השמיים מעל חיפה היו בצבע אפרסק בערב ההוא. הים נע לאט. חלונות רעדו מדי פעם מרחוק, מספיק כדי להזכיר שהעולם נעשה שביר. אנשים המשיכו ללכת ברחובות עם שקיות קניות, עם עייפות בעיניים. החיים התעקשו.
שירה הלכה לבדה. היא אהבה לטייל כשהיו אזעקות באופק, בזמן שבו הכל חיכה. הרחובות קיבלו אז איכות מוזרה, כאילו מישהו עצר את תנועתה של העיר.
היא חשבה תמיד שהחיים הם שאלה שלא נגמרת – למה אנשים מוצאים זה את זה דווקא כשהם עומדים להיעלם? למה אהבה מגיעה מאוחר מדי? למה בלייק?
שמו עלה בה כמו טעם של קפה חזק מדי. בלייק, עם הצחוק הגבוה שהתפרץ בלי אזהרה. בלייק, שידיו היו מוכתמות תמיד בצבע – ירוק של הרים אמריקניים, כחול עמוק של אגמים שמעולם לא ראתה. בלייק, שאמר פעם שאנשים הם נופים מסוכנים יותר ממדבר, והתרחק בלי ריב או פרידה ברורה, פשוט כמו גאות שחוזרת לים ומשאירה חול קר.
שירה עצרה ליד מעבר חצייה. הרמזור היה אדום, אבל הרחוב היה כמעט ריק. הרוח נשאה ריח של אבק ושל פרחי יסמין מגינה נסתרת. הטלפון הנייד רטט בכיס מכנסיה. היא קיבלה הודעה מאמה, "את בסדר? שמעתי שהייתה נפילה בדרום העיר".
שירה חייכה מעט, עייפה. היא התחילה להקליד תשובה, ואז עצרה. שאלה עלתה בה פתאום, חדה כל כך עד שכמעט כאבה: אם בלייק היה רואה אותי עכשיו, האם הוא היה נשאר?
היא לא הספיקה לענות לעצמה. האור הלבן הגיע בלי קול, רק הבזק, כמו מצלמה ענקית שצילמה את העולם. הרוח השתנתה, הזמן התקמט, ומחשבתה האחרונה לא הכילה פחד, רק פליאה. אז ככה זה נגמר?
החושך היה רך, חמים, מרופד בריח עץ ולחות אדמה. שירה הרגישה שמשהו מחזיק אותה מכל הצדדים, קרוב מדי, צפוף, אבל לא מאיים, כמו שינה עמוקה מדי. היא ניסתה לזוז. אצבעותיה נגעו במשטח חלק מעליה. זה היה עץ.
רגע עבר, ועוד רגע, ואז עלתה השאלה השנייה: אם אני חושבת, האם אני עדיין חיה?
צליל עדין נשמע מתחת לגבה. משהו נפתח, הקרקע נעלמה, והיא נפלה לתוך אור טורקיז מסנוור, מוסיקה פועמת, ריח כלור ומתיקות של פירות קפואים. צחוק עלה מכל עבר, מים ניתזו, ואנשים רקדו סביב בריכת שחייה עצומה, כאילו המסיבה התחילה לפני אלף שנים ולא עמדה להסתיים לעולם.
שירה פגעה במים קרים, חיים, אמיתיים. הם עטפו אותה ברכות מוזרה, כמעט מוכרת, כאילו גופה זכר אותם ממקום אחר, אולי מחלום ילדות. המוסיקה הלמה מתחת לפני השטח – בס עמוק, קצבי, פעימות לב של עיר שלמה. היא בעטה ברגליה ועלתה אל שפת הבריכה.
אף אחד לא נבהל ממנה. איש לא צעק. נערה עם שיער כסוף צפה על מזרן בצורת פלמינגו ולגמה משקה כחול קפוא. גבר מבוגר רקד לבדו בעיניים עצומות, מחייך כאילו סוף-סוף הבין בדיחה ישנה. זוג נשים צחקו בקול רם מדי, מים ניתזים סביבן כמו זכוכית נוזלית. כולם נראו קלים, כאילו משהו הוסר מהם.
