רעש לבן

בוקר אחד, כשהקיץ נדב שוורצמן משנתו, הוא גילה במיטתו שהשעון המעורר לא עבד. תוכניתו להגיע לים לפני שיתמלא, הפכה לחלום רטוב שלא יתגשם. הוא הרים את השעון וזרק בו מבט זועף. כמה הוא תיעב את המכשיר האנלוגי הכושל הזה, שקיבל כמחווה מבודחת ממי שהיתה פעם אהובתו. כמה אירוני היה בעיניו, שהבדיחה שרדה זמן רב יותר מן האהבה.

השעה היתה 11:00. שמש קייצית הסתננה לחדר השינה והכריזה בגאון על שלהי הבוקר. נדב שוורצמן, שהמתין לבוקר הזה במשך כל השבוע, שרבב אנחה נוגה, שנשמעה בת כפליים מגילו. בלב כבד, הוא יצא מן המיטה ועמד להכין קפה, אך אז גילה שנגמר החלב וירד אל המכולת שמעבר לכביש. בעודו ממתין לרמזור על שפת המדרכה, הוא נחשף להתרחשות מוזרה מאין כמותה, שגרמה לעורו להתכווץ – החל לפתע טפטוף, שמרגע לרגע הלך והתחזק. אך לא הגשם, שהגיח כרעם ביום בהיר, הוא מה שהביא לטלטלה העזה בנפשו, אלא העובדה שהטיפות ירדו רק עליו. הוא שפשפף את עיניו בפליאה, הגיר מהם את המים, ולתדהמתו המטר נמשך, וביתר שאת.

נדב שוורצמן, שתמיד נחשב בקרב מכריו כאדם חריף שכל, השיג מיד שמדובר בתופעה אקלימית נדירה ביותר, שקוראת תגר על חוקי התרמודינמיקה. הוא כבר היה עד בעבר לצירופי מקרים יוצאי דופן, אך כאן היה משהו שונה, שהציף אותו בהשתאות, משל היה מדען שגילה לראשונה חוק טבע בלתי מוכר. אמנם, בגדיו כבר החלו להירטב, אך נדב שוורצמן לא היה עשוי מסוכר, וקצת רטיבות מעולם לא הרתיעה אותו. כשהאור ברמזור התחלף הוא החל לחצות את הכביש, וכאן כבר הגיע מפנה שהסעיר אותו עד לשד עצמותיו – הגשם נע יחד איתו.

החנוונית במכולת היתה ישישה חביבה, שבמרוצת שנותיה כבעלת מכולת שכונתית, כבר הספיקה לראות הכל. שום דבר אנושי לא היה זר לה. ובכל זאת, כשחזתה בדמות המתנשפת, ספוגת המים, ששעטה בגמלוניות לתוך המכולת היא לא יכלה שלא להביע שאט נפש, במיוחד לאור השלולית שנקוותה תחתיה. נדב שוורצמן, שניחן בשכל חריף במיוחד, ידע שכל הסבר שיתן לאשה ההמומה לא יניח את דעתה, מה גם שלא היה לו שום הסבר לתת. מעבר לכך, הוא כבר היה רווי בתהיות משל עצמו, ולא קיבל את הרושם שמכאן תצמח הישועה. על כן הוא טחב לידו קרטון חלב, ובלי שיג ושיח מיותרים, שילם ויצא מהמכולת, הישר לגשם זלעפות שהכה בו ללא טיפה של רחמים, וליווה אותו עד הבית.

לאחר שנכנס לביתו, הוא פשט את בגדיו במבואת הכניסה והציץ מבעד לחלון. השמש קפחה בשמים. ציפורי שיר הפליאו בציוצן על רקע ענני נוצה ציוריים, וענן גשם אחד לא נראה לרפואה. על פי זיכרון עמום ממהדורת החדשות, היתה אמורה להתפתח איזו מערכת של לחץ אוויר נמוך שעשוי לעודד היווצרות משקעים… ברוב תושייה, הוא פתח את אפליקציית מזג האוויר. על פי התחזית, היה סיכוי של 1% לממטרים, אך רק בצפון הארץ, ובשעות הערב המאוחרות.

