״וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ״ (בראשית, ל׳)
בראשית רבה, ע״ח ורש״י מפרשים:
עשיו לא נישק את יעקב בכל לבו,
אלא ביקש לנשכו
ונעשה צווארו של יעקב קשה כשיש
וקהו שיניו של עשיו.
****
טיפול מס׳ 1 – נֹעָה
אני סוגרת את המחברת. מסתכלת בשעון. 19:56.
רק עוד ארבע דקות של שקט.
אני מציצה בטלפון. שיחה שלא נענתה מרופאת המשפחה. בטח בקשר לבדיקות דם. ו- אוי לא, טלפון מדגנית. היא תהרוג אותי בסוף, או גרוע מזה – תחליט להוציא את יותם מהצהרון. אני מסתכלת בווצאפ שהשאירה: ״הי נעה, ניסיתי לתפוס אותך. אני מבינה שאת עסוקה ושאלעד במילואים, אבל המצב לא יכול להמשיך כך. בבקשה חזרי אלי בהקדם, תודה״.
מטומטמת. פשוט מטומטמת. למה הסכמתי לקבל מטופל חדש? גם ככה החיים מטפטפים לי מבין האצבעות. כל הזמן אני אומרת שיותם הכי חשוב, אבל איכשהו הוא תמיד מוצא את עצמו אחרון ברשימת המשימות. ומאז המילואים של אלעד… גם כן משמורת משותפת. בחלומות.
וההוא, המטופל החדש… אפילו לא סקרן אותי בשיחת הטלפון. לא ממש ענה לשאלות, בקושי סיפר על עצמו.
רק השם שלו… עשיו, איזה מן שם זה? ובכל מקרה, שם מוזר הוא לא עילה לקבלת מטופל, כשכבר ככה אני קורסת. אז למה אני עושה את זה לעצמי?
אני נשענת על הכורסא. משפשפת עיניים. חייבת חופש. אולי אילת, או כרתים. אקח איתי את טלי ונטע. נשכב על מחצלת מול הים, נשתה שייק תות תמר, והמוזיקה של הגלים תלטף לנו את האוזניים ותערסל את המחשבות …
טוק טוק.
אני פוקחת עיניים.
נרדמתי?
כנראה, כי נוזל לי רוק על הסנטר ואין לזה שום הצדקה אחרת.
טוק טוק.
"רק רגע!"
אני מעיפה מבט נוסף בשעון. שמונה בדיוק.
אני פותחת את המצלמה של הפלאפון במצב סלפי. אוי אלוהים. אני מנסה לסדר את התלתלים שנמעכו, ומקווה שלא רואים שאני מתפוררת בקצוות.
טוק טוק!
קרצייה.
אני ממהרת אל הדלת ופותחת אותה.
מולי עומד גבר יפהפה. משהו בנוכחות שלו, בעוצמה שהוא מקרין, מערער אותי. ואני גם ככה לא לגמרי מפוקסת.
הוא גבוה. שיער ערמוני חלק נופל סביב פנים מחודדות, כמו דוגמן של ארמני. הבגדים שלו מדיפים ריח של חו״ל. חולצה תכולה, מעט מבריקה ומכופתרת. מכנסיים מחויטות. ונעליים מבריקות שנראות כאילו נקנו היום.
העיניים שלו סורקות את החדר. הן משוטטות על החלון, על שתי הכורסאות ואז על השטיח הבהיר. פתאום אני ערה לכתמי הקפה הנצחיים שלא הצלחתי להסיר ממנו.
״המון חום״, הוא מפטיר.
ואז העיניים מתקבעות עלי.
הכחול שלהן ממש בהיר.
״נעים מאוד, עשיו״, אני מתרחקת מהדלת כדי לאפשר לו להיכנס ומחווה בידי על אחת הכורסאות. ״אתה מוזמן לשבת״.
הוא נכנס, מתיישב, ואני מתיישבת מולו.
למה אני מרגישה שהחדר התכווץ פתאום?
אני בוחנת אותו בוחן אותי. הגבות שלו מסמנות ארשת יהירה, אולי מלגלגת.
שתיקה זהירה נמתחת בינינו. הוא לא מתרגש. רק מסתכל עלי בלי למצמץ.
אני נעה במושב. מוזר, שקט לא מאיים עלי בדרך כלל. "אתה רוצה לספר לי קצת על עצמך?"
״את יודעת״, הוא מחייך חיוך מקסים של גומות, ״את המטפלת הרביעית שאני עומד לזרוק״.
״ס-סליחה?"
״מה ששמעת״, הוא עונה, "המטפלת הרביעית בשנה האחרונה. ומן הסתם, גם אותך אפטר, כמו את היתר. מעניין כמה מפגשים תשרדי״, הוא מצמצם את העיניים וסוקר אותי, ״אני מהמר על שלושה״.
אימאל'ה, איזה פוץ.
ידעתי. ידעתי שאסור לי לקבל אותו. בא לי לזרוק אותו מהחדר, ועכשיו.
אבל כבר קיבלת אותו, אני מזכירה לעצמי, וזאת לא הבעיה שלו שאת שחוקה ומותשת. אז תתנהגי כמו שמטפלות אמורות להתנהג.
"לזרוק זאת מילה קשה", אני מצליחה לומר.
הוא מגחך. "אז מה את מעדיפה שאגיד, לעזוב? להיפרד? להניח בעדינות? סתם מילים מכובסות. זה לא משנה את העובדות".
אני מהנהנת. "אז, אם להשתמש במילים שלך… זרקת המון מטפלים. זה בטח מייאש מאוד".
״מה שמייאש הוא לראות את האיכות הירודה של המטפלים בשוק. כמה חוסר מקצועיות. האמת היא״, הוא מעיף גרגר לכלוך בלתי נראה מהמכנס שלו, ״שלפני שהחלטתי להגיע לטיפול, קראתי מאמרים שטוענים שטיפול הוכח כיעיל. היום אני תוהה מי לעזאזל מימן אותם״.
לא יאומן.
