נכנסתי למשרדהּ של פרופסור ציפורה מינג. המשרד היה מלא בצמחים שגדלו בעציצים ונהנו מאור השמש שחדר מהחלון. אקווריום קטן עם דגי זהב ישב על מדף מוצל. על השולחן שבינינו היו ערמות מסודרות של מאמרים ומסמכים. מינג הובילה את מעבדת הקְסֶנוֹ-נוירוביולוגיה היחידה במכון וייצמן, ועל השולחן היו מודלים מפלסטיק של מוחות מעולמות שונים. מתחת לאחד ממוחות הפלסטיק היתה ערימת מכתבי נאצה ואיומים מארגוני "טוהר כדור הארץ", שמבקשים להשאיר את כדור הארץ לבני אדם בלבד, ומתנגדים לשיתוף הפעולה שלנו עם חוצנים. על חלק מהמכתבים הודבקו פתקיות בכתב ידה של מינג.
פעם בשבועיים ביום שישי נפגשנו לדבר על התקדמות המחקר, והפעם היו לי חדשות טובות על התאים של הגְלוֹרְגִים. נכנסתי עם מצב רוח טוב. מיד כשהתיישבתי היא העבירה את מערכת התקשורת למצב 'לא להפריע' ואמרה "דן, תשמע, אנחנו חייבים להתקדם עם הפרוייקט. אני חייבת להיות כנה איתך. נשארה לך רק עוד שנה וקצת עד לסיום הדוקטורט ובלי התקדמות משמעותית אתה תהיה בבעיה. זה יפה שאתה מצליח להשאיר את הנוירונים של הגלורגים בחיים בתרבית, כבר, מה, חודשיים?"
"בדיוק היום שלושה חודשים," אמרתי.
"יופי, אבל אנחנו לא נקבל דגימות נוספות בקרוב ואנחנו חייבים למצוא דרך לגדל עוד נוירונים שלהם. אתה מדען טוב, ואני מבינה למה המחקר שלך תקוע. אבל חייבים למצוא פתרון. זה מעכב לך את הניסויים החשובים."
הרגשתי שהדם אוזל לי מהפנים. לא ציפיתי לשיחת נזיפה.
"יש לנו תאי גזע שלהם, נכון?" היא אמרה.
"כ-כן," עניתי. התחלנו לדבר על הפרטים הטכניים, והשיחה המקצועית החזירה לי את הביטחון העצמי עד כדי כך שבתוך תוכי התחלתי לכעוס עליה. אני יודע מה צריך לעשות. לא צריך לנזוף בי.
באמצע השיחה הדלת נפתחה בעוצמה ופרופסור יוסי מחמוד, דיקן הפקולטה לאסטרוביולוגיה, נכנס מתנשף.
"יוסי! מה קרה?" מינג שאלה.
"ציפי," הוא ניסה להסדיר את נשימותיו, "את לא תאמיני! הוא מגיע היום!"
"מי?" שאלתי.
"הקֶפְּלֶרִיאֲנִי!" הוא אמר. בעצם הם קוראים לכוכב שלהם קְ'פְּלָר, אבל בגלל הדמיון לאבי האסטרונומיה המודרנית כולם קוראים להם קפלריאנים.
"היום?" מינג אמרה. "לא, זה לא מתאים, דיברנו על יום ראשון. למה ככה משנים ברגע האחרון?"
"הוא שינה את התוכניות. הוא מגיע היום מטהרן ומחר כבר נוסע לנמל החלל המרכזי כדי לחזור הביתה. הוא עושה לנו טובה שהוא בא לפה. זו הזדמנות שלא תחזור בשנה הקרובה לפחות, ואין לי מישהו אחר לפגוש אותו. את הקסנוביולוגית היחידה מהמחלקה שנמצאת כאן כרגע. מיכאיל בשבתון על מאדים, רותם נסעו לחופשה ואֵלָה חולָה כבר יומיים. הייתי נפגש איתו בעצמי, אבל עוד שעתיים אני נוסע לקהיר לדיון בפרלמנט המצרי על הממצאים החדשים שלנו על בוני הפירמידות."
