למאיה היכן שתהיה,
שנים רבות אחרי כן, כאשר הוא עומד מול כיתת היורים, טוב לא צריך להגזים, כאשר הוא עומד מול הקולוקוויום באוניברסיטת תל-אביב, אבל לעתים ההבדל אינו גדול כל-כך, הפרופסור אורי צבי קדם נזכר באותו אחר הצהריים הסתווי באוניברסיטת בן-גוריון, שבו צעדיו הוליכו אותו מבלי משים לסמינר המחלקתי של המחלקה לספרות.
אורי צבי קדם היה בחור מפוזר גם באופן כללי, אבל באותו אחר הצהריים, נניח בשעה שתי דקות לארבע, הוא היה מפוזר במיוחד. היה זה סוג פיזור הנפש הנובע מתוך ייאוש מסוים. בעצם, אין כל סיבה ללכת סחור סחור, היה זה סוג פיזור הנפש הנובע מתוך אובדן דרך מוחלט.
הוא היה סטודנט לתואר שני בפיזיקה, הוא כבר שמע את כל קורסי החובה, היה אמור להתחיל לכתוב את תזת הדוקטורט שלו, אבל כדי לעשות את זה, היה צריך להיות לו רעיון כלשהו, רעיון מקורי משלו.
האמת היא שהמנחה שלו, פרופ' שדה, כן הציע לו כמה רעיונות שהוא חקר באותה העת, רעיונות הקשורים למחשוב קוואנטי, איכשהו הנושא הזה היה תמיד באופנה, אבל אורי צבי קדם לא היה בחור מן הסוג הזה, לא אחד כזה שלוקח רעיונות של אחרים, אלא אחד שמנסה להיות מקורי, ולא משנה מה המחיר שהוא צריך לשלם על זה.
ונראה היה שהמחיר עומד להיות כבד רק שהייתה לו ברירה – או ללכת לתעשייה ולהתחיל לעבור על אותו מחשוב קוונטי ארור, אבל הפעם לפחות לקבל על זה משכורת, או ללכת להיות מורה בתיכון. הוא לא רצה לחשוב על זה, ואי הרצון לחשוב על זה היה עיקר מה שגרם לבלבול הנזכר לעיל.
מה שקרה היה שפרופ' שדה סיים את הקורס בתורת השדות הקוואנטיים חמש דקות מוקדם, כל הבדיחות על שדה ושדות כבר מוצו בשבועיים הראשונים של הסמסטר, וזה היה השבוע השלישי. ואז אורי צבי קדם אזר אומץ וניגש אליו כדי להציג את הרעיון. הפרופסור לא רצה לקבוע פגישה לפני שהוא שומע מה הרעיון באופן כללי, וכשאורי צבי קדם הסביר לו על היריעות הארבע ממדיות פשוטות הקשר שעשויות לתרום למסע בזמן, פרופ' שדה גיחך ואמר: "זה היה יכול להיות רעיון יוצא דופן בטיבו, אלמלי הוכיח פרלמן לפני ארבעים שנה את השערת פואנקרה."
ואז הוסיף כלאחר יד: "מצחיק שאתה לא מכיר את הסיפור על פרלמן, סך הכל נראה לי טיפוס די דומה לך, מבחינה פסיכולוגית אין צריך לומר." מובן שאורי צבי קדם הכיר את הסיפור על פרלמן, הוא רצה לבעוט בעצמו, מנטלית כמובן, כי לא חשב בעצמו על ההשלכות של סיפור פרלמן על חייו שנראו עתה עלובים מתמיד.
וכך, איטי ומאוד מדוד, הלך אורי צבי ברחבי האוניברסיטה, וניסה לחשוב על דימוי ספרותי לשם שינוי. היה בה, בבאר שבע של אותו יום סתווי שילוב נדיר בין אפור בינוני שלא ברור אם הוא מוביל לגשם, או רק לדכדוך, ובין חוּם החלודה הרגיל של הקיץ. הוא לא הצליח לחשוב על מילה, או על עצם בעולם, שמצליח לתפוס את השילוב הזה, וכך, מבלי משים הגיע אל בניין 74, ועלה במדרגות, ונכנס אל החדר שהיה פתוח, כי שמע קצת דיבורים, אולי אפילו הריח קפה. הוא חשב שאולי קפה ירומם מעט את רוחו, ולו למספר דקות.