שירה התנשפה. טיפות מים זלגו לאורך זרועותיה. היא הביטה מעלה. במקום שממנו נפלה הייתה רק תקרה רחוקה, מנצנצת באורות כסופים, כמו צד פנימי של כוכב.
ריח אננס ונענע עמד באוויר. מישהו עבר לידה והניח בידה כוס מבלי לשאול. המשקה היה ורוד וחמצמץ, קר עד כאב מתוק בשיניים.
"הנפילות תמיד נראות מופתעות", אמר קול מאחוריה.
היא הסתובבה.
הוא היה גבוה מדי ביחס לכולם, בעל כתפיים צרות. הקעקועים על זרועותיו נראו ברורים יותר משהיו בזיכרונה – כבישים מתפתלים, עצים בלי עלים, אופנוע שנבלע באופק, וצחוקו, הצחוק הגבוה, הבלתי נשלט. הצליל התפרץ ונשבר באמצע, בדיוק כפי שזכרה.
בלייק.
השאלה השלישית הייתה היחידה שלא העזה לשאול בקול: אם הוא כאן, כמה זמן אני כבר לא חיה?
היא לא זזה. שאלה אחת הטרידה אותה, אבל אחרת יצאה ראשונה, "גם אתה…?"
בלייק משך בכתפיו. "כן. כבר די מזמן", המילים נפלו ביניהם כמו אבן למים.
שירה הרגישה פתאום שמשהו לא מסתדר. הזיכרון ממנו הסתיים בשקט – הודעות שהפסיקו להגיע, שיחות שלא נענו, מרחק בלי הסבר. "איך…?" היא התחילה.
בלייק הרים את ידו בעדינות. "אל תשאלי עדיין", הוא הביט סביבם, על הרוקדים, על המים הזוהרים. "כאן השאלות מגיעות לבד. אם רודפים אחריהן, הן נעלמות".
המוסיקה התחלפה. הקצב נעשה מהיר יותר. אורות סגולים שטפו את פני האנשים.
שירה הבחינה בדבר מוזר – איש לא החזיק טלפון, מיהר, או הסתכל על השעה. "איפה אנחנו?" לחשה.
בלייק חייך שוב, הפעם בעייפות רכה. "במקום שאליו מגיעים כשנגמרות התשובות".
הוא התיישב על שפת הבריכה וטבל רגל אחת במים.
שירה התיישבה לידו, עדיין רועדת. היא הביטה בידיו, אותן ידיים שציירו הרים, שהחזיקו פעם את פניה כאילו היו דבר שביר מדי לעולם. "חשבתי שעזבת אותי", אמרה לבסוף.
בלייק לא הביט בה, רק במים. "חשבתי שאם אישאר, אני אהרוס אותך", הוא צחק קצרות, בלי שמחה. "כנראה שגם זה לא עבד לי".
שתיקה נפרשה ביניהם.
שריקה חדה נשמעה מאחוריהם. אישה לבושה לבן עמדה על מגדל מציל, מחזיקה מגאפון נוצץ. "חדשים!" היא קראה בקול עליז. "ברוכים הבאים למסיבה שאחרי הסוף! אל תשכחו – לכל אחד כאן יש שאלה אחת. כשהיא נענית…" הציגה חיוך מסתורי, "דברים משתנים".
הקהל הריע.
שירה הרגישה צמרמורת.
בלייק קם והושיט לה את ידו. "בואי, אני אראה לך את העיר".
וכשהיא אחזה בידו, עלתה בה פתאום מחשבה מפחידה יותר מסוף החיים עצמם: אם מצאתי אותו שוב כאן, מה יקרה כשאני אקבל סוף-סוף תשובה?