אני משתדלת להרגיע את עצמי בנשימות איטיות. "אם אתה נחרץ לגבי זה שהטיפול עומד להיכשל, למה הגעת הנה?"
ואולי תעשה לשנינו טובה, ותמצא את הדרך החוצה?
לראשונה מאז נכנס לחדר, משהו בחזות הקשיחה שלו נסדק. הוא מסב את המבט. נדמה שאני זוכה להצצה חטופה מתחת לאיזו מסכה כשהוא מושך בכתפיים ואומר –
"לא יודע".
*
עשיו
היא בדיוק הטעם שלי. יפה כמו רוז מ״הטיטניק״, עם התלתלים האדומים והעור הבהיר. ידעתי את זה, כמובן, לפני שהגעתי אליה. מי שטוען שהוא לא מריץ חיפוש על המטפל שלו – שקרן.
ראיתי כמה תמונות שלה באינטרנט. תיארתי לעצמי שהזדקנה מאז התצלומים ההם, אבל היא כמעט לא השתנתה. מעניין בת כמה היא? מצאתי פוסט שלה בפייסבוק שבו היא מחפשת בייביסיטר לילד שלה. כלומר, היא צעירה, אבל לא ממש. מטפלות לא יכולות להיות ממש צעירות.
לא שזה משנה. בסופו של דבר, היא תזדקן ותמות. ואני אחיה שנים רבות אחריה.
היא מסתכלת עלי, וקמט קטן מתהווה במצח שלה. ליד הגבה, בכפות הידיים ובצוואר הורידים התכלכלים שלה קורצים לי.
אבל משהו בה כבוי. בחיי, היא נראית יותר מתה ממני. אני חושב שזו הסיבה שבגללה אמרתי את המשפט המטומטם ההוא על המטפלים שזרקתי. בכלל לא תכננתי לספר את זה. לא רציתי שתחשוב עלי כמקרה אבוד. אבל היא נראתה כזאת… גוססת, שהתעורר בי דחף להחיות אותה.
מה שדי מפתיע אותי. בדרך כלל הדחפים שלי פועלים בכיוון ההפוך.
המבט שלי נודד אל עורק הצוואר שלה.
״ולמה בעצם… ״ היא מאלצת אותי לגרור את המבט חזרה אל העיניים שלה, ״זרקת את כל המטפלים ההם?"
"כי הם היו חסרי תועלת".
"חסרי תועלת במה?"
"בלעזור לי״.
״בלעזור לך במה?״
״אלוהים, כמה שאלות״, אני מסנן בין שפתיים חשוקות, ״לעזור לי להיגמל״.
היא מקמטת את המצח שוב. "להיגמל ממה?"
"מהתמכרות לסקס". שקר מספר אחד. כמה עוד יהיו כאן היום?
משהו חולף על הפנים שלה, כמו עווית.
אני מתאפק לא לפרוץ בצחוק, כי האמת גרועה בהרבה. ואם היא רק הייתה יודעת, היא הייתה נמלטת מהחדר בצרחות.
"לא ציינת את זה בטלפון", היא אומרת.
אני מושך בכתפיים. ״גיליתי שזה מאיים על מטפלות״.
״פחדת שזה יבריח אותי?״
״אולי״.
היא נשענת על הכורסא, והעיניים הירוקות שלה נודדות מעלה. מעניין על מה היא חושבת. אולי על איך לעזור לי. ואולי אני כל כך מגעיל אותה, שהיא רק תוהה איך להעיף אותי מהחדר.
אני מעביר יד עצבנית בשיער. מה יהיה איתי? כמו מטומטם, אני חוזר אל אותו המלכוד. פונה לעזרה, אבל חייב לשקר לגבי אופי הבעיה שלי. ובלי האמת… איך היא תשחרר אותי?
מתחשק לי לברוח מכאן.
ומעצמי.
"12 מפגשים", היא מנערת אותי מהמחשבות.
"סליחה?"
"אני רוצה שנסכם על 12 מפגשים״.
״ולמה שאתחייב מראש, אם אחרי שתי פגישות כבר אבין שזה לא שווה שקל?״
״זה התנאי שלי אם אתה רוצה שנעבוד יחד״.
"ואולי״, נימה של כעס מתגנבת לקול שלי, ״את פשוט רוצה את הכסף שלי״.
היא מתעצבנת. לא רואים עליה, מלבד תזוזה קטנה בנחיריים. אבל אני שומע את הדופק שלה מתגבר. הוא פועם בקצב מסחרר. שר בשבילי.
"תראה, עשיו. אם הספקת ארבעה מטפלים בשנה, סימן שאתה זורק אותם מהר מאוד״, היא קובעת. ״הגעת לכאן כי אתה רוצה שאעזור לך. אבל אי אפשר לעזור לאף אחד בשני מפגשים. טיפול הוא תהליך שלוקח זמן, בטח כשמדובר בנושא מורכב כמו גמילה. אז התחייבות לשנים עשר מפגשים, זה מה שאני מבקשת ממך. מה אתה אומר?"
אני חושק שפתיים. לא מבין. אני בטוח שנרתעה כשאמרתי שאני מכור לסקס. אמנם זה בכלל לא נכון, אבל היא לא יודעת את זה. ועכשיו היא רוצה שאתחייב לשנים עשר מפגשים?
"או שאולי… " היא אומרת, "אתה בכלל לא רוצה".
"לא רוצה מה?"
"שהפעם הזו תהיה שונה. אולי אתה בעצם לא רוצה להיגמל".
אני חושק לסתות. "ברור שאני רוצה".
היא מרימה גבה.
"אוקי", אני פולט, מפתיע את עצמי וכנראה גם אותה, "בסדר, לעזאזל. שיהיה שנים עשר מפגשים".
״נהדר״, היא מתרווחת בכורסא הכעורה שלה. קשה לומר מה היא יותר, מרוצה או מאוכזבת.
"עכשיו תוכל לספר לי על עצמך?"
*
טיפול מס׳ 2 – עשיו
"בן כמה היית כשעלית מחו״ל?"
"15". שקר מספר עשרים ושתיים.
״בטח קשה לעבור בגיל כזה".