הוא נכנס אל החדר, לא שם לב למבטים התמהים שננעצו בו על ידי הרוב הנשי שהיה שם, לקח כוס קפה, שבמקרה הטוב הייתה לה מחצית מן ההשפעה שקיווה לה, ובפיזור נפש ישב בשורת הכיסאות הראשונה. רק אחרי שראשת המחלקה הציגה את המרצה, הוא שם לב שהוא היחיד שיושב שם, בשורה הראשונה. מבט מהיר אחורה, וספירה מהירה עוד יותר, אורי צבי קדם היה סוֹפר מהיר מאוד, צריך לתת לו לכל הפחות קרדיט על זה, הוא הבין שיש בחדר עוד כשמונה עשרה נשים, שאף לא אחת מהן לכדה את עינו באותו מבט מהיר, ועוד כשלושה גברים. הוא הפנה את פניו קדימה כאשר המרצה כבר היה בעיצומו של המשפט הראשון. קצת פדיחה, אבל בממוצע שיפור לעומת כל מה שבא לפני כן.
המרצה דיבר על השיר 'ביום קיץ יום חום' של חיים נחמן ביאליק. המרצה אמר שהוא רק רוצה להציג את הפרשנות של אריאל הירשפלד לשיר. ייתכן שהיה מאחוריו מין רחש שכביכול מסמן רגש של מיאוס והפתעה, שכן כביכול מי אינו מכיר את הפרשנות של אריאל הירשפלד לשיר. אורי צבי בכל אופן לא הכיר את השיר, או את הפרשנות של אריאל הירשפלד לשיר, והוא גם לא העז לסוב לאחוריו כדי לראות אם אכן פירש נכון את הרגש שחש. לא אחרי הפדיחה שהייתה לו קודם עם הספירה המהירה באמצע ההרצאה.
המרצה, שגם שנים רבות אחרי כן הוא לא הצליח לזכור את שמו, המשיך בגאון, בלא לשים לב לרחש לב הקהל, מה שגרם לאורי צבי להטיל ספק ביכולתו לאבחן את רחש לב הקהל במחלקה לספרות, או אפילו במחלקה לפיזיקה, או בכל מחלקה אחרת שהיא.
הוא אמר שארבעת הבתים הראשונים מדברים של השיר מדברים על הקיץ, וקל לראות שבהם הדובר בשיר מחפש חֶברה, ושגם בארבעת הבתים הבאים בהם הדובר מדבר על החורף, הוא עדיין מחפש חֶברה למרות פגעי מזג האוויר המתוארים בהם, אבל ששני הבתים הבאים, שמדברים על הסתיו, הם בעצם מָשַל למצבו הנפשי הדיכאוני של הדובר, ובו הוא אינו מעוניין בחֶברה.
הוא הוסיף ואמר שהעובדה שהסתיו בשיר מגיע אחרי החורף היא סימן שאין מדובר כאן בעונת שנה, אלא שיש כאן מצב קיומי של הדובר בשיר, מצב קיומי של דיכאון, ועל כן הוא אינו מעוניין בחֶברה.
אורי צבי, שעוד אחד מן הכישרונות הבלתי שימושיים שלו היה תחושת זמן מפותחת, הבין שהשעה היא כבר חמש שלושים ושמונה, ולכן ההרצאה מתקרבת לסיומה. הוא חייך לעצמו על דחיסות האינפורמציה הלא גבוהה של ההרצאה, ואז הרים את ידו. מרחוק הוא שמע עוד רחשוש, שלא הצליח לפרש כלל, והאמת היא שבשלב הזה הוא כבר לא ניסה אפילו להבין את הרחשושים הללו. המרצה פנה אליו ואמר: "זה מעט חסר רגישות שאני כאן מדבר על דיכאון, ואתה מגחך לי מול הפרצוף, אבל מה רצית להגיד?"
