הגשם בצפת לא ירד באותו יום, הוא דקר. זה לא היה הגשם המנומס של המרכז שמטפטף על מטריות ניילון ונעלם לתוך מערכות ניקוז שקטות. זה היה גשם עתיק, כבד וזועף. הוא נישא על רוחות ששרקו בוואדיות, ונשא איתו קור של אבן גיר וריח חריף של מחטי אורן רטובות.
דן עמד בקצה החלקה הישנה. המעיל שלו היה מרופט ולא באמת הגן עליו, אבל זה המעיל שלו כבר עשרים שנה. זה היה המעיל שלו בהלוויה שלה, וזה יהיה המעיל שלו כשימצאו את גופתו. הכובד משך את הכתפיים השחוחות למטה, והקור חלחל דרך הבד, מתחפר בכל המקומות הכואבים.
העיניים שלו, מאחורי העדשות העבות והרטובות, נמשכו אל החלקה החדשה בוואדי, שם עמדו עשרה גברים סביב קבר טרי. הם היו מוארים באור כחלחל שבקע מהקרנה ההולוגרפית של פסוקי תהילים שריחפו מולם. הגשם ירד עליהם בשצף והכה בקרקע הבוצית, אבל הם היו יבשים. המעילים התרמיים שלהם יצרו הילה רוטטת דוחת-מים, שהרחיקה כל טיפה מהבד.
דן הסיט את המבט בחזרה אל המצבה הפשוטה שמולו. רבקה לרנר נחצב באותיות שחורות על גבי אבן לבנה. הגשם שטף את האותיות, וזה נראה לדן כאילו האבן עצמה בוכה.
"תראי אותם, רבקה," הוא אמר בקול צרוד, כאילו היא עומדת לידו ומעשנת את הסיגריה הנצחית שלה. "אפילו למות כמו שצריך הם שכחו. הכל נקי. הכל סטרילי מדי."
הוא ניגב את המים מהמשקפיים, שהתמלאו מחדש מיד. הרוח יללה בין המצבות והרעידה את עצי הברוש.
"הם ניצחו, בקי," הוא לחש. "קיבלתי את הצו בבוקר. מחר באים הדחפורים. החנות… כל מה שבנינו הולך. הם יעשו שם חניון לרחפות, או מוזיאון וירטואלי לתולדות הדפוס."
הכאב הפיזי היה תזכורת לקיום שלו, והוא היה צריך להרגיש משהו מוצק. היד שלו נשלחה לכיס הפנימי, צמוד לחזה היה הסידור הקטן שלה. הזווית הקשה של הכריכה לחצה לו על הצלעות וזו הייתה הנחמה היחידה שנשארה – גוש קטן של מציאות בעולם שמתפוגג לפיקסלים.
הוא הוציא את הסידור, גונן עליו בגופו ופתח בדף המסומן.
"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא…" המילים זרמו מהדף והדהדו מהאבן הקרה. "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ."
המילים חדרו את הכוונה.
"בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן."
זה כבר לא היה רק קדיש על רבקה, זה היה קדיש על כל העולם שלו. העיניים שלו צרבו ודמעה חמה התערבבה במי הגשם הקרים.
"לא שוב," הוא לחש. "לא עכשיו." הוא ידע שהיא שונאת לראות אותו בוכה.
"סליחה, אהובתי." הוא הניח יד גרומה על האבן הרטובה. "אני אלך עכשיו. אני לא יכול לעצור את הדמעות, ואני לא מסוגל להתמודד עם המבט הזה שלך."
חיוך קטן עלה על שפתיו כשהוא תחב את הסידור חזרה לכיס המוגן. הוא הניח שוב את היד על השם שלה, ליטף אותה בעדינות ואז קם ללכת.
הדרך חזרה לחנות עברה בסמטאות העיר העתיקה. דן הלך מהר, הגב כפוף נגד הרוח, המקל מקיש על האבנים – תק, תק, תק. צליל שנבלע בשקט המלאכותי. אין יותר צעקות רוכלים או פעמונים, הכל היה עטוף בשמיכה של שקט וזמזום של רובוטים קטנים שממהרים לבצע משימות של בעליהם. הוא ניסה להתעלם מהלובן הבוהק של האבנים שעברו ניקוי חול ומהריח הלימוני המלאכותי שהחליף את ריח העובש והחיים. זה הרגיש כמו ללכת בתוך דגם אדריכלי בתוך מוזיאון. הוא התגעגע לצפת של פעם.
לפתע, בקצה הסמטה, הגיחה חבורת נערים. הם רצו וצעקו, מנופפים בידיים באוויר, עיניהם מכוסות במשקפי מציאות רבודה דקים ובגדיהם צבעוניים ומבריקים.
"תקוף! תקוף כבר יא אפס!" צרח אחד מהם, מניף חרב בלתי נראית.
דן חייך לעצמו, הוא ביקש קצת רעש והיקום ענה. בתוך כל השקט הזה, יש עדיין ילדים שמשחקים ברחובות צפת.
"תודה אהובתי," הוא מלמל לעצמו ולרבקה.
