קפואים

ליבי מצמצה. המראה לא השתנה. סבתא שלה ישבה ליד שולחן העץ הישן שבמטבח, ומזגה את דייסת הווניל עם ריח הקינמון המשכר אל תוך הקערה הלבנה המצוירת בכחול באיור החביב עליה, של בתים בכפר על גדות נחל. תפסיקי ותעצמי עיניים פקדה בכוח על עצמה, אבל העיניים נמשכו למראה המוכר והאהוב עד כאב. את יודעת שזו פטה מורגנה. הם משחקים בך. הם למדו אותך. הם יעשו הכל.

היא עצמה עיניים, ובכוח ובנחישות התחילה לנשום שבע נשימות עמוקות, אחר כך עצרה את נשמתה לארבע שניות ארוכות, ונשפה באיטיות רבה עד שסיימה בשמיני. זה מה שהנביא אמר לעשות בכל פעם שהיא רואה את המראות הללו. הם החריבו ככה גלקסיה אחר גלקסיה, משתקים ומקפיאים. השיטה הייתה פשוטה. קראו לזה הרעלה חושית. ההם השתלטו על מערכות החושים ושידרו כל מראה שרק רצו: מפתה, משכר חושים, אין מי שיכל לעמוד בפניהם.

ואז כשמסומם החושים פסע בחדוה אל תוך החיזיון שהם יצרו, יצאו מתוך ההם זרועות תמנון בוציות, רוטטות, ובכוח עצום משכו אותו אליהם. אל הביצה הטובענית והחונקת. אל הטיט הדביק, שאיש לא חזר ממנו. ובכן, כמעט כולם. רק שנים עשר אנשים נותרו, וליבי ביניהם: ששה גברים ושש נשים. שנים עשר, והנביא שחזר, וסיפר איך כולם נשארו קפואים שם בטיט ובחימר המקבע כמו בפומפיי. טוב, פומפיי הייתה, בעצם, רק ניסוי מוקדם של ההם. בהתחלה הם ניסו את זה עם הר געש, אבל מאז הם השתכללו. הטיט הטובעני היה יעיל ומהיר יותר, בלי פירוטכניקה מיותרת של אש וגיצים. והאנשים היו כל כך חמדנים. היה כל כך קל לפתות אותם בכל הדברים המנצנצים.

תתרכזי. ריכוז. זה מה שאמר הנביא. תתרכזו בתמונה שלפניכם. אתם יודעים אם היא אמיתית או לא. הריכוז היה הכי קשה, ובעיניים עצומות אימצה את כל כוח רצונה להעלות אל מול פניה את התמונה שראתה קודם. סבתא שלה יושבת ליד השולחן לבושה בשמלה הירוקה והרחבה. הם דייקו בפרטים. טוב. הרמז הראשון היה ממש קל. לא היו אדים מעל הדייסה. אין מצב שסבתא הגישה דייסה קרה. כתפיה התכווצו מגעגועים. רוק עלה ומילא את פיה, והזכיר לה שהארוחה האחרונה שלה הייתה בצהרי אתמול.

תתרכזי. העיניים. כן. הן היו בצבע הנכון. אבל העין הימנית הייתה קצת קפואה. כמו בתמונת ai עתיקה מהדור הישן. והאצבעות היו מטושטשות בקצוות, רק קצת, היא כמעט פספסה את זה. אבל לומדים להבחין בכל ניואנס. בפנים אתם יודעים את התשובה, זכרה את קולו של הנביא. קודם תרגישו, הם תמיד יפתו אתכם בדברים שאתם הכי אוהבים. אל תזלזלו בהם. גלקסיות שלמות זלזלו, ונשארו טמונות וקבורות בטיט שהתקשה מסביבם. כל האנשים, כל היצורים כל היצירות, כל הספרים. הכל.