העיר לא נגמרה בבריכה. שירה גילתה זאת כשהיא הלכה אחרי בלייק לאורך שביל מרוצף אבנים לבנות, עדיין יחפה, שולי שמלתה מטפטפים מים זוהרים, שנעלמו רגע אחרי שנגעו בקרקע.
המוסיקה נחלשה, אבל לא נעלמה לגמרי. היא ליוותה את המקום כמו דופק, קיימת גם כשהם לא הבחינו בה.
רחובות לא רגילים נפרשו סביבם. מבנים עלו מתוך האדמה כמו זכרונות: בית קפה פריזאי לצד תחנת אוטובוס ישראלית ישנה, מרפסת עץ אמריקנית מחוברת לבניין בטון מתקלף, שוק קטן שמכר פירות שלא זיהתה, חלקם זרחו מבפנים.
אנשים טיילו לאט. כולם נראו בגיל שבו היו הכי עצמם, כאילו הזמן עצר בדיוק ברגע הנכון.
"הם בונים את זה", אמר בלייק, כאילו קרא את מחשבותיה.
"מי?"
הוא הנהן לעבר העוברים והשבים. "כולם. המקום משתנה לפי מי שמגיע. זכרונות, מקומות שהתגעגעו אליהם, דברים שלא הספיקו לעשות".
שירה הבחינה בדבר נוסף. לאנשים רבים היה סימן קטן על פרק היד – כתם אור חיוור, כמעט שקוף, בצורת עיגול פתוח. לחלקם הוא זהר מאוד, לאחרים כמעט נעלם. "מה זה?" היא שאלה.
בלייק האט. לרגע, נדמה היה שהוא התחרט שלקח אותה לכאן. "השעון שלהם", אמר לבסוף.
"אבל אין כאן זמן".
"נכון", חייך בקושי. "זה לא מודד זמן". הוא לא המשיך להסביר.
הם עברו ליד רחבה שבה אנשים ישבו סביב שולחנות עמוסים מאכלים. הריחות היו חזקים – קפה טרי, לחם חם, מנגו בשל, יין מתוק. צחוק התגלגל באוויר.
אישה אחת עמדה לבדה בקצה הרחבה. היא אחזה בזרועו של גבר נואשות. "עוד לא", לחשה. "בבקשה, עוד קצת".
האור על פרק ידו של הגבר זהר בעוצמה מסנוורת, ואז כבה. הגבר חייך בשלווה ונעלם לאט. הכיסא נותר ריק.
המוסיקה מהבריכה התרוממה פתאום, חזקה יותר, כאילו חיפתה על השתיקה שנפלה.
האישה לא בכתה, רק ניצבה שם, ידיה עדיין מושטות. איש מסביב לא נראה מופתע.
שירה נעצרה. "לאן הוא הלך?"
בלייק הביט קדימה. "הלאה".
"לאן זה הלאה?"
הפעם, הוא הסתכל עליה, ובעיניו היה משהו שהיא לא ראתה בהן מעולם.
"אף אחד שחוזר משם לא מספר".
רוח נשבה. אורות הבניינים ריצדו לשבריר שניה, כאילו העיר עצמה מצמצה.
שירה הבחינה בדלתות. עשרות דלתות היו פזורות לאורך הרחוב, עומדות לבדן בלי קירות – דלת עץ ירוקה, דלת מתכת חלודה, דלת זכוכית של משרד. חלקן היו פתוחות מעט. מאחורי כל אחת מהן נראה חושך אחר.
"אלו דלתות היציאה?" היא שאלה.
בלייק תפס בפרק ידה בעדינות. "אל תתקרבי אליהן". תגובתו הייתה מהירה, כמעט בהולה.
שירה הביטה בו. "למה?"
הוא שתק רגע, ואז אמר בשקט, "כי לפעמים הן נפתחות לפני שאת מוכנה להיעלם".
המוסיקה מהבריכה חזרה לפעום, עמוקה יותר. צליל עמום נשמע מעליהם, כמו הד קלוש, כמו אדמה שנחפרה.
