יש איש שגר מעבר לנהר הזיכרון. רואים אותו מחלון חדר המגורים בישיבה בה אני לומד. אני מתכוון להגיד שבכל יום הוא מתהלך לצד הנהר ונותן לשערו הלבן לספוג שמש נחוצה. בין שתי גדות הנהר יש גשר אבל מעולם לא ראיתי מישהו חוצה אותו. לפחות לא עד אותו היום.
התעוררתי לקולות של המולה בחדר. כל חבריי התגודדו סביב החלון. כל כך מיהרתי להצטרף אליהם ששכחתי לנטול ידיים או לברך אשר יצר. מעבר לראשו של אחד מהחבר'ה הצלחתי לראות אותו. האיש שגר בצד השני של הנהר צעד עקב בצד אגודל לאורך הגשר. לאט לאט, נראה היה שהוא מנסה לשמור על שיווי משקל, ידיו פרוסות לצדדים. לא שהיה בכך צורך, הגשר היה רחב למדי עם ארבעה נתיבים ושתי מדרכות, אחת לכל כיוון. האיש קרא בקולי קולות: "היום זה היום! היום זה היום!" אף אחד לא העז לעלות על הגשר או להתקרב לאיש, ואף אחד לא ארז מזוודה ולא טס משם לאלף עזאזל. חדרי ועוד מאות, אם לא אלפי אנשים הבטנו בו, אך האיש הלך בקצב כה איטי והגשר היה כה ארוך. הנהר כל כך רחב שיקח לו עוד מספר שעות לפחות עד שיגיע. חלק לא מבוטל מהצופים החלו לנשור מהמיצג החד פעמי ולחזור לקצב הרגיל של החיים.
הגענו לשיעור הראשון שלנו בזמן. השיעור לא עניין אותי, רק ספרתי את האריחים בתקרה וחשבתי על האיש התמוה ההוא. אמנם הרב לא בדק נוכחות בעל פה, אך לאחר אותו השיעור הוא קרא לי אליו ושאל מדוע לא נכחתי בשיעור. הכחשתי היעדרות מכל וכל והרב הצביע לכיוון בית החזה שלי ואמר דבר-מה על נוכחות הלב. אז סיפרתי לו שישנו איש מוזר שצועד עקב בצד אגודל על הגשר ונראה שמתכוון לחצות את נהר הזיכרון עוד היום. הרב מלמל משהו על 'מי שבורח מבית בוער, אסור עליו לחזור להתחמם בקרבו'. אבל כאשר ביקשתי הבהרה אמר שזה היה שיעור פנימה, כלפי עצמו. בכל אופן, הרב אמר שיראה ויבהיר לי הכל. הוא הוריד את הכובע רחב השוליים מראשו והניח אותו על השולחן לפניי. הוא ביקש ממני להיכנס פנימה אז כך עשיתי.
בפנים היה חושך כמעט מוחלט ולא נראה סימן לרב עצמו. הוא בטח יצטרף בקרוב, חשבתי. מקור האור היחיד שראיתי היה שלט קטן מעץ תלוי על קיר. על השלט נכתב: "שלאחרמכן" בטח מילה ביידיש, קבעתי. ובכן, נתתי לשלט טפיחה קלה ואספתי קצת מאותו הזוהר על ידיי כדי להאיר את המרחב סביבי. גם אור קלוש זה דעך זמן קצר לאחר מכן יחד עם הניצוץ שנבע מהשלט. כפי שהתגלה, החושך הנצחי דווקא לא כזה רע. יש פה מכונת קפה וחטיפים ואם עוצמים את העיניים זה בדיוק כמו להשאיר אותן פתוחות. תמיד מדברים על ריגושים כאלה ואחרים כשמדברים על הסוף, זה תמיד הכל או כלום אבל אפשר לנוח וחשבון וחברת החשמל ניתקה את החיבור מזמן. (איני יודע כיצד מכונת החטיפים עובדת, היא גם לא מקבלת תשלום). לא הייתה פה מיטה אבל הספקתי לראות מספר תשמישי קדושה: תפילין, סידור וספר תורה – למרות שלא יכולתי לקרוא בהם, ניחם אותי לדעת שהם שם. הבעיה התגלעה כשהבנתי שאין במרחב סביבי אפילו שעון אחד. בימים הראשונים ניסיתי לקיים סדר יום, התפללתי והנחתי תפילין ואפילו ניסיתי לערוך ארוחת שבת עם הפריכיות ממכונת החטיפים כתחליף לחלות אך לאחר זמן מה איבדתי לחלוטין את תחושת הזמן והתחלתי לבלות את מרבית יממותיי במעבר ממקום למקום ובגישוש סביב האזור. הייתי פורס את ידיי לצדדים והולך בחשיכה. כך, שוב ושוב, צעד ועוד צעד עד שהייתי נתקל בעוד ועוד דברים. פעם אחת זה קיר, ופעם אחרת שיח ורדים (אותן זיהיתי לפי ריחן). מצאתי כיסא ושולחן של בית קפה והבאתי אותם בחזרה למקום בו עמדה מכונת החטיפים ולאחר דקירות רבות מספור הצלחתי בקפידה רבה לשתול את שיח הוורדים בקרבת מקום גם כן. עם הזמן למדתי לקרוא לאגרגציית הפריטים הזו בית.