"באיזו שעה הוא מגיע?" שאלתי.
"בשמונה בערב."
"היום הקונצרט של נוגה, ואני לא יכולה לפספס. תשמע, הקונצרט אמור להסתיים בשבע, ואחר כך ארגנו ארוחת ערב לנגנים עם בני ובנות הזוג." היא עצרה לכמה שניות לחשוב, "אני אומר לך מה אעשה. אני אצא משם בשמונה ואגיע הנה בשמונה וחצי. דן יארח אותו בינתיים." מינג החוותה בידה לעברי.
העברתי את מבטי במהירות בין מינג למחמוד וחזרה. "אני?" שאלתי.
"כן, אני יודעת שזה שישי היום ובטח תכננת לצאת לבלות, אבל אני מעדיפה שאתה תישאר ולא אחד הסטודנטים החדשים יותר."
" אבל… אף פעם לא פגשתי קפלריאני. איך לדבר איתו? מה לעשות איתו?"
מחמוד ענה לי במקומה. "הוא מדבר אנגלית. תעשה לו סיור במעבדה, תספר לו על המחקר שלך. כשציפי תגיע היא תרחיב יותר ותנסה לעניין אותו בשיתוף פעולה שלנו עם המכון הביולוגי שהוא מנהל על קפלר".
"פשוט תדאג לשמח את הקפלריאני עד שאגיע," מינג אמרה. "נמשיך את השיחה שלנו אחרי הסופ"ש. אני צריכה להכין עכשיו כמה דברים להציג לו. תזכיר לי מה שמו, יוסי?"
" פְּ'דִימוֹ." הוא הגה את זה פֵּ-דימו.
"בסדר," אמרתי, ויצאתי בצעדים איטיים מהמשרד לחלל המעבדה. נעמדתי ליד אחד משולחנות המעבדה ובמוחי התחילו להתרוצץ משפטים באנגלית; ניסיונות לנסח אמירת שלום לאורח מכוכב אחר לצד הסברים על המחקר שלי. לאחר כמה דקות, הלכתי לעמדה שלי והנחתי על השולחן את הרשימות מהפגישה. הוצאתי קופסה עם מבחנות והתחלתי לסדר אותן ולסמן אותן בשביל ניסוי. גיליתי שהתבלבלתי ברישום. מחקתי את הסימון ורשמתי שוב. המשפטים באנגלית המשיכו להתרוצץ בראשי ולא הצלחתי להתרכז. הנזיפה שקיבלתי בתחילת השיחה, והכעס שהצטבר בי מול האחריות שקיבלתי בסופה גרמו למחשבות שלי לנוע סחור סחור בלי יכולת להתמקד. לא הייתי רעב, אבל נזקקתי להסחת דעת. ניגשתי למקרר האוכל במטבחון של המעבדה ופתחתי את הדלת. היו שם כמה ירקות במגירה. בקבוקי חלב ומיץ ישבו בדלת. צרורות של עלי כוסברה ופטרוזיליה ירוקים עטופים בנייר ישבו על גבי מגש קרטון עם שלושה משולשי פיצה מאתמול. מאחורי המגש נדחקו שני בקבוקי מים קטנים. צעקתי לסטודנטית החדשה: "נורית! ביקשתי ממך לשים את הכוסברה שלך בשקית אטומה. את יודעת שאני לא סובל את זה." עיקמתי את האף והזזתי את הכוסברה והפטרוזיליה למדף אחר. לקחתי משולש פיצה, חיממתי אותו והתיישבתי לאכול, אבל המחשבות על המחקר ועל האורח המשיכו להתרוצץ במוחי.
חזרתי למחשב שלי כדי לקרוא קצת על הקפלריאנים ועל מכון המחקר של פ'דימו, אבל זה מיד הקפיץ בוטים אנטי-חוצנים שהפצירו בי להצטרף לארגון "שומרים את אֶרֶץ אנושית!" ושלחו סיפורי זוועה על חוצנים. שלחתי את ההודעות לטיפול אגף טכנולוגיות מידע של מכון וייצמן, עם בקשה לחסום אותם, וחזרתי לנסות לקרוא קצת.