דן אמנם ראה את הנערים, אבל הנערים ראו רק דרקונים ונקודות ציון. הנער המוביל נתקל בדן בעוצמה מלאה. הגוף השברירי שלו עף אחורה, המקל החליק על הריצוף החלק, והוא נפל בכבדות על הצד ישר לתוך שקע באבן העתיקה שהפך לשלולית של בוץ. המים הקפואים חדרו מיד דרך המעיל. הקור היה הלם שכיווץ את הריאות.
"היי!" דן צעק בעודו מנסה להתרומם. הברך שלו דפקה בפעימות חדות.
הנער עצר לרגע, אך לא הושיט יד ולא התנצל. הוא רק סידר את המשקפיים על האף והביט בדן בזלזול.
"נו באמת, סבא," הוא פלט. "אתה עומד לי באמצע מעגל ההתקפה! בגללך הדרקון ברח."
"גליץ׳ מחורבן." הנערה שלידו נחרה בצחוק והשניים רצו משם רודפים אחרי חיות קסומות.
דן גנח והתיישב. אבל אז הכאב בברך נשכח, ופחד קר עלה בו, חד יותר מהגשם. הוא הרגיש רטיבות קרה ואלימה מתפשטת בצד שמאל של החזה. היד שלו נשלחה אינסטינקטיבית לכיס הפנימי, למקום הכי חשוב.
הלב שלו נעצר.
הכיס היה ספוג. השלולית הייתה עמוקה, והנפילה הטביעה את צד שמאל במים. המעיל הישן לא דחה את המים, הוא שתה אותם בצמא. הוא שלף את הסידור, והספרון הקטן נטף מים שחורים. הכריכה הייתה נפוחה כמו ספוג.
"לא," הוא לחש, הקול שלו רועד מפחד. "לא, לא, לא."
הוא קם על הרגליים בבת אחת, מתעלם מהכאב החד בברך. הוא חייב להגיע לחנות. הוא חייב להגיע לשולחן העבודה. כל דקה קריטית. הנייר הוא יצור חי, והוא טובע.
דן פרץ לחנות בסערה. הפעמון בדלת צלצל בבהלה והשתתק.
בפנים, העולם התהפך. החנות הייתה מבוך צפוף של נייר, ספרים טיפסו על הקירות ונערמו על הרצפה. האוויר היה יבש, חם ודחוס. המזגן ומייבשי האוויר התעשייתיים עבדו על מקסימום, שואבים כל טיפת לחות. הריח היה של זמן שעצר מלכת – אבק יבש, נייר ישן ודבק עצמות.
דן זרק את המעיל הרטוב על הרצפה, ורץ לחדר הפנימי. הוא הדליק את המנורה החזקה והניח את הסידור הרטוב על שולחן העבודה, הידיים שלו רעדו כשהוא לקח את הפינצטה הכירורגית.
"תחזיק מעמד…" הוא מלמל.
זיעה קרה התערבבה בטיפות הגשם על המצח שלו. המים המזוהמים של הסמטה המיסו את הסיבים, האותיות נמרחו, הדיו נזל והפך אותן לכתם שחור. הוא קירב את הפינצטה, מנסה להרים את קצה הדף הראשון, להפריד אותו מהגוש כדי שיוכל לנשום.
הנייר נכנע מיד, המגע העדין של הפינצטה רק קרע את הדף. הסידור כבר לא היה ספר, הוא היה עיסה.
דן ניסה שוב, בנקודה אחרת. הניסיון רק הרחיב את הנזק. הסידור התפרק לו מול העיניים, הופך לגוש בוץ אפור וחסר צורה. המכשירים נפלו מידיו בקול נקישה מתכתית. זה נגמר, הוא אמר לעצמו, וקבר את פניו בכפות ידיו המלוכלכות.
הבכי פרץ ממנו, חונק ושורף. הסידור מת.
עברו שנים מאז שייבב ככה, אבל הוא לא יכול היה לעצור. משהו בתוכו נשבר סופית. הכאב על האובדן הנורא סירב להרפות ממנו. איך הוא נתן לזה לקרות, איך הוא נכשל בצורה נוראית כזו. הוא הניח את ראשו על השולחן, וידיו עטפו את שאריות הסידור בחיבוק עדין והוא נרדם.
דן התעורר בבהלה מקול רעם אדיר. לרגע היה נדמה לו שהסערה פרצה פנימה לתוך החנות, אבל אז המציאות חזרה אליו, כבדה ומעיקה. הוא הזדקף בכיסא, ניגב את פניו בשרוול והושיט יד כדי לפנות את השולחן. גם אם הוא לא יכול להציל את הסידור הוא ישמור על מה שנותר ממנו.
הוא קם והחל לחפש משהו בין המדפים. לאחר חיפוש מאומץ הוא מצא קופסת פלסטיק ישנה. הוא הניח בחרדת קודש את הסידור הספוג בתוכה. הוא יצטרך לחשוב על דרך לייבש אותו בלי לעשות לו עוד נזק.
דינג-דונג.
הפעמון בדלת צלצל. צליל עליז, זר ופולשני. דן הסתובב בהפתעה.
"פתוח?" שאל קול של גבר.
דן לקח נשימה עמוקה ויצא מהחדר הפנימי. בפתח החנות עמדו גבר ואישה בשנות השלושים לחייהם.
"תמיד," דן אמר, מנסה לייצב את קולו השבור.
הגבר נכנס וסקר את המדפים. "אנחנו עובדים על סרט שעוסק בפולחנים ישנים, ואנחנו מחפשים ספר."
