סיכת ביטחון

עלמה נכנסה הביתה וקראה בהתרגשות:
"בבית־הספר עורכים תחרות כשרונות!"

אמא עודדה אותה:
"הו, זה נפלא! את אוהבת לשיר. כדאי לך לבחור שיר שאת אוהבת, ללמוד את המילים ואת המנגינה, ולהתאמן לקראת ההופעה."

בערב, כאשר עלמה התאמנה במקלחת, אבא הקשיב מעבר לדלת והעיר:
"כשאת שרה 'אני תמיד נשאר אני' – תאמרי את זה בקול חזק ובביטחון!"

גם כאשר עזרה עלמה במטבח ודקלמה את המילים, אמא תיקנה אותה:
"שימי לב – שכחת שתי מילים. את חייבת להקפיד על כל מילה. כמו שהשופטים בטלוויזיה מסבירים למתחרים."

עלמה התאמנה בלי הפסקה. המופע היה חשוב לה – זאת הייתה ההזדמנות שלה.

הגיע היום הגדול – יום התחרות. עלמה עמדה מאחורי הקלעים ושמעה את כרוז בית־הספר מכריז:
"עוד שעתיים לתחרות הכשרונות!"

היא הסתכלה במראה והרגישה פרפרים בבטנה והחלה להתאמן על המילים:
"אבל אני..ת..ת.."
"אני לא מצליחה" גמגמה עלמה וחשה בייאוש גופה קפאה, ולא הצליחה להוציא מילה מהפה.

"אוי! איפה היא?!" לחשה, "איפה סיכת הביטחון שלי? השמלה שלי גדולה מדי ואני לא רוצה שתיפול לי באמצע ההופעה."

עלמה חיפשה בכל פינה ולא מצאה את הסיכה. היא החלה לצעוק לכולם מהבמה:
"הצילו! עזרה! גנבו לי את הסיכה! אני בחיים לא יכולה לעלות ככה על הבמה!"

עלמה שמעה שריקה חדה:
"פיוווו–פיוווו!"

"היי היי! שירות הביטחון העצמי הגיע!"

אל הבמה עלה אריה השוטר, עם שלושה זוגות משקפיים. לצידו היה דב, שוטר שהתעטש כל הזמן, ובכיסיו היו תמיד ממחטות נייר.

"אני אריה, ראש צוות החקירות," אמר בקול חזק.
"ונפתח מיד בחקירה!"

הוא שלף זכוכית מגדלת ענקית והביט סביב.
"נבדוק כל פינה, נחפש בכל מקום, עד שנמצא את סיכת הביטחון האבודה."

"ברור," אמר שוטר דב בקול צרוד.
"נמצא את החשוד או החשודה – ולא נוותר עד שנמצא את הסיכה!"

"תודה, שוטר דב. אני אמשיך מכאן."

אריה שלח מבט אל עלמה.
"ספרי לי בדיוק מה קרה," חקר אריה השוטר.

"ראיתי את הסיכה בפעם האחרונה ביום שלישי," התחילה עלמה לספר.

"אפצ'י!" דב התעטש.
"איפה… פצ'י… בדיוק פצ'י… ביום פצ'י?"

"חכו!" קפצה עלמה והצביעה על כתם קטן.
"החולצה הזאת – מהמסעדה ביום שלישי, כשישבתי עם אמא שלי! הכתם מהשוקולד לא ירד!"

"אין פה שום סימן לפריצה…מה נעשה עם כתם בחולצה?" שאל השוטר אריה.
"אבל יש פה סימן לפחד כלשהו." הכריז השוטר דב.

דב זינק: "רמז ראשון! הכתם יוביל אותנו לזירת הפשע!"
"כולם מיד אל הניידת!" קרא אריה. "חייבים להגיע מהר למסעדה!"
"אני מפעיל את הסירנה…" צעק דב – ומיד התעטש.

השוטר ניגש אל המלצר וחקר:
"זוכר את הילדה הזאת?"

"כן כן! זוכר אותה! היא ישבה עם אמא שלה, והיא הזמינה עוגת שוקולד ענקית!"

שוטר דב שאל את עלמה:
"מה… אפצ'י… אמא אמרה לך באותו רגע?"

"היא אמרה שאני אוכלת רק מתוק, ושזה כבר יותר מדי. אני פשוט אוהבת שוקולד," אמרה עלמה והרגישה את לחייה מאדימות.
"והיא רצתה שנלך הביתה אחר כך בהליכה, ולי לא היה כוח אחרי העוגה," גופה החל להתכווץ.

"מה קרה לך עכשיו? את חווית פעם את ההתכווצות הזאת?" חקר השוטר אריה.
"כן! הגוף שלי קפא בחזרות על הבמה, לא הצלחתי לזוז." ענתה עלמה במבוכה.

"זהו! בגלל זה הסיכה נעלמה!" דב התעטש שוב ומיד קינח את אפו.

"אני כל כך צמאה," לחשה עלמה, "מרוב התרגשות לא שתיתי כל היום."
היא פתחה את התיק כדי להוציא את הבקבוק, וביחד עם זה הפילה דף על הרצפה.

