שאל, בני, ונען.
אנחנו חיים בעולם סינטטי, עולם קר ומנוכר. גם אנחנו הפכנו לקרים, מנוכרים ואנוכיים. הפכנו למחושבים ולציניים. שום דבר כבר לא מפתיע אותנו. או, אולי, כמעט שום דבר. אישית, אני כן הופתעתי, כשראיתי על צג המחשב את המשפט הבא: "שלום. הגעת לאתר הרשמי של האלוהים".
זה קרה היום בבוקר, בשעות העבודה. חברת המחשבים (להלן "הבועה") שאני עובד בה נקלעה ל"קשיי הנזילות". המנכ"ל יצא לחו"ל לחפש משקיע, ורוב העובדים, ואני מתוכם, הסתובבו בטלים במסדרונות, שוחחו ארוכות בטלפון, או גלשו ללא מטרה מיוחדת באינטרנט. העולם הוירטואלי סיפק בזמינות את כל מה שבעולם המעשי צריך להלחם עבורו. קניות ברשת, בילויים, תחביבים, חברים, מין בשפע, ומה לא. כל לחיצה על העכבר פותחת עוד דלת, מבוך אינסופי של הזדמנויות למציצנות.
בהתחלה גלשתי בהיסח דעת, אחר כך החלטתי לנצל את הזמן. אתר לחיפושי עבודה, אתר תמיכה הדדית למפוטרים, לינק לעזרה נפשית, לינק לסיוע רוחני, לינק חסר ההגיון לדת, והנה אני כאן, באתר של האלוהים. למה, בעצם, זה מפתיע? את המבול הוא מסוגל לארגן, ואתר באינטרנט – לא?
האתר נראה מושקע ומטופח. בצד שמאל- תפריט. מחלקת שיווק, מחלקת הסברה, סוכנים מורשים, צ'אטים, מבצעים, תמיכה טכנית, כתוב אלינו. בצד ימין- אייקון לבחירת הדת. ברקע- תמונה של השמיים, במרכז המסך- מסגרת עם כתב אזהרה סטנדרטי: הכניסה חופשית, הסודיות מובטחת, אין שום אחריות על תוכן האתר. מה יש? גם האלוהים למד לא להסתבך. הכל מקצועי לגמרי, ברור מהמבט הראשון, שזאת לא מתיחה.
המשמעות התחילה לחלחל לאט לאט לתוך ראשי, ואז פתאום ירד האסימון. אלוהים אדירים, זהו זה. זה המקום שבו מקבלים את התשובות. בריאת העולם, תחיית המתים, השכר והעונש – אפשר לדעת הכל, רק תשאל. קו ישיר לאלוהים, רק תבקש. השאלה רק, מה אחר כך? אסתובב כל החיים עם חיוך שאנטיפי מטופש על הפנים? ובכלל, מי אמר שאני בכלל בשל לקבל את התשובות? מוטב שנעשה את זה לאט, צעד אחר צעד.
נכנסתי לתפריט של הדתות, רשימה כאורך הגלות. מה זה, לכל אחד יש להם תשובות? בחרתי ביהדות, וקבלתי מסך כחול לבן יפה עם הסמל של מגן דוד. לא, אני לא רוצה להירשם. כן, יש לי מאיץ מסך. וגם הגרסה האחרונה של האקרובט. עוד תפריט- חיפוש לפי מילות מפתח, תשמישי קדושה, ספרות רלוונטית, אירועים בתכנון, תיבת הדו שיח. אהה, זה מעניין.
נכנסתי לתיבת הדו שיח. רגע, מה הולך פה? חיוב בכרטיס אשראי, לפי סוג השאלה. לא, תודה.
פעם אחת מסרתי את מספר כרטיס האשראי באינטרנט, והניסיון הספיק לי. שני חיובים מוטעים, וחודשיים של התכתבות, לפני שהכסף הוחזר. אלוהים או לא אלוהים, לי זה לא מתאים. למה, כשמשה רבנו דיבר עם הסנה הבוער, הוא לא נזהר שגלימתו לא תתפוס אש? האם אני מעוניין בשלוש שאלות חינם לניסיון? כן, ברצון. המסך התחלף. לרשותך שלוש שאלות. נא להקיש בשורה המתאימה ובסיום ללחוץ על ENTER.