״מתמודדים״. לא שאני יודע.
״תרצה לספר לי על החיים שלך באוקראינה?״
״לא״.
שוב הקימוט שלה במצח. ״למה לא?״
״כי זה משעמם״. כי אין לי כוח להמציא עוד שקרים.
היא בוחנת אותי, כאילו תוהה מה לעשות איתי. "ומאז אתה גר בנתניה?"
אני נאנח. "כן". שקר מספר עשרים ושלוש.
"ומתי בערך התחיל… מה שאתה מכנה ההתמכרות לסקס?"
אני זע בכיסא. "כשהייתי בן תשע עשרה". שקר מספר עשרים וארבע. מדהים. אנחנו רק בטיפול השני וכמות השקרים שנערמת כאן עוד מעט תחנוק את שנינו. מעניין לכמה עוד נגיע עד הטיפול השנים עשר. אני מהמר שאצליח לקבוע שיא חדש, תלת ספרתי.
זה מגוחך. ודפוק. ומיותר.
אז למה אני כאן?
למה אני עושה את זה?
"וכשהגעת ארצה", היא ממשיכה כמו מכונת שאלות מזורגגת, "הכרת כאן מישהו? יש לך כאן משפחה, או ש-"
״די!״ אני מתפרץ, והעיניים שלה נפערות, "עד מתי תמשיכי עם השאלות המפגרות האלו?!"
היא ממצמצת. "מפגרות?"
אני נוחר. "מפגרות, כן. ומעצבנות ומשעממות. נמאס לי לשבת כאן ולענות על כל הזיבולים האלו. אני בטוח שזה גם לא מעניין אותך".
"איך אתה יודע?"
אני מגלגל עיניים. "אויש, תעשי לי טובה. אין לי כוח לחפירות הפסיכולוגיות שלך. פשוט… תשאלי משהו אחר. משהו שבאמת מסקרן אותך״. אני משלב ידיים, ״קדימה, תפתיעי אותי. אני בטוח שאת מסוגלת".
במשך כמה שניות היא רק בוהה בי. ואז, רמז של חיוך מופיע על השפתיים היפות, הבשרניות שלה. אל אלוהים, איזה בזבוז. אם רק הייתי פוגש אותה במקום אחר, ולא בחדר הארור הזה…
היא רוכנת קדימה. "אז אולי תספר לי על השם שלך?"
אני פורץ בצחוק. "זאת השאלה הכי מתוחכמת שלך? באמת, נעה. כמה נדוש מצידך".
"תחכום לא נכלל בדרישות", החיוך שלה שובב, "והשם שלך מסקרן אותי".
אני מעקם את האף, אבל היא משלבת ידיים ומחכה. טוב, לפחות לגבי זה לא אצטרך לשקר.
״זו שאלה להורים שלי. הם אלו שבחרו את השם״.
״ואתה מחובר אליו?״
״למען האמת, כן״.
״תסביר״.
אני כובש חיוך. ״יש לנו כמה דברים במשותף, לעשיו המקורי ולי".
"כמו מה?"
עכשיו אני כבר לא מצליח להתאפק. חיוך רחב נמתח על השפתיים שלי, חושף שיניים.
"שנינו אוהבים אדום״.
*
הדרכה עם יעקב, נעה
״הוא מגעיל אותי״, אני אומרת ליעקב, ״ואני מרגישה נורא לגבי זה".
יעקב משלב את אצבעות הידיים הקמוטות שלו. העיניים החומות, הטובות שלו נעוצות בי.
"ספרי עוד", הוא אומר.
אני מקרבת את היד לרדיאטור. "לכאורה, לא מדובר במקרה קשה. הוא בן שלושים פלוס, אמיד, נראה מצוין. אין טראומות ילדות או רקע פסיכיאטרי. הוא עלה לארץ כנער, ולאחר מכן פיתח התמכרות למין".
"הוא ודאי הרגיש מאוד בודד", יעקב מעיר.
"כן, ברור. כי הוא בלתי נסבל. הוא משוויץ כל הזמן, ומקשה עלי ומתנגח בי, פשוט כי אני מנסה לעשות את העבודה שלי. הוא עושה כל מה שאפשר כדי לחרב את הטיפול, כדי שאשנא אותו. ומה אני אגיד לך, הוא מצליח לא רע". אני מעבירה יד על המצח, "אני לא יודעת מה לעשות. כמו סתומה, אילצתי אותו להתחייב לשנים עשר מפגשים. אבל עכשיו אני מרגישה שאין לי מספיק חמצן כדי לשרוד אתו אפילו עוד פגישה אחת".
יעקב מסדר את הכיפה שתמיד מחליקה לו מהקרחת. "אני בטוח שיש בו משהו שאפשר לאהוב".
״לאהוב?״ המבט שלי מתחיל לנדוד, כמו תמיד כשאני חושבת. הוא מטייל אל רצפת השומשום האפורה. תלתלים מסולסלים של אבק מציצים מתחת לארונית העץ המתקלפת, ובסמוך לרגלי השולחן. בפינה של החדר יש ערימה מגובבת של קלסרים וחוברות עבודה. על הקיר שבין הכיסא של יעקב לשלי, התפשט כתם כהה מכוער עטור בועות של רטיבות.
אני מחייכת למחשבה על עשיו במשרד הזה. הוא בטח היה מפטר את יעקב עוד במפגש הראשון, רק על סעיף ההזנחה האסתטית.
"נעה?" יעקב מנער אותי מהמחשבות. "מה העניין? כל כך קשה למצוא בו טוב?"
אני נאנחת. ״לא, זה לא זה, סליחה. כלומר… יש בו משהו מקסים וכריזמטי, ולפעמים נדמה לי שאני מזהה חוש הומור מתחת לכל המעטה הנפוח. אבל היחס שלו אלי, ואיך שהוא מדבר על נשים… זה דוחה. והוא מתנשא, ולא משתף פעולה ו… אויש, תראה״, אני מחייכת אל יעקב בהתנצלות, ״חזרתי ללכלך עליו״, אני מנענעת את הראש מצד לצד, ״מה לעשות? הוא באמת… מרתיע אותי״.