דב התכופף, הרים את הדף, וניפח את אפו:
"הו, מה זה? נראה כמו מבחן!"

"יש לנו פה עוד רמז לחקירה," הכריז השוטר אריה.
"מתי לאחרונה ראית את המבחן הזה?"

"הלכתי לבקר את אבא במשרד שלו בעבודה, והראיתי לו את הציון שקיבלתי בגאווה."

"החקירה ממשיכה. בואו למשרד של אבא. אני בטוח ששם נמצא את התשובה," קרא השוטר אריה בהכרעה, "כולם לניידת!"

במשרד של אבא, שאל השוטר דב בחשדנות:
"מה אמרת לעלמה, אפצ'י, בשבוע שעבר במשרד?"

השוטר דב נופף במבחן ביד אחת ובמטפחת בידו השנייה.

"אמרתי שהיא יכולה לקבל 100 במקום 98.." ענה אבא איתן, "אבל זה היה רק בצחוק."

"קשה לי להיות כל הזמן הכי טובה, גם לפני העליה לבמה לא הצלחתי להשלים את כל המשפט בשלמותו," אמרה עלמה.

השוטר דב נהם:
"אבא, לפעמים גם בדיחה עלולה להיות ממש מלחיצה!"

עלמה התחילה לקפל את הדף למטוס מנייר ולזרוק על אבא. ווויייישש… המטוס התעופף סביב ראשו של אבא ונחת על השולחן.

"מה את עושה?" שאל אבא איתן.

"מה הבעיה? כך עושים לי בכיתה. אני רגילה. זה כיף, לא?"

השוטר דב התעטש ואמר:
"הו… לכיתה מיד ועכשיו! שם נמצאת החשודה הבאה!"

השוטר אריה קרא:
"לניידת…"

בכיתה מצאו את המורה שלומית עם המון מחברות ומבחנים.

"עלמה?" המורה הופתעה, "מה כל השוטרים האלה רוצים?"

עלמה החלה לגמגם:
"אמ… אמ.. סתם. סתם… הכל ב… בסדר…"

"איפה עלמה ישבה השבוע?" אריה שאל כמו בחקירה אמיתית.

"תמיד בפינה, היא כל כך שקטה…"

השוטר דב בדק מתחת לכיסא של עלמה, התעטש מרוב אבק ומצא כמה מטוסי נייר.

"היא מאוד רגועה ושלווה, הילדים מדברים, צוחקים וזורקים עליה מטוסי נייר," אמרה המורה שלומית.

עלמה כבר לא ידעה מה לעשות. היא הרגישה מותקפת מכל כיוון. היא החלה להעיף מטוסי נייר ברחבי הכיתה.

"די! נמאס לי! אני פשוט רוצה להיות אני!"

לפתע אזרה אומץ וענתה למורה:
"יש לי קול ואני בוחרת מתי להשמיע אותו. אני פשוט חושבת פעמיים לפני שאני מוציאה משהו מהפה. אפילו על הבמה אני חוששת להוציא קול!"

דב התעטש בחזקה והופתע מעלמה:
"מממ! מצאתי אותה! היא החשודה!"

"מי, עלמה?" התפלא השוטר אריה.

השוטרים החלו לחפש עוד ממצאים בזירת הפשע, אבל לא מצאו דבר. רגע לפני שיצאו מבית הספר, עלמה אמרה:
"אוי, שכחתי לסגור את הארונית שלי."

"לניידת!" קרא השוטר אריה.

"מה ניידת? הארונית בכיתה…" עלמה התעקשה והובילה אותם אל הארונית.

"וואו עלמה. יוצאים ממך צדדים חדשים פתאום!" אמר שוטר דב.

"אני פשוט יודעת, תסמכו עלי. אני יודעת שלא סגרתי את הארונית!" אמרה עלמה בביטחון.

השוטר דב התעטש והוציא מן הארונית שמלה ורודה וזוהרת.

"זה סתם," אמרה עלמה, "זה למסיבה שלא התקיימה. אצל אלה, החברה שלי מהכיתה."

"זה אף פעם לא סתם!" קטע אותה אריה.
"דב, תרשום!"

"כן, כן, אני רושם, בוס. רגע, מה בדיוק לרשום?" שאל השוטר דב.

אריה השוטר הכריז:
"החשודה הבאה היא אלה, החברה מהכיתה. קדימה לניידת! שלא נאחר לתחרות!"

בביתה של אלה שררו רעש והמולה: מוזיקה, בלונים וילדים צוחקים. השוטרים נכנסו ומיד השתררה דממה.

השוטר אריה ניגש אל אלה ושאל:
"האם הזמנת את עלמה לחגיגה? היא קנתה שמלה חדשה בשביל המסיבה."

"פשוט שכחתי להזמין אותה, זה לא היה בכוונה…" אלה מלמלה.

"אני חששתי להופיע מול אולם ריק שישכחו להגיע לפרגן לי להופעה. אני לפעמים מפחדת שאנשים לא רוצים אותי שאצטרף אליהם למסיבה. אבל אני יודעת שאני חשובה. זה שהיא שכחה ממני זה לא אומר שכולם שוכחים."

