"תספרי לי אחרי הדייט איך היה, טוב?"
הנהנתי וטרקתי את דלת המכונית, מנופפת לשלום לאחותי ולילדים שכבר ישנו במושב האחורי. הבחור שלח לי כבר באותו הבוקר שלא יוכל להיפגש הערב, כי הוא צריך לעזור לאמא שלו באיזה קשר כלשהו, אך לא ראיתי טעם לציין זאת.
טיפסתי במדרגות, חופרת במאמץ בכיס של הג'ינס, של הסוודר, של המעיל, מה נסגר איתי שאני לא יודעת איפה המפתח שהיה לי לפני שניה ביד. שלא תחשבו שזה היה פשוט לפשפש כך כי ביד אחת החזקתי קופסת פלסטיק ובה שארית העוגה, וביד השנייה שקית עם המתנות שקיבלתי: סוודר אובר-סייז שחור גנרי, הספר "להקשיב ללב" ו"יומן השראה", מעין חוברת שצריך כנראה לכתוב בה רגשות ותאריכים חשובים ולהדביק תמונות או משהו בסגנון הזה. האם המשפחה שלי מכירה אותי? לא משנה.
סגרתי את הדלת מאחורי בהקלה. שחזרתי בראשי את האיחולים שנשמעו בערך אותו דבר בוריאציות שונות: למצוא זוגיות השנה. אבל בגיל 35, רגע לפני שכיבתי נר חנוכה שאמא שלי תקעה בספונטניות בעוגת השוקולד עם הסוכריות, ביקשתי דווקא משאלה אחרת.
הדלקתי סיגריה והעפתי כמה בגדים מהספה. די מהר קפץ לנגד עיני קול קורא, באינסטגרם, לכתיבה של שיר "קצרצר" למגזין סטודנטים, עד 25 מילים. עבר כל כך הרבה זמן מאז שנסיתי לפרסם משהו. כמה מסובך זה כבר יכול להיות "לזקק את מהות הדבר", פִּיֵּט הקול הקורא בשפה נמלצת.
בכל פעם שפתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב משהו, התחלתי להיזכר בהם באופן בלתי נשלט. זה לא היה נעים אבל אחרי שנים שזה ככה הבנתי שאין דרך להפסיק את זה, כמו פרסומת ששמעתי בגיל תשע והיא לפעמים נשלפת ומתנגנת לי בראש בלי שליטה. צריך פשוט להתמסר לזה, כי אין ברירה.
ראשון נזכרתי ברזה עם הקול המלאכי והעיניים מהפנטות. בפעם הראשונה שנפגשנו הוא ניגן לי בגיטרה והקראתי לו דברים מהמחברת הצהובה, שכמה ימים אחר כך הלכה לי לאיבוד. לא נרדמתי בלילות מהמחשבה שמישהו קורא את המחשבות שלי, כי הן באמת נוראיות, עד שהוא, בדרך נס ממש, התקשר ואמר שמצא אותה כשעבר במקרה ליד הבית קברות לבובות ענקיות בכפר סבא, שם נפגשנו. מעניין למה הוא עובר שם בתכיפות כזאת, מדובר במגרש חול ענק שחונות בו עשרות עגלות עם בובות ענקיות ישנות, ששימשו כנראה למצעד או עדלאידע ולא ידעו מה לעשות איתן אחר כך. לא ראיתי את הפנים של כל הבובות שהסתכלו בנו אז בחושך כשנגענו בעדינות בפנים אחד של השניה. אף בחור לא נגע בי מעולם ככה, הם נהגו בדרך כלל להסתער ויש לדחוף את הלשון לפה שלי ואת היד לבין הירכיים. החידוש היה כל כך מרענן, שחשבתי שנהיה ביחד לתמיד.
בפגישה השנייה והאחרונה נפגשנו בים. אחרי שהוא החזיר לי באבירות את המחברת ונשבע שלא הציץ, הלבבות שלנו דיברו ארוכות, המים גאו לעברנו ואנחנו דילגנו אחורה אל הסלעים. השקיעה הוורידה והחושך החשיך, ואז מבט מקרי בשעון, כי מי זכר בכלל שיש זמן, בישר ששתי אפשרויות עומדות בפנינו: או שאנחנו נשארים כאן כל הלילה, עד האוטובוס הראשון של הבוקר, או שנרוץ עכשיו לתחנה כדי להספיק את האוטובוס האחרון הביתה. להיות או לחדול. בגלל שהעיניים שלנו שוב התמגנטו חזק מידי, נשארנו שם עד הבוקר. בשיא הקור, רגע לפני הזריחה, גרגרי חול נגרסו בין השיניים שלי והרגשתי את הזקפה שלו מבעד לשני הג'ינסים שלנו. הסתכלנו על הכוכבים והוא אמר משהו על כמה תרגול המדיטציה משמעותי לו, ואני בתגובה הקראתי לו מהמחברת עוד שיר, והכל היה נראה מאוד מבטיח שכן שנינו היינו רוחניים במידה מספקת.
