ש א ל ה ש ל צ ל
'אתה לא מבין' אני אומרת לדני הקבלן שעומד מולי אדום כולו מכעס, 'זהו בדיוק החזון שלי. זה לא יהיה מגרש חניה, זה יהיה פרדס, שהמכוניות יהיו בו לפעמים ולפעמים לא. אבל המקום הזה הוא לא מגרש חניה הוא פרדס. אנחנו מפתחים פ ר ד ס ואנחנו מרשים למכוניות להשתמש בו בינתיים ולפעמים'. כשאין בו מכוניות, הוא לא ייראה כמו מגרש חניה ריק ולא שימושי, הוא ימשיך להיות מקום שימושי ויפה'.
'א ת לא מבינה' הוא עונה לי בעצבים, 'אנחנו לא בונים רק את החזון שלך, אנחנו בונים כאן מגרש חניה קטן, יעיל וקומפקטי. העצים שאת מכריחה אותנו לשים פה, אני רואה שכתבת שעל כל ארבע מכוניות חייבים לשים עץ, הערוגות שלהם צריכות להיות בין המכוניות ולא מאחור על המדרכה. כל הכללים האלה מורידים עשרים אחוזים ממספר המכוניות שניתן להחנות כאן'. 'וגם מפסידים חצי קומת חניה בגלל עומק האדמה שאת רוצה בשביל הנטיעות של העצים'. הוא ממשיך לרטון, הפעם בשקט לעצמו כאילו, אבל מספיק חזק שאני כן אשמע ואבין את הכוונה הכללית.
'אני יודעת את זה' אני עונה לו 'אבל עוד מעט לא יצטרכו פה בכלל חניות, ואנחנו נוסיף כאן מגלשות ובריכות נוי ומתקני טיפוס למבוגרים ולילדים על חשבון כל תא חניה שיתפנה וגם ספסלים וקרונות קפה'.
'אנחנו ניטע כאן שורה של עצי לימון, שורה של קלמנטינות, שורה של אבוקדו ושורה של תפוחים. הצבעים יתחלפו. ובאדניות יהיו תערובות של מלפפונים, פלפלונים ועגבניות שרי. הדיירים יוכלו בערב לטפל בצמחים וגם לקטוף מהם ולהכין סלט'. אני מחייכת אליו חיוך שאני מקווה שהוא מקסים קצת ולא רק מעצבן. 'את סתם רומנטיקנית' דני ממשיך לרטון אבל התחלה של חיוך מסתמנת על פרצופו בעל כורחו.
דני הוא בחור מצוין וקבלן מעולה. הוא עומד מולי חבוש כובע מצחייה שחור עם הכתובת של החברה שלו ובקבוק מים שהוא מקפיד לשתות ממנו כל כמה דקות. הוא כולו זיפים מגניבים כאלה, לא מגולחים כאילו בטעות, אבל בעצם מדויקים באורך שלהם ובכוונה מכוונת. כרגע הוא גם עם צוואר ולחיים אדומים. הוא מאד מרוגז עלי. הוא לא יודע שיום אחד, לא רחוק, כל זה באמת יקרה, כל מה שאני מדברת עליו. כל מגרשי החנייה יהפכו להיות פארקים, לא רק זה שלנו ובשוליים שלהם לפעמים גם יחנו כמה מכוניות שיתופיות מתחת לעצים. המכוניות יהיו יפות כאלה, קטנות ומעוגלות, עם הרבה זכוכית, כמו חלליות והן ייסעו במדרחובים מרוצפים ומגוננים בין עגלות ואופניים והולכי רגל. הם יסיעו אנשים שיזמינו אותן באפליקציה. ברור, בלי נהג. כן, אפליקציות עדיין יהיו בשימוש. הנוסעים ירדו ליד מחוז חפצם, ממש בשער או בדלת. המכוניות ימשיכו הלאה ללקוח אחר או שיחנו בפרדס הקרוב בצל של חרוב או עץ זית. בינתיים אף אחד לא מאמין לי, אבל אני בונה את הבניין הזה באזור התעשייה, סמוך לגבול שלו עם אזור המגורים, לפי החזון שלי. מוודאת שישימו עצים בין המכוניות ושקומות החניה במרתפים יהיו מספיק גבוהות כדי שבעתיד יוכלו להקים בהן בריכות שחייה ואולמות כדורסל ומכוני יופי וקצת חנויות. כולם רבים אתי, אבל גם אני רבה עם כולם. הבניין הזה יהיה מוכן לתפקד בשנה הבאה והוא יהיה הכי מגניב, כבר עכשיו, אבל גם בעוד עשרים שנה הוא יהיה סוף הדרך. חצי מהשטח מיועד למשרדים והחצי השני למגורים ואפשר 'לנייד זכויות' מפה לשם. ככה אמרו לי בעירייה. מה זה בדיוק 'לנייד' זו שאלה טובה. בעירייה הסבירו לי, אבל זה נשאר כמו מילים של מישהו שמדבר בשפה שרק הוא מבין. אבל זה משהו חיובי, גמיש כזה.
