שאלות גורליות

שאלות גורליות

למה?

למה? למה? למה?

זה כל מה שעולה לי בראש, למה? למה אני חייבת לעשות את זה? ולמה אנשים בכלל רוצים לדעת את העתיד שלהם? הם הרי גם ככה לא יוכלו לשנות אותו!

אלף פעם אמא אמרה לי ״תעני בשאלה! לא בתשובה!״ אבל יש לכם מושג כמה זה קשה?

לראות את כל העתיד של מי שלפניך ולא לגלות לו, אלא רק לענות בשאלות מעורפלות כדי שלא יקחו לי את הרישיון לחזות, אנשים באים אליי כדי לקבל תשובות, אבל כל מה שמותר לי להגיד להם זה רק עוד שאלה!

״ האם נבלה את שארית חיינו יחד?״-

חושך לילה שקט

ומשרד מלא צללים

הגבר ודריאדת מים

מחובקים ומתנשקים

ועמוק בתוך החושך

בצד השני של החדר

האישה מנגבת דמעה

בקצה השרוול של הסוודר

״התשובה נמצאת בליבכם, או במעמקי הים״ למה אסור לי להגיד למסכנה בשמלה הלבנה את האמת?, אני יודעת שאני קוראת את העתיד רק למי שיכול להרשות את זה לעצמו, מה שאומר שאני קוראת את העתיד לעשירים ולמפונקים, לאנשים מהסוג שאורקל כמוני בחיים לא תוכל להיות, אבל זה עדיין כמעט בלתי אפשרי!

״סופי!?״ קולה של אוריאנה העיר אותי מהרהורי -אוריאנה היא החוזה באוהל לידי והחברה הכי טובה שלי – ״ עוד לא עוד נגמר היום את יודעת!״ נאנחתי התיישבתי בחזרה על הפוף המגוחך שהייתי צריכה לשבת עליו, וחזרתי לעבודה

* * *

השעות נמתחות והפוף בכלל לא עוזר לכאבי הגב שלי, אני מרימה את העיפרון וחוזרת אל מחברת הציור שלי, קניתי אותו -כבר המחברת העשירית שלי בערך- לפני חודש יחד עם סט של עפרונות פחם חדשים, לקח לי חצי שנה לחסוך את כל הסכום ממעט הטיפים שאני מקבלת -כן, גם אורקל מקבלת טיפים- כדי לקנות אותם אבל זה לגמרי שווה אותם, אני מתחילה לצייר קו ועוד קו ואז עוד אחד, ולאט לאט יוצאת רשת של קורים, ובאמצע מציירת עכביש ערטילאי מאלה שמסוגלים ל- ״ עכביש יפה״ קטע קול את מחשבותי, אני מביטה למעלה ורואה נער צעיר, עורו שחום ועיניו ירוקות חומות ויש לו שיער שחור פרוע שנופל על פניו, יש לו מראה עני, הוא נראה כמו אותם לקוחות נדירים שחוסכים את כל כספם בשביל קריאה אחת, אני תמיד יותר אוהבת לקוחות כאלו ״אם כמה שזה נחמד לראות אותך מציירת שילמתי על קריאה, ואין לי הרבה זמן״ התנערתי והינהנתי בראשי ״כמובן כמובן, שב כאן בבקשה, תושיט את ידך״ הוא התיישב, וכך סוף סוף יכולתי לראות את התג על סרבל העבודה שלבש, התג שמזהה אותו כאיש זאב, איך איש זאב -סליחה נער זאב- יכול להיות כזה חתיך? מה! לא! אני לא חושבת שהוא חתיך! פשוט יש לי סוג של אהבה לשיער שלו ולעיינים שלו ולשפ- ״שוב אני אומר… אין לי הרבה זמן…״ ״כן! סליחה״ אמרתי כמעט נואשות ״ מה תרצה לדעת?״ ״האם אני אי פעם הולך להזדאב״ הוא אמר, אף פעם לא הבנתי משני צורה שרוצים שהשינו יגיע, הם תמיד משתנים פעם בחודש אבל זה -כמו מחזור- מגיע בגיל ההתבגרות, תמיד משני הצורה היו דחויים בגלל היותם, טוב, משני צורה, אבל בעצם אני לא יודעת האם זה משנה אם הם קיבלו את השינוי או לא, אולי הם פשוט דחויים מעצם זה שתאורטית הם יכולים להשתנות, ככה או ככה הידיעה שהוא עדיין לא הזדאב הרגיעה אותי, לקחתי את כף ידו והחזקתי אותה בידי, עברתי על הקווים החרוטים על עורו וחיכיתי לחיזיון שיבוא, –

קירות של לבנים

חתולים מייללים

הוא מסתכל עמוק לתוך עיני

רגע רגע מה? אני נמצאת שם? ידעתי שאני אמורה להעביר אותו אל אמא אריאנה או אל מישהי אחרת אבל… ממש לא רציתי… רק עוד רגע אמרתי לעצמי, נשמתי עמוק והמשכתי,-