"טוב לדעת שעדיין מצלמים סרטים…" דן אמר בזהירות. "איזה סוג של ספר אתם מחפשים?"
"יש עדיין יוצרים שחשוב להם לעבוד עם חומר אמיתי," ענתה האישה, והאף שלה התכווץ מהריח הדחוס.
"אנחנו מחפשים ספר אותנטי…" הגבר הוסיף. "משהו עם היסטוריה, עם כובד."
דן סקר את הגבר והאישה, זאת הייתה בקשה מוזרה אבל הוא לא יכל להרשות לעצמו לפספס לקוח. הוא חשב לכמה רגעים, ולבסוף ניגש ושלף כרך תלמוד ישן עם כריכה בלויה ודפים מצהיבים.
"דפוס וילנה, המאה ה-19. הנייר עבה. הכריכה מקורית. זה ספר עם נוכחות."
הגבר העיף מבט ועיקם את האף. "גדול מדי. וזה נראה גנרי. אנחנו מחפשים משהו עם אפקט וואו."
"משהו שנראה מסוכן." האישה הוסיפה.
"משהו מסוכן," דן מלמל לעצמו. "יש לי מהדורה מהמאה ה-18 של ספר היצירה. אבל זה פריט מהאוסף הפרטי שלי והוא יקר… "
"תוכל להראות לנו אותו בבקשה?" הגבר ענה.
דן היסס לרגע, אבל הסוחר שבו דחף אותו להסתובב והוא ניגש לחדר הפנימי. הוא נכנס לחדר הקטן, וניסה בכל כוחו להתעלם משולחן העבודה. הוא ניגש לכספת גדולה שעמדה בקצה הנגדי. הברזל הכבד נאנח ונפתח. דן הוציא כפפות כותנה עדינות ולבנות, ועטה אותן בטקסיות. רעש של צעדים מאחוריו גרם לו להסתובב. הגבר והאישה עמדו שם.
"היי! מה אתם…" דן ניסה לחסום את המעבר בגופו הדק, אבל זה היה מאוחר מדי, הם כבר נדחסו פנימה.
דן נכנע והחל להוציא את ספר היצירה מהמדף התחתון, אבל הגבר טפח על כתפו והצביע על ספר אחר.
"אני רוצה לראות את זה," הגבר הצביע על ספר גדול וכבד עם כריכת עור שחורה וגסה שנח במדף העליון.
דן קפא. "הספר הזה לא למכירה." הוא החל להוציא את ספר היצירה, אבל הגבר תפס את ידו ועצר אותו.
"אני רוצה לראות את הספר עם הכריכה השחורה." הוא ציווה.
דן היסס. הכעס גאה בו, אבל הפיתוי להראות את האוצר שלו היה חזק ממנו. הוא ורבקה עבדו עשור כדי להשיג את הספר המיוחד הזה. הוא הוציא את הספר בשתי ידיים בזהירות של מנתח לב והניח אותו על השולחן.
הספר שכב שם. שחור, מצולק, מפיץ ריח קל של גופרית וזמן אחר.
"חרבא דמשה. מהדורה מקורית מהמאה ה-14," דן אמר בשקט. "שרד את האינקוויזיציה. שרד שריפות ומשרפות, הספר הזה ראה יותר אש ממה שאתם תראו כל החיים."
"זהו זה." האישה לחשה ושלחה יד לגעת בכריכה.
"הוא לא למכירה!" דן לחש בכעס.
"לכל דבר יש מחיר," הגבר אמר. "כמה?"
דן התעלם ממנו והחל להחזיר את הספר למקום.
"חמשת אלפים," הגבר ירה.
דן גיחך.
"עשרת אלפים," האישה זרקה.
דן החל לסגור את הכספת.
"אנחנו נשלם את החוב שלך לעירייה." הגבר אמר בחדות.
הידיים של דן קפאו.
"ראינו את שלט העיקול בחוץ," הקול שלו נעשה רך, עסקי. "אנחנו נסגור את החוב שלך בתמורה לספר."
דן הסתובב אליהם. העולם התנדנד.
"אתם…" הוא היסס. "אתם מבינים מה זה? יש בו טקסטים קבליים. שמות קדושים. יש כאן כוחות שאסור להתעסק איתם סתם."
הגבר צחק. צחוק קליל. "נו באמת, תהיה רציני."
דן שתק בוהה בו כלא מאמין על הזלזול שהוא מפגין. הגבר התעשת מיד.
"אין לך מה לדאוג, אנחנו לא נתעסק עם שום דבר. מבחינתנו הדפים ריקים. אנחנו הולכים לצלם רק את הכריכה – והכריכה הזאת היא בדיוק מה שאנחנו מחפשים."
המילים נפלו בחלל החדר כמו אבנים. הם לא רצו את המילים. הם רצו את העור.
"אתם לא מבינים כלום," דן לחש.
"אז יש לנו עסקה?" הגבר הוציא את הטלפון שלו.
"צאו החוצה." דן פלט.
"מה?" הגבר מצמץ.
"צאו החוצה!" דן שאג פתאום. הקול שלו, שהתכופף כל כך הרבה שנים, הרעיד את האבק בחדר.
הגבר והאישה חייכו בשעשוע. אבל אז דן התחיל למלמל. זה נשמע כמו נהמה עתיקה.
