האגדות עלייך נכונות?"
"הו, אני לא יודע מה האגדות מספרות. אבל אספר לך מה בדיוק קרה שם. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון."
"כולי אוזן." אמרתי ושקעתי לאחור בכורסה, נועץ את מבטי בזקנו המוברש.
"כדאי שאתחיל מההתחלה. בשל הצלחותיי במסעות הציד, קידמו אותי לדרגה של מפקד גדוד במלחמה. רקמתי תוכנית שמטרתה להנחית מכה ניצחת על הדרקונים, רציתי חסל את המורל שלהם במכה אחת ניצחת. התוכנית שלי הייתה להרוג את אם הדרקונים. השארתי מאחור אישה ותינוק, אך יצאתי לקרב ללא חרטות, בידיעה שאני יכול להכריע את המלחמה כולה. צעדנו אל הר הגעש תיאוס, מקום משכנה של אם הדרקונים. טיפסנו על ההר במיומנות רבה, אבל לא היינו זהירים מספיק. אם הדרקונים הבחינה בנוכחותנו לפני שהגענו לפסגה. היא יצאה להתקפה, רבים מחיילנו נפלו בלהבות לתהום, היינו במצב בעייתי. החלטתי שאשמש כפיתיון, הורתי לחיילים להישאר במקום ולחורר את כנפיה כשתבוא לתפוס אותי. המשכתי לטפס, יורה מדי פעם לעברה על מנת שתבוא לתקוף אותי. זה לא היה קשה, היא הבחינה בי מיד, מתנפלת לעברי בשאגה אדירה. לפני שמלתעותיה הענקיות סגרו עליי חיילי המטירו עליה אש תופת מלמטה. כנפיה חוררו ככברה, היא נשפה עשן ושאגה בכאב בעודה צוללת היישר לעברי. זרקתי את הרובה מעליי והתנתקתי מהצוק רגע לפני שהפכתי לאוכל לדרקונים. הצלחתי להיאחז בראשה ולטפס אל הקרן הענקית שלה. אם הדרקונים נסקה מעלה בכוחות אחרונים, מנענעת את ראשה בניסיון להיפטר ממני. אחזתי בקרן בחוזקה רבה, מתחתיי נגלה הר תאוס במלוא הדרו – מצודת אבן שחורה ומעשנת, מוקפת בשדות ירוקים מכל עבר, חייליי נראו כנקודות צבעוניות על צלע ההר. מיד צללנו בשנית, הפעם אל תוך ההר המעשן. לחשתי מילים אחרונות וציפיתי בעיניים עצומות למוות הקרב."
הוא השתתק והביט בתקרה מהורהר, כנראה נסחף בזרם הזיכרונות. המשכתי להביט בו, כשחש במבטי נזכר שלא סיים את הסיפור, ומיהר להמשיך מהנקודה שבה עצר.
"צללנו מטה כמור מטאור והתרסקנו על מדף אבן שחורה, אגם הלבה רחש ממעמקים, כאב חד פילח את כל גופי. שרדתי במזל רב, הדרקונית ספגה את רוב הנזק מההתרסקות, ראשה הגדול נח לצידי, עיניה חצי סגורות. ניסיתי לעמוד על רגליי ונפלתי על האבן החלקה, הן היו שבורות לגמרי. עיניה הצרות נפתחו והביטו בי. שנינו היינו מוטלים על המדף, פצועים אנושות, חסרי תקווה. התגלגלתי על גבי, השמיים האפורים הציצו אליי מבין מלתעות ההר. 'המדף הזה יהיה הקבר שלי', חשבתי לעצמי.
כף ידו נכרכה סביב מטהו, הוא נשען עליו וקם מהכורסה. הבטתי בו צועד בצעדים מדודים אל כוננית ספרים מסוימת. ידו השניה שלפה ספר אפור וגדול מתוך מדף גבוה. הוא פתח את הספר וניגש אליי, מסמן לי להביט במקום מסוים. רכנתי בגבות מכווצות, על גבי שני דפים נפרש שרטוט גדול של דרקון, כנפיו פרושות; באמצע גוף הדרקון שורטט בן אדם פורש את זרועותיו לצדדים, בקושי מדגדג את גבולות בטן הדרקון.
"לפתע שמעתי קול." המשיך סבי בסיפור. "הקול הזה היה הקול של אם הדרקונים. שמעתי אותו בעזרת מוחי בלבד, המילים עלו בי כמאליהן: 'המוות תפס את שנינו ביד אחת, אבל יש דרך להימלט עדיין'. 'מה אפשר לעשות?' שאלתי. היא אמרה שנוכל להתאחד לגוף אחד, נשמתה תעבור לשכון בתוך גופי, שיירפא לגמרי בזכות כוחות הקסם שלה. "ומה יצא לך מזה?" שאלתי בכנות. היא אמרה שבתמורה עליי להפוך לשומר הדרקונים, קולה ידריך אותי, אני אגן על צאצאיה היקרים. אשתי והתינוק עלו בדמיוני, שאלתי אם אוכל לראות אותם שוב. התשובה הייתה מרה – לעולם לא אוכל לראות אותם פנים אל פנים, אינני יכול לחזור אל בני האדם. עליי להגביל את עצמי אל חברת בניה, הדרקונים."
הוא סגר את הספר והשיב אותו אל הכוננית.