הייתי די המום ומבולבל, אחרת אין לי איך להסביר את ההמשך. מתוך הבלגן שבראשי, וברגע של הלצה, לא מצאתי שום דבר יותר חכם מאשר להדפיס "מה עניינים?". התשובה, כפי שבודאי ניחשתם, הייתה "הכל בסדר", ואני הרגשתי את עצמי כאידיוט גמור. טוב, נו, מקסימום אתן להם את כרטיס האשראי. אם האלוהים דאג לי לאוברדראפט, הוא ידאג גם לכיסוי.
אספתי את עצמי בידיים והקשתי "מהו סוד החיים?".התשובה "אין מידע" הפתיעה אותי. מה זאת אומרת, אין מידע? אה, בטח, "סוד" כותבים עם "וו",ולא "נון סופית" באמצע. מניין השאלות שנותרו ירד לאחת. מן הסתם, זה זמן טוב להזעיק לעזרה את החבר הפלסטי שלי.
הוצאתי את הארנק, שלפתי את כרטיס האשראי והקשתי את המספר במשבצת המתאימה. כנראה שאי אפשר לצאת מהאלוהים בלי לשלם. על המסך הופיע "נא המתן. מתקשרים לחברת האשראי". מעניין אם מכשירי הוידאומטים גם שייכים לאלוהים. מה זה? אין אישור. שוב חרגנו ממסגרת האשראי. בטח, זה הקניה האחרונה – גיטרה חשמלית לבן הבכור. טוב, אם לא אדע מהו סוד החיים, אז לפחות אוכל ליהנות ממוסיקה שנשמעת כאילו מענים חתולים.
רגע, בואו נעצור לשניה. בואו נספור עד 10 ונסדר את העניינים. קודם כל, אני יודע שיש אלוהים, וזה לא מעט. חוץ מזה, הוא ענה שהעניינים בסדר, זאת אומרת שהוא שולט במצב. ולבסוף, נותרה לי עוד שאלה אחת, שאלה שאפשר לשאול את אלוהים ולקבל תשובה. אם לא יהיו לי הברקות בסגנון השאלה הראשונה, זה יותר ממה שהאנושות קבלה בכל ימי ההיסטוריה שלה. כדאי לחשוב קצת, אולי להתייעץ, ולא לחרבש את ההזדמנות האחרונה.
כשחזרתי הביתה קראתי לבני הבכור גיא (זה עם הגיטרה).
"תגיד לי, שמעת פעם על האתר של האלוהים?"
"כן, בטח ששמעתי, אבל זה שעמום. רציתי להיכנס לאתר של השטן, אבל מותר רק למי שמעל גיל 18. האח של ליאור נכנס, מספר שרצים שם קטעים. יש גם הורדות מגניבות. הוא הבטיח להביא כמה." ברור שאחד מאתנו לא חי על הפלנטה הזאת.
"תגיד לי, אתה לא היית ההשראה ל"הנסיך הקטן"?" שאלתי.
"מה זה, להקה?" הוא ענה, והקשר נותק סופית.
בארוחת הערב, פניתי למשפחתי "אם הייתה לכם שאלה אחת לשאול את האלוהים, מה הייתם שואלים?" להלן התגובות שנתקבלו:
גלית (אשתי) – "למה הנשים תמיד צריכות לעשות את הכל?"
גיא – "למה יש לי אבא דפוק?"
חנן (הבן השני) – "למה לגיא קנו גיטרה, ולי כלום?"
לילי (הבת הקטנה) – "מתי יהיה שלום?"
סימה (הכלבה) – זנב ימינה ושמאלה שלוש פעמים. הפרוש המשוער – "טוב שאתה בבית, אני שמחה לראות אותך". לא ממש לעניין, אבל בכל זאת נעים לשמוע. בקיצור, ממשפחתי לא תבוא הישועה.
בערב התקשרה רותי, אמא של אביתר מהגן של לילי. יצא לי להכיר אותה קצת – היא בת של ניצולי השואה, בת יחידה שגדלה באווירה מאוד טעונה. אחרי שהיא סיימה לדבר עם גלית, ביקשתי את השפופרת.
