״את איתי?״ הוא משתהה. אני מהנהנת, מחכה שימשיך וקוראת לקָאלִיבַּסְטּו.
״את לא איתי.״ יש גם רוגז בקולו, אך בעיקר דאגה. הוא נעקר ממני ושומט עצמו על המיטה. אני משתדלת להסב מבטי מאיברו, שֶנָאֶה גם ברפיונו. ״אנחנו צריכים לדבר,״ הוא מלטף את כתפי ונשען על צידו. ״מה זה קאליבסטּו?״ ידו מרפה מכתפי ומשוטטת לאיטה על זרועי. מניין הוא יודע עליו? פניו מעידים על כאב, דאגה, ועוד רגש שאיני יודעת לפענח.
״מאיפה אתה מכיר את השם הזה?״
״את רצינית?״ לגלוגו גוער בי, ״כמעט בכל פעם שאנחנו שוכבים את אומרת את השם הזה.״ אוי לי, אני קוראת בקול? ״זה שם של גבר?״ קולו חלוש וכמעט בלתי נשמע.
״לא.״ הבהלה מרימה אותי ממשכבי וזוקפת את גבי. ידיי נשלחות לחזה הענוג שתחתיי. ״זה –״ אין בי קול. בייאושי אני מניחה לזרועותיי להיסמך עליו, ״אני לא ידעתי שאני קוראת לו בקול,״ עכשיו תור קולי להחליש.
״זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר, את יודעת…״ עיניו מביטות מעלה לתקרה, ואינן נענות לניסיונותיי ללכוד אותן.
״הוא… הוא הדובי שלי, זאת אומרת…״
״הדובי?״ הוא אינו בטוח אם לצחוק או שמא להיעלב.
״לא ממש. הוא… התפילה שלי. אני לא יודעת בדיוק מה הוא, אבל הוא תמיד מציל אותי.״
״את צריכה הצלה בכל פעם שאנחנו שוכבים?״ הפעם בהלתו זוקפת אותו על המיטה ואני ניתכת אל הכריות. עיניו בוהקות מנוזל שלא נמצא בהן קודם.
״אני.. אני לא התכוונתי, תבין… אני… אבל אני אוהבת אותך ניקו. זה לא קשור אליך,״ אני מבטיחה לו בכל לשון של בקשה.
״אוקי, גם אם זה קשור רק אלייך צריך לפתור את זה, אני לא מתכוון להמשיך אם תצטרכי מישהו שיציל אותך כשנעשה את זה. למה את צריכה הצלה?״
אני אוהבת אותך חזק משביכולתי להביע. אתה מכיר אותי טוב ממני, ניק, איך אתה מכיר אותי טוב כל כך ואינך מכיר את קאליבסטּו? שמא הגיע הזמן להכיר ביניהם?
״הוא דוב ענקי, אבל יש לו פנים של פנתר ותנועות מהירות של יגואר. יש לו פרווה קצרה ונקייה על עור רך כמו כרית חדשה, והעיניים שלו כמו אבני ברקת מלוטשות. הלוואי שיכולת לראות אותו, היית אוהב אותו.״ אני מגלה את סודי אך ניק לא פוצה את פיו. ״אני לא יודעת מאיפה קאליבסטּו הגיע. אבל אני יודעת שהוא שם בכל פעם שמשהו רע קורה לי. הוא מלטף אותי ומחבק אותי,״ אני רוצה לסיים בכך, ליבי מתפתל אל גרוני. אך ניק ממתין שאמשיך, לא מביע על פניו אף רגש, ופיו עוד חתום. הנשימה העמוקה שאני שואפת פנימה עמוקה מדי ושיעול תוקף אותי. החזה צורב מהמילים שאני עומדת להוציא מפי. ״כואב לי.״ זהו כל ההסבר שאני יכולה לו.
״חדירה כואב לך? אז למה לא אמרת? בטוח יש משהו לעשות עם זה. לא הלכת לרופא עדיין, נכון?״ הוא יודע אותי. ״אנחנו יחד שנים ולא אמרת כלום,״ ניכר עליו כאבו, אך גם אשמה אוכלת את פניו. ״אבל –״ הוא נקטע. ״אבל –״ שוב. ״אבל למה?״ הוא מנער פניו, ״אני מתכוון, אני יודע שלפעמים את לא איתי, ואני משתדל לעצור. אבל מה, תמיד? תמיד כואב? אבל למה? למה לשכב אם כל כך כואב לך?״ ואינו אומר שרוב הפעמים אני היוזמת.
״כי אני אוהבת אותך.״
״אז את מרצה אותי? כי זה מה שאת חושבת שאני רוצה?״
״לא. כי אני אוהבת אותך. כי אני רוצה למרות שכואב, אני רוצה… לא יודעת למה.״
״אז למה את צריכה לקרוא לקאליבסטּו?״
״אני לא יודעת,״ אני באמת לא יודעת. ״אין לי מושג. משהו… מישהו… ממ..מפלצת רודפת אותי מבפנים ואני רוצה להקיא, בלי לדעת מה.״
״את רוצה להקיא?״ הוא אינו מבין, הוא אינו מבין כלל. איך מסבירים לניק דבר שאיני יודעת להסביר לעצמי?