הנביא הורה להם לרשום יומנים, לכתוב, לצייר, להלחין, לחשוב מחדש. וכל כך הרבה נשכח והלך לאיבוד. הם עבדו מבוקר ועד שעת לילה מאוחרת לתעד ולהעלות מחדש. ה'ספרייה החדשה' ככה קראו לזה. ליבי נשמה שוב שבע-ארבע-שמונה. שבע נשימות עמוקות. ארבע שניות של השהיה. שמונה נשיפות ארוכות ומדודות.

האצבעות היו מטושטשות בקצוות, רק קצת, היא כמעט פספסה את זה. אבל הטעות האמיתית שלהם לא הייתה בטישטוש. היא הייתה בתנועה.

בחיזיון, סבתא קילפה את התפוח בתנועה סיבובית מושלמת, הקליפה נשרה בסרט ארוך, מסולסל בירוק זוהר כמו בפרסומת ישנה. אבל ליבי זכרה את הידיים של סבתא, מחוספסות וחמות, כמעט שורטות כשליטפו את פניה.

סבתא של ליבי לא דיברה הרבה, אבל כשדיברה נהגה ללחוש באוזני נכדתה משפטים סתומים כמו: "אל תאמינו למפות, הן רק גרסאות של שליטה".

בתחילה ליבי עוד הייתה מנסה: "סבתא, שליטה של מי?" אבל סבתא המשיכה בנדנוד הקצוב של הכיסא, המהמה לעצמה שיר לא ברור, וקילפה תפוח. וגם כשקילפה הייתה הופכת אותו מלמעלה למטה במקום לקלף בתנועה סיבובית כמו שכל האנשים עשו.

בכלל, במשפחת גולדמן שליטה ואמת התערבבו זו בזו עד שהן טשטשו את הקו העמום שבין הבריאה לבין מה שקדם לה, כמו כתם דיו מרוח, שנשפך עליו מים.

בעולם ההוא, אבא של ליבי היה עורך דין פלילי מבריק, מומחה לתיקים שנחשבו בלתי אפשריים. אמא שלה ניהלה ביד רמה תוכניות ריאליטי בערוץ טלוויזיה מצליח.

ליבי התרגלה לשהות עם סבתא אווה שעות ארוכות, בהתחלה סבתא אווה טיפלה בה, אחר כך ליבי מצאה את עצמה עושה עוד ועוד פעולות בשביל סבתא, אפילו כאלה, שנערה בת שש עשרה לא אמורה לעשות, אבל ליבי לא התלוננה.

"היום יהיה סוף העולם" אמרה סבתא חרש.

ליבי חייכה, זה היה מוגזם אפילו לסבתא אווה.

"את רוצה לטייל בגינה? יפה בחוץ, כמעט שאין רוח".

סבתא התחילה לזמזם לעצמה: "סופים הם התחלות, ולכל ההתחלות יש סופים".

"אני הולכת להביא לך סוודר".

ליבי דילגה על המדרגות, היא הוציאה מהארון את הסוודר הלבן של סבתא, ומהרה במורד המדרגות.

סבתא אווה ישבה בנוקשות על כסאה, עצומת עיניים, אוחזת בידיה קופסת נחושת שהצבע דהה מעליה, עד שכמעט אי אפשר היה להבחין בציור עתיק של נער ונערה מביטים בעיניים מצועפות זה אל זו.

ליבי הביטה בה, וליבה קפא.

לאחר שבוע האבל היא פתחה את הקופסא. בפנים היה ציור דהה של כדור הארץ, רק אוקיינוסים וימים ויבשות, בלי גבולות. בגוונים משתנים של כחול ותכול וחום ועינבר שקוף, מתחתיו נכתב בכתב ידה המסולסל של סבתא אווה:

"מפות הן גרסאות של שליטה".

ליבי הניפה לצד את שיערה החום והחלק, וצעדה לעבר המטבח.

היום זה היה קל יחסית. עוד יום עבר. הם נשארו עדיין שנים עשר.