דני לוגם מהבקבוק שלו ומנגב זיעה, שלא ברור אם היא שם בגלל הכעס או בגלל השמש. אני אומרת לו – 'אם היה פה עץ, היית נהנה מהצל שלו והוא היה מוריד לך את הטמפרטורה באזור הזה בארבע מעלות שלמות וזה כל ההבדל בין נוח למעיק. אני לא אומרת ארבע מעלות יחסית לאזור עם שמש ישירה, אני אומרת יחסית לאם היה פה צילון אפילו, העץ היה מוריד את הטמפרטורה באזור הצל שלו בארבע מעלות יותר מאשר הצילון'.
'אני לא מאמין לך' דני אומר ואני אומרת לו 'בוא נלך לעמוד שם מתחת לעץ היחיד שהעירייה שמה ליד הרמזור. יש שם גם ספסל בודד ומיותם, ויש גם צילון בתחנת האוטובוס שליד. לי יש מדחום, בוא נלך לשם, נמדוד טמפרטורות, נשב ונדבר ואתה כבר תבין ואלי תסכים אתי'.
אנחנו לוקחים אתנו שני סנדוויצ'ים ושני קפה ועוד בקבוק מים מהמכונה במשרד של קרוון ההקמה והולכים לנוח בצל העץ ולבצע מדידות.
אז מי אני? אדריכלית שאוהבת צל?, יזמית עם כסף ושיגעון לדבר אחד? זהו בנין מאד יקר, אין ספק. כל הגובה הזה שהוספתי בקומות החניון ומגרש החניה העילי הנהדר פה ליד, זה עולה המון כסף. אבל הבניין נמצא בין שכונת מגורים לאזור תעשייה ואני מקווה שאנשים יעבדו בו ביום וישנו בו בלילה וישימו את הילדים במעונות והגנים שמתוכננים בקומת הביניים הגבוהה שמעל קומת הקרקע. הילדים ישחקו בגינה התלויה שנשתול על הגג והם וההורים שלהם ישתמשו במכונית שלהם רק פעם בשבוע לנסוע לסבא סבתא לביקור בשבת. זה אם לא יהיה להם מנוי על רכב שיתופי / אוטונומי שייקח אותם. יש לי כבר כמה לקוחות שקנו שטחי משרד ויש מתעניינים משוגעים לדבר שבודקים בזהירות את כל הרעיונות והמפרטים. כולם חושבים שאני משוגעת אבל יש עוד כמה משוגעים כמוני. הבניין מתקדם ודני הוא קבלן ממש טוב ומקצועי. בסופו של דבר, אחרי הוויכוחים, מישהו מאתנו משתכנע והוא עושה מה שצריך ובונה פה בניין נהדר. קצת בגלל שהוא משתכנע, קצת בגלל שהוא מצליח לשכנע אותי וקצת בגלל שהוא רוצה שאני אהיה מרוצה ובעיקר, כנראה, בגלל שאני היזמית והמחליטה בסופו של דבר. חשוב להדגיש שאני כן מקשיבה ובוחנת את כל מה שהוא אומר וממליץ עליו ולפעמים אפילו מקבלת את הדעה שלו.
גם אני נראית טוב, יש לי תלתלים שובבים וקווצת שיער שכאילו במקרה ארוכה יותר אבל בדקתי את זה עם הספר שלי באופן מאד עמוק לפני שבועיים וקבענו את האורך המדויק שלה. יש לי גם חברים ידידים שעדיין לא החלטנו מי מהם ולאיזה כיוון לקחת את היחסים ואולי נסכים לבדוק אם בא לנו לצאת בעתיד הקרוב. דני צעיר ממני בעשר שנים אנחנו מקצועיים לגמרי. לא הולך לקרות בינינו כלום אבל אנחנו עובדים ביחד בצורה מאד טובה. מתווכחים ומשלימים ומחליטים ביחד ובסופו של דבר – חברים ממש טובים. אני מקווה שזה יחזיק מעמד לפחות עד שנסיים את הבניין אבל אולי גם יותר ומעבר. אולי אפילו לעוד בניין משותף. באזור המדבר הפעם. נראה אני בודקת עדיין אפשרויות בזהירות רבה. בינתיים אני מושכת אותו לעץ עם הצל, לצילון ולספסל, כדי למדוד את הטמפרטורה ולהראות לו שבחוץ עכשיו עשרים ושמונה מעלות כשעומדים בשמש ישירה. בצילון של התחנה אנחנו מודדים עשרים וחמש מעלות אבל מתחת לעץ זה בעצם רק עשרים ואחת מעלות וזה באמת שווה משהו. בהחלט. אני גוררת אותו לספסל ההוא כדי לשכנע אותו שהעתיד שאני מתכננת שווה את ההשקעה.