נדב שוורצמן מעולם לא הגדיר את עצמו כאדם "מאמין", לפחות לא במובן הרליגיוזי של המילה, אבל מצד שני, הוא גם מעולם לא שמע על תופעה כל כך משונה. המחשבה שכוח עליון הוא העומד מאחוריה הרגיעה אותו מעט. אלא שאותה מחשבה בדיוק גם המטירה עליו קשיים חדשים: אם אכן נעשה הדבר בצו כוח עליון – מדוע זה קרה? האם היה זה גמול על איזה חטא? ניסיון להעביר לו מסר נסתר? האם הלקח שילמד ישפר את חייו ויהפוך אותו לאדם מאושר? אולי להיפך? ואולי בכלל מוטב לקבל את הגזרה כפי שהיא, מבלי לנסות לרדת לפשרה? לא! גם אם הנסיון יעלה חרס, הוא גמר בליבו שיעשה הכל על מנת להבין (אף אם לא לשנות, לפחות להבין!) כיצד קרה שבוקר בהיר אחד, התהפך עליו עולמו.

לאחר חיפוש של מספר דקות, הוא מצא באינטרנט את מספרו של צביקה איזיקוביץ, פרופסור בכיר למטאורולוגיה סינופטית וקלימטולוגיה באונ' ת"א. הוא התקשר למספר שהופיע בחיפוש, והופתע שנענה מיד, כאילו המתין מישהו לשיחתו בצד השני של הקו. מהירות התגובה הזכירה לו שאמנם מתרחשים בעולם דברים מוזרים, אמנם צצות לא מעט שאלות משונות, אך ישנן גם תשובות. "הלו?"

"שלום, אפשר לדבר עם פרופסור איזיקוביץ?"

"מדבר, איך אפשר לעזור?" נדב שוורצמן פתח להסביר את המצב, אך אז התחיל לנקר בו החשש שייתפס כמטורף. מי הרי שמע על דבר מופרך שכזה? נכון, כבר קרו דברים בלתי סבירים, אבל… "הלו?"

"כן, סליחה, אני איתך. המצב הוא כזה… זה ישמע קצת מוזר, אבל מהבוקר, יורד עליי גשם. כלומר, רק עליי. ולאן שאני הולך, זה מרגיש כאילו… הוא עוקב אחריי."

"עם מי אני מדבר?" חקר הפרופסור בחשד.

"כן, סליחה, קוראים לי נדב, אני גר ברעננה, וכמובן זה לא קרה לי אף פעם בעבר. אף פעם אפילו לא שמעתי על דבר כזה. חשבתי שאולי יש איזה הסבר, מדעי, ש…"

"נדב, איך הגעת אליי?"

"קראתי עליך באתר של האוניברסיטה. אתה יודע אולי איך אפשר להסביר את התופעה הזאת?"

"מצטער, זה לא תחום המחקר שלי. אני מתעסק ביחסי הגומלין בין הצירקולציה באטמוספרה לתהליכים הסביבתיים שמתרחשים על פני הקרקע. תנסה אולי לדבר עם איזה חזאי."

"אבל…"

"שיהיה לך יום טוב." הפרופסור ניתק את הטלפון.

נדב שוורצמן נשטף בנחשול אדיר של מועקה. הוא חש אותה מפעפעת בעורקיו. בשלב זה הוא בקלות יכול היה להישבר. זה מה שוודאי היה קורה לרוב האנשים שמועקה כזאת היתה מפעפעת בעורקיהם, אך הוא – קורץ מחומר אחר. במפגן תושייה הירואי, הוא קם מן הספה, לבש בגדים יבשים, נעל את נעלי החורף שלו ונסע הישר למשכנה של ז'קלין ביטון, קוראת בקלפים שבת זוגו לשעבר ביקרה פעם, וניחשה את סודותיה הכמוסים ביותר, כולל תכונות אופי נסתרות, שאף היא עצמה לא ידעה על קיומן.

"לפחות יש בכל הסיפור הזה גם יתרונות", השתעשע נדב שוורצמן עם עצמו, בעוד הגשם שוטף את מכוניתו על נתיבי הכביש המהיר. "אבל בכל זאת, אני חייב להבין מה קורה פה. אלה החיים שלי! זה לא איזה שעון שאפשר לזרוק לפח. אם משהו מתקלקל, צריך לתקן, או לפחות להבין מה הסיבה שהובילה לכך." ואם מישהו יכול היה לתקן את המצב, או לכל הפחות לעמוד על פשרו, הרי שהיתה זו הקוראת בקלפים.