״לא אני. משהו מבפנים. כאילו הבטן שלי מנסה לדחוף אותך החוצה, ואני רוצה אותך בפנים, והבטן מתערבלת לי והמפלצת מבפנים רודפת אותי והכול מסתחרר לי ואני… אמממ,״ פניי מתלהטות במהרה ואני יודעת שאדומות הן. ״כשניסיתי לקרוא לך לעזור לי לא הבנת, זה הלהיב אותך יותר.״ אך אני מבחינה בטעותי לפי המבע על פניו, מבע קשה לעיכול. אני ממהרת לתקן, ״לא הבנתי את זה עד שגם אתה לחשת את השם שלי.״ והפעם האדמומיות על פניי מחמיאה לו. ״אבל הבנתי שזה לא הפתרון, ושאני צריכה לקרוא לקאליבסטּו. הוא משכיח ממני.״
״משכיח מה?״
״את הגוף.״
״אז את אונסת את עצמך וגורמת לי לאנוס אותך בלי שאני יודע?״
ליבי, מוחי וגופי מתרוקנים מכל רגש או מחשבה וההלם תופס בכולי. הוא מנופף בכף ידו מול עיניי, קורא לי, קורא בשמי, מטלטל את כתפיי, מבקש שאתמקד. כשראייתי מתחדדת אני מוצפת מחדש בכל הרגשות כולם. והאשמה והבושה והכאב לופתים אותי ואני רוצה להיעלם.
אך הוא ממשיך לשאול ולשאול ולשאול.
מה זו המפלצת הזו? למה היא רוצה לדחוף אותי? למה היא רודפת אותך? למה את תמיד נעלמת בסקס? מה זה מפלצת בכלל? מאיפה היא הגיעה? ולמה כואב לך? ולמה המפלצת הזו רודפת אותך בכלל? ומי היא? ולמה היא בתוכך?
״אני לא יודעת.״ אני נאלצת להודות. מעין מסך ניצב להסתיר לי את הראות, המחשבות מתערבלות בי ואני מדפדפת ביניהן, דלתות־דלתות במסדרון הארוך. קולו של ניק הולך ונחלש ואיני רוצה לשמוע את מילותיו האחרונות.
אך גם מבעד למסדרון אפשר לשמוע אותן: ״אני אוהב אותך, את המשפחה שלי. אבל אני לא יכול לאנוס אותך. את תצטרכי לטפל בזה ורק אז נוכל להמשיך – ״
היכן היא? היכן הדלת ההיא? אני דוהרת במסדרון הארוך, מבוהלת עד עמקי נשמתי. הדלתות הרבות מרצדות משני צידיי, כל אחת מהן אחרת לגמרי. אין מקום פנוי ללא דלת. יש דלתות צרות עד כדי תהִייה אם דבר מה יוכל לעבור דרכן. לו אכן אפשר לפותחן.
אני מתרוצצת הלוך ושוב בין הדלתות, אך מכירה בכך שאם חיפושיי יתמקדו בדלתות עצמן לא אמצא את הדלת שאליה אני משתוקקת לנוס. אני מבקשת לחזור בעיני רוחי אל הכחול העמוק, המנצנץ, להריח את כְּחול החדר המופלא ביותר בעולם. שבה בזיכרונותיי למנוסתי מהמפלצת שרדפה אותי עד הנהר הכחול, נזכרת בזיקוקים המנצנצים בזוהר שהוזנקו ממנו ופגעו היישר בבניין שעל גגו קאליבסטּו פגש בי, בעוד מסע שלו להצלתי.
קאליבסטּו. עליי להעלות את תמונתו בראשי. זהו הפִּתְרון. ריחו, פרוותו הבהירה, הנעימה מאין כמוה, מבטו ירוק־העד, אוזניו העגלגלות, חיבוק הדוב. געגועיי אליו עזים ואינם יודעים שובע. אולם אין בדמעות כדי להועיל לי במציאת הדלת שאחריה אני תרה.
אני בולמת צעדיי ועוצמת עיניי, מריחה את ריחו השמימי של קאליבסטּו מתוך זיכרוני, שומעת את השאגה שלו שגברה על שאגת הנהר הכחול בלילה אמש, חוזה בִּכְחול העולם שוב, עמוק עד אין קץ, שזור זהרורים כילקוטיהן של הבנות בפרוורים. הנשימה שוקטת. אני פוקחת עיניים ושבה לדפדף בין הדלתות. הנה היא.
אני מזנקת אליה ונדחפת פנימה, לחדר הכחול מִכְּחול. הזהרורים מסודרים ככוכבי השמיים ומהמיטה הגדולה מבצבץ אליי גופו הענוג של ניק. אני מביטה בעיניו העצומות, שולחת יד שתתעגל עם ריסיו הארוכים, הוא נושם לתוך ידי. הוא פוקח עיניים לרווח צר וחיוך עייף.
״את פה.״ קולו מתרפק עליי
״אני כאן,״ קולי מאושר אליו.
״מתי הגעת?״ הוא מניח לראשו להישען על כף ידי ואני חשה בזיפיו מעקצצים.
״ממש עכשיו,״ אני רודה בדמעות לשוב מעלה לארובות העיניים. הוא מאמץ אותי אליו ואני נאלצת להתמסר כדי שלא תישבר מפרקתי, אז אני מתרפקת לתוך גופו הרך, השחום, העירום כביום היוולדו. ואני כבר לא שולטת בהן, הן זולגות מעיניי ויפחה נפלטת מפי, מגרוני, מריאותיי. והוא מאמץ את גופי חזק אף יותר, לא מאפשר לי מבוכה בשל הבכי.