"אַלִּיבָּא דְּרַחֲמָנָא דְּעִיקָא קַדִּישָׁא…" הוא התקרב אליהם. החיוך שלהם נמחק.
"הוא משוגע," האישה לחשה ולקחה צעד אחורה.
"תשמע," הגבר ניסה, "אולי רק נשכיר…"
"סִטְרָא אַחְרָא! קְלִיפִין דְּמוֹתָא!" דן צעק. הוא נראה פתאום ענק. "לֵית לְכוֹן חוּלְקָא וְלֵית לְכוֹן אַתְרָא!"
המילים הדהדו בחלל כמו קללת מוות. האישה הסתובבה וברחה החוצה.
"אִישָׁתָא דְּגֵיהִנֹּם! פּוּקוּ!!" דן ירק את המילים.
הגבר היסס אבל לבסוף גם יצא במהירות. הדלת נטרקה ודן נשאר לבד.
הוא הביט בדלת הסגורה ואז בכריכה השחורה ששכבה בכספת המוגנת. לפתע, הבנה צלולה שטפה אותו. מילים משנות מציאות, ומילים יכולות לעזור לו לתקן את מה שנהרס. הוא הביט שוב בגוש הבוץ שהיה פעם הסידור של רבקה.
הגשם פסק כשדן יצא מהחנות, אבל עננים אפורים, כבדים ומאיימים כיסו את האופק, רק מעט קרני שמש חדרו את החשכה של סמטאות העיר העתיקה. המעיל שלו היה עדיין ספוג מים, אז הוא לבש את המעיל הישן של רבקה. אמנם פעם הוא היה קטן עליו, אבל אחרי שהזמן כרסם בגוף שלו, הוא נכנס לתוכו בקלות.
דן חצה את הגבול הבלתי נראה של העיר העתיקה ונכנס לצפת המודרנית. המעבר היה פיזי, השקט של האבן התחלף בהמהום חשמלי נמוך. המדרכה הפכה רכה תחת הרגליים, בולמת זעזועים באופן לא טבעי. דן המשיך ללכת עד שלבסוף יצא לרחוב ראשי שהיה הומה באנשים שהלכו מהר מדי, מדברים לעצמם ומנפנפים בידיהם, מנווטים בתוך עולמותיהם הווירטואליים. הוא ניסה לזהות את השכונה המוכרת, אבל היא נעלמה. הבניינים הנמוכים השתנו וצמחו לגובה, עטופים בזכוכית חכמה. בפינת הרחוב עמד רובוט ניקוי וקרצף מדרכה שהייתה נקייה מדי לטעמו של דן, אבל הרובוט המשיך באובססיביות לנקות.
דן לפתע הרגיש בארץ זרה, ולא בעיר הולדתו. כמה זמן הוא לא היה כאן? האם השינוי בעיר קרה מהר, או שהוא פשוט הסתגר בחנות שלו זמן רב כל כך? הרגליים המשיכו ללכת מכוח זיכרון שרירים עתיק. הן הובילו אותו למקום שפעם עמדה בו חנות נרות קטנה.
הוא נעצר.
במקום מרתף ישן מלא ריחות של פרחים שונים, עמד בניין מבהיק בצבעים של אפור ושמנת. בקומה הראשונה, מאחורי ויטרינת זכוכית עצומה בהק חלל לבן. הום אנד פיוצ'ר ריצד באותיות ניאון שריחפו באוויר. לאחר כמה רגעים של היסוס דן נכנס.
המעבר היה כמו כניסה למנעל אוויר של חללית. האוויר בפנים היה קריר, מסונן, והריח כמו של יער שיוצר במעבדה – אורנים בלי מחטים, גשם בלי בוץ. החנות הייתה ריקה ברובה, אבל הפריטים הבודדים צעקו את נוכחותם: ספה בצורת נוצה ענקית שריחפה סנטימטר מהרצפה; הולוגרמה מתחלפת של דגמי מקלחונים בעיצובים צבעוניים; וצינורות מתכת שבקעו מהרצפה, מתפתלים מעלה כמו פסלים מופשטים במוזיאון. לרגע דן חשב שטעה ונכנס לגלריה לאומנות מודרנית, אבל לאחר כמה רגעים הבין שאלו בסך הכל ברזים – עיצוב גרנדיוזי ומוגזם עבור זרם מים פשוט.
הוא אזר אומץ והתקדם לקצה החנות היכן שעמד דלפק ומאחוריו ישב בחור צעיר.
משה נכתב על תג השם ההולוגרמי שריחף על החזה שלו.
היו לו פנים עגולות וטובות, והוא היה שקוע עמוק בתוך טאבלט שקוף. הוא לא הבחין בדן בזמן שהראש שלו התנדנד קדימה ואחורה, שקוע במקצב פנימי עמוק. העיניים שלו רצו על השורות המרצדות, השפתיים מלמלו משהו ללא קול, כמו תפילה אדוקה. היד שלו תיפפה על הברך בקצב קבוע, נוקשה.
דָא-דָא-דָם, דָא-דָא-דָם, דָא-דָא-דָם…
דן קפא. הוא הכיר את המקצב הזה. זה לא היה פופ. זה לא היה קוד מחשב. אלו היו פעימות הלב של העולם העתיק, הקסמטר דקטילי. המקצב של הים, של הסוסים, של המלחמה.