הוא מסתכל עמוק לתוך עיני

לחוץ מעט הוא לא יודע מה יקרה עכשיו

עקבי מתרוממים אט אט מהרצפה

ושפתינו מתקרבות ונפגשות בנשיקה

מההההה?! מה הולך כאן? הרגע חזיתי את הנשיקה הראשונה שלי? כאילו נראה לי שהיא תהייה הראשונה… אני נראית די דומה לעצמי… אב- ״נוווו ראית את זה כבר?״ הוא שואל בהתלהבות חסרת סבלנות ״ כל דבר מגיע בזמנו״ פלטתי תשובה מאולצת, קצת הייה לי לא נעים ממנו, הוא חסך את כל הכסף שלו בשביל זה… אני עדיין לא יודעת למה זה הייה מה שראיתי אבל זה כנראה כי אני עדיין לא מאומנת מספיק, החיזיונות שלי הלכו וניהייו מדוייקים יותר אבל לפעמים עדיין היו לי טעויות, כנראה שזה בגלל שגם אני נמצאת שם, אז זה הייה מה שראיתי ״כל דבר מגיע בזמנו? אז זה אומר כן?״ לא ידעתי מה להגיד לו אז נשארתי בשקט, אובדת עצות ״ את יודעת? זה פשוט מבאס, כל החיים שלי נועדתי לזה, וזה כבר הייה אמור להגיע! גם ככה כולם מסתכלים עליי מוזר כי אני איש זאב, מילא הם, אבל שלפחות אני אהיה איש זאב אמיתי!״ ״ תאמין לי גם כשיש לך את היכולת זה לא תמיד כזה מושלם״ אמרתי לו ״ מה זאת אומרת?״ הוא שאל ״את לא אוהבת להיות אורקל?״ זאת בעצם הפעם הראשונה שמישהו אי פעם שאל אותי את זה… והאמת שאני ממש לא אוהבת את זה… תמיד אמא אמרה לי שבורכתי, שזו מתנה מהאלים או ממי שזה לא יהייה, אבל אני תמיד שנאתי את זה ״ את האמת שממש לא! אם הגורל בכל מקרה יגיע… אז כבר עדיף שיהייה בהפתעה לא? זה משגע אותי לדעת מה הולך לקרות בלי שום שליטה על זה!״ ״כן.. אני מבין… אבל… עדיין, זה מוריד מלא לחץ מהחיים לא? כשאת יכולה לבדוק מה יקרה״ ״דבר ראשון אסור לי לחזות לעצמי את העתיד״ למרות שממש הרגע סוג של עשיתי את זה אבל אין שום סיכוי בעולם שאני עומדת לספר לו על זה ״ודבר שני… אולי אין לחץ אבל גם אין התרגשות! כשאתה יודע הכול אתה לא באמת חי… אתה פשוט… קיים״ אור הנרות שבאוהל ריצד בתוך עיניו ״ כן… רגע אבל אם את לא אוהבת להיות אורקל… אז למה את כאן?״ ״זה מסובך… אני… אני אורקל, זה לא יהייה בזבוז? וגם… אני לא יכולה לנטוש את אמא שלי… היא עבדה כל כך קשה כדי להקים את העסק הזה, אני לא יכולה לנטוש אותה״ ״אבל… היא אמא שלך… את לא חושבת שהיא תבין?״ ״אני לא יודעת… אני חושבת ש-״סופייייי מה קורה שם? כמה זמן לוקח לך?! יאללה עוד לקוח אחרון סיימנו להיום״ שמעתי את קולה של אריאנה ״כן! כמובן סליחה שעיכבתי אותך״ הוא אמר, עמדתי לפתוח את פי במחאה אבל הוא הוציא שקיק קטן מהכיס, שמט אותו על השולחן, ויצא במהירות מהאוהל, נשארתי לשבת על הפוף הנוקשה, והבנתי פתאום שמעולם לא הייתי כל כך כנה עם אדם זר, או למען האמת אם כל אדם שהוא, וכל הזמן, אפילו בקריאה הבאה שלי -גמד שרצה לדעת האם הוא אי פעם יאזור אומץ לדבר עם הקראש שלו- לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המפגש שלנו, לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו.

* * *

סוף סוף נגמר היום, כיביתי את כל הנרות ויצאתי החוצה, מותחת רגליים ״ אריאנהההה את באה?״ צעקתי לכיוון האוהל שלה ״סופי!״ שמעתי פתאום את אמא נוזפת בי ״כמה פעמים אמרתי לך? לא לצעוק כשיש לקוחות סביבך! זה הורס את הקסם!״ ״ סליחה סליחה״ רטנתי, וברור שלא שאלתי אותה למה היא לא העירה לאריאנה בכל הפעמים שהיא צעקה אליי -רק שתדעו התשובה היא ״כי את הבת שלי, והיא עובדת שלי, והיא יכולה לעזוב אותנו בכל רגע, מה שאני יודעת שאת לא תעשי, ואת יודעת כמה אני מתאמצת להחזיק את העסק הזה על הרגליים…..״ וכך הלאה והלאה- ״את יכולה להביא לי רק את התיק שלי?״ שאלתי ״כן כמובן״ אמרה אמא, היא נכנסה לאוהל הגדול והביאה לי ולאריאנה את התיקים שלנו.

* * *

אני מתהפכת במיטה, לא מצליחה להירדם, שורות הנבואה חוזרות ומתנגנות לי בראש, וגם השיחה שלנו, אני מדליקה את האור, חושבת על כמה אני שונאת את העבודה שלי, באמת באמת שונאת אותה, כל היום שלי מלא בשאלות, אך ורק שאלות, שאלות ותשובות שהן בעצם שאלות, אני פותחת את בלוק הציור שלי ומתחילה לצייר, אני מציירת את פנים האוהל שלי רק שבמקומי יש שם סימן שאלה אחד גדול, השיחה היום עם נער הזאב גרמה לי להבין שאני צריכה לשאול את עצמי שאלות, שאלות שבחיים לא חשבתי עליהן, שאלות כמו מי אני רוצה להיות?, והאם אלה באמת החיים שאני רוצה?