לא הייתי חוזר למקומות מוכרים לי בדרך כלל (מה הטעם בלחזור לקיר שאיני יכול לעבור?) אבל פעם אחת הצלחתי, מן המרחק לזהות צליל קלוש. לא הבנתי מה פשר הדבר, אז צעדתי לכיוונו. צעדי רחבים וזהירים, ידיי פרוסות לפניי, תמיד לאותו הכיוון. לכיוון אותו הקיר. הבנתי זאת כשהרגשתי במרקם החלק שלו עם הבליטות והחורים הקטנטנים, מדובר בקיר בטון. המשכתי לחקור אותו בידיי. הלכתי לאורכו והתעייפתי כשהוא לא נגמר. חזרתי למכונת החטיפים (שהספיקה להתחדש בזמן הזה), רכשתי מזון בלא עלות וחזרתי לקיר. צעדתי, הפעם לכיוון השני אך אותה התוצאה ונדמה היה שאין מנוס ממנה. הקיר נדמה היה לי אין סופי. ואותו הצליל הרחוק נשאר זהה ובלתי ניתן להמשגה מהו. מהו. זה שיגע אותי, יותר מלישון על הרצפה, יותר מהעטיפות של הפריכיות, ויותר מהחושך הארור. הצליל המקולל הזה הוציא אותי מדעתי. הלכתי בחזרה כדי להריח את הוורדים על מנת להירגע, ולאחר שעשיתי זאת, הרגשתי צורך עז, מי יודע אחרי כמה זמן – להניח תפילין. מכיוון שלא היה די אור כדי להשתמש בכל העזרים הכתובים הקראתי את הברכה מהראש. נדהמתי לגלות שאני מתקשה להיזכר במילים. קרטעתי את דרכי דרך ה'שמע' והסרתי את התפילין בעדינות. אם אגיד בכנות, כמעט ריסקתי אותם על הרצפה. הרגשתי שקרי, כמנסה לקשט את עצמי. נשכבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. מלמלתי לעצמי את אותה התהייה הנצחית: "למה, למה" וניסיתי רגע לחזור אחורה במדרונות המחשבה ולהיזכר, למה. למה אני כאן? ולא הצלחתי. לא זכרתי איך הגעתי לפה. מחשבה זו מילאה את ריאותיי בחנקן נוזלי והקפיאה את ליבי מבפנים. נתמלאתי בפחד שלא ידעתי כמותו מעולם. הייתי בהלם, פתחתי וסגרתי את עיניי כמי שפותח וסוגר מקרר מספר פעמים ומקווה לתוצאה שונה. הרגשתי שאופל הזדחל לתוכי. אולי זה באמת מה שקורה בסוף. תחילה אובד האור האחרון, ואז ההתחלה, עד שיש רק סוף. לא- חשבתי. לא. לא. וקמתי.
ידעתי את המרחב שלי בצורה מושלמת. זאת הייתה מעין ראייה, תחלופה יחסית למוכר, וזכרתי בדיוק לאן אני רץ. וכשהתחלתי, לא עצרתי. לכיוון הקיר. כשאגיע אעצור ואתפלל. כן. כן, חשבתי, כמו בכותל. ורצתי ורצתי ולא הפסקתי לרוץ ורגע חשבתי שאתנגש בו, אך הקיר כלא היה. אז נתתי לרגליי לשאת אותי הלאה וזיהיתי מיד מזיק מוכר. אותו הרעש הטורדני רק הלך והתגבר ככל שהמשכתי לרוץ. וכבר שכחתי שאני במקום בו לא הייתי קודם כי הבנתי! הבנתי מה פשר הצליל. מים. שמעתי מים. רצתי לכיוונם עד שנפלתי לתוכם עם כל בגדיי. שם לפי דעתי איבדתי את הכיפה שלי. נבהלתי עד עמקי נשמתי, נופפתי בזרועותיי כמשוגע וניסיתי לצאת כמה שיותר מהר, נאבק בזרם ובולע מים. לבסוף, הצלחתי לזחול החוצה. מתנשם ומתנשף ומשתעל, שכבתי שם שעה ארוכה וכך נרדמתי. כשהתעוררתי, ישנתי מספיק כדי שכל בגדיי יתייבשו. המים היו ממש לידי, עולים ויורדים כנושמים. תחילה שקלתי להתחיל לשחות דרך גרם המים אך זו הייתה משימת התאבדות של ממש. חושך מוחלט, ולא למדתי לשחות כראוי מעולם. הזרם בבירור יחסל אותי. אז בחרתי בדרך אחרת.