עד השעה שמונה בערב המעבדה התרוקנה ונותרתי לבדי. עמדתי ברחבת הכניסה לבניין וחיכיתי. כל דקה או שתיים הבטתי בשעון. הוא מאחר. חיפשתי תנוחה לעמוד בצורה שתראה שאני לא לחוץ, אז נשענתי על הקיר ברגליים שלובות. הרגשתי מטופש אז קמתי מהקיר. הבטתי שוב בשעון. המדען מקפלר מאחר כבר בעשרים דקות. עמדתי להתקשר למינג לשאול אם אני יכול ללכת הביתה כשראיתי את ההסעה מתקרבת. הלב שלי דפק בחוזקה והתחלתי שוב לנסח מילות ברכה בראש. הקפלריאני יצא מהרכב ובא לקראתי. הוא נעצר מולי וצווח עלי באנגלית "מי אתה?" ומיד המשיך בקול רם אך רגוע יותר "נאמר לי שאפגוש את פרופסור ציפורה מינג." הוא הגה את שמה צְצְצְצְ-פורה.
"שמי דן," עניתי. "אני תלמיד שלה. היא ביקשה ממני לארח אותך עד שהיא תגיע מ… פגישה חשובה."
ראשו הגיע קצת מתחת לגובה הכתפיים שלי והרגיש לי מוזר לדבר למטה אל אורח מכוכב אחר. הושטתי לו את ידי ללחיצה. הוא לא לחץ את ידי, אלא שלח את ארבע ידיו קדימה במה שקיוויתי שהיא ברכת שלום ואמר:
"אתה יכול לקרוא לי פ'דימו." הוא הגה את זה פְּפְּפְּפְּ – דימו.
ניסיתי להגות זאת בשקט כמו שהוא הגה זאת ויצא שהשפרצתי רוק מהפה.
"קדימה, קח אותי כבר למעבדה." הוא אמר. לא ידעתי אם ארבע רגליו הקצרות והעבות יוכלו לטפס את עשר המדרגות מהמדרכה לכניסה לבניין, והתכוונתי להוביל אותו לכניסה המונגשת, אבל הוא פשוט קפץ ישירות מעל כולן. כנראה ככה זה כשבאים מכבידה כפולה מזו של ארץ.
"ובכן, היכנס." פתחתי את דלת הבניין והחזקתי אותה פתוחה עבורו. "המחקר שלי מתרכז בהשוואה של פעילות נוירונים אנושיים לנוירונים נוֹרְלָאנִים ברמת התא וברמה המולקולרית." אמרתי בזמן שחיכינו למעלית. "לאחרונה הצלחתי לגדל גם נוירונים גלורגיאנים," המשכתי. "אני חושב שפיתחנו כמה שיטות מחקר שיוכלו לעניין אותך ולעזור לך ולעמיתיך, אבל היינו רוצים את עזרתכם בגידול נוירונים קפלריאנים כדי שנוכל להרחיב את המחקר."
" כן, כן," פ'דימו אמר בזמן שצעדנו במסדרון לכיוון המעבדה. "קראתי את המאמר האחרון שלכם ואני בהחלט מודע לכל ההתפתחויות במחקר."
"אבל… זה עוד לא פורסם." אמרתי בקול ענות חלושה. "לא תרצה לשמוע על…"
"עצור! אני ציפיתי לשוחח עם פרופסור מינג. מתי היא צפויה להגיע?"
"בכל רגע!" אמרתי, בתקווה שזה נכון, ופתחתי את הדלת למעבדה.
"אני מבין שאתה לא יודע מתי היא תגיע. בסדר. אקשיב לך. אבל לפני כן, הבא לי מים לשתייה. אני צמא."
"בוודאי," אמרתי. הרגשתי כעס מצטבר בתוכי, אבל ניסיתי להישאר מנומס למרות היחס המזלזל שלו. לא רציתי לגרום לתקרית בין-כוכבית. הלכתי למקרר במטבחון. פתחתי את דלת המקרר והושטתי יד לאחד מבקבוקי המים שהיו מאחורי מגש הפיצה, כשפ'דימו קפץ ונחת בצמוד אלי, מול המקרר.