״הכול בסדר, את פה עכשיו,״ הוא לואט לתוך אוזני. ואני מייבבת לתוך שׂערו.
"איפה קאליבסטּו?״ בהלתי נאחזת בגרוני.
״הכול בסדר, קאליבסטּו מחכה לך במחבוא מתחת למיטה, היא לא מצאה אותנו,״ הוא מבקש להרגיע אך אני שומעת דבר מה אחר.
״ראית אותה, נכון?״ כבר אני יודעת. ״היא כן מצאה. וראית אותה.״ לא. הלוואי שאיני צודקת. בבקש… אך עיניו שמושפלות אל חזהו אומרות הכול.
״איך היא נראית?״ אני מתרוממת ממנו, מתרוממת מהמיטה.
״היא לא נראית מפלצת, אבל העיניים שלה… טוב, היו לה עיניים מפחידות כשהיא רק נכנסה וחשבה שאת כאן והשיניים שלה היו חשופות עד שהבינה שאת לא כאן. אבל חוץ מזה לא ראיתי משהו שמזכיר מפלצת.״
״למה, איך נראות מפלצות בעולם שלך?״
״יש להן שמונה רגליים, כמו עכביש ענקי, לרוב אין להן פה והן שואבות מהאף את כל האוויר.״ ידיו נעות עם הסבריו, אך איני מצליחה לצחוק.
״קום בבקשה,״ הוא מתרומם ומייד מרים את המיטה, פותח סדק בקרקע. הדובי שלי פוקח עיני פנתר, כמה התגעגעתי, ילד שלי. ניק פותח עוד מעט כדי לאפשר לי מעבר ואני נופלת אל מיטתו של קאליבסטּו שלי. הפרווה הרכה כפלומה, הריח המשכר בעדינותו.
״תודה,״ אני לוחשת באוזנו הדוּבּית. הוא מניע את ראשו הענק, מנער היטב, ושוב מבקש שאפסיק ללחוש באוזניו כי אינו סובל את אדי פי בתוכן. ודווקא כעת, אחרי כל הזמן שחלף, אני צוחקת.
״מאיפה היא הגיעה?״ ניק פונה אלינו בשאלה ממקום עומדו. אני מרימה ראשי אליו וכתפיי עולות גם כן. גם על השאלה זו איני יודעת להשיב. ״אז כדאי למצוא אותה,״ הוא צודק. ״אולי תצאו לבדוק? חשוב להבין מאיפה היא חדרה לפה.״
אני מסֵיבה מבט אל עיניו של קאליבסטּו ונראה כי הוא מחזיק בעמדתו עם ניק.
״נצא,״ אני מטפסת חזרה מעלה, ״ואני מבטיחה לחזור.״
וניק פורס את זרועותיו ועוטף את כולי. ״אני אחכה לכם כאן,״ הוא נושם עימי, אוהב עימי. ואנו נפרדים כאשר קאליבסטּו יוצא אל המסדרון ואני יוצאת אחריו. צועדת בעקבותיו.
דלתה של שיחת החולין מאמש פתוחה מעט ואני רואה את חבריו של ניקו, אין מפלצת בנמצא. דלת הספר שבו אני שקועה בימים אלה שקופה והדמות השנואה עליי סונטת בי. דלת חדר הלימוד פתוחה לרווחה ותלי תילים של ספרים ומחברות, תאים־תאים של חומרי לימוד, עטים הפזורים על הקרקע ואלפי כתבי היד כגבעות, נוסכים חיוך על פניי. זהו החדר המגובב ביותר בי. הדלת המרוחקת סדוקה מעט. דלתו של קאליבסטּו נראית כשורה. הדלת של ניק צרה עד מאוד ונראית כבלתי אפשרית לפתיחה. דלת הבית נעולה. והדלת של הילדת השכנים פתוחה כדי רווח צר והיא מגניבה מבט מבויש, מברכת ב׳שלום׳ חינני וסוגרת מייד.
רק רגע, הדלת המרוחקת האומנם סדוקה? מה פשר הסדק? איך הגיוני דבר מעין זה? זו הדלת שאותה אסרתי לפני שנים רבות, נעלתי אותה על סורג ובריח, איך נסדקה?
אני זקוקה לניק. מדוע אינו יכול לצאת מהחדר הכחול מדי פעם? לעזאזל. אני מדפדפת קדימה כמה דלתות, בוחנת עם התקדמותי את הדלת. איך נסדקה? מדוע? אסור להניח לה להישבר ולהיפתח בטעות, מה סדק אותה? אני שולחת ידי אל הדלת וכל חלקיה מתפזרים על הארץ.
מישהו פרץ.
המפלצת. היא פרצה את הדלת האסורה, והרכיבה בחזרה את כל חלקיה כדי שלא אבחין בכך. ״קאליבסטּו!!״ קולי רם משהתכוונתי. ״קאליבסטּו! אני צריכה אותך!״
הוא מניח כפת דוב ענקית על כתפי, ברכיי מתקפלות תחתיי ואני נשמטת ארצה. הוא לוחש לי סליחה ואני פוגשת את אף הפנתר מול עיניי, אני מרימה מבט אל עיני הברקת הגדולות, ״אני בסדר,״ אני צוחקת שוב.