המילים שוקעות בחדר כמו פתיתי אבק באור השמש.
יעקב מהנהן. ״אני מניח שהוא מגעיל גם את עצמו, אחרת הוא לא היה מגיע אלייך״.
״לא יודעת״, אני אומרת, ״לפעמים נדמה לי שהוא סתם נהנה לשחק בי״.
יעקב מצמצם את העיניים. ״לשחק כמו… לפלרטט?״
״אולי״.
״את חושבת שהוא נמשך אלייך?״
אני נאנחת. ״אני לא חושבת שהוא מסוגל לייצר מערכת יחסים אפלטונית עם אישה. אני אתפלא הוא יכול לבסס מערכת יחסים בריאה אפילו עם יתוש, לצורך העניין״.
הגבות של יעקב מתקרבות אחת לשנייה, והקמטים שלו רוטטים. ״ואין בך שום חמלה כלפיו?״
אני מושכת בכתפיים, ומרגישה די מחורבן. אני נשענת אחורה ומיד מזדקפת שוב. הכיסאות בקליניקה של יעקב נוחים כמו קרש חיתוך.
״תראי, נועל׳ה״, יעקב רוכן כלפיי, ״אני מכיר אותך כבר לא מעט שנים. הדרכתי אותך כשטיפלת במקרים לא פשוטים. היה את הנער ההוא שפגע מינית, האמא שגנבה מהילדים שלה, הגבר שהתמכר להימורים – איך קראו לו? זה שאשתו זרקה לו את הארנק מהחלון?"
"רפי?"
"כן, כן. ועבור כל אחד מהם מצאת פינה חמה בלב. אז אני תוהה, למה עם עשיו זה לא קורה?״
אני מגחכת. ״בגלל שהוא פוץ במיוחד?״
"אולי כי את קצת… נמשכת אליו בעצמך?״
אני נוחרת. ״בחייך, יעקב. אתה צוחק איתי? אתה לא מכיר אותו, הוא אידיוט רציני. אני לא אתפלא אם הוא נרקיסיסט״.
יעקב מחייך. ״נרקיסיסט נאה ומקסים אמרת, לא?״
אני מגלגלת עיניים. ״מה שתגיד. אבל אני ממש לא נמשכת אליו״.
״כמובן״, הוא מסכים ואני יודעת שהוא לא באמת מסכים, ״רק את יודעת מה קורה אצלך בפנים. אני רק חושב…״
״נו, מה?"
״שאולי, מרוב שאת מנסה לשלוט ברגשות שלך כלפיו, מרוב שאת מפחדת להתאהב בו, את לא מרשה לעצמך להרגיש אליו כלום. אפילו לא סתם אהבה פשוטה של מטפלת למטופל״.
״שטויות. אתה סתם מחפש הסברים. הוא דוחה אותי וזהו. נקודה״.
יעקב נשען על כיסא הקרש חיתוך שלו. ״חבל מאוד, כי שנינו יודעים שאם יש משהו שמרפא בני אדם, נועל׳ה, זו אהבה״.
אני פותחת את הפה, אבל אין לי מה לומר.
כי אני יודעת שהוא צודק.
*
טיפול מס׳ 7 – עשיו
אני מגלגל עיניים. ״אני חייב לדבר על זה?״
היא מביטה בי בשעשוע. ״אתה לא חייב שום דבר, רק ש… אתה יודע, זה הקטע של טיפול״.
״הקטע של טיפול?״
״לדבר על דברים״.
״אה״.
על השפתיים שלה עולה חיוך מרומז. ״בתור אחד שיש לו רפרטואר רציני עם מטפלים, הייתי מצפה שתדע את זה״.
״פיטרתי את כולם, להזכירך״.
החיוך שלה מתרחב. ״ועכשיו אנחנו מבינים למה״.
אני נאנח. ״תזכירי לי איך הצלחת לחלץ ממני הבטחה לשתים עשרה פגישות?״
היא צוחקת, ומשהו מתרחב בחזה שלי.
דברים השתנו בינינו. אני מרגיש את זה.
אני לא יודע איך ולמה זה קרה, אבל היא כבר לא נרתעת ממני כמו פעם. אפילו יש בינינו נינוחות כזאת, ועקיצות הדדיות. אבל הכל מרגיש לי נורא שברירי. והנושא הזה, שהיא רוצה שנדבר עליו, הוא… לא משהו שאני גאה בו.
״קדימה, עשיו״, היא מדרבנת אותי, ״שנינו יודעים שהגעת הנה בגלל התמכרות שלך. חשוב שנוכל לפתוח את זה״.
אני מעביר יד בשיער. ״אוקי, בסדר, אם את מתעקשת״.
היא נראית מרוצה.
אבל אני מרגיש כאילו היא מאלצת אותי לבלוע תרופה דוחה במיוחד. ״זה תמיד מתחיל בקשר עין״, אני פותח, ״אני לא מתחיל עם בנות באינסטגרם, או בטינדר", אני מעקם את האף, ״זה לא לרמה שלי״.
״איפה אתה פוגש אותן?״
״מה זה משנה?״
היא תוקעת בי מבט.
״אוקי, אוקי. לפעמים בחוף הים, או בבר במרכז העיר. לפעמים כשאני רץ. לפעמים בחדר טיפול…״
"עשיו״.
״סתם צוחק, תירגעי״.
״תמשיך, בבקשה״.
ֿ״ואז מגיע הדחף״, אני חושק שיניים, ״קשה לי להסביר, זה מרגיש כאילו… יש להן מגנט מתחת לעור, ואני נמשך אליו״.
״זה נשמע כאילו אתה לא ממש שולט בזה״.
אני מושך בכתפיים. ״ואז אני מתחיל איתן״.