חיוך קטן ונדיר עלה על פניו. הוא התקרב לדלפק, נשען על המקל, והקשיב עוד רגע למלמול המאומץ של הבחור, שנאבק עם המשקל השירי.
ואז, בקול עמוק וצרוד, דן השלים את השורה:
"זַעֲמוֹ שֶׁל אֲכִילֵס בֶּן פֵּלֵאוּס, אֲשֶׁר הֵמִיט עַל הָאֲכָאִים אֵין-סְפוֹר מַכְאוֹבִים."
משה הרים את הראש בבהלה. הטאבלט כמעט נשמט מידו. הוא הביט בדן בעיניים פעורות – איש זקן, רטוב ומלוכלך בתוך המקדש הסטרילי הלבן.
"סליחה אדוני, לא שמעתי…" הוא גמגם, פניו האדימו. "ברוך הבא ל'הום אנד פיוצ'ר'. איך אוכל לעזור?"
דן התעלם מהנימוס המכאני. הוא הצביע עם המקל על הטאבלט.
"יפה שאתה קורא במקצב הנכון. לימדו אותך היטב."
"תודה. אבל איך ידעת שזה מה שאני קורא?" משה שאל, עדיין קצת המום.
"כשאתה קורא את האיליאדה כל כך הרבה פעמים, אתה לומד להכיר אותה גם מהצד, לפי הדופק של המילים," דן אמר, וקולו רעד מהתרגשות לא צפויה. "אבל אתה קורא את התרגום החדש, נכון? הגרסה ה'בטוחה'?"
משה הנהן במבוכה. "כן… המרצה אמר שהמקור אלים מדי. יותר מדי טריגרים."
"בלי דם אין סיפור," דן אמר ברכות מפתיעה. "האיליאדה היא לא שיר על גיבורים. היא שיר על כעס. על כאב. זה הדבר האמיתי."
"אני משער שאתה צודק, אבל בסוף המבחן יהיה על הגרסה הזאת."
"לא הכל בחיים האלו הם מבחנים. אם אתה רוצה להרגיש את הסיפור של הומרוס לא יזיק לך לקרוא את כל המילים שהמחבר כתב, ולא רק את החלק שרוצים שתקרא."
משה חייך במבוכה. "תודה על הטיפ אדוני. אז איך אני יכול לעזור לך? אתה מחפש משהו לבית?"
החיוך של דן דהה. המציאות חזרה.
"אני צריך נר," והקול שלו נהיה רציני. "אבל כמו פעם. אני צריך את הדבר האמיתי. שעווה ואש."
משה התיישר. "אדוני, אנחנו לא מוכרים נרות בעירה. זה יצא מחוץ לחוק לשימוש ביתי. יש לנו נרות אווירה דיגיטליים נהדרים, עם ריח…"
"לא," דן חתך אותו. "פעם הייתה כאן חנות נרות. אישה נחמדה מאוד מכרה אותם. דניאלה."
הפנים של משה השתנו.
"סבתא שלי," הוא לחש. "זיכרונה לברכה."
"אתה הנכד של דניאלה?" דן הופתע. העולם פתאום נהיה קטן יותר. "שנים הייתי קונה אצלה. רבקה אשתי מאוד אהבה את הנרות שלה. לא הייתי מרשה לה אף פעם להדליק אותם בחנות הספרים שלנו, אבל הבית… הבית שלנו תמיד היה מלא בהם."
"חנות ספרים?" העיניים של משה נדלקו בסקרנות אמיתית. "חנות אמיתית? של נייר?"
"כן. חנות אמיתית."
"וואו… לא יצא לי לראות אחת כזאת," משה חייך בעצב. "סבתא סיפרה לי עליהן, אבל כבר אין יותר בארץ. תמיד רציתי להריח מקום כזה."
הכאב חזר לעיניים של דן.
"תבין אותי, משה. היום יום השנה של רבקה. כמו סבתא שלך, גם היא הייתה דמות מהעולם הישן. אהבנו אחד את השני חמישים שנה. חמישים שנה היינו אנשי עץ, אדמה ונייר. היא שנאה את הפלסטיק הזה, ואני לא יכול להדליק לה נורה מפיקסלים מרחפים. אתה מבין את זה?"
משה הביט בו. הוא ראה את העייפות של דן, את הידיים הרועדות, את הכנות ומשהו בו זע.
"סבתא נפטרה בחודש שעבר," משה לחש. "בבית חולים. היא ביקשה ממני למצוא לה נר, לשים לה ליד המיטה לפני הסוף. אבל היה אסור. האחיות אמרו שזה מזהם. אז הבאתי לה נר הולוגרמי."
הוא עצר, בולע רוק.
"היא כבר הייתה במצב קשה והיא לא שמה לב, אבל אני… אני הרגשתי כמו רמאי. הרגשתי שאני משקר לה ברגע האחרון. היא מתה ליד הנר המזויף שלי."
דן הנהן בהבנה עמוקה.
"אני לא חייב להיות פה," משה המשיך, קולו שבור. "יש לנו בוט שירות. אבל אני אוהב לשרת לקוחות כמו סבתא. אני מנסה להמשיך קצת את הדרך שלה, גם אם המוצרים השתנו."
"כל הכבוד לך, ילד," דן אמר. "אבל לא ענית לי על השאלה."