מקץ שעה קלה, סמוך לביתה, יצא נדב שוורצמן מרכבו ונזכר שבעצם לא תיאם איתה את הביקור. "טוב, אם היא באמת מוצלחת כמו שמספרים, היא ידעה שאני בדרך ומוכנה לקראתי", הכריז בליבו. "ואפילו אם היא לא כזאת מוצלחת, גם למזל, לפעמים, מותר להרים את הראש". אלא שהמזל באותו יום טמן את ראשו עמוק מתחת למים. בביתה של ז'קלין – אין קול ואין עונה.

נדב שוורצמן עמד מחוץ לבית השומם תחת מטר כבד, כעולל מסכן וחסר ישע. נעליו החסונות שירתו אותו נאמנה מאז שרכש אותן, ותמיד יכלו לחורף הישראלי, אך כעת, לא עמדו בנטל ונכנעו לשיטפון שגאה תחתיו. למוד אכזבות, הוא תפס מחסה תחת גגון רעוע, השיל את נעליו, סחט את הגרביים, ותמה כיצד הגיע למצב הזה. היכן היתה הנקודה שבה סטו חייו מן המסלול והובילו אותו לכאן? כיצד, כיצד הגיע למצב הזה, כיצד?! הוא גייס את כל תעצומות נפשו, אך לא מצא את התשובה. לבסוף, הוא החליט שהדבר היחיד שמתקבל על הדעת לעשות במצבו, הוא ללכת לים.

השעה היתה 15:30 והים היה גדוש במתרחצים. הוא ירד אל החוף, חמוש במטריה רחבה שהגנה על עורו החשוף. "לפחות לא צריך קרם הגנה", עודד את עצמו, בעודו משיל את כפכפיו ומתקין מעליהם את המטריה. הוא נכנס למים וניסה לשחות, אך עד מהרה נוכח כי הדבר אינו מתאפשר, הן בגלל המתרחצים הדחוסים והן בגלל המים שנכנסו לעיניו מן המבול השוצף שליווה אותו בלי הפסקה. שטוף-יאוש, הוא חזר אל החוף והצטמק תחת המטריה. הוא נשא את מבטו מעלה ופילל שתבוא עליו הבצורת, אך ראה שאין חדש תחת הגשם, והגה בזמנים נינוחים יותר, בהם שחה להנאתו במרחבי הים הפתוח, חופשי מדאגות וחף מייסורים.

דומה שחרף המחזה יוצא הדופן, הוא לא משך אליו תשומת לב חריגה מן האנשים ששהו בחוף, שרובם היו ספונים במכשירים הסלולרים שלהם. למעט ילד אחד, שישב בסמוך אליו בחברת משפחתו, ולא גרע ממנו עין. בתחילה התעלם נדב שוורצמן מעינו של הבלש הקטן, אך עד מהרה, הפלישה לפרטיותו מנעה ממנו להתמסר לזכרונותיו המנחמים. הוא נעץ את מבטו במשיג הגבול על מנת להוכיח אותו על התנהגותו, אך הילד הסקרן, שחונך מן הסתם באסכולה מתירנית, לא הבין את המסר. לבסוף החליט נדב שוורצמן שבין אם גזרת הגורל שהוטלה עליו צודקת או לא, הוא חייב להתמודד איתה ביחידות. הנה כי כן, עד יעבור זעם, הוא גזר על עצמו לפרוש חזרה לביתו ולהתנזר מכל חברת אדם.

אלא שביציאה מן החוף, הוא הבחין בחזיון הנשגב ביותר שראה מימיו. על ספסל ליד המקלחות ישבה אשה כבת גילו, בבגד ים שהחמיא לקימורי גופה, ולידה זוג אופניים ומגפיים שחורים. תנוחתה שיוותה לה מראה של אלה יוונית, משל סותתה ביד אמן שהביא את יצירתו לכדי שלמות. ביד אחת היא החזיקה ספר וביד השניה מטריה. גם עליה ירד גשם.