אורי צבי שבאמת לא רצה לפגוע ברגשותיו של המרצה, ניסה לסדר את המחשבות שלו, מה שגם ככה לא היה לו קל, ואז מה שהוציא לבסוף מפיו היה משהו כמו: "אז לא זה. אני לא גיחכתי, פשוט חשבתי על איזה משהו בפיזיקה שגרם לי לחייך, ואז אני פשוט רציתי לשאול אם—"
"אהה, פיזיקאי!" אמר המרצה והלעג נטף מקולו, "אני תמיד חשבתי שפיזיקאים מנסים לתאר את כל היקום במשוואה אחת קטנה, והנה אתה כאן, הצלחת להגיד ממש כלום בעשרים מילים."
"עשרים ואחת," אמר אורי צבי, ואז המשיך במהירות לפני שהמרצה יספיק ללעוג גם על זה שהוא ספר, "אני פשוט חשבתי שגם אם אתה במצב של דיכאון, אולי מישהו שכן מבין אותך יכול לעזור. אולי לחפש דווקא את הבדידות במצב הזה זה לא דבר—"
"אשרינו שזכינו ליום הזה!" השיב המרצה בטון רווי לעג. ייתכן שהרחשים מאחוריו חשבו שהוא הגזים, אבל איך אפשר לדעת? "היום שבו הפיזיקאים ילמדו אותנו על נימי הרגש של המשוררים! איזו חוצפה! תגיד לי, אתה היית פעם בדיכאון?! יש לך מושג איך זה מרגיש?! באמת! מי זה האיש הזה, ולמה הוא כאן?!"
אורי צבי מלמל משהו, ואם להודות על האמת, אפילו הוא עצמו לא לגמרי הבין מה, ומבלי משים ההרצאה נגמרה, שאריות העוגיות והקפה נשאבו, והוא נשאר שם המום על הכיסא, מנסה לחשב אם הממוצע של אחר הצהריים השתפר או נהיה יותר גרוע בעקבות האינטראקציה הלא מוצלחת עם המרצה, בזמן שכמעט כל מי שהיה בחדר הסמינרים יצא ממנו.
"אני דווקא חשבתי שצדקת." אמר קול ליד האוזן שלו, הוא פנה לעבר הקול.
הדבר הראשון שראה היה המון תלתלים, הדבר השני היה חיוך רחב, אולי רחב מידי, הוא עצר את עצמו מנטלית לפני שיאמר לעצמו חיוך של—
"כי זה באמת תלוי, אם מבינים אותך או לא."
הוא ניסה לנער את עצמו לפני שיתחיל לספור את הדבר השלישי והרביעי והחמישי ואמר: "אני הייתי בטוח שהוא הוכיח שטעיתי."
הקול צחק. הדבר השלישי היה פרצוף עגול. כמו ירח. וגם קצת זורח. הדבר הרביעי היה גוף עגול, או עגלגל, הוא לא הצליח להחליט. הוא גם אף פעם לא הבין דוקטורנטים אחרים שבחנו את המאסה של בנות זוגם בדיוק אטומי, עגלגל זה יפה הוא חשב, ורק מאוחר מידי הוא הבין שגם אמר את זה.
"אני מיה," אמרה מיה, או לפחות זה מי שאורי צבי חשב שאמרה את זה, כי שכשהוא אמר: "לא קצת מאוחר לציין, את מלחמת יום הכיפורים בשנת 2026?"
"אני לא בת עשרים, אבל יפה שניסית לשקר ככה. לא, אני מאיה, עם א'."
"אה," הוא חייך "הבכירה בין הפליאדות. לפי המיתולוגיה הרומאית חודש מאי שייך לך."
"כן," היא אמרה, אורי צבי לא הבין את הטון, "אבל עכשיו נובמבר."
ואז שניהם אמרו בבת אחת, ביחד:
No fruits, no flowers, no leaves, no birds! —
November!