״היא חדרה מכאן,״ אני מסמנת בראשי, ואיני צריכה להסתכל בו כדי לחוש בצער שנודף ממנו כסירחון. מהדהד את צערי. קאליבסטּו פוסע לעבר הדלת, מזיז לצידי המסדרון את חלקיקיה, בוחן את חוליות השרשרת ומודד את הבריח. אין בהם פגם, הדלת נפרצה בדרך אחרת, נראה כי הוטח דבר מה במרכזה. הוא מתבונן פנימה, מרחרח ומשרבב רגלו להיכנס דרך הפתח החשוף.
״אנחנו לא נכנסים לשם,״ הבְּעָתָה סוכרת את גרוני. ״אני לא נכנסת לשם.״
קאליבסטּו מסב אליי מבט רך, בעיני הברקת המלוכסנות יש בקשה להתיר לו כניסה. דבר מה בו צוהל, על פניו הבעה שלא ראיתי ימים רבים. הוא מבקש לשאת אותי על גבו.
אני רוצה להראות לך את סיפור לידתי, הוא מוציא מפיו מילים זרות שלא עלו על דעתי.
״לידתך?״ אני מתפלאת. הוא מהנהן. כן, זו הזדמנות להזכיר לך איך נוצרתי, נהמתו רכה.
״נוצרת כאן?״ אני מחווה אל הדלת הפרוצה, הנוראית. ״להזכיר לי? ידעתי פעם?״
אך במקום להשיב הוא תופס את מותניי ומעלה אותי מעל לראשו, אל גבו הענק והנעים כעננה של משי. תמיד כמהתי לרכוב על גבו אך מעטות הפעמים שבהן הסכים לכך. בעולם הכחול הזוהר הייתה זו הפעם הראשונה, בעת שאבד לי ולא ידעתי כי אשוב לראותו. ורק לאחר כמה שנים, בעת שהגיע ניקו ואני הייתי מאושרת מכדי לנוע הגיעה הפעם השנייה. ועתה זו הפעם השלישית.
אני חשה את פרוותו מנחמת את עורי. אני טומנת ראשי בכר הפרווה של צווארו שלא אראה את שמבעד לדלת. איני מוכנה להיות שם. לא שוב.
לא עובר זמן רב וקאליבסטּו מניע את גופו ומבקש שאפקח את עיניי. הבעתה שעוד יושבת בגרוני, שחדרה אף לחזי, שכמו השתכנה בי, מרעידה את כל גופי. כפות ידיי החלו מרטיבות את פרוות גרונו. קאליבסטּו מורה בראשו לעבר דבר מה אך איני פוקחת את עיניי, עוד איני יכולה. הוא מניף כפה וצובט בבִגְדי כמעשה עקרת בית המלקטת את גרב בנה המתבגר, מניף אותי כנוצה ומטיל אותי ארצה. הביטי, מילתו דורשת וקולו מבקש.
הרעד בכפות ידיי גובר, אך אני פוקחת עיניים אט־אט ומוצאת עצמי ניצבת בלב כדור בדולח ענקי, על כר דשא רחב ידיים ויער למולי. רעש מים שסירבתי להכיר בו כל עוד עיניי היו עצומות מגיע לאוזניי, אני מסתובבת על מקומי ורואה מפל רחוק ונחל הזורם ממנו אל היער. אך איך ייתכן הדבר?
״מה קורה פה, קאליבסטּו?״ הוא נרתע מהחשד שבקולי. אמרתי לך, הוא מתקרב אליי, זהו מקום היוולדי. ועוד בטרם אני מעכלת את שאמר הוא תופס אותי בחוזקה, מצמיד אותי לבטנו ומחבק אותי, שלא אראה את הבועה נמוגה ולא אחוש בנפילה אל התהום.
עובר זמן רב עד שאנחנו על קרקע יציבה שוב. הוא משחרר ממני ואני שם. במקום הארור ביותר. בילדוּת.
כדאי שנתחיל בדברים הקשים פחות, הוא שולה אותי שוב ומניף אותי אל גבו, בואי לבית הספר. והוא צועד במעין חדווה. הרעד ששב אליי עם הנפילה מתעצם בצמרמורת קרה וכל גבי בוער כעולה באש. בית הספר הוא בהחלט המקום הקשה פחות. אך איני רוצה להיות כאן כלל.
״קאליבסטּו, די עם זה, לא סתם נעלנו את הדלת הזו, אנחנו צריכים לצאת מכאן,״
אנחנו לא.
״קאליבטסו!״ אני מוחה וסוף־סוף הוא עוצר. ״תודה באמת,״ קור הזיעה הופך לחום, עצביי בוערים. ״די עם זה, אנחנו צריכים לצאת.״ ומשום מה מגיעות גם דמעות. אך איני רוצה לבכות, רצוני הוא רק לצאת מפה. איני רוצה להיזכר. נעלתי את הדלת הזו לא כמעשה של מה בכך.
אל תדאגי, אנחנו הולכים לספרייה, נהיה מוגנים בה. הספרייה? הוי, הספרייה, איך יכולתי לשכוח ממנה? כמה אהבתי אותה. נכון, אהבנו אותה מאוד, שם נוצרתי.
״בספרייה? באמת?״ הוא מהנהן. בואי, הוא רך. כבר לא צוהל, חש אותי.