"זה מריח נפלא!"
"מה? למה אתה מתכוון?"
פ'דימו דחף אותי הצידה. עפתי אחורה ולמזלי נפלתי על הישבן, ורק חטפתי מכה במרפק. התרוממתי מהרצפה תוך כדי שזרקתי קללה, והתכוונתי לצעוק עליו כשראיתי מה הוא עושה.
פ'דימו הוציא מהמקרר צרור עלים ירוקים והחל ללקק אותם בהתלהבות. הוא בכלל לא ראה אותי. כל העיניים שלו היו מרוכזות בעלים. הוא עצר לרגע ואמר בשקט משפט בשפתו, שלא הבנתי.
"זה רק עלי כוסברה," אמרתי. אבל פ'דימו היה עסוק מדי בליקוק העלים מכדי לשים לב. "פֶּדימו," אמרתי. "אה.. פֶּדימו?" התקרבתי אליו. "אתה בסדר?" שאלתי. נגעתי בו וקראתי שוב בשמו אבל הוא לא הגיב. הלב שלי פעם בפראות. הבטתי מסביב במעבדה. אין אף אחד, כמובן. מה אני עושה עכשיו? התקשרתי למינג.
"ציפי! מתי את מגיעה?" הרגשתי שדמעות מתחילות לחנוק לי את הגרון. "תקשיבי, את לא מבינה מה קורה. הוא ביקש מים אז פתחתי את המקרר והוא התחיל ללקק את הכוסברה בטירוף. הוא לא מגיב לי. רק מלקק את העלים האלה. מה לעשות?" הלחץ ניכר בקולי, אני בטוח, אבל מינג ענתה ברוגע.
"דבר ראשון, תירגע. היום כשהתכוננתי לפגישה, עברתי גם על כל מה שלמדנו על המין שלהם בעשור האחרון מאז המפגש הראשון איתם, ולא נתקלתי בסיפור דומה. אז זה בטח שום דבר. בכל מקרה, אני אגיע עוד כמה דקות. אני לא יודעת אם זה יכול לגרום לו נזק, אז עד שאגיע אני מציעה שתתפוס את העלים ותשרוף אותם. והקפד לשרוף במִנְדָף הכימי, לא באוויר המעבדה." אמרה וניתקה.
כשסיימתי את השיחה, פ'דימו כבר שכב על הצד, כל העיניים פקוחות לרווחה. נשימתו היתה רדודה. זה לא נראה כמו שום דבר. קיללתי בקול ואספתי את כל העלים מהמקרר, גם את הפטרוזיליה – שיהיה, ואז את העלים מידו השמאלית העליונה. השתמשתי במבער כדי לשרוף את העלים במנדף. הפעלתי את כפתור החירום של המנדף, ששאב את העשן במהירות.
מינג הגיעה כעבור כמה דקות עם צוותי החירום של המכון. הם הריצו בדיקות ראשוניות, בזמן שאני עמדתי בצד. אחרי כמה דקות נראה שהוא מתחיל להתאושש מעט, ואני הוצאתי אנחת רווחה. מינג דיברה בשקט בטלפון, ואז לקחה הצידה את ראש הצוות שהגיע. הם דיברו, ואז הוא הורה לאנשיו לקחת את פ'דימו על האלונקה שהביאו ויצאו איתו מהמעבדה. מינג נשארה איתי ופנתה אלי.
"דן, פעלת טוב!" היא אמרה. "הם לוקחים אותו עכשיו לבית החולים והם כבר בקשר עם רופא מהשגרירות. כנראה שפ'דימו יצא מזה." היא הצליחה להגות את שמו כמוהו ובלי לירוק.
"אני לא מבין. מה קרה לו?"
"הניחוש שלי, הוא שכוסברה מכילה סם נרקוטי חזק עבור הק'פלריאנים. חזק מאוד, כמו שראית. עכשיו, אני מבקשת ממך לשמור על הסיפור הזה בסוד. אסור שזה יגיע לתקשורת."
"למה?"
"אני חוששת שאם זה ייוודע לארגוני טרור גזעניים, הם ישתמשו בכוסברה כדי לפגוע בק'פלריאנים. אז בוא נשמור את זה בסוד, בסדר?"