התחלתי ללכת באקראיות לאחד משני הצדדים לאורך גוף המים האכזר והנפלא הזה. המשכתי לצעוד עוד ועוד ולא היה חדש, רק פכפוך חוזר של המים. הקיר התחלף במוזיקת נוזל שוצף. בחנתי את העניין סופיותם של המים גם לצד השני והלכתי עם עצירות שינה מדודות ולא היה נראה שהגעתי לתוצאה כלשהי. המרחב הרגיש רחב עד אין קץ. עם זאת, התחושה הייתה שונה מללכת על יד אותו הקיר הארור. למים הייתה סימפוניה כה מרגיעה. נהנתי ללכת ולהרגיש את הבריזה מלטפת את פניי, ולמרות שטעמתי את מלח הים על שפתיי, לא הייתי רעב, ועם הזמן, הפסקתי לחזור למכונת החטיפים כדי לאכול משום שחדל הרעב לחלוטין. הייתי רק הולך, ישן, ושוב הולך. בשלב מסוים גם שכחתי איך לחזור למכונת החטיפים. לא זכרתי מה היה בה ומה אכלתי. צעדתי כך מחזורי שינה רבים מספור, חלמתי על אותה ההליכה. ואז הפסקתי לחלום. אם להיות כנה, אני די בטוח שהפסקתי גם לישון, אבל העייפות לא נעלמה. היא הצטברה. היה לי רק את מחשבותיי בזמן שהלכתי אז ניסיתי להיאחז בהן כעננים חולפים ולו לרגע קט. גוללתי במוחי זכרונות שהלכו ופחתו, שכחתי מאיפה באתי ומכיוון שלא ידעתי בין כה וכה לאן אני הולך, כל שנשאר לי היה עצמי שהלך והתמעט. לא הרגשתי בהלה או פחד, פכפוך המים החליף כל זיכרון שנאבד, הלכתי והייתי יותר ויותר כחלק מהימה הזו. שכחתי גם את השם שלי. הא, גם אתם שכחתם אותו! ובתוך האובדן הזה היה גם אובדן ריכוז לפתע ורגל אחת הלכה רחוק מדי ועשתה צעד אחד לתוך המים. למרבה הפתעתי לא איבדתי שיווי משקל ולא נפלתי פנימה. אלא הרגל שלי הצליחה להיעמד על דבר-מה קשיח. בעוביה, הקרקע החדשה שנתגלתה, הייתה כקרש. ניסיתי לעמוד על הרצפה החדשה הזו והצלחתי לעשות זאת רק עם רגל אחת בכל פעם אך הצלחתי להתקדם קדימה. צעקתי בהתרגשות. התחלתי ללכת לאורך הקרש, נזהר שלא ליפול והמים הרושפים קצפו תחתיי והחרישו את אוזניי בלי די. המשכתי כך, עד אין מספר, עד ממעבר לסוף, עד לריק השכחון. והתבהר לי קצת. הצלחתי, הצלחתי לראות את כפות רגליי ואת נעליי המרופטות. הצלחתי לראות את ידיי שמלאו קמטים. שמעתי, שמעתי משהו שאינו המים.
קול רחוק קורא לי: "לכאן! רוץ לכאן!" מעברו השני של הקרש שנדמה היה לי אינסופי גם הוא.
-"אני אפול!" צעקתי באפוס כוחותיי. אצטרך לרוץ, חשבתי. נשמתי נשימה עמוקה וגייסתי את כל האור שיכלו עיניי עוד לקלוט – ורצתי. ספרינט מטושטש לכיוון הקול שהלך והתגבר. רצתי עוד ועוד וקול המים התחלף בקול שאון, רחוב סואן הומה אדם. רצתי מבלי לחשוב, ונפלתי.
נתקלתי בדבר-מה קשיח וכשפקחתי את עיניי ראיתי מולי אדם. במדי שוטר. המום כמעט כמוני. הוא העמיד אותי על רגליי. הייתי מוקף בבני אדם. "למה חצית את הנהר אדוני?" שאלתו הגיעה אליי כמרחוק. "מה?" עניתי קולי סדוק וזקן, לא הבנתי. לא הצלחתי להבין. כל הצבעים והאור סינוורו אותי, הרגשתי מבולבל לעצמותיי וקרוב לקריסה מעייפות. "אדוני, למה חצית את נהר הזיכרון?" הוא שאל שוב. הסתובבתי וראיתי גשר רחב ידיים מאחוריי. כעסתי כל כך. ניסיתי להיזכר מדוע, למה- למה חציתי. "למה? למה?!" ממש צעקתי כעת על השוטר, ואז משהו נשבר. נזכרתי. נזכרתי איך הגעתי לצד השני של הנהר. "למה! למה! כובע! כובע!" צרחתי כמו משוגע עד שהתעלפתי.