סבא וסבתא טיילו בפולין. סבא התגעגע אל נופי ילדותו, ובעיקר רצה לשוב אל הבית בקרקוב. סבתא, שהוברחה מפולין עוד בינקותה בזמן המלחמה, מעולם לא חיפשה סיבה לחזור. אבל הפעם, משום מה, עלתה בה הסקרנות לגלות אם חלם היא עיר אמיתית או סתם המצאה של מישהו עם חוש הומור מפוקפק. ואולי עוד הברקה של עַם שדובר שפה שנשמעת כמו ציוץ צפוף וצורם.
בהכנות לקראת הטיול הם קראו כמה ספרים על חכמי חלם. ניסו לדמיין איך תיראה העיר שהפכה להלצה, ואיך נראים חייהם של האנשים שמסכימים לגור בה? הם תהו אם הסיפורים על אנשי חלם נכתבו מתוך לעג או חמלה, ואם בכלל מדובר ביצירה של אדם חושב, של בהמה דעתנית, או סיפור שנשמע ישירות מפי הסוס.
לבסוף הם הגיעו לחלם. בפנתאון המשפחתי שלנו נצרב בזיכרון הסיפור על הרחוב הראשי שהתפתל במעלה גבעה נישאה. בראשה התנוססה כנסייה רחבת ממדים, חולשת ממגדלה המפואר המעוטר בצלב ענקי על חייהם השקטים והפשוטים של התושבים למרגלותיה. מלבד הכנסייה, הכול נראה כמו חיקוי דהוי של עיירה, ללא תכלית, ללא נשמה.
סבתא סיפרה שבחלם הראשונה היא דווקא הרגישה רגועה. עיר קטנה, שקטה, קפה סביר, אנשים אדיבים. “לא כל מקום צריך להיות מעניין,” אמרה, “לפעמים מקום הוא סתם מקום, ואת זו שמעמיסה עליו סיפורים.”
אחרי הדברים האלה הם חנו את המכונית בצד הדרך, ליד עץ בודד שהטיל צל דל על האספלט. בלי מטרה ברורה, כמו שני מטיילים שמרגישים שחובה לסמן וי על עוד נקודה במפה. הם עשו את דרכם ברגל אל הבניין המרשים שנישא מעל העיירה.
דווקא נוכח הבניין הקדוש שהוקם לכבוד הנער מבית לחם, תקף את שניהם צורך גופני דחוף, בלי שמצאו בסביבה מקום להתפנות. סבא השתחרר במהירות בסבך שיחים סמוך לכנסייה, וניסה לשכנע את סבתא שזהו מקום מסתור אידיאלי, פינת חמד פראית שנמצאת במרחק הרחה בלבד מהפסל של היהודי שסרח. אם סוף סוף יבוא מזור למעיה הסתומים מזה ימים, יש סכנה שהצלוב המתייסר יחזיר את נשמתו שנית לבוראו בגלל הריח. זו הייתה הפעם הראשונה שסבתא ניאותה להצעה של סבא בנושא המטריד והלוחץ הזה, והסכימה לחשוף את אחוריה לציבור ירוק ואדיש. השהות בחיק הטבע, כשתחתוניה מופשלים, הקשתה עליה את המלאכה. דקות ארוכות של מאמץ גופני ובעיקר נפשי חלפו עד שהשלפוחית והמעיים התרצו.
כאשר הוקל הלחץ על שניהם, פסעו סבא וסבתא קלים וזחוחים לכיוון המכונית. ליד הכביש הבחינו במבנה חד-קומתי מסויד בלבן, ועליו שלט עם הסמל הבינלאומי של שירותים ציבוריים, כולל כיתוב בפולנית ובאנגלית. סבא הצביע על המבנה ואמר: "הופה, תראי הנה השירותים. רק עוד שתי דקות של איפוק והיינו יכולים להתנהג כמו בני תרבות."