"ומאז אתה כאן לבד?" שאלתי בשקט.
"כן. בהתחלה הרגשתי בודד. אבל עד מהרה הבנתי שהדרקונים לא כל כך שונים מאיתנו. גם הם יודעים אושר וכאב; שובע ומחסור; לידה ומוות. החולשה הכי גדולה של שנינו היא השנאה. בגלל סיבה זו בלבד נלחמנו והרגנו זה בזה מאות בשנים."
"אבא לא יאמין כשאספר לו את זה."
"אבל אתה לא יכול לספר לו." הפתיע אותי סבא.
"למה לא?" שאלתי בחשש. "הוא ישמח לשמוע שאתה עוד חי, גם אם לא יוכל לראות אותך."
סבי הניד בראשו בשקט. "הדרך עוד ארוכה, והדברים הגדולים ביותר מתקדמים לאט. עליי להישאר כאן ולבצע את עבודתי. מכיוון שידו של המקרה הפגישה ביננו – אבקש ממך בקשה אחת."
"איזו בקשה?" שאלתי, רוכן קדימה אפילו יותר.
"תתחיל לשאול את עצמך יותר שאלות. תמיד תראה את הצד השני. תתבודד על ההרים ותהרהר על המצולות. תלמד על סבל, ותשאל עליו שאלות. תפסיק לשנוא שנאה עיוורת, תתחיל להנות מפרחי האהבה."
"אני אעשה את זה סבא! אפסיק לצוד את הדרקונים." קראתי בנחישות וקמתי מהכורסה גם אני. חיוך התפשט על פניו. הוא סקר אותי מלמטה למעלה, יישרתי את גבי בביטחון.
"אני מאמין שאתה יכול נכד." והוא נתן לי חיבוק אחרון.
"בהצלחה." לחש באוזני.
"אעשה את המיטב." לחשתי בחזרה.
השאגות ששככו עד כה שבו לפתע ביתר עוצמה, סבי הניף את מטהו באוויר.
"עד הפעם הבאה שנתראה." קרא בקול עמוק.
"עד הפעם הבאה." קראתי בקול עמוק בחזרה.
קצה מטהו זהר באור כחול, אבל שום שער לא נפתח, ולפתע הכל החשיך.
עיני נפתחו לכדי סדק צר, השמיים הבהירים הבהבו דרכו. משהו רך ליטף את לחיי הימנית, הבטתי בבהלה הצידה, דשא ירוק הקיף אותי מכל עבר. איפה אני? התיישבתי, משפשף את מצחי. המקום הזה נראה לי מוכר מאוד, זיכרון הבזיק במוחי; אני ילד שמתרוצץ בכל רחבי השדה, רודף אחריי עפיפון סורר. אני נמצא בשדות שמסביב לעיר. קמתי על רגליי באיטיות, בתי העיר הלבנים בצבצו במרחק, כמו שיניים בתוך פה ירוק וגדול. הרהרתי בסבי בזמן שצעדתי אל העיר. האם אצליח לשנות את מסלול חיי?
השדות סביבי היו משופעים במראות של תחילת האביב. האדמה הפורייה הצמיחה שלל פרחים פראיים. פרחי החרדל הצהובים התנשאו מכל עבר, מפיצים את ניחוחם המשכר.
ציפורים קטנות נחו על העשב הגבוה, מפטפטות בקול. קרני אור בהירות צבעו את הכל בזהב חמים.
כשהתקרבתי לשער העיר חבורת ילדים קיבלה את פניי בצהלות. שאלות החלו להיזרק בהמוניהן. איך היה הציד? האם הדרקון היה ענקי? האם יש לי חטיפים במקרה?
נענעתי בראשי לשלילה והמשכתי לצעוד בשקט. הם הביטו בי מתרחק בתמיהה, אך במהרה שבו אל רעשי המשחק שלהם. הכפות רגליי הדהדו על פני האבנים החלקות בשער. שומרי העיר בירכו אותי לשלום. השבתי להם שלום בנימוס ומיהרתי ללכת אל ביתי. כשפתחתי את דלת הבית אימי ניגשה אליי והפצירה בי ללכת לשכב. היא תמיד חשבה שהציד הוא דבר מסוכן, וניכר שהוקל לה שחזרתי בשלום.
"ארוחת הצהריים מוגשת עוד שעה וחצי. אתה תרד לאכול?" שאלה.
"ארד לאכול מאוחר יותר." זרקתי ביובש. "תשמרו לי צלחת בבקשה."
אימי הנהנה בסלחנות. נפניתי אל חדרי, מיהרתי לפשוט את בגדיי המלוכלכים ולהחליף אותם בבגדים נקיים, כשסיימתי נפלתי על המיטה פרקדן. מבטי ננעץ בתקרה וראשי שוטט אחריי תשובה. עד היום עשיתי רק את מה שאמרו לי לעשות, לא עצרתי לחשוב בעצמי.
אבל מהיום אחיה את חיי בדרך הנכונה. אני צריך להבין לאן אני רוצה להגיע בחיים, אולי אהיה סופר? אכתוב סיפורים על מכשפים ודרקונים. אולי. אבל עכשיו אני צריך לישון שינה עמוקה וארוכה. הסתובבתי על הצד, עיניי סגורות. רק מחשבה אחת עמדה במוחי, מעתה אשאל הרבה יותר שאלות.