"רותי, מה היית רוצה לשאול את האלוהים?"
"למה?"
"סתם, אני עושה איזה סקר, משהו שקשור לעבודה. מהתשובות שקבלתי עד עכשיו, נוצר לי הרושם שהאלוהים יושב עם צמר גפן באוזניים ושותה אקמול בלי הפסקה."
"אני לא בטוחה. למה אתה שואל דווקא אותי?"
"תראי, סיפרת לי על האווירה אצלך בבית, ההורים שלך, הטראומה והכל. חשבתי, בטח שאלות מסוג זה התעוררו אצלכם לא פעם. מה ההורים שלך היו רוצים לשאול?"
הטלפון שתק ארוכות. "האנשים שיצאו משם, לא מדברים עם האלוהים יותר," אמרה רותי בסוף.
הרגשתי שהעניין מתחיל להיות גדול עליי. הדלקתי סיגריה ויצאתי החוצה. דובי השכן שלי כיסח את הדשא עם מכסחה ישנה ורועשת. אולי ממנו תבוא הישועה? איש אקדמיה, סופר, אינטלקטואל, שמכסח את הדשא בלילה – שילוב של הניצוץ האלוהי עם הטמטום היומיומי.
"דובי, מה היית רוצה לשאול את האלוהים?"
"תראה, המדע כבר נתן את רוב התשובות. הייתי שואל את מה שהמדע אינו יודע, למשל, איך הנשים חושבות?"
"אני מסופק שאפילו לאלוהים יש תשובה לזה," אמרתי. "אבל אני שואל ברצינות. כבה את הבלנדר, דובי, אני לא מסוגל לשמוע את עצמי חושב."
דובי כיבה את המכסחת, הסתכל עליי ואמר
"הייתי שואל, האם הוא יודע, מה הוא עושה".
"ומה היית עושה עם התשובה שלו?" שאלתי, אבל דובי כבר שוב הפעיל את המכסחת.
בלילה יצאתי לטייל עם סימה. ניסיתי לעשות קצת סדר בראש. המחשבות שלי היו כמו אחרי הביקור של העוזרת – הכל מסודר, ואי אפשר למצוא כלום. אולי השאלה בכלל צריכה לבוא מתוכי, מבפנים? אולי אני צריך להתקשר לניצוץ האלוהי שבי? רגע, אני כבר מחייג. לעזאזל, עונה המזכירה. מצטערת, אבל הניצוץ האלוהי שלך אינו זמין כרגע. הוא קצת טרוד בענייני המשכנתא, קצת עסוק בענייני הפרנסה, קצת מודאג מהמצב הביטחוני, קצת מיואש מבעיות הנשואים. תתקשר בעוד חודש, מר גוז'ו היקר, או, יותר טוב, בעוד שנה. או עוד יותר טוב, הוא יתקשר אליך כשיתפנה. סוף שיחה. היה ניצוץ, היה ונשחק, נטחן ופורט לקטנות. דווקא חבל, חבל עליו, הוא היה נחמד.
עברתי ליד הבית של השכנה שלי עדנה. היא לבטח הייתה יודעת, מה לשאול. הבת שלה, בת כיתתו של גיא, מתה לפני כחודש מהסרטן במוח. הילדה גססה במשך שנה שלמה, לא יכלה לזוז ולא לאכול. למרות ייסוריה, ההורים ניסו לנהל לה עורך חיים נורמלי, בנו לה חדר עם כניסה לכיסא הגלגלים, שלחו אותה לבית הספר, לקחו אותה לטיולים. לפני כחודשיים חל שיפור במצבה, ואז הרעה, ואז היא מתה. האבא נשבר לרסיסים, אבל עדנה איכשהו מצאה את הכוח להמשיך . כן, היא הייתה יודעת מה לשאול, אבל לי אין אומץ לשאול אותה. את האלוהים – כן, אבל אותה – לא.