הם ירדו לאט מהגבעה, משועשעים. עכשיו יכלו סוף סוף להביט בעוברים ושבים, חלמאים אמיתיים. בצחוק תהו אם החלמאות מדבקת. היתכן שנדבקו? הם כבר עשרים דקות בעיר, חצי מהן בילו בין השיחים, והחצי השני בלנסות להבין מה לעזאזל עשו שם.
סבתא החליטה שהפולנים דווקא נראים רגילים למדי, רק מצער שאין להם מושג עד כמה שם עירם מושרש בתרבות היהודית כמהתלה.
סבא חשב שבּוֹרוּת היא גם סוג של חלמאות. "עובדה, אצלנו בארץ כל אחד יודע על שם מי נקרא הרחוב שבו הוא גר. הפולנים לא. אבל שיהיו בריאים, כל עוד הם לא שינו את שם העיר ל'חַכְמִיסְק', הכול טוב."
סבתא הסכימה שזה באמת מדהים, לחיות כל חייך בארץ מולדתך ולא לשים לב שהיא בעצם בית קברות של עם אחר. הם קברו את העבר עמוק כל כך, עד שהם כבר לא יודעים ולא זוכרים שקרה שם משהו בכלל.
"כך יעשה לעם שוויתר על מיטב תושביו המוכשרים," אמר סבא ולא יכול היה להעלות בדעתו עד כמה הוא צודק. "הם נדונו לחיות כמו אבות אבותיהם, לפני מאתיים שנה לפחות."
אבחנתו הקולעת התבררה כנכונה יומיים אחרי הטיול הקצר והמשמים בחלם. הם דהרו במכוניתם השכורה בכביש בין-עירוני, מתמרנים בתוך ענני אבק ועגלות חורקות, במהירות מסחררת של 25 קמ"ש, משתדלים שלא לדרוס בטעות פרגית מזדמנת.
הם המשיכו ללעוג לפולנים בכלל ולחלמאים בפרט, בעוד מכוניתם הטלטלה והתנדנדה בכבישים. אלה לא היו כבישים של ממש, אלא רצועות חול וחצץ צרות ומתפתלות, שתוכננו וצוירו כך נראה, על מפית בידי פרה עצבנית, פקיד עירוני שיכור ופוליטיקאי שרישיון הנהיגה שלו נשלל לצמיתות. לא פלא שהתרנגולות והברווזים שפיזזו ברוגע על הדרך ונראו שלווים הרבה יותר מהנהגים שניסו לשרוד את המסלול. המציאות שניבטה מבעד לחלונות המכונית נתנה להם תחושה שהם בתוך הצגה בלי לדעת אם הוזמנו כקהל, לוהקו כשחקנים, או פשוט שולבו בתפאורה.
לפתע הבחינו בתמרור הנושא בגאווה את השם "חֵלֶם". מופתעים, המשיכו בעקבות השלטים ומצאו את עצמם בכפר קטנטן. רק שנים אחר כך הבנתי שזו הייתה הפעם הראשונה שבה חלם חדלה להיות עיר אחת בין אחרות, והפכה לתופעה, כמו אקלים או מחלה תורשתית, שיכולה להופיע שוב ושוב.
דרך עפר צרה התפתלה בין בתים בודדים ועצי תפוחים עמוסי פרי אדום, בשל, עסיסי ומפתה. במבט ראשון נראה המקום נטוש, ממש כפר רפאים. רק כמה פרות מצומקות ועגומות הרימו את ראשן בתדהמה, הן נראו כאילו הן תוהות אם המבקרים החדשים הגיעו סוף סוף לבדוק את זכאותן לפרישה ולפנסיה מוקדמת. המבטים שהן נעצו בהם איששו את התחושה שכל סיפורי חכמי חלם נכתבו על ידי על ידי פרה אחת, בעלת תודעה חברתית, מתוסכלת מהעדר שבתוכו היא חיה.