* * *

טק! טק! טק! אני מתעוררת מרעש של אבנים שנדפקות על החלון שלי, אני קמה, מרימה את בלוק הציור שנפל על הרצפה כשנרדמתי וגם את עיפרון הפחם, ופותחת את החלון, בחוץ עדיין חשוך, ״סופי!״ אני שומעת לחישה, אני ממצמצת בחשיכה ורואה למטה את אריאנה בשמלת מיני כחולה וצמודה מחזיקה תיק שחור גדול ״את משוגעת?!״ אני שואלת אותה ״מה את עושה כאן?״ ״תני לי לעלות״ היא קראה, יצאתי בשקט מהחדר שלי והלכתי על קצות האצבעות לדלת, פתחתי את המנעול ואת הדלת, פתאום נשמעה חריקה חדה, התכווצתי, אבל שום רעש לא נשמע מהחדר של אמא -כנראה שהיא חזרה היום מאוחר במיוחד- אריאנה נכנסה ורצה על קצות האצבעות לחדר שלי משאירה אותי לנעול את הבית, נעלתי את הדלת והלכתי לחדרי ״את יודעת, כשמישהו מכניס אותך לבית שלו בשלוש בלילה נהוג להגיד שלום״ לחשתי אליה ״אמרתי לך שלום מקודם, עכשיו רק עשר, וחוץ מזה את יודעת שאמא שלך מלחיצה אותי״ היא לחשה בחזרה ״אויש תסתמי, אמא שלי מלחיצה את כולם״ אמרתי ושתינו צחקנו בשקט, ״נו אז למה באת אליי בשלוש בלילה?״ דרשתי לדעת ״אויש תסתמי את, אמרתי לך היפיפיה הנרדמת שעכשיו רק עשר, ובאתי כדי להיות הפיה הטובה שלך״ היא אמרה ״היום יש את המסיבה הזאת שסיפרתי לך עליה, וידעתי שאני חייבת לבוא כשאמא שלך ישנה כי היא בחיים לא תסכים לזה, ולא אשמתי שאת הולכת לישון בשמונה״ היא הוסיפה ״אבל לפחות היית אומרת לי! אין לי שום דבר ללבוש!״ אמרתי ״כן כן רק הייתי חייבת לברר עם ברנדון שהוא באמת בא, -ברנדון הוא האח הגדול של אוריאנה- כי אין מצב שאנחנו הולכות למסיבה כזאת לבד״ היא ענתה לי ״מסיבה כזאת…? את קצת מלחיצה אותי״ אמרתי ״אל תדאגי יהיה בסדר!״ היא אמרה ״אבל אמרתי לך אין לי מה ללבוש״ מחיתי, אפילו שהבטן שלי כבר התהפכה מהתרגשות ״בדיוק בשביל זה״ אמרה אוריאנה ועיניה אורו ״הבאתי את זה!״ היא אמרה והצביעה על התיק השחור הגדול שהביאה איתה ״פיה טובה, אמרתי או לא אמרתי?״ היא אמרה ופתחה את הריצ'רץ של התיק, ולעיניי נגלו עשרות שמלות צבעוניות וערכת איפור ענקית ״יאללה בואי נתחיל״ היא לחשה בשמחה -מאז שהיינו תינוקות לאריאנה הייתה אהבה להלביש ולאפר אותנו כאילו אנחנו הולכות לנשף או מסיבה ענקית- והתחלנו בעבודה.

וכעבור חצי שעה עמדנו מול המראה הקטנה שלי מרוצות, אריאנה בשמלת המיני הכחולה שלה, ואני בשמלה בגוון אפרסק עם מחשוף בצורת וי חצאית מתנפנפת בגובה הירך ומגפיים חומות שהגיעו כמעט עד הברך, שתינו באיפור עדין ושיער פזור.

יצאנו בשקט מהבית ונעלתי אותו אחריי, בחוץ רוח קרירה נשבה, כעבור כמה דקות ראינו את המכונית החבוטה של ברנדון ונכנסנו אליה.