ליבי נכנסה למטבח הריק והקפוא. המטבח של סבתא נעלם, ובמקום ריח הקינמון קיבל את פניה ריח טחב רקוב, הריח של העולם האמיתי, וקור. קור מקפיא. היא ניגשה אל השולחן להכין את ארוחת הבוקר לקבוצה.

"זה היה קרוב היום," אמרה ליואב, שישב בפינה, הוא החזיק בידו אולר קטן וגילף דמויות אנשים מבולי עץ קטנים. "הם השתמשו בסבתא שלי," אמרה ליבי, מנסה לשמור על יציבותו של קולה. "הם ניסו לתפוס אותי בנוסטלגיה."

היא התיישבה ליד שולחן העץ הגדול ופתחה את היומן שלה. זה היה תפקידם של השנים עשר שנותרו, לשחזר. בכל פעם שאחד מהם שרד חיזיון, הוא היה חייב לתעד את הפרטים הקטנים שהסגירו את התעתוע. זה היה החלק הכי חשוב של 'הספרייה החדשה'.

"מה זה היה הפעם?" שאל יואב מבלי להרים את עיניו, כדי שלא תראה את האימה שבליבו, על שכמעט איבד אותה. "האצבעות," לחשה ליבי. "בחיזיון שלהם, הידיים של סבתא היו חלקות, אבל זה לא רק זה, היו עוד פרטים".

צלצול הפעמון הדהד בחלל המבנה. זה היה הסימן של הנביא להתכנס. כולם נאספו באולם המרכזי עם התקרה הגבוהה, החדר הגדול, שכל קירותיו היו מכוסים בציורים, שירים ונוסחאות מתמטיות של כל מה שהצליחו להציל מהטיט הטובעני של השכחה. בקיר המערבי בפינה התחתונה, ליבי העתיקה את המפה של סבתא.

הנביא עמד שם, גבוה ורזה, קמטים עמוקים ומקבילים נחרטו במצחו, כמו מפת כבישים ישנה בעולם שאבד. גלימת הצמר האפורה והישנה שמוטה ברישול על כתפיו. הוא השתעל, והידק את האריג מסביב לצווארו. " הם משתכללים," הוא אמר בקולו הרך והנעים. "ההם כבר לא רק מראים לנו את העבר. הם אוחזים בחלומות שלנו, והם יציעו לכם עולם חמים, הם יציעו לכם תשוקה, משפחה, נורמליות. היום נמשיך לצייר מפות. נשחזר את כל מה שאנחנו זוכרים."

ליבי הביטה על המפה המצוירת שעל הקיר. כחולים ותכולים בגוונים עמוקים עם איים של חום וענבר ריצדו מול עיניה.

"אנחנו לא נצייר מפות חדשות," קראה ליבי לעבר הנביא, וקולה הדהד בחלל הבטון האפור והגדול. "נחיה בלי הגבולות. כמו בציור של סבתא. אם אין גבולות, הם לא יוכלו לשלוט".

יואב הניח את האולר והסתכל עליה. היא הסתכלה עליו וחייכה. החום שעלה מעיניו הירוקות, חימם את ליבה.

"את עברת את זה היום," אמר הנביא, והביט עליה מבעד למשקפיים השבורים, שהודבקו בנייר דבק. "הם ניסו געגוע?"

"הם ניסו להשתמש באהבה," ענתה ליבי, וחשה שוב את הריח הממכר של הקינמון והוניל באפה.

היא ניגשה אל שולחן העץ הגדול שבמרכז החדר, שם היו פרושות מפות שהם ניסו לשחזר. מפות של ערים שהיו ואינן, גבולות של מדינות שקפאו בטיט. כל אחד מהם צייר מזכרונו, ואז איחדו את כל הציורים לשירטוט אחד גדול. ליבי שלפה מכיסה את קופסת הנחושת הדהויה של סבתא אווה, והוציאה מתוכה את המפה המקומטת.