מכוניתם זחלה בשביל עד למבנה הגדול והמרשים ביותר בכפר — הכנסייה של חלם הפצפונת. באותה שעה היא אכלסה את כל תושבי המקום. סבתא נזכרה שהיה זה בוקר יום ראשון.
במסגרת סיפורי הטיול ההוא לפולין, עוד לא ידעתי שחלם איננה מקום על המפה, אלא משהו שעובר במשפחה, כמו שם פרטי או נטייה עיקשת לאיבוד דרך גם כשיש מפה ביד. אהבתי במיוחד את הסיפור שסבא סיפר על חלם השנייה שלהם. גם עכשיו, שנים אחרי, הזיכרון ההזוי הזה עוד מצחיק אותי עד דמעות. סבא אפילו נתן שם לאירוע שקרה, או שהיה רק פרי דמיון, 'הסיפור על הגידם והפיסח':
לפני שיצאנו מחלם השנייה, נתקלנו בפולני קשיש אחד, שנראה מסביר פנים אפילו יותר מהפרות הסקרניות שליוו את סיורינו בכפר. אנחנו בטח היינו האנשים הזרים היחידים שאירח הכפר בעל כורחו מימיו, חוץ משני האחרים שעוד מעט יסופר גם עליהם.
אחרי שברכנו אותו בפולנית עילגת, שאלתי אותו מה מיוחד בכפר שלו?
"הו," הוא ענה בחשיבות, כנראה חשב שהוא מתראיין לניו יורק טיימס, אם אי פעם שמע שיש דבר כזה.
"גנבו לנו תפוחים, ולא פעם אחת, שתי פעמים!"
"באמת נורא, ומה עשיתם בעניין?"
"אספנו את כל הבחורים מהכפר שלנו ומהכפר ההוא, היינו שבעה-עשר גברים. חפרנו שוחה, ובערב התחבאנו וחיכינו שהגנבים יחזרו. לא עבר הרבה זמן, והופיעו שני שודדים. אחד צלע, ולשני לא הייתה יד. הם התקרבו אל העצים העמוסים בפרי גדול ואדום.
פתאום יאצלב, הבריון מהכפר ששם, קם וצעק: 'בואו חברים, נברח מהר! הם שניים ואנחנו לבד!'"
אף פעם לא שאלתי אם הסיפור אמיתי. איכשהו, הוא דווקא נשמע סביר, לעומת סיפור חלם השלישית, שנשמע כמו פרק אבוד מסדרה על עיירה שאסור להיכנס אליה בלילה, וגם ביום.
סבתא וסבא המשיכו בדרכם במכונית השכורה בארץ מולדתם, פניהם מועדות לקרקוב. בתוך הרכב הם הקשיבו לשירים פולניים מתחנת רדיו מקומית. סבא נהג לאט ובזהירות, וסבתא חקרה את המפה וניווטה ביעילות.
הם גלשו בנחת, בהילוך ראשון, מאחורי איש עייף שנראה כמו טוביה החולב מתוך סרט אילם בשחור-לבן משנות העשרים של המאה ה־19. הוא ישב על עגלה חורקת, רתומה לסוס צולע.
לסבתא היה שפע של זמן לסקור את המרחבים שנפרשו מבעד לחלון. לפתע, מתוך המישור האינסופי, נגלה לעיניה מבנה לבן מפואר שעמד בדד, כמו שן קדמית יחידה בפיה של פרדה עלובה, לאחר שלקתה במחלת חניכיים קשה.
"זאת בטח כנסייה," קבע סבא בלי להניד עפעף.
"אבל לכנסייה הזאת אין קהילה," ניסתה סבתא להבין.
אם היו ממצמצים, ודאי היו מפספסים את השלט הקטן שעליו היה כתוב "חלם".