"לא לא," הפתיעה עלמה את כולם, "אני יודעת שהיא שכחה לא בכוונה…"

עלמה חיפשה בכל כוחה את הסיכה בין הרי הממתקים והקונפטי. היא התייאשה ואמרה,
"בחיים לא אקבל את הסיכה שלי בחזרה!"

"התחרות תתחיל עוד מעט ואנחנו במבוי סתום," אריה הודיע בעצב.

"כמה חשודים יש לנו עד עכשיו?" דב שאל.

"ארבעה: אמא, אבא איתן, המורה שלומית, והחברה אלה."

עלמה התיישבה לידם:
"זה חסר תקווה. בלי סיכת הביטחון שלי אני לא אעלה לבמה."

פתאום השוטר דב זעק:
"מצאתי! מצאתי משהו!"

הוא ניגש אל הרי הממתקים ולקח חופן לידו.

"זאת לא הסיכה… אוף, אני לא מאמינה," עלמה התאכזבה והתיישבה על הרצפה.

היא הרימה בייגלה קטן, נגסה בו לאט, ולא שמה לב איך הפירורים מטפטפים לה על החולצה.

"תגידי עלמה, מה את רואה כאן?" שאל השוטר דב.

"בייגלה."

"ומה עוד?"

"חור באמצע."

"נכון!" דב התרגש.
"אבל תסתכלי שוב. מה יש מסביב לחור?"

עלמה הביטה:
"בצק… בצק פריך וטעים."

"בדיוק!" דב קפץ ממקומו.
"אפשר להסתכל על החור ולהרגיש ריק, או להסתכל על הבצק הטעים ולהרגיש מלא!"

עלמה זינקה:
"אני יכולה להסתכל גם על הדברים הטובים שאמרו לי – על הבצק הטעים!"

"נכון מאוד! שוטר דב, אני מעלה אותך דרגה!" אפצ'י!

"חכו רגע!" עלמה התחילה להבין.
"אמא אמרה לי לא לאכול יותר מדי ממתקים…"

"אבל מה עוד?" שאל אריה.

"אבל היא גם דאגה לי, כי היא יודעת שאני יכולה להיות בריאה וחזקה. הגוף שלי יודע מה הוא צריך."

"ואבא?" שאל השוטר דב.

"אבא אמר שאוכל לקבל מאה… זה אומר שהוא מאמין שאוכל להצליח באמת ולא רק בצחוק!"

"והמורה?"

"המורה אמרה שאני שקטה… אבל היא גם אמרה שלא צריך להיות הכי רועשת בכיתה, שאני כמו פרח… נפתחת בכל שיחה! אני בוחרת מתי להשתמש בקול שלי."

"ואלה?"

עלמה חשבה.
"אלה אמרה שהיא פשוט שכחה… אבל אני כן חברה שחשובה לה! וזה לא אומר ששוכחים אותי."

אריה התרגש:
"עלמה! החקירה נפתרה!"

הוא הוציא מן הכיס סיכה קטנה עם כוכב כחול מנצנץ.

"הסיכה שלי!" עלמה קראה בקול.
"איפה מצאתם אותה?"

דב חייך:
"במקום הכי בטוח בעולם."

"איפה?"

"בלב שלך."

"הביטחון שלי לא תלוי בסיכה – הוא תמיד שם אצלי בלב! זה בסדר לפעמים להרגיש כעוסה או עצובה אבל שתמיד בלב אני אדע שיש בתוכי את הסיכה."

הכרוז קרא:
"עכשיו תעלה על הבמה הזמרת הנפלאה עלמה… קבלו אותה!"

עלמה עלתה מהר על הבמה. כשהאור הגדול האיר עליה, היא לקחה נשימה עמוקה, פתחה את פיה ושרה בעוצמה.

"אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני!"

הרגשת הקיפאון בגופה עברה והיא החלה לרקוד בחופשיות על הבמה. עלמה הצליחה להשלים את השיר. לא גמגמה והוציאה קול מגרונה ולא חששה שישכחו אותה כי ידעה שחברי הכיתה שחשובים לה יגיעו להריע לכבודה.

"אפצ'י!" דב התעטש.
"עוד תעלומה שנפתרה בהצלחה!"

בסיום השיר פנתה לקהל ואמרה: "תהיו אתם. זה כ"כ חשוב. אל תתנו לאף אחד להוריד אתכם. אני ביררתי, ושאלתי ובסוף גיליתי שאצלי בכלל נמצאו כל התשובות. תמיד יהיו אנשים שיגידו דברים אבל אף אחד לא אמר שדווקא הם צודקים. עלי לבחור בעצמי מה נכון עבורי".

ומאז, בכל פעם שסיכת הביטחון של עלמה נעלמת, עלמה יודעת שיש לה צוות מושלם: שני שוטרים עם מטפחות נייר, משקפיים ושקית בייגלה שבזכותה יש לה אור בעיניים.

ומה עם השמלה, שאלתם?
היא לא נפלה, כי הסיכה ואת הסיכה היא כבר לא צריכה, כי היא כבר נמצאת עמוק עמוק בתוכה.