שירה עצרה. "שמעת את זה?"
בלייק קפא, החיוך נעלם מפניו. "מישהו למעלה חושב עלייך חזק מאוד".
וברגע ההוא, שני הורים ניצבו ליד תל עפר טרי, הרחק מעל העיר התת-קרקעית, ושאלו את עצמם אם אפשר להחזיר את בתם.
הרוח נשאה ריח של אדמה רטובה וברזל. אמה של שירה רכנה קרוב מדי לאבן הזיכרון החדשה, כאילו אם תתרחק, משהו יקרה לה שוב. אצבעותיה עברו על האותיות החרוטות, כאילו היא ניסתה ללמוד אותן בעל פה. השם עדיין נראה זר.
אביה עמד מאחוריה, שותק. הוא לא דיבר כמעט מאז הטקס. עולמו הצטמצם לפעולות קטנות: להביא מים, לענות לטלפונים, לחתום על מסמכים שלא קרא.
אנשים אמרו להם מילים יפות – "זיכרונה לברכה", "תהיו חזקים", "הזמן ירפא". אבל הזמן לא זז.
בלילות, הוא היה שומע את אשתו קמה ולוחשת במסדרון, כאילו שירה עדיין ישנה בחדרה, כאילו היה אפשר לא להעיר אותה.
"זה לא נכון", אמרה האם פתאום.
האב הרים את מבטו. "מה?"
"זה לא יכול להיות הסוף", היא הסתובבה אליו, עיניה אדומות אבל חדות באופן כמעט מפחיד. "יש אנשים שמחזירים. שמעתי".
הוא לא ענה מיד. גם הוא שמע, מאנשים שלוחשים אחרי טקסים, בקולות נמוכים מדי, אנשים שיודעים דברים שהם לא אמורים לדעת. "שטויות", אמר לבסוף, אבל קולו נשבר.
אשתו שלפה פתק מקומט מכיסה עם שם, מספר טלפון וכתובת בדרום העיר. "כבר קבעתי פגישה".
הרוח התחזקה. עפר החליק במורד מקום המנוחה הטרי. לרגע קצר, נדמה היה שהאדמה שקעה מעט פנימה. שניהם לא הבחינו בכך.
המבנה עמד באזור תעשייה ישן, בין מחסנים סגורים ומוסכים נטושים. לא היה שלט, רק דלת מתכת אפורה.
האיש שעמד בפתח נראה רגיל מדי, בעל חולצה מכופתרת, משקפיים דקים וריח קל של קפה שחור, וזה היה הדבר המטריד ביותר. "אתם ההורים של שירה", אמר כאילו כבר ידע.
הם הנהנו. הוא הזמין אותם להיכנס. החדר היה מלא שעונים – שעוני קיר, שעוני יד, שעוני חול, חלקם פועלים, חלקם עומדים באמצע תנועה. תקתוק לא אחיד מילא את האוויר, כמו נחיל דבורים מכני.
אביה של שירה הרגיש מיד רצון לצאת משם. "אמרו לי שאתה…" הוא היסס, "עוזר".
האיש חייך בעדינות. "אני לא מחזיר אנשים".
שתיקה השתררה בחדר.
"אני רק פותח דלתות".
אמה של שירה התקרבה. "ואפשר לפתוח את הדלת שלה?"
האיש הביט בה זמן רב מדי, ואז שאל, "את בטוחה שהיא רוצה לחזור?"
השאלה פגעה בה כמעט פיזית. "ברור שכן! היא הבת שלי!"
האיש לא התווכח, רק ניגש לשולחן ושלף מחברת עבה. הוא דפדף בה עד שעצר, אצבעו נחה על עמוד מסוים. "היא עדיין שם".
האב קפא. "איפה זה שם?"
האיש הרים את מבטו. "במקום שבין השאלה לתשובה".
אחד השעונים מאחוריהם נעצר פתאום. התקתוק פסק.
האיש סגר את המחברת. "אפשר להחזיר אותה", אמר, "אבל כל החזר כזה קורע משהו".