״ו… ?״
אני נאנח. ״ואז אנחנו מפטפטים קצת, לפעמים יוצאים לאנשהו, ובסוף מגיעים לדירה שלי. סיפרתי לך עליה? היא משגעת. קומה עליונה בבניין יוקרתי. יש לה מרפסת ענקית עם נוף לים. והמטבח בצבע בורדו. לפעמים כשמתחשק לי, אני מבשל להן. נשים מתות על זה. ובחדר שלי יש מיטה ענקית מקיר לקיר. פינוק אמיתי. והסדינים מסאטן, והכריות ברמה הכי גבוהה. והכל מבריק ומצוחצח, בניגוד לקליניקה שלך-״
״בוא נחזור לנושא״, היא קוטעת אותי.
״אוף, כזאת קשוחה״, אני מרחיק את הצווארון עם האצבע, ״אז אנחנו… מגיעים לחדר שלי ועושים מה שעושים. זה כיף, אבל… ״ אני מעביר יד חסרת שקט בשיער, ״השובע עובר במהירות. אני מרגיש מלא ליום, יומיים. ומיד אחר כך הריקנות מכרסמת בי. כאילו יש לי בור בבטן, והשוליים שלו כל הזמן גדלים, עד שלא נשאר בתוכי כלום חוץ ממנו. ואז אני מוכרח לחפש שוב״.
אני משפיל את המבט אל אצבעות הידיים שלי. רק לא לראות איך היא מסתכלת עלי.
אבל היא לא מניחה לי. ״תמשיך״, היא מבקשת.
אני שואף אוויר. ״אני נהנה מה… משחק המקדים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. להרשים אותן. לפתות. אני אוהב את איך שהן מסתכלות עלי, מתפעלות ממני, מהדירה שלי. אני נהנה לראות אותן מתפתלות בין הקורים המקסימים שלי. אני יודע שקשה לך להאמין, אבל- ״ אני מגניב אליה מבט חטוף, ״- אני יכול להיות מאוד… שובה לב לפעמים. אבל אף אחת מהן לא באמת מעניינת אותי. כשאני איתן, מתרוצצת בראש שלי רק מחשבה אחת – איך להפיל אותן ברשת. ״
״זה נשמע כמו ציד".
הו, אם היא הייתה יודעת כמה היא צודקת. ״בדיוק. אבל מיד אחרי… הן מעוררות בי סלידה. אני נגעל מעצמי, מהן, מהלכלוך על הסדיני- ״
המילים קופאות על השפתיים שלי. לעזאזל, מה אמרתי עכשיו? מה כמעט סיפרתי לה?
אני מרים אליה את העיניים, ורואה שהקמט במצח שלה מופיע שוב.
נסחפתי. איבדתי שליטה. פלטתי יותר מידי.
מסוכן מאוד מה שקורה כאן.
היא מכחכחת. ״אז אתה אף פעם לא מתמלא מה… מרדף הזה״.
״אפשר לומר״.
״זה עצוב״, היא לוחשת.
אני מושך בכתפיים. מיציתי את המפגש הזה. אני צריך לצאת מכאן. לנשום אוויר.
אני מסתכל בשעון. רק עוד חמש דקות. איזו הקלה.
ורק אז אני קולט –
מפגש שלם בלי שקרים. מההתחלה עד הסוף.
בלי שקרים? קול קטן וזדוני מלחשש בראש שלי, היא הרי חושבת שאתה מדבר על משהו אחד. וכל אותו הזמן, אתה מתכוון למשהו אחר.
ובכל זאת, אני מתעקש, אפס שקרים. דווקא בהקשר הזה.
זה די מדהים.
״תוכל לספר לי על האישה האחרונה שיצאת איתה?" היא מבקשת.
אני כבר די על הקצה. ״מה את רוצה לדעת?״
״נניח, מתי פגשת אותה?״
״אתמול בערב״.
״ואיפה זה היה?״
אני מגלגל עיניים. ״בפאב במרכז העיר״.
״איך קוראים לה?״
אני מגחך. ״נראה לך שאני זוכר? בעצם״, אני אומר לאחר שבריר מחשבה, ״לא בטוח ששאלתי אותה בכלל".
ורק כשהעיניים שלה נפערות בתנועה קטנה, אני קולט איך אני נשמע.
והנה זה מגיע. ההבנה מתפשטת על הפנים שלה כמו צל גדול ומאיים.
היא מסתכלת עלי כאילו אני מפלצת.
*
טיפול מס׳ 12 – נעה
"שמת לב שאנחנו בפגישה השתים עשרה"? הוא שואל.
אני נאנחת. ברור ששמתי לב, אבל קיוויתי שהוא לא. שהוא כבר התמסר לתהליך, כך שהחוזה הקטן שלנו פרח מזיכרונו.
תקוות שווא, מסתבר.
אני נושמת עמוק ומהנהנת.
הוא מלטף את הסנטר. "ולא חשבת לציין את זה?"
"הנחתי שאתה סופר את הפגישות בעצמך". פחדנית.
הוא מרים גבה.
"ואולי…״ אני מהססת, ״חששתי שאם אזכיר לך את ההסכם שלנו, תנפנף בו ותברח".
"פחדת שאברח לך?" הוא נראה מופתע.
"או שתזרוק או שתפטר אותי, אם להשתמש במילים שלך. הרי זה מה שאיימת לעשות מההתחלה".
הוא מגחך. "ואני יכול לעשות את זה עכשיו".
״נכון״, אני מאשרת, ״השאלה היא אם אתה רוצה״.
הוא מסתכל עלי בריכוז. ״ואת רוצה אותי כאן?"
"ברור", אני אומרת.
שריר בלסת שלו רוטט, ולרגע נדמה שאני זוכה לעוד הצצה נדירה לעשיו שמתחת למסכה. אבל אז הוא נאטם שוב. "את ממש זקוקה לכסף שלי, הא? מה תכננת לעשות איתו, שיפוץ יוקרתי לקליניקה?"
אני מנענעת את הראש. "לא יאומן, למה כל כך קשה לך להאמין שאכפת לי ממך?"
שקט לא אופייני משתרר בינינו.
"שאלת״, הוא אומר לבסוף, ״אם אני רוצה לעזוב".
אני מהנהנת, ומחכה.
הוא מושך בכתפיים. "לא כרגע".