מבואת בית הספר הוא המקום המבהיל ביותר בו, אני מכינה עצמי לקראת מפגש עם המנהלת ועם הצינה המקפיאה שמפזרת נוכחותה במבואה. להקלתי הרבה זוהי שעת ההפסקה והמנהלת בחדרה, ככל הנראה. ילדות ששיחקו בחצר שׂמות פעמיהן למדרגות המובילות אל הקומות העליונות, לחדרי הכיתה. גברות מטילות מורא יוצאות מחדר המורות ופונות גם הן מעלה. ההפסקה עומדת להסתיים, משמע שהמנהלת תצא בעוד רגעים אחדים לצרוח על כל מי שלא הספיקה להגיע לחדר כיתתה בטרם הצלצול. אנחנו מפלסים נתיב בין הבנות, המורות ואפילו הסגנית עקומת האף והגב, אף לא אחת מבחינה בנו.
״קאליבסטּו, לאיזו שנה נכנסנו?״ אף שאיש אינו יכול לשמוע הנמכתי את קולי, כדי לא להעיר את קרואלה דה וויל שחורת השיער, המצוידת באף פונפון ענק. אך הנה היא יוצאת מחדרה לעבר ההסקה ששמורה רק לה ונובחת על המורות שצועדות בנחת וכוס קפה בידיהן. 1999, קאליבסטּו לוחש גם הוא. אני מחשבת ארוכות, אני הייתי בכיתה א׳ בשנת 1999.
״קאליבסטּו, אתה קטן ממני בשש שנים?״ חמש וחצי. ״מה באמת?״ אך הוא אינו עונה עוד אלא מביט בי ומבטו משונה. הספרייה ריקה פרט לחצאית תלבושת אחת שנחשפת אליי מהפינה שהייתה החביבה עליי, זו שידעתי שנסתרת מהפתח, זו שלא אימצא בה כאשר המנהלת תפתח את דלת הספרייה בסיוריה אחר בנות סוררות, וזעמה יוקד באישוניה.
גם קאליבסטּו הולך היישר לְפינה זו. אולם לא הכנתי את עצמי לפגוש – אותי.
כלל לא הכנתי עצמי להיכנס בדלת הנוראית, והנה אני פה מול אני בת החמש וחצי שיושבת על רצפת הספרייה המאובקת ועל ברכיה ספר עב כרס ורחב שוליים, והיא מהופנטת אליו. הדמעות שהציפו קודם הן לא דבר או חצי דבר לעומת אלו שאינן יוצאות כרגע, שכלואות מאחורי ארובות עיניי וזולגות כממטרים בתוכי.
חצאיתה קרועה בחגורת המותן, חרושה בקמטים וגווניה דהו. חולצתה דחוקה עליה, קטנה כדי שלוש מידות וחסרונם של שני כפתורים ניכר בחזיתה, שְׂערה אסוף בצמה מעשה ידיה של גברת דינקל, מורתה המחנכת, נעליה גדולות עליה ובתוכן בלוק העץ האדום, מהצעצועים הבודדים שזכתה להם, כדי לתפוס את הרווח. איני זוכרת שנראיתי כל כך אומללה.
אבל הספר, הוי כמה שאני אוהבת את ספר זה.
והעמוד שבו הוא פתוח!
׳הדובה הגדולה והדובה הקטנה׳, הוי כמה נפשי נקשרה בסיפורה של הנימפה קאליסטו. מצאתי בבדידותה בבואה לבדידותי שלי, הזדהיתי עימה, ידעתי כי בבוא העת, כשייוולד לי בן אצעד בעקבותיה, ולא בעקבות… בעקבות…
ואהבתי את ארקאס כאילו היה בני שלי. וכשהוא הפך לדוב גם הוא, הפכנו לאחד.
הפכנו לאחד? עיניי מזנקות למפגש עם עיני הפנתר של קאליבסטּו, הדוב שלי. אני?
"מקום לידתך," נלחשות ממני הדמעות, וקאליבסטּו מרעיד חיוך זעיר, כמעט בלתי נראה.
אני שולפת את הספר מידיה והיא לא מבחינה בכך, הספר עוד בידיה כמו שהוא בידיי.
אני מריצה את אצבעותיי על פני הגיליונות מעבירה דף אחר דף, אחוזת תזזית, חותרת להגיע אל העמוד השני היקר לי כל כך: ׳החתולה והלביאה׳. באסטט, למודת התלאות במסעה למצריים, ואף גם שם נחש ארב לה וניסה לשלוח בה יד. כמה יפה הייתה, עיני אזמרגד מלוכסנות, לביאות, פנתריות…?
"קאליבסטּו!" שמו נלחש ממני. "כאן נולדת?" כאן נוצרתי, עוד לא נולדתי.
"אז איפה נולדת?" מקל עליי שמבין הוא את דבריי גם מבעד לדמעות שזלפו ממני ללא משים, ממלאות את פניי ופי. הדרך ארוכה לשם, קולו נרעד, את בטוחה שברצונך ללכת בה?
אני מביטה בי הקטנה ששבה לעמוד של באסטט ונחה מדפדופה לרגע קט בעמוד ׳זאוס האל הנורא׳ שמתהדר באהבתו לבניו ובנותיו אך תמיד מכה בהם ומכשילם, ידה מסיגה את הדפים לאחור בזריזות, חותרת לעבר יופיים המרהיב והבלתי נדלה של החתוליים.