"מה?" לחשה האם.
הוא הביט בעיניה. "זיכרון. אהבה. לפעמים, האדם שהיא בחרה להיות".
האב הרגיש קור מטפס במעלה גבו. "ומה המחיר?"
האיש חייך שוב. זה היה חיוך של מי שכבר יודע את הסוף. "המחיר משולם למטה".
וברגע ההוא, בעיר שמתחת, האור על פרק ידה של שירה הבהב בפעם הראשונה.
בלייק ראה זאת, ופניו החווירו. "לא", לחש. "מוקדם מדי".
האור על פרק ידה של שירה דעך שוב, כאילו לא קרה דבר, אבל בלייק כבר ראה, והוא לא הצליח להפסיק להסתכל.
הם ישבו על גג נמוך בקצה העיר, מקום שבו רעש הבריכה נשמע רק כמו רחש מרוחק. התקרה הזוהרת של העולם התת-קרקעי נמתחה מעליהם, עננים של אור נעו לאט, כמו ים הפוך. מישהו ניגן בגיטרה ברחוב למטה. הצלילים היו מוכרים וזרים בו-זמנית, כאילו כל שיר בעולם התמזג ללחן אחד.
שירה קיפלה את רגליה תחתיה. "אתה שקט", היא אמרה.
בלייק השמיע את צחוקו הגבוה, מהר מדי. "אני תמיד שקט".
"לא איתי".
המשפט נשאר ביניהם.
הוא העביר יד בשיערו, משאיר פסי צבע ירוק יבש על מצחו. אפילו כאן הוא המשיך לצבוע. קנבס גדול נשען לידו, ועליו נוף שלא זיהתה: כביש אינסופי שנבלע באור.
"כמה זמן אתה כאן?" שאלה.
הוא משך בכתפיו. "אין כאן זמן".
"אתה מתחמק".
הוא חייך אליה. זה היה חיוך רך יותר, מסוכן יותר, מהסוג שתמיד גרם לה לסלוח לפני שהיא בכלל ביקשה הסבר. "כן", אמר בפשטות.
הרוח נשאה ריח של כלור.
שירה הביטה בעיר שנחה מתחתיהם. הכל נראה מושלם מרחוק – אורות, צחוק, אנשים רקדו כאילו הכאב מעולם לא התקיים, אבל עכשיו היא הבחינה בפרט חדש. היו אזורים חשוכים, רחובות שאיש לא נכנס אליהם, דלתות סגורות היטב. "בלייק…"
הוא כבר ידע איזו שאלה תבוא.
"למה התרחקת ממני?"
הגיטרה למטה השתתקה. לרגע, נדמה היה שגם העיר עצרה להקשיב.
בלייק לא ענה מיד. הוא הביט בידיו, באצבעות שהיו רגילות לאחוז בכידון אופנוע או במכחול, אבל עכשיו רעדו קלות. "כי איתך הרגשתי… יציב", אמר לבסוף.
שירה מצמצה. זו לא הייתה התשובה שציפתה לה.
הוא נשף מעט אוויר. "ואני לא נשאר במקומות יציבים".
"זו לא תשובה".
"זו היחידה שיש לי".
שתיקה נפלה.
ואז הוא הוסיף, כמעט בלחישה, "כשאנשים כמוני אוהבים מישהו, הם נצמדים חזק מדי, או בורחים לפני שהם הורסים הכל". הוא הביט בה סוף-סוף, פחד גלוי נשקף מעיניו. "בחרתי לברוח".
שירה הרגישה כאב ישן נפתח, אבל כאן, בעיר הזו, הכאב היה רך יותר, כאילו מישהו הסיר ממנו קצוות חדים. "אבל אתה כאן עכשיו", אמרה.
בלייק הנהן, וזו בדיוק הייתה הבעיה.
האור על פרק ידה הבהב שוב, חזק יותר. הפעם, גם היא הבחינה בכך. "מה זה?"