"הם מנסים למפות אותנו, נכון?" שאלה ליבי. "עם ההרעלה החושית הזאת שלהם. הם בודקים איפה הגבולות שלנו נמצאים, כדי שיוכלו לכלוא אותנו בתוכם."

הנביא התבונן במפה למשך זמן ארוך. "סבתא שלך ידעה, שהגבולות הם אשליה עוד לפני שהם הגיעו. היא הבינה שמי ששולט בגבולות, שולט על הכל."

ליבי הצביעה על הנייר המקומט "זו לא מפה של מקום. אלה הוראות הפעלה."

באותו הרגע, האדמה רעדה קלות. לא ממש רעידת אדמה, אלא תנועה גלית רכה של הטיט בחוץ, המסה האפורה והחונקת שמנסה למצוא סדק, ולהיכנס פנימה.

"אנחנו צריכים לצאת," אמרה ליבי והסיטה את השיער החלק מעיניה. "לאן?" שאל גיא. "הכל קפוא בחוץ. אין לאן ללכת."

ליבי הביטה במפה הדהויה. היא נזכרה בסבתא שלה מקלפת תפוח מלמעלה למטה, אוכלת את הקליפה, וממשיכה לקלוף ולאכול עד שהתפוח היה מקולף כולו, רק אחר כך היא חצתה אותו לשניים והושיטה לליבי את שני החצאים הקלופים.

"תראו," היא אמרה, ועיניה החומות נצצו. "הם יכולים להקפיא את הגוף שלנו, הם יכולים לזייף לנו דייסה, אבל הם לא יכולים לזייף את החופש של מישהו שלא מאמין לגבולות שלהם, והם לא מכירים את המקום הזה עדיין."

היא לקחה פחם שחור וניגשה לקיר הבטון. מתחת לרישומים המדעיים והנוסחאות, היא ציירה עיגול גדול וריק.

"היום," היא אמרה, "אנחנו מפסיקים לשחזר את העולם שהיה. אנחנו מתחילים לצייר את העולם כפי שהוא באמת. בלי גבולות."

היא פנתה אל הנביא. "תלמד אותנו את הנשימה שאחרי השמינית. לא זאת שעוצרת את הפחד, אלא זאת שנותנת כוח לצעוד לתוך הטיט מבלי לטבוע. זאת שהחזירה אותך לכאן".

הנביא הביט בליבי, ואחר העביר מבטו אל כל האחד עשר, אחד אחר השני, סוקר אותם, סורק אותם. בודק את יכולותיהם. השקט באולם היה כבד. הנביא הוריד את משקפיו השבורים והמודבקים, וחשף עיניים יוקדות באפור עמוק.

"הנשימה שאחרי השמינית," הוא אמר, "היא לא נשימה של אוויר. היא נשימה של ויתור. את מוכנה לוותר על המפה, ליבי? את מוכנה ללכת בלי לדעת איפה נגמר השביל ומתחילה הביצה הטובענית? ואתם?" פנה לראשים הכפופים שמסביב לשולחן, "אתם מסוגלים?"

"סבתא שלי מעולם לא השתמשה במפה," ענתה ליבי, "והיא תמיד הגיעה הביתה. הטיט יכול להקפיא רק מחשבה מקובעת בתבניות מוכרות."

היא פנתה אל דלת הפלדה הכבדה של המקלט ופתחה אותה לרווחה. הריח של העפר הרטוב בחוץ הריח כמו גופרית, כמו ביצים מקולקלות. יואב זינק אחריה, האולר שלו מקופל בכיסו. "אני בא איתך," אמר. "מישהו צריך לוודא שאת לא הופכת לפסל פומפיי נוסף."