״כן. אני בטוחה.״ אני נחושה, אך כלל לא בטוחה. את מבינה מה אנו עומדים לחוות? אני מהנהנת לחיוב. לא. איני מבינה. אך אני מבינה בהחלט. אז קדימה, הוא מורה לי בעדינות אל צווארו.
אך במקום להעפיל אל כר הפרווה המלטף אני קופאת על מקומי, וגופי משתתק באחת ומתקשה. מתכווץ. מתכנס אל תוכי ומתקבע במקומו. גרוני נחנק, נשנק ומחריש עם ההתאבנות. חלילה לי מללכת ולהשאיר את הילדה הזו כאן, חשופה לִזְוועות המקום הזה.
לא תוכלי לעזור לה, מלטף את אשמתי קולו של קאליבסטּו, מפשיר אותי מקפיאתי. "למה?" אני משוועת, אך הוא אינו משיב. הוא שובה ידי ברכּוּת נחרצת ופוסע החוצה מהחדר, חזרה למבואת בית הספר.
"למה, קאליבסטּו?" אני עיקשת, כואבת עליה. כי אם נשוב עכשיו לבועה לא נדע מתי היא תיפער שוב. הוא אינו מסתכל בי ודבר מה חשוד בקולו.
"יש עוד סיבה, נכון?" הגרון ניחר ואין בי כוח לבכות שוב. "אם הספר רק השתכפל כששליתי אותו ממנה, אז גם היא הייתה משתכפלת? אבל למה?" אני חושבת בקול, רגליי בעקבות קאליבסטּו שאינו מקדיש תשומַת־לב למלמוליי, ועיניי אינן רואות דבר, אך ורק את הילדה שהנה, גם אני הזנחתי מאחור.
לא הזנחת אותה. זו לא פעם ראשונה שהוא מגיב למחשבותיי. היום הוא הסביר את ההיגיון. לא את הזנחת אותה. אך עם כל סקרנותי מעברו של קאליבסטּו, שכחתי היכן אנו פוסעים, לאן חדרנו. וכל שאלותיי פורחות באוויר כאשר שערי בית הספר נסגרים מאחוריי ולמולי ניצב ביתם של דודה ג׳ודי ודוד פלי.
גופי קטֵן, תלתליי מתפזרים ובגדיי מתבלים. קאליבסטּו נעלם משדה ראייתי, כנראה ממשיך הלאה במורד רחוב הסיד, אך אני מהופנטת אל הבית. איני יודעת מה מושך אותי לבית זה, סוד משיכה זו סתום, ובכל זאת אני נועצת את עיניי אל זגוגית חלונם של הדודים. וכהרף עין, למשך רגע חטוף בלבד, נגלית לעיניי דמותה של מימי, או שמא היה זה אחיה הצעיר? או זר שמאותת לי מחלונם? ידי נשלחת מאליה לנופף לה לשלום, בתקווה שאכן זו היא הניצבת שם, אולם באחת נסוג הראש ומראהו נמחה כאילו לא נגלה מעולם מבעד לזגוגית, ונחשול של תחושת דחייה שוטף את גופי. איני יודעת מדוע אך כבר אני פוסעת לעבר המדרגות, לפגוש במימי. ילקוטי הענק, העמוס בספרים, מכביד על גופי הריק מאוכל. קוביות הצעצוע חורצות שקע בבהונותיי, בימין יותר משמאל. אך המדרגות לביתה של מימי קלות מהמדרגות לביתי שלי. בביתם נמצאת גם אפשרות של משחק.
נקישותיי בדלתם לא נענות. אני מצמידה אוזני אל הדלת, לחישות נשמעות מבפנים. דודה ג׳ודי מהסה את הילדים, שלא אדע שהם אכן בבית. אך אני יודעת כי הם עודם שם, ואיני מסכימה להידחות בשנית. ולביתי איני רוצה לחזור. כף ידי הקטנטנה נוקשת בדלת העץ הדקיקה ללא לאות. איני רוצה לחשוב מה אם מימי לא תיענה לדפיקות.
לפתע נפתחת הדלת כדי רווח צר ויד ארוכה שולפת אותי פנימה, ילקוטי נותר מאחור, והיא גוררת אותי לעבר חדר עבודתו של דוד פלי. ברכיי נוגעות־לא־נוגעות בקרקע בכל פסיעה ופסיעה. אני מסֵיבה ראשי לחפש את מימי אך איני מוצאת איש, ודלת חדר הילדים שעל פניה אנו חולפים סגורה. הוא שם פעמיו עד לסופו של המסדרון הארוך, חדר עבודתו פתוח לרווחה, וחששותיי אכן מאוששים כאשר הוא סוגר את דלת החדר מאחורינו ומשיל את מכנסיו. עודו שותק.
את פי המתחנן הוא סוגר בדבק נייר עבה. את בגדיי הוא פושט במהירות, ועל התנגדותי מטיח כף רועמת בפניי. ראשי מתנגש בקצהו של מדף הספרים המותקן מעל לשולחנו ואני מוטחת בבעתה על בטני, ראשי נשמט אל מעבר לשולחן ומתוך טשטוש הדעת אני מרגישה את הכאב המוכר. האיום.