משה קם ונעלם בדלת האחורית. אחרי כמה רגעים הוא חזר עם תיק גב ישן. מהתיק הוא הוציא קופסה קטנה ביראת קודש. בפנים שכבו שני נרות צהובים, עשויים דונג דבורים אמיתי.
"הנרות האחרונים של סבתא," משה לחש ביראת כבוד. "אני הולך להדליק אחד על הקבר שלה. אבל… הנה, קח אחד. בשביל אשתך, מגיע נר אמיתי אחרון מהחנות של סבתא שלי."
דן הביט בנר ולא האמין. התקווה הציפה אותו כמו נחשול של חום.
תודה רבקה, תודה דניאלה.
"תודה לך בחור," דן לקח את הנר ומישש אותו באצבעותיו המחוספסות, הוא היה שמנוני ואמיתי למגע.
"אתה לא מבין מה עשית עכשיו."
"משה," הבחור אמר ושלח את היד ללחיצה, והפעולה האנושית הפשוטה הזו גרמה לנחשול של התרגשות פנימית אצל דן.
הוא שלח את ידו ולחץ אותה בחום.
"דן, נעים מאוד להכיר."
"רק תבטיח לי," משה אמר ולא שחרר את ידו של דן. "אל תדליק אותו בפנים. הגלאים…"
"אל תדאג," דן שיקר, אבל העיניים שלו היו מלאות חום. "ברור שאני אדליק בחוץ. רק על הקבר שלה."
משה שחרר את הלחיצה וחייך. דן חייך אליו בחזרה בעודו מכניס את הנר לכיס, במקום שבו היה פעם הסידור.
השמש שקעה כשדן נכנס לחנות והגיף את התריסים. החושך צריך להיות מוחלט.
הוא ניגש לחדר הפנימי, התיישב אל שולחן העבודה וניקה אותו בתנועת יד רחבה. הכלים עפו לרצפה בקול רעש. הוא פתח את הכספת וידו נשלחה אוטומטית לעבר הכפפות, אך הוא עצר. הוא הביט בידיים שלו, המוכתמות בכתמי גיל ודיו. כדי שהתיקון יעבוד, אי אפשר עם כפפות. נדרש מגע, עור לעור. הוא שלח את כפות הידיים החשופות, והניח אותן על הכריכה העתיקה. גל של חום עבר בו. העור לא הרגיש כמו חפץ דומם, הוא הרגיש חי. אבל דן לא נרתע, להפך, הוא הידק את האחיזה.
הוא הניח את חרבא דמשה במרכז השולחן, הספר השחור נראה כמו חור בתוך המרחב.
בחרדת קודש, הוא הוציא מהקופסה והניח לצידו את גוש הבוץ והעיסה שהיה פעם הסידור של רבקה.
הוא ניגש למגירה בצד החדר, וחפר בה עד שמצא את מה שחיפש – קופסת גפרורים ישנה ומאובקת. הוא הדליק גפרור וחימם את התחתית של הנר עד שהשעווה התחילה לטפטף על השולחן. הוא הדביק אותו בחוזקה והדליק את הפתיל. הלהבה הייתה צהובה ומלוכלכת. היא הטילה צללים ארוכים שהתחילו לרקוד על הקירות.
דן נעמד, ועצם עיניים.
הוא לא מיהר. הוא עמד בדממה, נותן ללב שלו להאט.
הוא ניקה את הראש מהכעס, מהעלבון ומהכאבים בגוף. הוא חיפש את הפנים של רבקה. לא את המצבה הקרה, אלא את הזיכרון החי – את הקמטים ליד העיניים כשהיא צחקה, את הריח של הידיים שלה. את המבט התקיף שהייתה נותנת בו בנזיפה, את החיוך שהגיע מיד אחריו.
הנר השמיע רעש קטן של פצפוץ, ולרגע באוויר עלה ריח חלש של לבנדר. הריח שלה.
הוא נאחז בזה. זה היה העוגן, היא הייתה העוגן. רק כשהתמונה שלה הייתה ברורה וחדה בתוך החושך, הוא פקח את העיניים.
דן פתח את הספר ודפדף עד שמצא את העמוד שחיפש, שבועת תיקון. היה מנגנון הפעלה לחרב של משה והוא היה צריך לעקוב אחריו באדיקות. הוא החל לקרוא את הטקסט בדממה, מחזיק את דמותה של רבקה בעיני רוחו.
האותיות האדומות והשחורות החלו לבהוק כמו גחלים. בהתחלה דן חשב שהוא מדמיין, אבל ככל שהוא המשיך לקרוא, העוצמה של המילים הבוערות התחזקה. זרם של כוח, חשמל סטטי אלים עבר מהספר לידיים. הוא הרגיש לרגע שוב צעיר.
מלא בכוח הוא התחיל לקרוא בקול.
"בְּשֵׁם דְּלָא יְכִילוּן עֲלוֹהִי, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת."
החדר התמלא בלחץ.
"אַכְתְּרִיאֵל ה' צְבָאוֹת, קַסְטוֹם, פַּסְטוֹם, כַּסְכַּסְיָהוּ. "
הלהבה של הנר השתוללה, הפכה לטורנדו זעיר של אש שחורה.