אני כמעט פולטת אנחת רווחה. "אני שמחה לשמוע. תרצה להסביר למה?"
הוא מגלגל עיניים. "יום אחד אני עוד אשתגע מהשאלות הארורות שלך״.
אני מחייכת.
הוא מעביר יד בשיער, כמו תמיד כשהוא חסר שקט. "המטפלת הראשונה שהגעתי אליה… פירשה כל מילה שאמרתי. השני בנה לי תוכנית התנהגותית. השלישי המליץ על מוסד גמילה קפדני. והרביעית ביקשה ממני לצייר את הרגשות שלי".
"ולא ממש התחברת לזה".
"לא בדיוק", הוא אומר. "אבל את… "
אני זזה בכורסא.
"את לא מנסה לשנות אותי. ולא לכפות עלי דברים. אני אוהב את זה שאת… סקרנית לגבי. כאילו אני סודוקו שאת מנסה לפצח. ואני אוהב שאת מדברת אלי בשאלות".
"מדברת בשאלות?" אני כמעט פורצת בצחוק, "חשבתי שאתה שונא את השאלות שלי".
הוא מתופף על משענת היד. "באמת שנאתי אותן בהתחלה", הוא מודה, "אבל נדמה לי שהתרגלתי אליהן. הן … גורמות לי לחשוב".
אני מהנהנת, ופתאום – משהו מתחיל לפרפר בתוכי, מהבהונות ועד לקצות התלתלים.
אולי בסוף עוד אצליח לעזור לפוץ האידיוט והמקסים הזה.
"אם אנחנו כבר בעניין של לפתוח דברים״, הוא נשמע מהוסס, ״אתמול בבוקר… פגשתי מישהי בחדר כושר".
כמה נפלא. לרגע אחד כמעט האמנתי שהטיפול הזה מתקדם לאנשהו.
״יפהפייה, גבוהה, ג׳ינג׳ית", הוא שולח אלי חיוך וגומה מתנצלת. "כבר אמרתי לך שאני אוהב אדום״.
אני נושכת את השפה כדי לא לומר משהו מטומטם.
"נו", הוא מאיץ בי.
"נו מה?"
"לא תגידי לי לעצור את עצמי? להפסיק עם השיט הזה? להתקדם לעבר המטרות שלי סוף סוף?"
"וזה יעזור?" אני שואלת.
"כנראה שלא".
אני מהנהנת. "שום דבר שאגיד לא ימנע ממך להיפגש איתה, ואין דרך שבה אוכל לעצור אותך. אף אחד לא יכול לגרום לך להשתנות, עשיו. חוץ ממך״.
*
טיפול מס׳ 17 – עשיו
אני מתפרץ אל החדר ארבע דקות לפני הזמן. נעה, רכונה על גבי מחברת גדולה, קופצת בהפתעה.
״הקדמת״.
היא ממהרת לסגור את המחברת, ולדחוף אותה למגירה בשידה מאחוריה.
אני עט על הכורסא. מתיישב על הקצה שלה, ומיד נעמד שוב. חייב לזוז.
אני הולך מצד לצד בחדר הקטן. מעביר את היד בשיער.
"אתה נראה נסער", היא אומרת.
"נסער? אני לא נסער", אני מטיח בה, "אני משתגע״.
"משהו קרה?"
"לא, לא קרה. וזאת בדיוק הבעיה", אני מוציא ביד רועדת חבילה של סיגריות פרלמנט ומצית.
"אסור לעשן כאן", היא מציינת.
"למי אכפת", אני נוהם ומדליק. "מגיע לך שאשים זין על החוקים המחורבנים שלך. החרא הזה קורה בגללך".
"בגללי?"
"כן. בגללך, בגלל הטיפול הארור – לא נגעתי באף אחת כבר שבועות. והראש שלי מתפוצץ. אני לא ישן בלילה. הידיים שלי- ״ הוא פושט את אצבעות יד שמאל- ״את רואה? הן רועדות כל הזמן. זה סיוט מזורגג ואני לא מסוגל להמשיך ככה".
אני קורס על הכורסא. לוקח שאכטה. חבל שלא הבאתי משהו חזק יותר.
"אתה בטח עובר תקופה נוראית", היא אומרת, "אבל אולי יעזור לזכור שבחרת בזה, הרי זה מה שרצית מההתחלה".
"תגידי, את שומעת בכלל?" אני מתנפל עליה, "אני אומר לך שאני סובל! אני מזיע וחם לי כאילו יש לי שריפה מתחת לעור. ובלילות אני-״
"- אבל אתה מבין״, היא קוטעת אותי, ״שכל זה מגיע מהנפש?״
״מה קשורה הנפש המחורבנת?! אלו תסמיני גמילה. בתור מטפלת את אמורה לדעת את זה״.
״אבל בניגוד לאלכוהול או סמים, גמילה ממין לא מייצרת תסמינים פיזיים. לכן סביר שאתה חווה משהו נפשי. סוג של התקף חרדה, או-"
אני מתחיל לצחוק. "התקף? זה לא שום פאקינג התקף. את לא מבינה כלום, את קולטת? כלום!״
המילים שלי מהדהדות בחדר. אני מכסה את הפנים עם הידיים. "אלוהים, אני בלתי נסבל. פלא שעוד לא בעטת אותי החוצה".
"אתה מתייסר", היא אומרת ברכות, "ובכל זאת לא נשבר. מה עוזר לך בזה?"
"את", אני פולט.
היא מתנועעת במושב. "אני שמחה שהטיפול משמעותי לך".
״אויש, נו״, אני רוטן, ״תפסיקי להתחמק. את זו שאמרת שהקטע של טיפול הוא שמדברים על הכל, זוכרת? אז למה אי אפשר לדבר על איך שאני מרגיש כלפייך?״
היא לא אומרת כלום. השקט בחדר מזמזם לי באוזניים. אני שומע איך הדופק שלה מתגבר, וזה מטריף אותי.
״אז בואי נדבר. את. כל הזמן. במחשבות, בחלומות שלי, כש – את זוכרת את ההיא מחדר הכושר?"