אחר כך הוא נסע לטפס על איזה הר באירופה. לא ידעתי זאת כמובן, רק את ההודעה האוטומטית "המנוי אינו זמין כעת" ידעתי. עסקתי רבות בשאלה האם כשהוא יפתח את הטלפון הוא יראה 150 שיחות שלא נענו למרות שהטלפון סגור. האם המכשיר הזה זוכר ומתעד את הפעולה הכפייתית שלי? כמובן שהמחשבה הזו הטרידה אותי מאוד, מה שכמובן לא גרם לי להפסיק להתקשר. חדלנו.
ההוא שבא אחריו התחיל איתי ממש בעקשנות. הסמקתי כשהחמיא לי על יופי עיני וישבני, ותחת מבטו החודר הרגשתי יפה ומיוחדת. מסתבר שבלי היחס הזה לא היה באפשרותי להתקיים מבחינה פסיכולוגית, , שכן כאשר זמן ארוך מידי לא אומרים לי כמה שאני יפה אני באמת מפסיקה להאמין בכך, למרות שברור שאני יפה. בכל מקרה, ההוא לא ציין שהייתה לו חברה. בעצם, הוא כן ציין שיש איזו אשה, והם כמו חברים טובים. אחרי ששכבנו פעם אחת, אמר שזה לא יוכל להמשיך בנינו, כי בעצם כן יש לו חברה אז זה לא מתאים. שאלתי אותו הוא היה צריך להכניס את עצמו ככה לתוך הגוף שלי כדי להגיע למסקנה הזו. הוא לא ענה.
מאז החברה שלו כבר עשתה ילד יחד עם חברה שלה, אבל לא מהזרע שלו והוא מגדל את הילד ההוא יחד איתן. דווקא משמח אותי שאין ילדים מהזרע הזה בעולם, ואני מרגישה שדרך לא מודעת כלשהי הוא מנע את המשך ההתגשמות הגנטית שלו במיוחד בשבילי. נעים להרגיש שמישהו עושה עבורך משהו מבלי שאת מבקשת.
חשבתי על כל הבחורים שחילקתי להם פרוסה מהלב שלי והם לקחו בחיוך, נתנו ביס מנומס, וזרקו את השארית לפח. הגעתי ל15 שמות בערך, תלוי מאיזה גיל סופרים, והייתי בטוחה ששכחתי מישהו אבל לא ידעתי מי. היה משהו מנחם במחשבה שאני זו ששכחתי מישהו, למרות שלא ידעתי לבטח שאכן שכחתי. חשבתי לכתוב את השיר הקצרצר מהשמות שלהם, שהיו די גנריים ויכלו להיות מורכבים לכדי הגיון שמספיק לשיר, אבל לא משנה באיזה סדר כתבתי את השמות שלהם, זה היה קצרצר מידי, אפילו בשביל שיר קצרצר, והזכיר כתובת על מצבה, אז ירדתי מהרעיון. חשבתי אולי לכתוב את הסיפורים עצמם, ולא את השמות, אבל אז לא יהיה לזה סוף. הדלקתי עוד סיגריה.
הם לא היו בשלים לקשר, וזה מה שהיה מושך בהם. מול הבוסריות הזו התעורר בי הרצון להציל אותם, כמו כלבלבים יפים שמצאתי עזובים ברחוב. אם אאמץ אותם, הם יהיו שלי. ואם יהיו שלי, הם בטוח ישתנו ויהפכו להיות טובים ממה שהם. אני צריכה אותם פגועים ונמנעים כדי להתאהב, והם צריכים אותי מאמצת ומטפחת כדי להתנקות, לשבוע ולהמשיך הלאה בחייהם.
רגע לפני שנרדמתי נזכרתי שוב במשאלה שנשפתי על אותו נר חנוכה שנטף שעווה על העוגה שאמא אפתה. ברק הבריק, ורעם הרעיד את החלונות. ככה זה כשאת נולדת ביום הכי קצר בשנה. מעתה, יגבר האור, ידעתי, והשינה נפלה עלי כשמיכה כבדה ומנחמת.