כנראה לא אשחק עם מימי גם הפעם. אז אני עוצמת עיניי במנוסה, מזמנת את הנופים, את פלג המים, והיער. אני מטפסת על הנדנדה הרחבה ומתנדנדת קדימה אחורה, קדימה אחורה, בקצב שלא אני קבעתי. אני מריחה את השדות הרבים סביבי, כרים־כרים של יופי נצחי, ופונה לבקש מזור מהדובה הגדולה שעל אודותיה קראתי עוד הבוקר בתשוקה, שניצבת עם בנה בשמיים עד ימנו. אני מבקשת שלא תספר לזאוס, כל רצוני שתשלח אליי חיבוק מנחם. כזה שיעביר את הכאב שאיני יודעת מהיכן מגיע, ואינו מצליח להיפסק. קדימה אחורה, קדימה אחורה.
ומשלא בא אליי דובון אני קוראת לבאסטט היפהפייה, מפצירה בה שתילחם למעני. אך אני מתעוררת היישר לקול היחיד שדוד פלי משמיע, רעם חזק ומתגלגל שמתחיל מבטנו, עולה אל גרונו ומפיו החוצה. וכהרף עין נפתחת דלת חדרו ובמכה חזקה אני מושלכת משולחנו אל הפרוזדור. אני חשה את בגדיי נשמטים לצידי ושומעת את דלתו נטרקת.
העולם מיטשטש ועיניי נעצמות.
מתוך ערפולי מגיעים הדי פסיעותיה של דודה ג׳ודי היוצאת מחדר הילדים בצעדים מהוסים, תנועותיה כמעט בלתי נשמעות, שחלילה לא יופרע דוד פלי בעבודתו, וניגשת אליי, לכרוך עליי את בגדיי ולשלח אותי מביתה.
ושוב גופי בוגר: תלתליי הוחלקו, בגדיי אינם דהויים עוד ואין צעצוע טמון בנעליי. איפה היא? עיניי מרצדות ימינה שמאלה, גרוני נשנק. אני חייבת להציל אותה! מבט אחד סביב מבהיר לי כי אני מתקדמת לעבר רחובות המלאכים. אני סבה על עקבותיי, ממהרת לחזור לרחוב הסיד.
אך גוף גדול חוסם את דרכי, אני מתמקדת בחידוד ראייתי ורואה כי זו דמותו של קאליבסטּו הניצב מולי. ״קאליבסטּו!״ אני נושרת כלפיו והוא חופן אותי אל קרבו לשמע קריאתי. נעלמת לי, קולו מודאג, כואב. והוא שואב אותי משם היישר לרחוב מלאך רחום. רחוב צר ומוכר להחריד. אף לא אחד היה רחום בִּרְחוב זה.
ברכיי פקות ואני נשמטת ארצה. "קאליבסטּו?" קולי מתחנן משתכננתי. אני מחדדת את קולי מתחנון לדרישה, אך נכזבת כאשר נשרק ממני ׳בוא נצא מפה׳ חלוש. קלוש. ישן… דוחה.
אני סומכת גופי אל קיר סמטת מלאך רחום, סמטת הילת הזהב מגיחה בזווית העין, מאחוריי חלון סלון ביתם של עשירי הרובע. היחידים שהחזיקו טלוויזיה. אני מביטה בחטף פנימה וגל נוסטלגייה גואה בי כאשר במסך הטלוויזיה מהדסת פנתרה ירוקת עיניים ובחיקה בנה הקטן, והיא מגינה עליו מפני הטורף שלא הספקתי או לא אספיק לחזות בו. קאליבסטּו ממשיך הלאה בדרך שטווה לו ללמד אותי על עברו. אך גופי קטֵן שוב, שׂערי מיתלתל ובגדיי מתבלים.
ואני שוב היא.
ספק־אישה־ספק־טורף קוראת לי מחלון מרפסת גבוהה וחלודה של בֵּיְתי. שִנְאתי אליה בוערת בקרבי. אני צועדת במעלה הסמטה ונכנסת פנימה למבנה. משרכת דרכי בלאות במעלה הקומה, מוסיפה לגרור רגליי בעל כורחי אל זו שאחריה. גופי רך משזכרתי, חצאיתי לוחצת במותן על אף הקרע, שׂערי פרוע בקצותיו. אני נושפת עם כל מדרגה. נותר מרחק חמש מדרגות ביני לבין מפתן ביתי. רגליי כבדות וכפותיהן צורבות, כואבות, דואבות. כל צעד צורב מקודמו.
כף ידי עולה בלהבות בלחיצתה על ידית הדלת.
פניה של היֶטי מגיחות מהמטבח, טירוף אוחז בעיניה ופיה נמתח בחיקוי חיוך עלוב, "הואלת בטובך לחזור?" זעמה ניכר בפניה, מלגלג ללגלוגה. היא עושה צעדיה אל הארון הפינתי, ארון האפייה, שולפת את כלי הזין ומטיחה אותו בגבי. ילקוטי נושר ממני כמו אין משקל בו, והמכה הבאה נוחתת על ישבני, ברכיי שכואבות מהנפילה הקודמת, בסמטה, נחבלות שוב, ידיי מורמות אל ראשי מאליהן, מגינות עליו מפני המכות.
היא קוטעת לרגע את המכות, אינה נושמת, צרחותיה מהדהדות מעל גופי הזעיר, הכאוב, השוכב בתנוחת עוברית על רצפת המטבח המטונפת. "את חושבת שדודה ג׳ודי לא תספר לי? היא סיפרה לי מה עשית עם דוד פלי, הורסת משפחות את, זה מה שאת!" קולה גווע בסוף המשפט, וידה חוזרת לצלוף בי.