נזכרתי בסיפור מדע בדיוני, שקראתי מזמן. מסופר שם על גזע של חיזרים מפותחים ביותר, שלפני מיליוני שנים בנו מחשב על גאוני, שידע לענות על כל השאלות שביקום, בתנאי שהשאלות הן נכונות. המחשב בגודל של כוכב לכת ריחף לו בחלל, ומכל קצוות היקום באו אליו יצורים שונים. הם שאלו את השאלות הקיומיות שהטרידו אותם, שאלות של חיים ומוות, שאלות על אהבה, אלוהים ומהות החיים. אבל המחשב לא ענה, כי לדעתו השאלות לא היו נכונות. הוא חיכה שם בחלל במשך מיליוני שנים, בודד וקר וסבלני, שמישהו יבוא וישאל את השאלה הנכונה. הוא התכסה באבק הבין כוכבי, ומספר המבקרים הבאים הלך ופחת, וכל מי שבא, חזר ריקם, ולאט לאט הוא נשכח. גם הגזע שבנה אותו נכחד ונשכח. הם היו מאוד מפותחים, החיזרים האלה, אך לא הבינו דבר אחד – מי שיודע לשאול את השאלה הנכונה, כבר יודע את התשובה.
לפחות למחשב לא הייתה מגבלה של מספר השאלות. רגע, איזה חמור אני? תפסתי את הראש. הרי לא השארתי באתר שום פרט מזהה! נכנסתי דרך חשבון אלמוני בעבודה, ונתתי רק את מספר כרטיס האשראי – כל אחד יכול לעשות זאת. כל מה שאני צריך זה להיכנס לאתר דרך חשבון מחשב אחר, ולהתחיל מחדש. נכון שזאת רמאות, ונכון שזה מסוכן לרמות את האלוהים, אבל הפיתוי חזק מדי. רצתי הביתה, כשאני גורר אחרי את סימה המוחה.
נכנסתי לאתר דרך החשבון המחשב בבית. הגעתי לתיבת הדו שיח, ועיני חשכו. מניין השאלות היה על 1. לעזאזל, איך הוא יודע שזה אני? ואז הסתכלתי ישירות במחשב, ובאצבעות כבדות אך ללא היסוס, הקשתי
"האם יש לי נשמה?"
"כן, מר גוז'ו, יש לך," הייתה התשובה. מונה השאלות נפל כסכין הגיליוטינה, לאפס. תיבת הדו שיח נסגרה. זה נגמר. נשארתי עם הנשמה והגיטרה החשמלית. לפחות, לפי הסיפור, שאלתי את השאלה הנכונה, כי את התשובה ידעתי מראש.
בתור הניסיון האחרון, נכנסתי לצ'אטים. הגולשים שהזדהו כ"רבנית עליזה", "אינטלקטואל" ו"חוזר בתשובה", ניהלו שיחה קולחת בנושא ההתנחלויות. התפרצתי פנימה
"סליחה, חברים, שאני מפריע, אבל אני זקוק לעזרה. איך האתר הארור ידע לזהות אותי?"
"מה, לא ידעת, מר גוז'ו?" ענתה הרבנית העליזה. "האתר הזה הוקם במיוחד בשבילך." הרגשתי קצת כמו הגיבור של קפקא. כשהבטתי במסך ובפינה ימנית, ראיתי מסגרת קטנה שלא הייתה שם קודם, ובמסגרת – "האתר מוקדש לי. ו. גוז'ו". סגרתי את המחשב.
ככה. לפחות זה מסביר כמה דברים. או לא.
יצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה. פתחתי את תיבת הדו שיח עם עצמי. נו, מר גוז'ו, קבלת את התשובות שרצית? אולי כן, אולי לא. זה משנה בכלל? לא בטוח. להתקשר לשם בעוד חודש עם כרטיס אשראי שמוכן לפתוח את שערי השמיים? מה הטעם? הבריאה, גלגול הנשמות, תחיית המתים – כל זה עניינים טכניים. את התשובה החשובה כבר קבלתי.
כל העניין הזה עייף אותי. אלך לישון, מחר מתחיל יום חדש. צריך לקום מוקדם, אפילו שלא ברור בשביל מה. ממילא אין לי מה לעשות בעבודה. לפחות, מחר אמצע לי את הזמן לגלוש לאתר האלוהים, להיכנס לתיבת המבצעים ולחפש איזשהו דיל על מה שנשאר מהנשמה שלי.