***
בפעם הראשונה זה לקח חודש. הוא הגיע אלי בערבים, מחייך בביישנות, תיק גב זרוק על הכתף, חצי פתוח , סווטשירט משתלשל ממנו. הוא הניח את התיק ליד הדלת, כאילו ברור שזה המקום. אחרי כמה ימים הופיעה מברשת שיניים בכוס ליד הכיור, כאילו זה הכיור היחיד בסביבה.
בבוקר הסתובבתי במיטה וידעתי שהוא כבר יצא, ויחזור בערב. כאילו הוא היה קיים רק אחרי רדת החשיכה. תהיתי איך הוא נראה באור יום, אבל גם לא לגמרי רציתי לדעת. כמה טיפות שתן נחו על האסלה, נזכרתי בתא השלישי מהסוף בשירותים של בית ספר, נהגתי להסתגר שם כדי להשיג קצת שקט. פעם אחת כבר התחיל השיעור ולא שמתי לב, עד שהמורה דפקה בדלת ושאלה אם הכול בסדר. לא האמנתי שאני עושה פיפי באוויר, בשירותים שלי, בבית שלי. אבל כן, זה מה שקרה. מעניין אם יש לו אסלה משלו או שהוא מגיע אלי במיוחד כדי ללכלך.
בוקר אחד, אחרי חודש הוא עמד ליד הדלת.
“זה לא זה”.
"למה אתה מתכוון?”
“אני לא בטוח, זה פשוט ככה.”
הרגשתי את הגרון שלי מתייבש והנהנתי בלי שליטה. מאז ומתמיד הייתי מהנהנת, כאילו זה חלק תקין משיחה. גם אמא שלי ככה. סגרתי את הדלת אחריו ופתחתי את החלון. הרוח נשבה, היה בוקר קריר מהרגיל והייתי צמאה. דמיינתי אותו עומד ליד הדלת עם התיק חסר הצורה, כל השמות שלהם עלו בי שוב, כמו מנטרה, כמו תפילה.
שלחתי אותו מכאן.
הפעם השנייה לקחה חודשיים. כל ערב הכנתי ארוחה לשניים, ואחרי שבוע הופיעה שוב מברשת שיניים על המדף באמבטיה. העברתי אצבע על שפת הכיור והזיפים שהשאיר אחריו נדבקו לי לאצבע. ידעתי שזה בדיוק מה שמגיע לי. בערב הוא אמר שהוא צריך “לחשוב”. שאלתי משהו. הוא שתק. זה היה מספיק. למחרת אחרי שיצא, שלחתי אותו מכאן.
הם תמיד נכנסו לדירה שלי. השאירו בגדים, נעליים, ריח של זיעה מעורבבת באפטר-שייב, צלחת בכיור, קפסולות קפה משומשות, שאריות משחת שיניים על הכיור, גרביים לא תואמים. בבוקר נעלמו ועם רדת החשיכה חזרו. אחד מהם, זה שהחל לטפח עציצים בפתח הבית, דבר שהיה נחמד למדי, השאיר אחריו באופן קבוע עקבות של בוץ. האם למישהו מהם היה אי פעם בית אחר? הם לא סיפרו, ואני כבר לא שאלתי.
זה עבד בכפולות. ארבעה חודשים. ואז שמונה. ואז שנה וחצי. ואז שלוש שנים. זה תמיד נגמר בזה שהייתי חייבת לשלוח אותם. אני אפילו לא בטוחה שזו הייתה לגמרי בחירה, פשוט לא הייתה לי ברירה. עמדתי מול החלון, דקלמתי את הרשימה, ובסופה, משב רוח הזיז את הוילון וידעתי שזה קרה.
***
היו שם רחובות ללא שם, בתים קטנים מוקפי דשא, צמתים לא מסומנים, ובית קפה אחד ללא תפריט. במרכז מסחרי קטן היו חנויות מלאות מדפים עמוסים במוצרים בלי תגיות, בלי מחירים, בלי רשימת מרכיבים. "כמה זה עולה?” "מה יש בזה ?“"רגע, מה זה בעצם?” . למרות שלפעמים ירד שם גשם, האוויר עמד. לא היה ניתן לשמוע צליל של ענפים נעים ברוח, ומי שנחת שם לא ידע עד כמה הרוח תחסר לו, עד שנשלח במקום ההוא.