מאז עזיבתה של בת זוגו לשעבר, לא היתה לנדב שוורצמן הזדמנות של ממש לשוחח עם נשים זרות, וגם אם היתה, היא ריחפה מעליו בלי שיבחין בה. אולם ההזדמנות שניצבה מולו כעת, לא רק שלא ריחפה מעליו, אלא התנגשה בו חזיתית. הוא ניגש אליה ללא עכבות, וקרא בקול עמוק: "שלום, נעים מאוד". היא ליכסנה אליו את מבטה וענתה חרישית: "היי".

"כבר הרבה זמן יורד עלייך גשם?" חקר בעיניים בורקות. הוא הרגיש שמעבר לפתרון התעלומה שהעסיקה אותו מהבוקר, יתכן כי הוא רובץ לפתחו של פתרון גדול הרבה יותר. הוא לא רצה להפליג במחשבות, אבל לא יכול היה שלא לתהות אם כל מה שעבר עליו לא נועד למעשה רק על מנת שיפגוש את האשה הזאת, אשר לה, כפי שעוד יתחוור, המתין כל חייו, ושאולי, כמובן בלי להקדים את המאוחר, תשכיח ממנו את כל…

"מלפני חודש", הפטירה האשה בלי להישיר אליו מבט, כאילו עוד היתה שקועה בחומר הקריאה שלה.

"וואו! אצלי זה מהבוקר. ואיך התמודדת עם זה?"

"קניתי מגפיים"

"הם יפים! ו… זה פשוט… התחיל פתאום? ככה? ולא הפסיק כבר חודש?"

"כן"

"וואו". נדב שוורצמן רצה לשאול אותה כל כך הרבה שאלות. הוא ידע שלהגיד "וואו" פעם נוספת לא בהכרח יקדם את האינטרסים שלו, ואולי אפילו להיפך, אך כשפתח את פיו, זה מה שיצא – "וואו". לאחר מספר שניות נצחיות, הוא התעשת והוסיף: "זה בסדר שאני אשב לידך?"

"האמת שהמטרייה שלך מטפטפת עליי", סיננה באדישות, "אל תדאג, זה כמו רעש לבן. בסוף מתרגלים. שיהיה בהצלחה!" מבלי להמתין לתגובתו, היא החזירה את מבטה אל הספר והמשיכה בקריאה. רעמים נשמעו ברקע.

כששב לביתו, השעה היתה 18:45. הוא השליך את המטריה במבואת הכניסה, הגיף את התריסים, פשט את בגדיו ומילא מים לאמבטיה במקלחת. נדב שוורצמן אהב לעשות אמבטיות. הוא היה יכול לבלות שם שעות. זה היה המרחב השקט שבו הוא נהג לנקות את הראש ולהירגע. אך לא היום. בתוך מימיה החמימים של האמבטיה, הוא שקע במחשבות שלא נתנו לו מנוח. "למה, למה זה קרה לי? מה עשיתי שבגללו זה קרה? מה אני אמור לעשות כדי שזה יפסיק? מה אני אמור ללמוד? לאן זה יוביל אותי? ולמה דווקא היום? מה היה שונה היום מאתמול, או מכל יום אחר?"

ואז זה היכה בו – השעון! השעון המשוקץ, שדווקא בשעתו הגדולה ביותר נרדם בשמירה – אילו רק היה ממלא את ייעודו ומעיר אותו בזמן, הכל היה מסתדר כמתוכנן. כן, זה היה כל כך ברור פתאום. הכל היה באשמת השעון המקולל הזה, ומי שהביאה לו אותו! מי שהביאה עליו את הקללה הנוראה הזאת והרסה את… לפתע צפצוף עז עצר את שטף הגיגיו. נדב שוורצמן זיהה את הקול הזה. זה היה הזמזום של השעון המעורר. הוא יצא מן האמבטיה וניגש לחדר השינה. השעה היתה 19:30. נדב שוורצמן, שללא ספק ניחן בחריפות שכל מן המעלה הראשונה, השיג בו ברגע שאתמול הוא כיוון את השעון לשעה הלא נכונה. מבלי שהשגיח בכך, לחלוחית נצנצה בעיניו. הוא הניח את השעון במקומו, חזר לאמבטיה וטבל בה את גופו. לראשונה מזה תקופה ארוכה, דמעה ניגרה מעינו ושייטה ברכות במורד לחייו.