הנדתי בראשי, ואמרתי בקול שקט, "לפחות דאגתי שהקפלריאני יהיה שמח." אותי זה הצחיק.
בימים שאחרי התקרית, פ'דימו יצר קשר עם מינג. היא סיפרה לי אחר כך שהוא לא זכר כלום ממה שקרה, אז היא בילפה משהו ושמרה את האמת בסוד. עוד הם דיברו על המחקר שלנו ושל אחרים בפקולטה, ופ'דימו הסכים לשלוח ספרי לימוד על הביולוגיה והנוירולוגיה הקפלריאנית מתורגמים לאנגלית, וחוקר קפלריאני אחר במכון המחקר הסכים לשלוח לנו דגימות של תאי עצב קפלריאנים. שמחתי מאוד על ההזדמנות להרחיב את המחקר שלי גם על הנוירונים שלהם. מינג אמרה שאני חייב, חייב, להתקדם כבר עם הפרויקט הקיים, ובינתיים להשאיר את הנוירונים הקפלריאנים במקפיא.
"ייקח לך עכשיו לפחות כמה שבועות ללמוד איך לגדל את התאים הק'פלריאנים." היא אמרה. "אני רוצה שתסיים קודם את הניסויים עם התאים האחרים כדי שנוכל לפרסם את המחקר. אחר כך נוכל להתפנות לתאים הק'פלריאנים."
אבל המחשבות על מה שקרה לא עזבו אותי. חשבתי שמדובר פה בפצצת זמן שתתפרסם מתישהו, אז למה לא אני? המחקר שלי תקוע. זה יהיה המחקר שישנה הכול. לפחות שייצא לי משהו מהמפגש עם המעצבן הזה. קודם כל חיפשתי במאגר המדעי ובמאגרי החדשות אם כבר דווחו מקרים על קפלריאנים וכוסברה ולא מצאתי, בדיוק כמו שמינג אמרה. זה מאוד שימח אותי כי עכשיו ידעתי שאני אהיה הראשון לחקור את זה. חיפשתי בספרות המקצועית ומאגרי המידע את כל המרכיבים בכוסברה. בשביל ירק מגעיל, הוא נחקר לא מעט. סימנתי לעצמי את הרכיבים הנדיפים שאולי גרמו לפ'דימו להתנפל על העלים של הכוסברה אבל לא הפטרוזיליה, והתחלתי לנבור בכל המחקר שהקפלריאנים שלחו לנו. כשמשלוח התאים הגיע, לא הקפאתי אותם.
כמה שבועות אחרי שהתאים הגיעו, עבדתי בחדר התרביות במדידת פעילות הנוירונים, כשמינג נכנסה, סתם להסתכל ולהתעדכן. "נו, דן, איך הולך עם המחקר?"
הלב שלי נפל לתחתונים. לא סיפרתי לה שאני עושה ניסויים עם תאי הקפלריאנים וכוסברה, ואני בדיוק עכשיו באמצע ניסוי. ברור שתכננתי לספר לה, אבל אחרי שיהיו ממצאים מגובשים. עוד לפני שהספקתי לענות היא הציצה ברשימות שלי שהיו מונחות על השולחן לידי ושאלה "מה זה אֶרֶמוֹפִילֶן?"
יכולתי לשקר, אבל החלטתי לספר לה ולקוות שתעמוד לצידי.
"אני יודע שרצית לשמור את הסיפור של הכוסברה בסוד, אבל חשבתי על מה שקרה, וחשבתי שזו שאלת מחקר חשובה ואולי כדאי שנחקור את זה. שנגלה למה זה קרה, ואז נוכל גם לתכנן טיפול למי שייפגע, אולי אפילו לתכנן טיפול מונע ו… לנטרל את כל הסיפור של סם מסוכן. עשיתי כבר ניסוי ראשוני…"
"מה? מה עשית, דן?"