לאחר בערך רבע שעה נסיעה הגענו, זה הייה מגרש נטוש שבצדו הימני העמידו כמה שולחנות ועליהם משקאות אלכוהוליים יותר או פחות ולידם שלושה רמקולים ענקיים שהשמיעו שירים של זמרים עכשווים שלא הכרתי, ובכל המגרש הייה מלא בנערים ונערות, יותר משאי פעם ראיתי באותו מקום. ״מה את עומדת ובוהה בואי כבר״ קראה אליי אריאנה, הלכתי לכיוונה, ״שותים?״ שאלתי אותה, לא רציתי להיות חסודה אבל גם לא רציתי לחזור הביתה שיכורה, ״כוס אחת?״ שאלה אוריאנה ״סגור״ אמרתי, הלכנו יחד ומזגנו לעצמנו קצת פונץ מתוך קערה ענקית שעמדה בקצה השולחן, איימי -הקראש המיתולוגי של אוריאנה- ניגשה אלינו, ״היי! מגניב שבאתן, בדרך כלל אני לא רואה אותכן כאן״ היא אמרה, אוריאנה עמדה עם פה פעור, דחפתי לה מרפק למותן ״כן! היי״ התנערה אוריאנה וענתה בהתלהבות ״רוצה לרקוד..?״ שאלה אותה איימי ״אם…״ אוריאנה התלבטה, ידעתי שהיא רוצה ללכת אבל לא רוצה להשאיר אותי לבד ״לכי!״ לחשתי אליה, והיא ואיימי הלכו לכיוון הרחבה בעוד שאוריאנה מגניבה לי מבט של שמחה, וכך אני נשארתי לעמוד מבולבלת ליד השולחן, הכוס נגמרה לי בינתיים אז מזגתי לי עוד קצת, גם ככה זה פונץ אז זה לא לגמרי אלכוהול, חשבתי, הסתכלתי סביבי, חבורות וזוגות של נערים ונערות רוקדים, מתמזמזים, או סתם מדברים, ברמות שונות של שכרות, בחיים לא הייתי במקום כזה, תמיד אמא אומרת שאם יש לי הזדמנות אני חייבת לישון מוקדם כדי שהכוחות שלי יהיו ממוקדים מחר, היא לא מרשה שום הסחות דעת, ובאמת שאין לי שמץ של מושג -וגם לא רצון לדעת- איך באתי לעולם עם כל הריכוז שלה במ-״היי, רוצה לרקוד?״ שמעתי מישהו שואל, התנערתי ממחשבותי, לפניי עמד נער חטוב וגבוהה שהדיף ריח חריף של אלכוהול מהפה,ללכת איתו? בתכלס מי לא מריח כאן כמו אלכוהול? ובעיקר נמאס לי סתם לעמוד כאן, אז עניתי לו ״כן בטח״ הוא לקח את היד שלי ופילס את דרכנו בין הרוקדים, הוא שם את ידיו על מותני ואני זזתי מעט באי נוחות, קצת מסוחררת מהפונץ ״אז איך קוראים לך?״ שאלתי ״קול״ הוא ענה, ובתוך כדי שרקדנו שמתי לב לאוזניו המחודדות ולגוון שערו הירקרק כחלחל, השיר התחלף לשיר איטי יותר והרגשתי את ידיו יורדות ממותני כלפי מטה, ניסיתי להתנתק ממנו אבל ידיו משכו אותי בחזרה ״תעזוב אותי״ אמרתי, ידיו חזרו למעלה אבל הוא לא הרפה ״סורי…״ הוא מילמל, ראיתי מהצד השני של הרחבה את בריאן מתחיל לפלס את דרכו לכיווני אבל אז שמעתי קול שהייה מוכר לי ״ תעזוב אותה היא אומרת לך״ הרמתי את עיני וראיתי את נער הזאב, קול שחרר ממותני ופנה להסתכל על הנער, ״היי סופי!״ שמעתי את קולה של אוריאנה, היא לקחה את ידי ומשכה אותי רחוק משניהם, ואני נגררתי אחריה, אסירת תודה ״ היי חכי רגע, את בסדר?״ שמעתי את נער הזאב צועק מאחורי בעודו רץ אליי, שערו השחור הפרוע נופל על פניו ״היא בסדר גמור, תודה״ אמרה אוריאנה ״זה בסדר, תודה״ אמרתי לה, היא הסתכלה עליי בעיניים מחכה לאישור סופי ״באמת אני מבטיחה! תחזרי לאיימי״ אמרתי לה, היא חייכה והלכה אל איימי שחיכתה לה עם שתי כוסות מיץ בצידה השני של הרחבה, ״אז… את בסדר?״ הוא שאל ותחב את ידיו לכיסי המכנסיים ״כן תודה״ אמרתי, ולא יכולתי שלא לשים לב כמה חמוד הוא נראה ככה, ״הבנתי שאני עדיין לא יודע את קוראים לך״ הוא אמר, צחקתי ״הא הא? זה השם שלך? זה מאוד יצירתי כן? אבל אני רואה לא מעט בעיות שנוצרת עם זה״ צחקתי עוד פעם ״סופי, קוראים לי סופי״ אמרתי ״היי סופי אני אלכס״ הוא אמר ״תגידי… רוצה ללכת מכאן?״ הוא שאל, היססתי, מצד אחד מממממש רציתי ללכת, אבל מצד שני קצת פחדתי ללכת עם איש זאב שאני לא מכירה…. טוב בעצם, מה זה הדעות הקדומות האלה? ״כן״ אמרתי.