אנחנו עומדים ליד העץ והצל שלו בדיוק פוגע בקו הזה שבין המדרכה המרוצפת לכביש האספלט, אני מניחה את המדחום בצד של השמש אבל הוא מחליק לסדק שבין האספלט לריצוף. שנינו מנסים לתפוש אותו ואצבעותינו נפגשות. גם המבטים נפגשים ויש קליק ואיזה ברק קטן, כמו התחשמלות.
עוד לפני שהוא מספיק לשאול ׳מה לכל הרוח …׳ אנחנו מרגישים את השינוי. אנחנו באותו מקום אבל טיפונת קריר יותר. למרות שאנחנו בשמש יש הרבה יותר צל מסביב והבניין שלנו כבר גמור. יש פתאום עוד כמה אנשים לידנו שלא היו פה לפני רגע. ורואים את הפארק / פרדס ומעט מכוניות והמון אנשים מרחוק עם אופניים משונות ובגדים אחרים. כולם מסביבנו עם בגדים קלים אווריריים כאלה והם יפים.
דני הופך להיות חיוור וכל הצבע האדום שהיה לו קודם נעלם. אני מוצאת את עצמי תוהה איך אני בטח נראית ממש משונה עם בגדי העבודה והנעליים הכבדות.
'מה קרה לדעתך', דני מנסה להישמע רגוע וגם אני נושמת נשימות עמוקות ומהירות ומסתכלת על המדחום שביד שלו. 'זו מצגת לעתיד' אני אומרת בשקט כשאני מנתחת אחורה את הדקות האחרונות ומנסה להבין מה קרה. אני מדברת כדי למלא את המתח שביננו וכדי ליצור מציאות עם הדיבורים. אולי אם אדבר אבין יותר מה קרה. מה קורה. 'שמטנו את המדחום בסדק והוא העביר אותנו לזמן אחר'. 'את חושבת שאפשר לחזור' הוא שואל והחשש בקולו בולט. 'אתה רוצה לחזור?' אני שואלת וכבר מתחילה להרגיש שעשוע. דני עדיין לא התגבר, אבל הקלילות שלי משפיעה עליו ומרגיעה אותו.
'מה זה' הוא אומר, 'חלום משותף כדי להשפיע עלי לתמוך ברעיונות המוזרים שלך?'. אני חושבת ואומרת לו: 'לא, זה משהו הרבה יותר טוב מחלום, נראה לי שזו הצצה לעתיד ולמציאות שתהיה, ותיכף נחזור. אולי משהו במדחום הזה, אולי הסדק. צריך לבדוק'. 'רכבת לעתיד זה מיזם הרבה יותר טוב מהבניין והפרדס' הוא לוחש לי ואנחנו מפסיקים לשוחח ומתבוננים סביבנו בתשומת לב רבה עוד יותר. האנשים סביבנו רואים אותנו? לא ברור, אף אחד לא מתייחס אבל גם אף אחד לא נתקל בנו. 'נראה לי שהמדחום הזה הוא חשוב ביותר' אני אומרת לדני 'תשמור עליו ממש ממש טוב'. הוא מכניס יד לכיס הג'ינס שלו ומוציא ממחטת בד לבנה מקופלת עם רקמה עדינה של פרחים. הוא משתמש בה כדי לארוז את המדחום בזהירות. מי בימינו משתמש בממחטות בד ועוד עם רקמה!. מסתבר שדני, הקבלן הצעיר והחמוד שלי. 'דני, מה זו הממחטה הזו' אני שואלת אותו בהקנטה קלה. 'זה מסבתא שלי' הוא עונה לי בהרמת כתפיים מתנצלת. 'מתנה ליום ההולדת האחרון. קבלתי עשרים כאלה ואני לוקח כל יום אחת חדשה. אבל את רואה, זה בול יצא מתאים ושימושי עכשיו'. המדחום נכנס לאחד מכיסי הז'קט חסר השרוולים שלו, איפה שכל המברגים והעטים והמטר והפנקס שלו יושבים. 'בוא נבדוק את הסדק הזה ואיך בדיוק צריך להכניס חזרה את המדחום כדי לחזור' אני אומרת לו 'אבל חכה רגע, קודם אני רוצה לראות איך הבניין יצא, ניכנס ללובי?'. דני מחייך ואמר: 'יצא סוף הדרך, את לא רואה?, מה חשבת אחרת?'.
…