"אחרי שהגיעו הנוירונים הקפלריאנים, חשפתי אותם לתמצית כוסברה ו… תראי את הפעילות שלהם, לעומת האנושיים והנורלאנים." הראיתי לה גרף תוצאות. "ואז חשפתי את התאים למרכיבים נדיפים שיש בכוסברה, שמצאתי במאמר ישן, והנה, תראי." הצגתי גרף נוסף.
"וואו. זה נראה חד משמעי."
"גם אני הופתעתי. ערכתי מודלים חישוביים ונראה שארמופילן נקשר לקולטנים של מנגנוני הנאה במוח הקפלריאני. נצטרך כמובן להוכיח זאת ביוכימית, אבל לדעתי צריך לשלוח לפ'דימו את התוצאות ושינסו אצלם כבר על חיות מעבדה. זה מה שאני רוצה להתמקד בו לסוף הדוקטורט. זה נראה לי חשוב!"
"לא."
"לא?"
"אני חושבת שזה מסוכן מדי, ומסכן גם את השותפים החדשים שלנו בק'פלר. אני מבינה את ההתלהבות. אבל אנחנו לא מכירים את הק'פלראנים טוב מספיק, את הפוליטיקה והחוקים שלהם. אני לא אצא עכשיו להרפתקה מחקרית בחומר שנראה שהוא מסוכן, וגם עלול להיות ממכר, שעלולה לפגוע במוניטין של המעבדה. לא בלי הרבה עבודת הכנה דיפלומטית ובירוקרטית, ובטח שלא אחרי ששיקרתי על התקרית."
"אבל…"
"דן, זו ההחלטה שלי. תסיים את המחקר הקודם שלך. אתה יכול לשמור את התוצאות האלה וכשנפרסם את העבודה שהתחייבת לסיים, תוכל לחזור לזה – אחרי שנתאם הכול מבחינת חוקית ודיפלומטית. בינתיים, תסגור את זה."
תחושת ריקנות עלתה בי, בזמן שהיא יצאה מהחדר. לא. המילה הזו הדהדה במוחי, והרגשתי את הדם עולה לי לראש. היא אמורה להיות המנטורית שלי, ועכשיו עוצרת בעדי מלחקור תגלית מרעישה; תגלית שאפילו תעשה אותי מפורסם. מרוב עצבים פשוט עזבתי את הניסוי באמצע והלכתי הביתה. שכבתי ער חצי לילה עד שהגיתי תוכנית. אולי זו היתה העייפות אבל היא נראתה לי מאוד הגיונית.
במהלך החודש הבא, ביליתי לילות וסופי שבוע בעריכת עוד ניסויים בהיחבא כדי לחזק את הממצאים, וכשהרגשתי מוכן, פרסמתי את הממצאים, בשמי בלבד, במאגר המידע המדעי. גם שלחתי את הממצאים לשגרירות הקפלריאנית, עם הצעה שהם יממנו את המשך המחקר. הרגשתי גאה בעצמי והייתי בטוח שמינג תשמח כשתגלה שנקבל מימון ושכלום לא קרה.
למחרת בבוקר מינג יצאה ממשרדה וצעקה "דן! אלי למשרד! עכשיו!"
כל הסטודנטים הסתכלו עלי במבט תמה. בלעתי רוק וצעדתי למשרד, מרים את הראש בגאווה. אבל בפנים, ליבי פעם בחוזקה.
"נשיאת מכון וייצמן קיבלה הבוקר הודעה מהשגרירות הק'פלריאנית. אתה סיבכת אותנו כהוגן. קודם כל, ברור לך שאתה עף מהמעבדה, עף ממכון וייצמן, ברגע זה. ואנחנו מתכוונים לתבוע אותך על הנזק שנגרם למכון ולמעבדה, כולל הפגיעה בשיתוף הפעולה החשוב עם הק'פלריאנים שלא לומר שווה למכון וייצמן הרבה מאוד כסף."
עצרתי בכוח את הדמעות מלפרוץ. לא חשבתי שזה ירגיש ככה.
"שנית, אחרי איום לא מרומז בכלל של הק'פלריאנים על מכון וייצמן, המכון דאג למחוק את המחקר שלך ממאגר המידע המדעי. יש לך הרבה מזל שמרגע הפרסום ועד הבוקר היו רק כמה אנשים בודדים שצפו במאמר ו… בוא נאמר שאני לא מקנאה בהם. ושלוש, תשכור עורך דין מומחה לחוצנים, כי הק'פלריאנים הולכים לבקש את הסגרתך למשפט אצלם."