הלכנו יחד ברחובות החשוכים, לא הכרתי את הסביבה, השירים מהמסיבה עדיין נשמעו במעומעם, ״אז… אמרת לי שאת לא רוצה להיות אורקל, אז מה את כן רוצה להיות?״ אמרתי כבר שהוא שואל אותי שאלות שבחיים לא שאלו אותי? ״לא יודעת… אני אוהבת לצייר״ ציינתי ״ואת ממש טובה בזה״ הוא הוסיף, צחקתי במבוכה, ״ לא באמת, ראיתי את העכביש שלך, הוא הייה מעולה!״ ״זה סתם קשקושים… אני בחיים לא אצליח להתפרנס מזה״ אמרתי ״ את יכולה ללכת למשאלות״ ״משאלות?״ ״בית הספר לאומנויות אנושיות, כאילו מלמדים שם אומנויות שאת צריכה כישרון בשבילם ולא די אן אי מסוים״ ״הא! אני עובדת במשרה מלאה בתור אורקל למה נראה לך שיש לי כסף לזה?״ ״יש מלגות״ הוא משך בכתפיו ״כן.. אבל צריך להתקבל לא? וגם ככה אין סיכוי שאמא תרשה לי, זה לא שהיא רעה או משהוא כן?״ הרגשתי פתאום צורך להגן עליה ״היא פשוט עבדה כל כך קשה שאני לא אצטרך לחיות ברחובות כמו שהיא חייה, ואין מספיק אורקל שמעדיפות לעבוד באוהל רחוב במקום להיות חוזות פרטיות, ככה שהיא ממש צריכה אותי כדי שהעסק יחזיק״ ״אף פעם לא באמת הבנתי מה ההבדל אני חייב להודות״ הוא אמר ״חוזות וחוזי רחוב נמצאים בבנין או ברחוב, בתכלס זה לא באמת משנה איפה אבל לרוב אלו כמה חוזים שחוזים לכל מי ששואל שאלה ומשלם כדי שיענו לו עליה, וחוזה פרטי הוא או היא עובדים אצל אדם אחד, משתכרים ממשכורת קבועה, וחוזים אך ורק לו את העתיד ועונים אך ורק לשאלותיו״ ״אההה הבנתי, את האמת שאני מבין אותך, אני עובד בעסק של אבא בתור צבאי, אבל לא כי הוא ממש צריך עובדים אלא כי די אף אחד לא רוצה להעסיק משנה צורה״ בתוך כדי השיחה הוא מוביל אותי במיומנות בין בניינים עשויים מלבנים אדומות עד שאנחנו מגיעים לגדר אבן ומתיישבים שליה, משלשלים רגליים, ״הנה את רואה את הבניין הזה?״ הוא הצביע על הבניין שמולנו ״כאן אני עובד כבר יומיים והולך לעבוד כאן במשך השבועיים הבאים״ ״אתה אוהב לצבוע?״ ״לאיודע, יש בזה משהו מרגיע, אבל זה לא שזה התשוקה של חיי״ ״אז מה התשוקה של חייך״ אני שואלת, מדגישה את הקטע האחרון של המשפט, ״להיות אדריכל״ הוא אמר, תמיד דווקא מצאתי אדריכלות כנושא אחד מהיותר משעמים ״ולך יש איך ללמוד את זה?״ שאלתי ״כן… אבל רק באוניברסיטה, כל היסודי הלכתי לבית ספר אבל עכשיו אמא מלמדת אותי״ ״מגניב״ אמרתי ״אז בחזרה אליי רגע, אתה חושב שיש לי סיכוי להתקבל, כאילו… אין לי באמת שמץ של מושג מי מתקבל ומי לא״ ״ את צריכה כישרון בציור כדי להתקבל למגמת ציור, אז את צריכה להגיש תיק עבודות, ויש גם ראיון אישי שבו בודקים אם האופי שלך מתאים, ואז זהו נראה לי״ הוא אמר ״מה מלמדים שם?״ שאלתי ״אני לא לגמרי יודע, אבל אחותי למדה שם משחק ולפי מה שהיא סיפרה יש שיעורים על המקצועות הרגילים: היסטוריה, מתמטיקה, שפות קסם, וכו, וחוץ מזה יש שיעורים עם מורים ברמה ממש גבוהה, אצלה הם היו למשחק ואם תתקבלי אז הם יהיו מורים מקצועיים לציור ויש לך שעתיים בשבוע של לימוד האומנות, וגם מלא הרצאות אורח עם מפורסמים מהמקצוע, וסיורים במוזיאונים והצגות וכאלה״ פתאום התחלתי להרגיש פרפרים בבטן, זה המקום המושלם! אני חייבת לשכנע את אמא ולהתקבל לשם! סוף סוף לא כל היום שלי יהיה מלא באותן שאלות משמימות ותשובות שלא באמת עונות על שום דבר ״אבל מה הסיכוי שלי? מלא מנסים להתקבל לא?״ ״כן אבל… לא יודע למה, יש לי תחושה שתתקבלי״ גיחכתי ״לא באמת! את יודעת לצייר ואת… את מתאימה לשם״ הרמתי אליו את מבטי, מופתעת, ״אני יודע שאני לא מכיר אותך כמעט אבל את אדיבה, ונחמדה, ואחת הבנות הכי יפות שפגשתי״ מה?! מה הוא אמר הרגע?!, לחיי האדימו וחלק קטן בתוכי התכווץ מכמות הקרינג' שבמשפט, פתאום נהייתי מודעת מדי לקרבתו אליי, ולמרחק בינינו שהלך והצטמצם, ופתאום, שפתיו נגעו בשפתיי, ולא, אני לא הולכת לתאר לכם את הנשיקה הזאת כי פשוט לא יכולתי לתת לה לקרות, התרחקתי ממנו במהירות, מלמלתי סליחה, קפצתי מקיר האבן והתרחקתי ממנו במהירות

* * *

טררררר טרררררר טרררררר טרררררר

אני קופצת בבהלה במיטה, ושולחת יד רדומה ומכבה את השעון המעורר, אני מתמתחת ומתרוממת מהמיטה, פתאום אני שמה לב שאני לא לבושה בפיג'מה שלי אלא בשמלה קצרה בצבע אפרסק, וכך בין רגע, כל מה שקרה אתמול בלילה חוזר אליי, אחרי שפחות או יותר ברחתי מאלכס פגשתי את אריאנה וברנדון שבדיוק באו לחפש אותי, הם החזירו אותי הביתה, ואני פשוט התמוטטתי על המיטה, רק את נעלי העקב הספקתי להוריד.

חרטה חמוצה ממלאת את חלל ביטני, למה? למה למה למה? למה הייתי חייבת להתחרפן ככה ולברוח? למה?

אוףףףףףף עד שסוף כל סוף הייה לי משהו טוב למה זה הייתי חייבת להרו- ״סופיייייי קמת כבר?״ קולה של אמא מוציא אותי מהרהורי, אני קופצת מהמיטה, אסור שהיא ראה אותי ככה!, אני מורידה את השמלה, נכנסת לג'ינס וטישרט ירוקה בהירה, אני רצה לשירותים, שוטפת פנים ומצחצחת שיניים טוב, שלא תריח עליי את הפונץ מאתמול, נועלת את הסניקרס השחוקות שלי, הולכת למטבח, מורחת שכבה עבה של קוטג' על לחמנייה, מכניסה אותה לשקית יחד על בננה ודוחפת אותן לתיק, אני יורדת בריצה במדרגות הבית והולכת אל אמא שכבר מחכה לי באוטו, ״בוקר טוב חמודה״ אמא מחייכת אליי ״בוקר טוב״ אני רוטנת, ואנחנו נוסעות לעבודה

* * *

כמו כל בוקר אני מדליקה את כל הנרות, מסדרת את הפוף ואת צנצנת הטיפים, מתיישבת על הפוף עם בלוק הציור שלי ועפרונות הפחם, ומחכה ללקוח/ה הראשונ/ה שלי להיום, במקרה הזה דריאדת מים ששואלת האם היא אי פעם תמצא אהבת אמת, אני לוקחת את ידה ועוברת על הקווים החרוטים בעורה