"אתה הולך כבר להזמין אותי לכוס קפה? או שאני צריכה לעשות גם את זה?"
"תראי, פה יש רק ארומה, אולי את רוצה לצאת איתי מן האוניברסיטה לרחוב רינגלבלום—"
"אתה ממש חמוד והכל, אבל הקדשתי לעיר הזאת כבר יותר מדי זמן ותשומת לב, ואני צריכה לחזור לתל אביב מהר יחסית, בוא נלך לארומה הזאת שכאן."
הם הלכו.
"אז למה אתה בדיכאון?" היא אמרה. לשמחתו הוא העז להזמין קפה ארומה, עם קצפת והכל, לשמחתו גם היא הסכימה לקחת אחד. אחרי שתי לגימות שאיכשהו כיסחו את כל הקצפת שלו, היא הייתה יותר מחושבת, החיים נראו קצת יותר בהירים, בדיוק כשבחוץ החשיך.
"אני לא יודע אם אני בדיכאון, אולי אני סתם מיואש."
מאיה לא התכוונה לנסות לחצות שערות, ולכן היא פשוט אמרה: "אז למה אתה מיואש?"
"כי פרלמן הוכיח את השערת פואנקרה לפני ארבעים שנה."
"ומה אומרת השערת פואנקרה?"
"שכל יריעה טופולוגית תלת-ממדית סגורה ופשוטת קשר היא הומיאומורפית לספירה התלת-ממדית."
"אוקיי. אז למה זה כל-כך נורא?"
"כי זה אומר שכל הרעיונות שלי על מסע בזמן הם סתם חלומות."
"למה?"
"כי אי אפשר לצאת מן המרחב הפשוט והרגיל שלנו ביריעות פשוטות קשר."
"תסביר לי שנייה מה זה פשוטות קשר."
"אני יכול להסביר לך על לולאות, אבל דווקא אני חושב שהניסוח האלגברי הוא הכי מובן."
"והוא?"
"מרחב פשוט קשר הוא מרחב שהחבורה היסודית שלו היא טריוויאלית."
"טוב, האמת לא הבנתי הרבה מכל מה שאמרת עד עכשיו, אבל אני כן יודעת שפתרון טריוויאלי זה נגיד אפס. ואל תשאל אותי איך אני יודעת את זה, כי אני לא זוכרת, ולא אכפת לי."
"את צודקת!" אמר אורי צבי, והתלהב הרבה יותר ממה שהקול שלו הראה.
"אז מרחב פשוט קשר הוא מרחב שהחבורה היסודית שלו היא אפס?"
"את יכולה להגיד את זה. אבל אפס זו בעצם דווקא דרך אלגברית להגיד המספר הראשון. אז מרחב פשוט קשר הוא מרחב שהחבורה היסודית שלו היא בעלת איבר אחד."
"זה באמת נשמע לי פשוט הקשר הזה שיש בו רק איבר אחד. אני הייתי רוצה לראות איזה קשר בין שני איברים."
דווקא את הרמז הזה אורי צבי הבין, והוא לקח אותה מייד לדירתו הצנועה. היא לא הייתה בתוך הקמפוס, אבל מאיה לא מחתה על כך. הלילה בהחלט עודד את רוחו של אורי צבי, אבל גם במהלכו הוא לא יכול היה שלא לתהות אם אין כאן איזה חוק שימור בפעולה.
ואז הוא התעורר, הכרית לידו הייתה עדיין חמה. לא היה בזה שקר, זה רק נראה כאילו היא הלכה לפני שנים, זה עוד לא היה כאב רפאים אלא כאב חי ושותת כמו חתך עמוק של סכין יפנית. איך הוא ימצא אותה? תל אביב היא עיר גדולה, ולא היה לו אפילו קצה של קצה חוט.
לפתע הוא ציטט לעצמו שיר של אבידן – אם כך ואם כך הכתם נשאר על הקיר.
חבורה לא טריוויאלית, יש סיכוי שאפשר לעשות עם זה משהו…