לאחר כמה דקות של זחילה מייגעת, הם מצאו שביל צר, שנראה כאילו מישהו הניח חבל ארוך באמצע של שום דבר, ובקצהו פצצה.
הם פנו לדרך החדשה בדהרה. טוביה היפנה אליהם מבט תוהה ומודאג, ונעלם בתוך עננת חול ואבק שהותירו מאחוריהם גלגלי מכוניתם האדומה.
המבנה הגדול והיפה הלך והתקרב במהירות, בכל הדרו.
הם חלפו על פני כמה שלטים אדומים. היה ברור שיש להם משמעות, אבל הם לא הצליחו לקרוא את הכתוב. גם שני בעלי חיים ששוטטו בנחת בצד הדרך, זוג חזירים מגודלים נראו באותו רגע חלק מהנוף הכפרי. סבתא הצביעה עליהם ואמרה משהו על חופש התנועה וכמה נחמד לראות חיות בר בסביבה טבעית, מה שאין אצלנו בארץ.
בדיעבד, יתברר שהם היו עוד רמז שלא נקרא בזמן, מבשר את מה שהולך לפרוץ.
כשהתקרבו אל המבנה הלבן שהלך וגדל מול עיניהם, הנוף נעשה מוזר. משולשים של רעפים אדומים, כמו גגות של בתים, נבטו מתוך הקרקע.
"אולי זה ניסוי מדעי בהנבטת בתים קתוליים קטנים של מאמינים אדוקים, סמוך לקדושת הכנסייה," הציעה סבתא בצחוק.
הם עצרו בפתח הכנסייה, וסבא יצא מהמכונית. סבתא נשארה בפנים, בגלל הריח הנורא שנישא באוויר וחלחל פנימה דרך החלונות הסגורים, כאילו עדר של טירנוזאורים לקה בהתקף בלתי נשלט של נפיחות.
סבא התקרב לדלת הרחבה כשהוא מחזיק ממחטה לבנה על חוטמו. היה תלוי שם שלט גדול, הוא ניסה לקרוא. "כל הגגות האלה הם בתים ששקעו," הסביר לסבתא מאוחר יותר.
"מתאים לחלם," היא ענתה בשלווה, כשהיו כבר במרחק עשרות קילומטרים משם.
סבא הושיט יד יציבה אל ידית המתכת הגדולה של הדלת. הממחטה עדיין מהודקת היטב לנחיריו, כמו שראתה אותו פעם בביקור חטוף, רגע לפני שעמד להיכנס לניתוח, כעוזרו של המנתח הראשי. אז עוד היו צעירים, והיא זכרה את הביטחון הזה בתנועותיו. הוא דחף מעט את הדלת, נעזר בכתפו, ואז לפתע נרתע. כאילו פתח בטעות דלת שהייתה אמורה להישאר סגורה לנצח. הממחטה נשמטה מידו, חושפת את פניו המעוותים בגועל. הוא רץ אל המכונית במהירות שלא הייתה מביישת פתיל בוער המתקדם אל פצצה. זינק לתוך מושב הנהג, הניע ולחץ בכוח על דוושת הגז.
באותו רגע בדיוק פרצה מתוך הכנסייה להקת חזירי בר, והחלה לרדוף אחרי המכונית המתרחקת.
"ומה קרה אחר כך? האם אי פעם נתקלתם בחלם רביעית או חמישית?"
על כך הם תמיד עונים לי: "כשתגדלי, תיסעי גם את לפולין ותחפשי."
ולפעמים אני באמת שואלת את עצמי: האם יום אחד אמצא את חלם הרביעית? כי אם חלם היא אכן תופעה, ולא מקום, אין סיבה שתישאר רק בפולין. אולי היא כבר מחכה לי איפשהו, ליד כנסייה שקועה, בין שתי פרות דעתניות וחזיר. ואולי, כמו כל הסיפורים במשפחה שלנו, חלם בכלל לא נועדה להימצא, אלא להיווצר.