יום אחד עמדו שני גברים בתחנת אוטובוס. הם המתינו לאוטובוס שלא הגיע. במקום ההוא לא היו זמנים לאוטובוסים, כך שתמיד היה צריך לשאול מתי האוטובוס מגיע אך איש לא ענה. הנמוך מבניהם, התכופף לקשור שרוך, ומהתיק השמוט על כתפו הימנית הפתוח נפלה מברשת שיניים, התגלגלה ונעצרה ליד הנעל מלאת הבוץ של הבחור השני. הוא הרים אותה.
“נפל לך?” שאל והוציא מכיסו מברשת שיניים דומה.
הם הביטו זה בזה במבט שואל, התקרבו מעט ויכלו להרגיש את החום של הגוף, כמו נפגשו כבר בחיים קודמים.
"דווקא בכיס?" שאל הבחור עם הבוץ.
“איפה עוד שמים אותה?” השיב שמוט התיק
“בכוס?”
“ליד הכיור?”
“עם הסדק?”
“יש שם אמבטיה צרה?”
“בדירה עם העץ מול החלון?”
שמוט התיק ניסה להוציא מפיו משפט ונראה שלא הצליח.
הבחור עם הבוץ ניסח להבין:
“גם אתה מאותה דירה?”
"רק לשאול אפשר בעצם"?
אחר כך התחילו להיזכר.
כשהגיע הבחור האחרון, הכל העיירה כבר ידעה. הם חיכו לו בתחנה.
“איך הגעת?”
“לאן?”
“היא שאלה אותך?”
“איזו שאלה?”
“למה?.”
“ומה עונים על זה?”
“ואם אין תשובה?”
“אז לאן הולכים?”
בהיעדר תשובות לא נותר להם אלא להתחבק. 25 גברים חבוקים עמדו ליד התחנה. החיבוק היה כל כך ארוך ואף אחד מהם לא רצה להיות זה שינתק אותו, כך שלאט לאט הם התיישבו והיו כפרח על המדרכה. הם נשארו כך חבוקים זמן רב.
*********************
לא רבים יודעים זאת, אך אני בחורה שיש לה טקס לפני השינה. כן, כן. טפחתי בעדינות על עורי, משקעת את קרם הפנים הטבעי מתחת לעיני, הסרתי את עגילי הכסף ואת הטבעות. השתקפות פני הביטה בי מהכיור המבריק כשמילאתי כוס מים מהברז ובלעתי כמוסה של אומגה 3, פעולה טבעית לאור כך שמחר אני בת 40.
הנחתי את כוס המים על השידה שליד המיטה ותחבתי לאוזני זוג אטמים. כאשר מרחתי את כפות ידי בקרם, הקדשתי תשומת לב מיוחדת לקרומים שבין אצבעותי, וחשבתי שלהיות ברווזה היה מתאים לי בהחלט. לא הייתי צריכה לצאת מהבית, וגם לא להיכנס אליו, כי האגם היה ביתי, וכאן האגמים לא קופאים אף פעם. ילדים היו זורקים לי פיסות לחם כשהוריהם מביטים בכולנו במבט מתפעל, והיינו מסבים זה לזה אושר פשוט ללא מאמץ. לא הייתי צריכה לפתוח דלת לאף גבר, כי לא הייתה לי דלת, וגם לא ידיים. ברווזונים קטנים היו שוחים אחרי בשיירה, תוך שאני מתקיימת במונוגמיה עונתית שלווה. לא הייתי אף שאלה בליבי. לאחר שסיימתי למרוח גם את כפות רגלי, פתחתי את החלון והטלתי את גופי על המיטה. שמעתי את המקום ההוא, לחישה רכה באוזני האטומה.
דפיקות נשמעו בדלת. ידעתי שזה יקרה. הפעם לא פתחתי.
מתחת לשמיכה כפות ידי האחוזות זו בזו יצרו כדור של חום. הנחתי את הכדור על עיני העצומות, ופקחתי אותן לתוך הגומות הלוהטות של כפות ידי. דמיינתי איך אני מתעוורת מרוב כעס, ועצם המחשבה גרמה לי לכעוס פחות, כי לפחות איני עיוורת. שוב נשמעה הדפיקה בדלת. דקלמתי בליבי את השמות, עשרים וחמש מילים שלמות, תפילה. בעוד גופי העירום שקע לתוך המיטה הרגשתי את הכוח המושך אותי אל האדמה, ואת הכוכב ההוא, שם נמצא המקום ההוא, מסתובב, יחד עם הירח, סביבי.
היה זה היום הכי קצר בשנה. הפעם, המשאלה שלי מתגשמת.