חושך שקט לילה

ומשרד מלא צללים

גבר ודריאדת המים

מתחבקים ומתנשקים

רגע רגע רגע, זה לא אותו חיזיון שהייה לי אתמול? אני מגחכת בליבי, זה הקטע היחיד שאני אוהבת בלהיות אורקל, כשהסיפורים מתנגשים, החיזיון הזה מחזיר אותי לשאר החזינות שהיו לי באותו יום, ובמיוחד לחזיון שלי מתנשקת עם אלכס, נכון שקירות הלבנים היו דומים אבל אנחנו ישבנו, ובחיזיון עמדנו, וגם החיזיון הייה ביום לא בלילה, ואנחנו התנשקנו בלילה אז..? אני אתנשק איתו שוב? פתאום אני נזכרת בדריאדה שיושבת מולי ״ את צריכה לשאול את עצמך כמה רחוק את מוכנה ללכת״ עניתי לה, היא נדה בראשה, מאוכזבת, שלשלה פני לצנצנת ויצאה מהאוהל.

אחריה נכנסה הלקוחה הבאה שלי, נערה בת 19 אלפית יפיפיה עם שיער שחור חלק ונשפך ועיניים כחולות

״האם אבא יתן לי אי פעם להיות עם הגבר שאני אוהבת?״ היא שאלה בקול רועד, לקחתי את ידה וחיכיתי לחיזיון

גינה גדולה

אחוזה מפוארת

אישה צעירה

כלל לא מאושרת

מוקפת בשני ילדים צעירים

בעל עשיר

ומיליון חברים

אך האיש היחיד אליו היא משתוקקת

גר הרחק הרחק בארץ אחרת

״אולי כדאי לך לשקול מחדש את משאלותיך״ ידעתי שזו תשובה שחושפת קצת יותר מדי אבל… כאב לי עליה, פתאום ראיתי את עצמי מאיפה שהיא, האם גם אני אגמור ככה? לא לגבי הבעל אלא לגבי זה שאני מפחדת לעמוד מול אמא, האם בעוד… אפילו חמש שנים אני אתחרט שלא עמדת מולה? לפי מה שאלכס אמר צריך גם להתקבל ל״משאלות״ אבל… איך אני אדע אם אני לא אנסה, האלפית השאירה טיפ של שלושה פני, מחתה דמעה ויצאה מהאוהל

* * *

בהפסקת הצהריים ישבתי עם אריאנה בחוץ, הוצאתי את הלחמנייה מהשקית ונגסתי בה ״ אז…. איך הייה אתמול עם איימי?״ שאלתי בפה מלא ובנימה של התגרות, פניה של אריאנה האדימו ״היא… טוב היא מושלמת״ ״התנשקתן?״ שאלתי, אם הלחיים שלה היו אדומות קודם אז עכשיו צבען הייה ארגמן כהה ״אז כן!״ אמרתי ״זה עד כדי כך ברור?״ היא שאלה הנהנתי וצחקתי ״ומה איתך? מה עם הנער זאב שלך?״ היא שאלה, עכשיו הייה תורי להסמיק ״הוא נישק אותי״ ״וואו זו הייתי החלטה טובה ללכת למסיבה הזאת״ ״כן… אני די ברחתי ממנו״ אמרתי ״מה? למה? זה לא כי הוא איש זאב נכון? את לא אחת כזאת״ ״לא לא ברור שלא פשוט…. לא יודעת! התחרפנתי קצת… תגידי שמעת אל משאלות?״ ״אל תחשבי שלא שמתי לב לשינוי הנושא ואנחנו עוד נחזור לזה אבל.. כן אמא שלי למדה שם״ ״באמת? מה היא למדה?״ שאלתי מופתעת ״שירה, את רוצה ללכת לשם?״ ״אני חושבת שכן… כאילו למגמת ציור״ ״את יודעת שהמבחנים הם כאילו…. מחר?״ ״מה?!״ ״לא באמת מחר אבל ממש עוד מעט״ ״אריאנה סופי ההפסקה נגמרה!״ אמא צעקה ״שיט בואי נלך״ אריאנה מיהרה לכיוון האוהל שלה, זה באמת ממש חמוד לפעמים כמה היא לא מודעת לזה שאמא בחיים לא תפטר אותה ״סופי ההפסקה נגמרה גם לך את יודעת!״ נאנחתי והתחלתי ללכת לכיוון האוהל שלי

* * *

בערב ישבתי על המיטה,חשבתי על ״משאלות״ ועל מה שאריאנה אמרה, שהבחינות עוד מעט, אמא עדיין לא הגיעה הביתה אז התגנבתי לחדר שלה והדלקתי את המחשב, הוא הייה המקום היחיד בו הייתי יכולה לגלוש באינטרנט, הטלוויזיה החבוטה שבסלון התחברה לערוצי טלוויזיה ישנים ובטח שאי אפשר הייה לגלוש מהנוקיה שלי ככה שהמחשב של אמא הייה הברירה היחידה, הדלקתי אותו והכנסתי את הסיסמה -תאריך הלידה שלי- פתחתי את הדפדפן כתבתי ״משאלות״ ונכנסתי לאתר שלהם, היו בו הסברים על המגמות ועל תוכנית הלימודים, ואחרי שקראתי את הכל החלטתי, אני חייבת ללכת לשם, לא משנה מה, ואז הגעתי לחלק שחיפשתי, החלק על תהליך הבחינות, בהתחלה צריך להגיש תיק עבודות יחד עם טופס אישור הורים -שיט!- ואז אם עברת יש ראיון אישי, את תיק העבודות יש להגיש עד ה 21/2 בדקתי את התאריך 14/2 שיט! יש לי שבוע בדיוק לשכנע את אמא, ולהכין תיק עבודות, סגרתי את הדפדפן, כיביתי את המחשב ורצתי לחדר, פתחתי את מגירת המחברות שלי, עשרות מחברות שאספתי לאורך השנים, וגם כל מיני ציורים שציירתי ושמרתי, הפשלתי שרוולים והתחלתי לנבור.