"בְּכֹחַ הַשֵּׁם! פַּסְקַתְיָהּ תִּיקוּן! "הוא אמר והשתהה על המילה האחרונה, מבטו נעול על הסידור של רבקה.
"אָמֵן, אָמֵן, סֶלָה. "דן צעק והאוויר התעוות לרגע.
דן עצר את נשימתו, ואז הספר צרח בקול לא אנושי.
דן התקפל מהעוצמה, ואשליית הכוח נעלמה. הוא אטם את אוזניו, ועצם את עיניו בחוזקה עד שהצרחה הפסיקה. כשהוא פקח אותם, הנר שכב על צידו והאש השחורה כבר יצאה מכלל שליטה. השולחן כולו בער.
"לא!" דן צעק.
הוא זינק וחבט באש בידיים חשופות. אבל האש הייתה רעבה. היא התעצמה ממגע ידו, כאילו הבשר שלו הוא דלק. ריח של בשר חרוך מילא את החדר.
"רבקה!" הוא צעק, ושלח יד מפוחמת להציל את מה שנותר.
אבל זה היה מאוחר מדי. הלהבות תפסו את מה שנשאר מהסידור. האש גם כילתה את חרבא דמשה וזינקה למדפים. דן הסתובב בבהלה וחיפש עם מה אפשר לכבות אותה, אבל השריפה התפשטה במהירות על-טבעית.
הוא יצא מהחדר הפנימי וניסה לסגור את הדלת בכוח, אבל בתגובה הלהבה גדלה ודחפה בחזרה. דן נפל אחורה משתעל. האש התפשטה לכל עבר והחנות הפכה לכבשן.
לשבריר שניה דן חשב אם להישאר ולהישרף ביחד עם הספרים שלו, אבל משהו בתוכו לא נתן לו. הוא השתטח על הרצפה, אוסף את אצבעותיו החרוכות לאגרוף קפוץ, והחל לזחול אל הדלת דרך העשן הסמיך.
בחוץ, החנות בערה בלהבות ענק. דן זחל החוצה למדרכה הרטובה ונשם אוויר קר. מפויח, רועד ומשתעל הוא גרר את עצמו למדרכה ממול, נשען על קיר אבן קרה והסתכל על מה שנותר מחייו עולה באש.
מהופנט וחסר יכולת לזוז, דן הביט כיצד אל הזירה מגיע להק של רובוטי-כיבוי מזמזמים. הם התיזו קצף לבן, ותוך דקות ספורות כיבו לחלוטין את השריפה, סרקו את השלד השחור והמעשן ונעלמו באותה מהירות שבה הופיעו. מיד אחריהם הופיע רובוט רפואי, רחפן לבן עם זרועות מפרקיות, ירד בזמזום ועצר מול דן בגובה העיניים. האורות שלו הבהבו באדום מהיר.
"זוהתה מצוקה אנושית," הקול הסינתטי ניסר את האוויר. "סריקה הושלמה. כוויות דרגה שלוש בגפיים העליונות. הלם. האם אתה מעוניין בשיכוך כאבים מיידי?"
דן הצמיד את הידיים השרופות לבית השחי, מגן עליהן בתוך המעיל המלוכלך. הוא רעד. הכאב היה מסנוור, אבל הוא היה האמת היחידה שנשארה.
"לא," הוא נהם. "תעוף מפה."
"סירוב לטיפול אינו מתקבל במדדים קריטיים," הרובוט התעקש. זרוע מכנית דקה נשלפה מהגוף הלבן, ובקצה שלה מחט מנצנצת.
דן ניסה לזוז, אבל הגוף שלו בגד בו.
"אני מכין זריקת הרגעה כפויה לפי פרוטוקול חירום." הרובוט החל להתקרב עם המחט שלופה.
דן ניסה שוב להתחמק, אבל הרובוט נע ביעילות מכאנית אדישה. המחט הבליחה וחדרה לתוך זרועו. הרובוט נסוג מעט לאחור, ממתין שהחומר יחל להשפיע. קור מלאכותי התחיל להתפשט בו, אבל דן סירב לוותר. נאבק בערפול שניסה להשתלט עליו, הוא המשיך לגרור את עצמו אחורה בייאוש, מנסה להתרחק.
"אני מעלה את המינון ומבצע זריקה נוספת." הרובוט הכריז ומחט חדשה הופיעה בקצה הזרוע.
"עצור!" הגיע קול מוכר מהכניסה לסמטה.
משה הופיע שם, ניגש אליהם בצעדים מהירים ונחושים, התיק שלו על הכתף, והמבט שלו נעוץ בשלד השחור והמעשן של החנות.
"אני חובש," הוא אמר לרובוט, נעמד בינו לבין דן, מדבר בקול סמכותי ושקט. "אני לוקח אחריות על המטופל. בטל פרוטוקול כפייה."
הרובוט עיבד נתונים לרגע. "האחריות הועברה," הוא אמר והתרחק לאחור, נשאר לרחף כצופה דומם.
משה לא הביט ברובוט. הוא כרע ברך מול דן. הוא לא מיהר. הוא נשם עמוק, משדר רוגע.
"דן," הוא אמר ברכות.
דן הרים את הראש. העיניים שלו היו מזוגגות.
"באתי לראות חנות ספרים מנייר…"
דן פשוט המשיך להביט בערמה השחורה והמעשנת. משה נאנח, והסיט את המבט אל החזה של דן, היכן שהידיים היו חבויות.