היא ממצמצת. ״הג׳ינג׳ית?״
"כן. לא קרה איתה כלום. את יודעת למה?״
היא מנענעת את הראש לאט.
אני נושם עמוק. ״לפני שבועיים יצאתי איתה. הגענו לדירה בערך בחצות. היא די התנפלה עלי. ואז… תוך כדי, היא ביקשה שאלחש לה באוזן את השם שלה. בטח חשבה שזה סקסי או משהו. ואני… הרגשתי ששפכו עלי מים קרים".
העיניים שלה מתרוצצות כשהיא חושבת. "כנראה שהשם שלה גרם לך לראות אותה פחות כטרף, ויותר כאדם״.
"שטויות״, אני מגחך. ״זה בגלל שקוראים לה נעה".
העיניים שלה נפערות כשהיא מבינה.
"ומה שהכי עצוב בכל הסיפור המסריח הזה״, אני לוחש, ״הוא שאת לא מבינה מי אני בכלל״.
היא מטה את הראש. ״אתה לא מתכוון לזה״.
אני פורץ בצחוק. ״אה, את לא מדמיינת כמה אני מתכוון לזה. שיקרתי לך, נעה. ואת לא חשדת בכלום, שיה תמימה שכמוך״.
ושוב הקמט במצח. ״מה זאת אומרת?״
״זאת אומרת שכל מה שסיפרתי לך לגבי, הוא שקר. ניסיתי״, הקול שלי רועד, ״להימנע מהשקרים, אבל השאלות שלך – ״ אני רוכן קדימה – ״הקשית עלי כהוגן, את יודעת?״
המבט שלה נודד ממני והלאה.
״נדמה לי״, היא אומרת לבסוף, ״שאתה גם משקר לעצמך״.
״אני לא במצב רוח להתחכמויות שלך. את יכולה לדבר ברור?״
״מצד אחד, אתה טוען שכל מה שסיפרת פה שקר. ומצד שני… אתה נלחם בהתמכרות שלך סוף סוף. אז כנראה שבכל זאת קרה כאן משהו אמיתי״.
אני מהדק שפתיים.
״ואולי״, היא אומרת, ״מה שקורה לך עכשיו… הוא שאתה כבר לא מסוגל להדחיק את האמת. היא מגרדת לך מתחת לעור, מבעבעת כמו הר געש. מאלצת אותך לא להישאר איתה לבד״.
אני פולט נחרה מזלזלת. ״את עדיין שיה תמימה ומעצבנת".
״אז תסביר לי״, היא מבקשת.
״את לא מפחדת?״
״נראה לי שאתה זה שמפחד״.
מפחד? ברור שאני מפחד. אני עומד על סף תהום.
״בסדר״, אני פולט, ״את רוצה את האמת? האמת היא שאני מפלצת״.
״עשיו, בכולנו יש מפלצת. אולי קשה לך לקבל את החלקים ש-"
די. מספיק עם הבולשיט. בהחלטה של רגע אני נעמד. ״יודעת מה? עזבי דיבורים. אני עומד להראות לך. את מוכנה?״
היא נראית מבולבלת, אבל בכל זאת מהנהנת.
ולכן אני מכבה את הסיגריה על העור שלי.
"עשיו!" היא מחווירה, ״אתה…״ המשפט נמס לה על השפתיים, בזמן שהפצע הולך ומצטמצם. תוך רגע לא נשאר ממנו זכר.
היא בוהה ביד שלי. ״מ-מה…״
״חכי, עוד לא ראית כלום״. במהירות על טבעית, אני כורע לצידה.
היא נעמדת. "עשיו, שב בבקשה". היא כמעט מצווה.
"עוד מעט", גם אני מתרומם.
היא מתנשמת. הורידים התכולים שלה פרושים בפני, כמו תכשיט מרושת קדום, כמו מפת אוצר קסומה.
הנחיריים שלי מתרחבים. אני מתמסר לרעב, לצורך, לבעירה.
ותוך רגע הניבים שלי מתארכים. מתחדדים, מתחככים, נדחקים מבעד לשפתיים ונשלפים החוצה.
העיניים שלה נפערות. היא מנענעת את הראש וצובטת את היד, בטח כדי לוודא שהיא ערה.
זה היה יכול להיות מצחיק, אילולא זה היה איום ונורא.
"את לא חולמת", אני לוחש.
היא מתחילה לרעוד. "זה לא הגיוני".
"ועדיין, זה מה שאני. אני יודע שאף פעם לא ראית מישהו כמוני. אין הרבה ערפדים בישראל, והצאצאים שלי מסתתרים היטב״.
היא בוהה בי. הקמט בין הגבות שלה מופיע ונעלם. "אני כנראה משתגעת", היא פולטת.
"את שפויה לחלוטין. אבל אני, לעומת זאת, משתגע רק מלהיות קרוב אלייך, כי… כי את יפהפייה ואני מורעב, והעורקים שלך – אלוהים, הם פועמים אלי". אני מעביר את הלשון על הניבים, השפתיים. "מול זה אני מתמודד, כל הזמן, וכבר שבועות שלא הבאתי אף אחת, והכל קשור בך- ״ אני נושם עמוק, והריח שלה, של זיעה, ויסמין, ועור חם, כמעט משכר – ״ועכשיו אני זקוק לכל השליטה העצמית שלי כדי לא לקרוע את הצוואר שלך לגזרים".
היא כושלת אחורה, ונתקלת בכורסא שלה. אני מושיט ידיים לייצב אותה-
"אל תיגע בי!" היא צורחת.