"זה," המילה נשלפת מבין חרכי שיניה החשופות, ומכה ניתכת על גופי.
"מה," עוד מכה. עיניה מוטרפות.
"שאת!" גרונה נחנק, נסדק. ומכה אחרונה לסבב זה מוטחת בישבני.
אני מבחינה כי דמעות ממלאות את פניי, נדבקות אל זיעתי וגרוני צווח איתה. אך לעומתה צווחותיי הן תחנון – ניסיון לגדוע את סבב המכות הקָרֵב – ושנאתי היא שנאה של חסר האונים למול היד שמתנופפת שוב באוויר והמערוך בידה. אני עוצמת בחוזקה את עיניי. מזמנת את הנופים, את פלג המים, והיער.
בְּרִיָּיה ענקית עולה מערוץ הנחל, מתנערת ומתיזה טיפות סביב. טיפות המים נוגעות בפניי וחדווה עולה בי. הדמות משיבה אליי חיוך פנתרי ומניעה אוזני דוב עגלגלות. תפילותיי לקאליסטו ובאסטט לא עלו בתוהו, הן שלחו אליי את הדוב היפה מכול, בעל פני הפנתר המסותתות וזוג עיניים בָּרָקוֹת. הוא קרב אליי וצעדיו מלכותיים, חרישיים, אציליים, גמישים ורכים כקטיפה.
אני שולחת את כף ידי והוא את שלו, כף פוגשת כפה. קאליבסטּו. זהו שמך.
אך לפתע הוא מוכר. חי איתי שנים. כבר איני קטנה ומתולתלת: אני נשלפת מתוך בת דמותי הזעירה וקאליבסטּו מניף אותי אל צווארו ובזינוק אצילי הוא מגיח איתי מהדלת המרוסקת היישר אל מסדרון הדלתות האפל.
ומתחוור לי כי שוב הותרתי את בת דמותי הקטנה בזרועותיה של מפלצת.
מפלצת שמפלה בה את מכותיה.
בלי לאפשר לי לעכל את ילדותי הוא ממשיך בין אלפיי דלתות המסדרון הארוך, היישר לדלת הראשית. אך בטרם יעביר אותי דרכה ללא רשותי אני מזנקת מגבו ורצה לחדר הכחול המנצנץ.
מה מעשייך?
״אני חוזרת לניק,״ אין זה מובן?
את יודעת שהוא אינו באמת שם. הוא מטיח בי את שאני לא מסכימה לראות. ומצביע בכפתו אל הדלת הראשית. הוא כאן.
״אני לא יכולה לחזור לשם,״ משתרבבות ממני מילים ודמעות, וגם ידי מצביעה לעברה.
זו הדרך היחידה להשלים עם עצמך, הוא כובש אותי בחיקו, הדרך היחידה לזכות בו בחזרה. הוא פותח את חיבוקו ופורס את כפותיו, מזמין אותי לפרידה.
״אני לא מוכנה להיפרד,״ הכאב, הדמעות וחוסר האונים כבר עצומים מכדי להכילם. איננו נפרדים, תמיד אהיה בך, איתך, אני כאן עד שאחזור להיות את. מילותיו סתומות. מנחמות. ובו־בזמן מותירות בי חלל עמוק. אך אני מניחה את כפות ידיי על כפותיו המזמינות. הוא נועץ בי מבט ירוק־בוהק, עמוק, מעיני באסטט היפהפייה שבתוכו, ופותח את הדלת הראשית.
אני נוחתת על מיטתי. בודדה. ללא קאליבסטּו וללא ניק אני לבדי בין הררי הכריות. גופי כואב, יֵשותי מדממת, נשימתי גוועת. אלפי דמעות שלא זלגו זה שנים פורצות באחת ונשפכות ממני אל כריותיי. האוויר אוזל, סרעפתי מכווצת וגרוני נשאב לתוכי בניסיון להכניס מעט ממנו. וזעקה, מעין יבבה, יוצאת מפי, נשאגת אל הקירות. ואין בי נשימה.
זוג ידיים מוכרות עוטפות אותי, גוף מוכר גוחן אל המיטה וריחו של ניקו נישא באוויר. שׂערו גולש אל צווארי, חזהו נדבק לגבי, רגלו עולה על מותני ושוב אני חבוקה.
״את כאן, את חזרת,״ הוא נושף בהקלה. קולו אוהב ואף מעט מפוחד. ואני ממצמצת בעיניי, לא, איני בחדר הכחול הזוהר, אני כאן במיטתי. וניק הוא האוחז בי.
״חשבתי שהלכתַ לפניי,״ אני מסֵיבה פניי אל פניו.
״אני לא הולך. את המסע הזה את לא תעברי לבד.״ אני מסובבת את גופי על צירו, חובקת את חזהו של אהובי. ״גם אם יידרשו שנים.״ הוא חוזה.
״אתה חושב שאצטרך לבקר שם שוב,״ ניצתת בי ההבנה.
״עוד הרבה פעמים, אני מניח,״ הוא עוצם עיניים, כורך אותי. ״עד שלא יכאב.״ הוא מבטיח וספון בי.
עד שאחזור להיות את.