כעבור משהו כמו שעה וחצי הייתי מרוצה, אספתי את כל הציורים שהכי אהבתי ודאגתי שיהיו שם ציורים מכל הסוגים: ריאליסטים, דמיוניים, מופשטים, דיוקנאות, ציורי נוף, וכו, וגם שיהיו מכל סוגי החומרים: פחם, צבעי פנדה, גירים, אקריליק, גואש, אבקת פיות -כאילו לא אבקה אמיתית כי היא יקרה בטירוף אבל מזויפת- , דם דרקון -שוב מזויף- , טושים, עטים, ועפרונות צבעוניים רגילים.

תלשתי בעדינות את כל אלה שהיו במחברת וסידרתי את כולן יפה בתוך תיקיה מנייר חום, שמעתי את דלת הבית נטרקת ומיהרתי להכניס הכל למגירה, כשאמא נכנסה לחדר היא ראתה אותי מרימה בגדים מהרצפה ״ זה לא שאני לא שמחה שאת סוף כל סוף מסדרת, אבל חמודה את חייבת ללכת לישון״ היא אמרה בעייפות, ״כן כן סליחה״ אמרתי במהירות והתחלתי להתארגן לשינה

* * *

כל היום למחרת לא הפסקתי לחשוב עם ״משאלות״ ועל כמה אני רוצה להתקבל לשם, זה מרגיש כאילו זה רודף אחריי לכל מקום,אפילו מדריאדת עצים קטנה שרוצה להתקבל לחוג מוסיקה יוקרתי

לבד באולם

שמלא אנשים

מוחאים לה כפיים

מוחאים ומוחאים

רק היא הפסנתר ועמוד התווים

מנגנים מנגינות ומספרים סיפורים

על נחל רחוק על ארץ אבודה

ועל אמבט כה עמוק שספינה בו טבעה

-אם לא הבנתם היא התקבלה-

וגם לא הצלחתי להפסיק לחשוב על אלכס, אוףףףף למה החיים שלי כאלה מסובכים?

* * *

בסוף היום אני מחליטה לעשות עיקוף קטן ולעבור דרך חנות האלקטרוניקה ומוצרי הקסם הניידים, הם מציעים שם להדפיס לך כל דבר שתרצי, דף בדולר, אני מרוקנת את צנצנת הטיפים שלי והולכת לשם, איש זקן פותח את הדלת ואני נכנסת לחנות, מאות מוצרים שעובדים על חשמל קסם מופשט או על אבקת פיות, תמיד יותר אהבתי מכשירי פיות, אבל הם המכשירים המתקדמים יותר וכאמור לי יש נוקיה,הוא לוקח אותי לאחורי החנות, שם נמצאת המדפסת, ומשאיר אותי למצוא את מה שאני רוצה במחשב, לאחר שאני מוצאת ומדפיסה הוא סופר לי את הדפים ואני מושיטה לו את הדולרים, אני מקפלת את הדפים יפה ויוצאת מהחנות

* * *

כשאני מגיעה הביתה אני מתיישבת על הספה הכחולה הישנה שעומדת בסלון הקטן שלנו, מחכה לאמא, וכל הזמן עוברת על הטיעונים שלי בראש, אמא עבדה קשה כדי שיהיו לי חיים טובים וזה מה שאני רוצה, זה רק מבחנים ולא אומר שאני אתקבל, אני עושה הכל כמו שצריך אז שתיתן לי משהו לעצמי, אני עדיין יעבוד אחריי בית ספר, אני שונאת להיות אורקל, אני שונאת אבל פשוט שונאת שאלות שאי אפשר לענות עליהן,

סוף סוף הדלת נפתחת, ״היי חמודה למה את לא ישנה?״ אמא שאלה אותי בקול עייף "רציתי לדבר איתך״ אני אומרת ״מה?״ היא שואלת אותי ״אני… אני רוצה ללכת למשאלות״ ״משאלות?״ ״כן זה בית ספר לאומנויות אנושיות, אני רוצה ללמוד שם ציור״ ״ציור? חמודה את יודעת שאני לא יכולה להחזיק את העסק בלעדייך, וגם אם אני אוכל אין עבודה בציור, זה לא באמת מקצוע״ ״בסדר אבל לומדים שם גם דברים רגילים כמו היסטוריה, תולדות הקסם, מתמטיקה וכאלה״ ״אבל חמודה, את לא צריכה לעבוד בשום דבר כזה! את אורקל! את בורכת מהאלים!״ נשמתי עמוק ״אבל אמא אני שונאת את זה! אני שונאת להיות אורקל! אני שונאת שאנשים שואלים דברים שאני לא באמת יכולה לענות עליהם!״ ״אוי חמודה באמת זה לא הזמן לשיחה הזאת, אני עייפה, וגם את, זה באמת לא הזמן״ ״לא! אמא זה בדיוק הזמן!״ צעקתי, ואז נשמתי נרגעתי ודחפתי את דמעות הכעס שלי עמוק פנימה -כן אני בוכה כשאני עצבנית זה זוועה- ״אמא צריך להגיש את תיק העבודות עד יום שני״ הגשתי לה את החומר שהדפסתי, היא נאנחה והתחילה לקרוא, אחרי כמה דקות של שתיקה מתוחה -מצידי- וקריאה זועפת -מצידה- היא נאנחה ואמרה ״חמודה זה באמת נשמע נפלא אבל אמרתי לך כבר אני צריכה אותך״ ״אני יעבוד ישר אחרי בית ספר כל יום! זה רק אומר שאני לא יהייה בבקרים, ואני גם ככה מגיעה בעשר אז אני אהיה רק שלוש שעות פחות״ ״וגם אני לא באמת חושבת שאת לא אוהבת את זה, כשאני הייתי בגילך אני שנאתי חולצות עם צווארון והיום אני הולכת איתן כל הזמן״ היא אמרה ״איך את יכולה בכלל להשוות חולצות לבית ספר!? אמא זה העתיד שלי, ותאמיני לי שאני לא חושבת שאני יאהב את זה אי פעם״ ״אבל מאיפה זה הגיע? תמיד חשבתי שאת אוהבת את זה! תמיד כשהיית קטנה רצית לבוא איתי לעבודה!״ ״כן לא הייה לי שמץ של מושג איך זה יהיה!״ ״טוב חמודה אני… אני צריכה לחשוב על זה״ ״אז זה אומרת שלא…״ ״לא אמרתי את זה!״ ״נו באמת… אמא אני מכירה אותך! את רק צריכה לחתום לי כאן״ הושטתי לה את הטופס ״זה בכלל לא אומר שאני אתקבל זה רק מבחן!״ ״אוקיי״ היא אמרה בעייפות ״רגע מה? את מסכימה?״ ״כן כן אני מסכימה״ היא נאנחה, אני לא מאמינה!!!! עשיתי את זה!! שכנעתי את אמא!! אני יכולה ללכת ללמוד במשאלות! כאילו אם אני אתקבל… אבל אני יכולה להיבחן! ״ישששש״ רצתי אל אמא וחיבקתי אותה.