הם עמדו שניהם ראשונים בפתח. בחוץ נראה עולם צבוע בלבן-אפרפר מוזר. הטיט הקפוא נראה כמו חלקי אדים שהתגבשו לחומר צמיגי, רוטט, שכיסה בכפור, ובשכבות לא אחידות של בוץ מעורב בקרח את המכוניות הישנות, את עמודי החשמל, את שרידי הבניינים. הכל נראה כמו צילום רנטגן של גוויה ענקית.

"עכשיו," אמר הנביא מאחוריהם. "תנשמו כולכם. שבע. ארבע. שמונה. ובסוף של השמינית אל תשאפי חזרה. פשוט תהיי, תישארי שם. בשקט המוחלט. שמעתם כולכם את מה שאמרתי," קולו של הנביא התרומם, ולראשונה הבחינה ליבי בפחד שבקולו.

ליבי צעדה את הצעד הראשון. רגלה שקעה בתוך החומר הדביק. היא הרגישה מיד את ההרעלה החושית מתחילה לעבוד. הקור הפך לחום נעים. היא שמעה קולות של צחוק, היא הריחה ריח מתוק של דשא קצוץ, באפה עלה ריח משכר של קפה וקרואסון בחמאה ושקדים.

תנשמי, פקדה על עצמה. שבע. בקצב איטי, תמלאי את הריאות עד שלא יישאר בכלל מקום. ארבע. המתנה. אל תחשבי על כלום. שמונה. נשיפה מדודה החוצה, הדיפה של כל היש, אבל לא בבת אחת. לאט.

ואז הגיעה הנשימה שאחרי השמינית. ליבי לא שאפה. היא רק פתחה את עיניה לרווחה, וסירבה להגדיר את מה שהיא רואה.

והפלא קרה. הטיט שתחת רגליה לא התקשה, אבל הוא גם לא בלע אותה. הוא הפך לשקוף, וצמיגי מספיק, שאפשר לעמוד עליו מבלי לשקוע. היא ראתה דרכו את האדמה הישנה, נשקפת אליה מתחת לשכבת ג'ל עבה עכורה ומלוכלכת.

היא צעדה צעד נוסף, ואז עוד אחד.

"יואב!" צעקה לאחור. "תסתכל על הטיט, ותשאר בנשימה שאחרי השמינית."

מאחוריה, היא שמעה את יואב נושם בכבדות, ואז את קול הצעדים שלו מתקרב אליה, עד שעמד לצידה.

הם הלכו לאורך השביל הקפוא. פתאום, ליבי עצרה. בצד הדרך, בתוך גוש טיט ענק, היא ראתה ענן דביק של עלים מלוכלכים וביניהם גוש קטן ומצומק. היא התכופפה ושלפה אותו החוצה בתנועה חדה, הפוכה, מלמטה למעלה.

זה היה תפוח. אמיתי. הוא היה קטן ומקומט בצבע ירוק חום עכור, לא דומה בכלל לתפוחים המושלמים מהחזיונות. היא נגסה בו. הטעם היה חזק, חמוץ כל כך ורענן כל כך. דמעות זלגו מעיניה.

"הנביא אמר שהם החריבו גלקסיות," אמר יואב שעמד לצידה, מביט בתפוח. "הם לא החריבו אותן," אמרה ליבי, מנגבת את הדמעות ומביטה אל האופק, שם הטיט החל להיסדק תחת עוצמת הנוכחות הבלתי מתאמצת שלהם. "הם רק הקפיאו. אנחנו נצטרך להעיר את השאר."

היא המשיכה ללכת צעדיה הפכו לקלילים, כמעט ריקוד,

ליבי נגסה שוב בתפוח המקומט. אחר כך הושיטה אותו ליואב, הוא ניגב בידו את המיץ שנזל מזווית פיה, וצחק בקול.

מאחוריה, היא שמעה את צליל הסדקים בטיט, כשגיא ונוגה ויעל, וזיו וחנן והאחרים החלו לצעוד בעקבותיהם.

"היום," אחזה בידו של יואב, "היום הסופים הם רק התחלה."