"אני צריך לראות את הידיים שלך בבקשה," הוא אמר.
דן הניד בראשו ונצמד למעיל. "לא."
"דן, אתה בהלם," משה אמר. הוא הניח יד על הכתף של דן. המגע היה חם. "הגוף שלך מוצף באדרנלין, אבל העור שלך נשרף. אני חייב לראות מה המצב שלהם."
"יש שם את הסוף," דן מלמל. העיניים שלו התרוצצו. "אני מחזיק את הסוף."
משה הביט בו ולרגע חשב איך לענות.
"אני מבין," אמר בשקט. "אבל אם לא תפתח, הנזק רק יחמיר, תן לי לעזור לך. תשחרר."
דן היסס. הוא הביט בפנים העגולות והטובות של משה. הבחור צדק. אי אפשר להחזיק אש לנצח.
לאט, בייסורים, דן הוציא את יד שמאל. היא הייתה שחורה, העור מקולף ומפויח. האצבעות היו קמוצות באגרוף הדוק, נואש.
משה לא נרתע מהמראה, הוא שלח יד וכמעט נגע אבל עצר.
"תפתח, דן," הוא ביקש. "תפתח את היד."
דן לקח נשימה רועדת. הוא שחרר את השרירים. האצבעות נפתחו לאט, כמו פרח שנשרף. במרכז כף היד, על העור החרוך, נחה פיסת דף זעירה, שחורה משחור. רוח הלילה עברה ביניהם.
ברגע שהאצבעות נפתחו לגמרי, הרוח תפסה את החתיכה הקטנה. היא התרוממה, התפוררה לאבק דק ועפה לתוך החושך.
דן פלט אנקה שקטה.
"סליחה," משה לחש. העיניים שלו ליוו את האפר לשנייה אחת, אבל אז הוא מיד חזר להתמקד בידיים.
"זה כוויות דרגה שלוש. אנחנו צריכים לפנות אותך לבית חולים."
משה סימן בידו והרובוט ריחף קרוב אליו.
"תזמין אמבולנס פינוי בבקשה ותביא לי ג׳ל שיכוך כוויות."
"מאשר, חמש דקות הגעה." הרובוט שיחרר שפופרת קטנה לתוך ידו של משה.
משה עבד ביעילות, מורח את הידיים בעדינות אינסופית. דן ישב שם, מרוקן.
"דן," משה שאל אך דן לא הרים את הראש. "מה קרה? מה עשית?"
דן הביט במשה שמטפל בו. בנכד של דניאלה מוכרת הנרות. הוא חשב על הריק שיש עכשיו ביד, ועל המלאות שיש בראש.
"זה היה חרבא דמשה." דן אמר בלחישה.
הידיים של משה קפאו לרגע קצר, ואז המשיכו למרוח את הג׳ל. "חרב משה?"
"זה ספר קבלה עתיק," דן אמר. הכאב ביד התחיל להתעמעם תחת הג'ל, אבל המילים בערו בו.
"ומה עשית איתו?" משה תהה בסקרנות.
"הוכחתי שלמילים יש כוח," דן אמר, וקולו נסדק.
משה הרים את ראשו ופגש במבטו את דן.
"אבל איך החנות נשרפה?" משה שאל בקול שקט.
"השתמשתי בנר. ניסיתי… ניסיתי לתקן… "
"דן, אני כל כך מצטער," משה אמר בקול מלא חרטה.
"זה לא אתה, ילד," דן לחש. הקול שלו רעד. "זאת הייתה הבחירה שלי."
משה סיים למרוח את הג׳ל, ואז התיישב לצידו של דן בשקט, והמתין. "על מה היה הספר?" הוא שאל.
"אַרְבְּעָה מַלְאֲכִין אִינוּן דִּמְמַנָּן עַל חַרְבָּא…" דן התחיל לדקלם. המילים העתיקות מילאו את הסמטה השרופה. "ארבעה מלאכים ממונים על החרב," דן המשיך ותרגם מארמית.
"הספר הוא החרב שניתנה למשה במעמד הר סיני, והוא מלא במילים שיכולות לשנות מציאות," דן אמר בכאב, "זה היה כוח שהעולם הזה כבר שכח. ועכשיו גם הוא נשרף."
מבטו נדד חזרה לשרידים המעשנים של החנות. משה זיהה את המצוקה של דן, וכרך סביבו זרוע עוטפת. המגע האנושי הפשוט והחם הזה שבר את דן סופית, ומתוך החיבוק הוא החל לבכות שוב. הפעם זה לא היה בכי של ייאוש, אלא של פורקן.
"כואב לך? להביא עוד ג׳ל?" משה שאל בחשש.
דן התייפח בשקט, ואז הרים את פניו. "פתאום הבנתי שיש כוח חזק יותר ממילים עתיקות," הוא לחש בפליאה. "מה באמת נשאר כשהכול נשרף." ליבו התמלא לפתע בעוצמה עתיקה, נקייה מעשן ופיח. ניצוץ של אש שכבתה מזמן ניצת בו שוב.
"אם אתה מוכן לשמוע, אני רוצה לספר לך על רבקה שלי." הוא שאף אוויר קר ונקי אל ריאותיו, ומיקד את מבטו במשה. "אני רוצה לספר לך על אהבה."