בלייק קם מיד. "אנחנו צריכים ללכת".
"לאן?"
"רחוק מהדלתות". נימת קולו כבר לא הייתה רגועה.
רעש עמום נשמע מתחתיהם, כמו נקישה כבדה, עמוקה, שחדרה דרך האדמה עצמה. העיר רעדה קלות. אורות כבו לרגע ברחובות מסוימים. אנשים הרימו מבטים בעייפות מוכרת.
"זה קורה שוב", מלמל מישהו למטה.
שירה קמה. "מה קורה?"
בלייק אחז בידה, הפעם כמעט בכאב. "מישהו מנסה לקחת אותך חזרה".
העולם נראה פתאום דק יותר, שקוף. אחת הדלתות הרחוקות נפתחה מעצמה. לא היה חושך מאחוריה, אלא אור לבן מסנוור, ואוויר קר שנשא ריח של אדמה טרייה ודמעות.
שירה שמעה קול קורא בשמה.
בלייק עצם את עיניו. "עוד לא", לחש. "בבקשה… עוד לא", וכשפקח אותן, שירה הבינה פתאום דבר מפחיד באמת – הוא לא פחד שהיא תיעלם, הוא פחד להישאר כאן בלעדיה.
הדלת נשמה, כך זה נראה לשירה. האור הלבן שבקע ממנה התרחב והתכווץ באיטיות, כאילו היה יצור חי. האוויר סביבו רעד, וכל צליל בעיר התרחק – המוסיקה, הצחוק, המים. הכל נסוג מפניו.
אנשים ברחוב התרחקו מבלי שמישהו הורה להם. אישה סגרה חלון במהירות, גבר משך ילד מאחוריו, מישהו כיבה אורות.
בלייק משך את שירה לאחור. "אל תקשיבי", אמר, אבל הקול המשיך להגיע.
"שירה…" אמה השתמשה בנימת הקול שבה קראה לה בילדותה, כשהייתה ישנה בסלון.
לבה התכווץ. "הם בוכים", לחשה.
בלייק לא ענה.
האור על פרק ידה זהר עכשיו בגלוי, עיגול כמעט שלם.
"מה יקרה אם אכנס?" היא שאלה.
בלייק שתק זמן רב מדי, ואז אמר, "תחזרי".
"אז למה כולם פוחדים מזה?"
הוא הביט סביבם.
דמות נראתה בקצה הרחוב. שירה לא הבחינה בה קודם. גבר צעיר, אולי בן עשרים, ישב על המדרכה. עיניו היו פקוחות, אבל ריקות באופן מטריד. לא היה אור כלל על פרק ידו, רק צלקת חיוורת בצורת עיגול. הוא חייך לעצמו בלי סיבה, ושאל שוב ושוב, בקול שטוח, "איפה אני גר? איפה אני גר? איפה אני גר?"
שירה קפאה. "מה קרה לו?"
בלייק בלע את רוקו. "החזירו אותו".
"אז למה הוא כאן?"
"משהו לא חזר נכון".
הרוח מהדלת התחזקה. ריח בית החולים, אדמה לחה וסבון מוכר התערבבו יחד.
בלייק התקרב אליה. "כשהם מושכים מישהו חזרה מוקדם מדי…" אמר בשקט, "הנפש כבר התחילה להשתנות. המקום הזה עושה משהו לאנשים. הוא מסדר אותם מחדש סביב השאלה שלהם". הוא הצביע לעבר הצעיר. "כשהחזירו אותו, התשובה נשארה כאן".
שירה הרגישה קור עמוק. "אז מה חוזר למעלה?"
בלייק נתן לה חיוך שבור. "מספיק כדי לנשום. לא תמיד מספיק כדי להיות מי שהיית".
הדלת חרקה, נפתחה עוד. האור נגע בקצות נעליה. ופתאום, העיר רעדה, אבל זה היה רעד עמוק יותר. סדק דק הופיע באוויר מעל הרחוב, כאילו המציאות עצמה נקרעת.