יש!!!

* * *

לאחר שעות ארוכות שבהן התהפכתי במיטה בהתרגשות השעון המעורר סוף סוף צלצל, קפצתי מהמיטה והלכתי לשירותים, התקלחתי ולבשתי את הבגדים שהכנתי מראש, הכנתי לעצמי סנדוויץ, נעלתי את האולסטאר, לקחתי את התיק שלי -שהיו בתוכו התיקייה והאישור מאמא- שלי ורצתי אל האוטו, אמא שמה בוויז את ״משאלות״ והתחלנו לנסוע, לאחר כחצי שעה היא עצרה את האוטו והורידה אותי ״טוב חמודה אני חייבת ללכת לעבודה אבל בהצלחה!״ היא אמרה לי ״את יודעת איזה קו לתפוס בדרך חזרה נכון?״ היא שאלה אותי, ברור שידעתי, אני מתניידת בקרנויות המעופפות מאז שאני בת עשר, תמיד אהבתי את הנוף והרוח על השיער, וכמו שכבר אמרתי אני אוהבת מכשירים שפועלים על אבקת פיות, ״כן ברור, תודה!״ הפרחתי אליה נשיקה ונעמדתי מול הבניין שהוא ״משאלות״ עברתי על פני השומר ונכנסתי אל הבניין, לכל אורך הקירות היו תלויים ציורים שציירו התלמידים, ודרך דלתות פתוחות הייתי יכולה לשמוע מוזיקה, ״סליחה?״ שאלתי גמדה שעברה לידי ״לאן אני מגישה את תיק העבודות שלי?״ ״נראה לי שבמשרד של המנהל״ היא ענתה ופוצצה בועת מסטיק ״זה בסוף המסדרון״ היא חייכה אליי, הניפה את שערה והלכה, פרחה נחמדה, זה שינוי! הלכתי לקצה המסדרון ודפקתי על הדלת ״כן!״ נשמעה צעקה של גבר מבפנים, פתחתי את הדלת ומולי ישב ענק מקריח מאחורי שולחן גדול, ״ה-הבאתי תיק עבודות״ גמגמתי ״כן כן רגע, אורנה!״ הוא צעק, גנומית ארוכת שיער נכנסה, ״יש כאן ילדה עם תיק עבודות״ ״בטח בואי איתי״ היא אמרה בקול עדין, היא הובילה אותי לדלת ליד, למשרד שלה ״בגדול את אמורה לשלוח את תיק העבודות בדואר אבל אם את כבר כאן…״ פתחתי את התיק והגשתי לה את האישור ואת תיק העבודות ״איך קוראים לך?״ היא שאלה בעודה מתקתקת במחשב ״סופי״ ״נפלא סופי, אז אני רואה שהמייל של אמא כתוב כאן, אז נשלח לך זימון לראיון האישי בהמשך״ ״תודה״ אמרתי ויצאתי מהמשרד, הלכתי ברחוב לחוצה ומאושרת, בתחושה שעכשיו, הכל אפשרי, ועליתי על קו 45 של הקרוניות, הרוח נשבה בשרעי כשלפתע זיהיתי למטה את המגרש הנטוש של המסיבה, עצרתי בתחנה הקרובה ורצתי אליו, בעודי מנסה לשחזר את הדרך שעשיתי עם אלכס, הגעתי אל קיר האבנים הנמוך ואז, ראיתי אותו, הוא עמד על סולם והחזיר גלגלת צבע, פס לבן של צבע הייה מוח על לחיו, הוא הסתובב והבחין בי, הוא ירד מהסולם והתקרב אליי ״… הכל בסדר?״ הוא שאל, הסתכלתי אל עיניו, הלב שלי דפק מהר אבל לא נלחצתי, הרגשתי את עקבי מתרוממים מהרצפה, וקירבתי את שפתיי אל שפתיו, עד ששפתינו נפגשו, בנשיקה

* * *

אז למה? למה אנשים רוצים לדעת את העתיד? אולי בגלל שהם חושבים שהם יוכלו לשנות אותו, או בגלל שהידיעה עדיפה של חוסר הידיעה, אבל תאמינו לי, זה לא עוזר,

אז בבקשה, בפעם הבאה שאתם הולכים לאורקל תחשבו לרגע, האם אני באמת רוצה לדעת את זה?

וכן אני יודעת שאני מסיימת בשאלה אבל… לפחות לביינתים… זאת העבודה שלי (;