"רגע, מה? לא. מה?"
"ואני מקווה, בשבילך ובשביל כולנו, שההסגרה תיכשל וזה יהיה סוף הסיפור מבחינתם. עכשיו צא לי מהמעבדה!" היא אמרה.
ניסיתי לדבר, אך הדמעות חנקו את גרוני. יצאתי משם ורצתי החוצה. בכניסה ללובי ראיתי שני שוטרים נכנסים לבניין. ירדתי במדרגות למרתף הבניין ויצאתי מהדלת האחורית שם. המחקר הוא שלי, ולא היתה לה זכות למחוק אותו מהמאגר. המשכתי ללכת ומקצה הרחוב, ראיתי שוטרים מחכים בכניסה לבניין שלי. ברחתי משם בריצה. הכעס בער בי. ניסיתי לעזור לקפלריאנים והם מחפשים להאשים אותי? על מה? מה שקרה לפ'דימו לא היה באשמתי ואני רק ניסיתי לעזור.
הוצאתי את הטלפון שלי כדי לחפש עורך דין מומחה לדיני חוצנים. הבוט האנטי-חוצני שלח לי שוב הודעה מעצבנת והתכוונתי למחוק אותה, אבל אז עצרתי בעצמי והסתכלתי בה שוב. כעסתי. כעסתי מאוד. השקעתי שנים במחקר שנתקע ומינג רק האשימה אותי. וכשסוף סוף עליתי על משהו שהצליח תוך שבועות ספורים… לא. הקפלריאנים ומינג וכולם, פחדנים כולם. קוראים לעצמם מדענים. הם לא יכולים לעצור את המדע. אני אראה להם! יצרתי קשר עם הארגון דרך המודעה ושלחתי להם את המחקר. לאחר מכן פרסמתי אותו חופשי ברשת. מגיע לקפלריאנים! מגיע למינג!
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שלם עם עצמי. הרגשתי שעשיתי משהו חשוב, השארתי חותם והשם שלי ייזכר לעד בספרות המדעית, גם אם זה מחקר קטן ונשכח. ואם כמה קפלריאנים יתמסטלו מכוסברה, נו… זה לא סוף העולם. צעדתי בקלילות חזרה הביתה, ונתתי לשוטרים לעצור אותי.
כמה ימים אחר כך, כשעוד הייתי במעצר, שמעתי תנועה ערה של שוטרים בתחנה. אחד השוטרים הפעיל את המסך בחדר המעצר על ערוץ חדשות:
"טרוריסטים של עליונות אנושית פתחו במתקפה מתואמת על עשרות הקפלריאנים שנמצאים על כדור הארץ. הם חשפו אותם לכוסברה, מופרך ככל שזה נשמע, מה שגרם להם להתקף פסיכוטי ולאחריו לאבדן הכרה. בשגרירות, חלק מהקפלריאנים הצליחו להכנס למרחב אטום ולשלוח קריאת עזרה. בשעה האחרונה קפלר אסרה את כל בני האדם בשטחה, והכריזה על ביטול כל ההסכמים עם ארץ. הסיבה לשימוש בכוסברה, היא ככל הנראה בעקבות מחקר שפורסם על ידי חוקר בשם דן גורדון…" חייכתי "… וייצמן. דוברות מכון וייצמן טרם מסרה תגובה. חיל החלל הכריז על כוננות מיידית. נציגי הממשל העולמי מנסים ליצור קשר עם הקפלריאנים בשגרירות על מנת למנוע הסלמה. השגרירויות של כל החוצנים האחרים קראו לאזרחיהן להיזהר במגע עם בני אדם והמליצו לעזוב את כדור הארץ בהקדם. פקחים בכל העולם החלו לאסוף כוסברה מכל החנויות והשדות למטרת השמדה, כמחווה של רצון טוב…"
בכל רחבי כדור הארץ החלו להישמע אזעקות.