"נעה, בבקשה, תירגעי. את זו שביקשת לחשוף הכל, זוכרת? סוף סוף תוכלי לשמוע את האמת, ואני – מאז מעולם סלדתי משקרים, את מבינה? יעקב – הוא היה הרמאי מבין שנינו. ולמרות זאת – הוא בורך ואני קוללתי, וההתחזות העלובה שלו דנה אותי למיליון זהויות בדויות משלי… באשמתו חייתי אינסוף חיים וראיתי איך כל אהוביי מתים, עד שרק רציתי להישאר לבד… בלי לאהוב, לפגוע או להיפגע. אבל התשוקה הארורה לדם… אני שונא אותה, שונא! היא מאלצת אותי להתקרב, ולהרוס, ונמאס, כל כך נמאס! כמה רציתי להיגמל – ופתאום את… הדבר האחרון שרציתי הוא להרגיש כלפייך… ככה – ״ אני מתנשם בכבדות, וגם היא, וכבר אין לי חמצן – ״נדמה לי שאני מתקדם, את לא חושבת?״
היא משפשפת את העיניים חזק.
ואני לא נושם.
״אני מצטערת עשיו״, היא פולטת לבסוף, ״אתה צריך ללכת עכשיו, נגמר לנו הזמן״.
אני מתנודד מהמתח, מההלם. ״מה? איך זה יכול להיות?״ אני מעיף מבט על השעון. ״על מה את מדברת? אפילו לא שמונה וחצי״.
״אנחנו מסיימים עכשיו, שכחת?״
״תגידי, את רצינית? התחלנו בשמונה, עכשיו שמונה וחצי. הפגישה היא חמישים דקו-״
״נגמר הזמן, אתה שומע אותי?! נגמר הזמן!״ היא צורחת ורוקעת ברגל שלה, ״אתה לא רואה?״ היא מצביעה על השעון, ״עכשיו סוף הפגישה, מה יש לך? למה אתה חייב לבלבל אותי, למה?!״
אני נרתע לאחור. ופתאום אני רואה אותה באמת, אולי בפעם הראשונה.
היא שיקרה לי.
גם היא שיקרה.
״גם כן מטפלת״, אני מסנן, ״כל הזיבולים שלך על לומר את האמת, ותראי אותך – את מתה מפחד. זה, אני – יותר מידי בשבילך, נכון?״
היא מטלטלת את הראש. ״נגמר הזמן, מצטערת. נדבר על זה בפגישה הבאה״.
*
הדרכה עם יעקב
״אני עדיין לא מצליח להבין״, יעקב רוכן כלפי, ״למה הודעת לו על סיום הטיפול?״
אני משפשפת את הפנים. מה כבר אפשר לספר בלי להישמע מטורפת? איך מלקטים גרגרי אמת מיער השיגעון הזה?
״כבר הסברתי לך, הוא… התוודה על הרגשות שלו כלפי, ופתאום נעמד והתקרב אלי… ואני – במקום להיות בשבילו כשהוא ככה, חשוף ופגיע – נכנסתי לפאניקה. חרטטתי לו שנגמר הזמן. התחלתי לצרוח עליו, להאשים אותו. פישלתי אתו, ובענק-״
״טוב, אפשר להבין אותך. הוא יצר קרבה פיזית, לא יכולת לצפות את התגובות שלו. אני מניח שהרגשת מאוימת״.
אני בולעת רוק. מהנהנת. אם יעקב רק היה יודע כמה הוא צודק. ״אבל הוא לא עשה לי כלום״.
״לא יכולת לדעת את זה״.
״תפסיק, אתה סתם מנסה לגרום לי להרגיש טוב יותר״.
״לא. אני מנסה לגרום לך לקחת אחריות על מה שקרה ביניכם״.
״אז אתה מודה שטעיתי״.
״אני מודה בזה שאת אנושית, ומאמין שאת יכולה לתקן״.
״אתה לא מבין, אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים. אני מרגישה כאילו הוא ראה בי משהו שאסור לו לראות״.
״את מתביישת?״
אני מושכת בכתפיים.
״אני תוהה״, יעקב אומר, ״אם באיזשהו מקום רצית לחרב את הטיפול הזה״.
״מה, מה פתאום? רציתי לעזור לו. מה שקרה במפגש ההוא התפרץ ממני, כמו התקף חרדה -״
״שהגיע מתת המודע שלך, אחרי שהוא התוודה על האהבה שלו כלפייך״.
״יעקב, לאן אתה חותר?״
״אני חושב, שבאיזשהו מקום בתוכך רצית שהוא יראה אותך ככה. מעורערת, פגיעה״.
״ולמה שארצה את זה, לעזאזל?״
״כדי שלא תוכלי לטפל בו יותר. כדי שתוכלו להיות… משהו אחר״.
הפה שלי נפער. ״לא. אל תגיד את זה. לא שלטתי בעצמי. התנהגתי כמו מטומטמת, כמו ילדה-״
״שרוצה שיאהבו אותה״.
״לא ככה, לא הוא -״
״לא עכשיו״, יעקב קוטע אותי, ״אבל אולי עמוק בפנים קיווית, שמתישהו בעתיד…״
אני מכסה את הפנים עם הידיים. ״אוי, אלוהים. אתה חושב שאני מפלצת״.
״לא, נועל׳ה. אדם. פשוט בת אדם״.
*
כעבור שלוש שנים, עשיו
האנשים שהגיעו לטיילת כדי לצפות בירח הדם נדחקים זה כנגד זה, ממתינים. ריח העור שלהם גורם לחניכיים שלי לעקצץ. אני מתרחק מהם, אבל אז מבחין בה.
"נועה?״
היא מסתובבת אלי והעיניים שלה נפערות. ילד ג'ינג'י מחזיק לה ביד. "גם אתה באת לראות את הליקוי?" הוא שואל, ואני מהנהן.
"עשיו, טוב לראות אותך״, היא מסיטה תלתל מהמצח, ״מה שלומך?"
אני מחייך. "את כבר לא יכולה להציק לי עם השאלות שלך, זוכרת?"
הדם מתנקז מהפנים שלה. "עשיו, שתדע ש-"
"תראו", הילד מצביע לכיוון הירח, "זה מתחיל!"
נעה ואני מחליפים מבטים. מיליון דברים רוחשים בינינו. אלף שאלות. מאה שקרים. אמת חשופה.
וילד אחד.
אז אנחנו נעמדים כתף לכתף, שותקים חזק, ומסתכלים בשמיים.
מולנו, הלבנה מסמיקה לאט.