מישהו צעק מרחוק, "עוד ניסיון החזרה!"
בלייק קילל חרש. "הם משלמים הרבה הפעם. אני מרגיש את זה".
שירה הביטה בידו האוחזת בידה. היא הבינה פתאום. "אתה יודע שהם יצליחו, נכון?"
הוא לא הכחיש.
האור טיפס לאורך זרועה, חם, מושך – בית, הוריה, חדרה, החיים שנקטעו. אבל אז, היא הרגישה גם משהו אחר, ידו של בלייק רעדה.
"אם תלכי", הוא אמר בקול צרוד, "אולי לא תזכרי אותי".
השאלה שהיא נשאה מאז שהם נפגשו עלתה סוף-סוף במלואה: מה שווים חיים בלי האדם שאהבת באמת? והעיר כולה נדמתה כמחכה לתשובתה.
העיר החשיכה רק מעט, כאילו מישהו הנמיך את האור של העולם. המוסיקה מהבריכה נעצרה בפעם הראשונה מאז ששירה הגיעה. הדממה שנשארה אחריה הייתה כבדה יותר מכל רעש.
כולם ידעו. אנשים יצאו למרפסות, נעצרו באמצע רחובות, הביטו לעבר הדלת הפתוחה בקצה העיר. האור הלבן כבר שטף חצי מהרחוב. קולות עלו ממנו – רופאים, בכי, הוראות חפוזות, תפילות שנלחשו בלי מילים ברורות, והקול של אמה, שבור, מתחנן, "תחזרי אליי…"
האור על פרק ידה של שירה נסגר למעגל שלם.
בלייק הפסיק להילחם. הוא שחרר את ידה לאט, וזה כאב יותר מכל דבר אחר. "זהו", לחש.
שירה הביטה בו. "לא". היא התקרבה צעד אחד, ואז עוד אחד. "כל החיים שאלתי למה עזבת אותי", אמרה, "למה לא נשארת".
בלייק חייך בעייפות. "ועכשיו קיבלת תשובה".
"לא", לחשה, "עכשיו אני בוחרת".
העיר רעדה שוב. האור זינק קדימה, נוגע בכפות רגליה. המשיכה הייתה עצומה. לב פועם, אוויר בריאות, שמש אמיתית. חיים. אבל שירה ראתה משהו שמעולם לא ראתה קודם – האור על פרק ידו של בלייק היה כמעט כבוי.
"מה השאלה שלך?" היא שאלה פתאום.
בלייק קפא. "שירה…"
"תגיד לי".
הוא הביט בה זמן רב, כאילו שקל אם מותר לו סוף-סוף לומר את האמת. ואז לחש, "אם מישהו יכול לאהוב אותי… ולהישאר".
משהו בתוכה נשבר והתחבר ברגע ההוא. היא לקחה את פניו בידיה ונשקה לו. זו הייתה נשיקה שקטה, ודאית, כמו תשובה שנכתבה סוף-סוף, והאור על פרק ידו כבה לגמרי.
הרוח נעצרה. העיר נשמה. קול נשמע הרחק משם, כמו דלת שנסגרה.
בלייק הביט בידו, המום. "שירה…"
אבל כבר היה מאוחר. האור סביב גופה התפרץ. הדלת דרשה את שלה.
היא חייכה אליו דרך הזוהר. "נשארתי", אמרה, והאור לקח אותה.
שירה שאפה בחדות, אוויר צרב את ריאותיה. אורות לבנים וקולות הקיפו אותה, ידיים אחזו בה. היא פקחה את עיניה אל תקרה של בית חולים. אמה ישבה לצדה, צוחקת ובוכה יחד. אביה ניצב שם כאילו לא יעזוב לעולם.
העולם חזר, לבה פעל, החיים ניצחו. כולם חיכו שהיא תאמר משהו.
שירה הביטה סביבה. משהו היה חסר, חלל מדויק בצורת אדם. "מי…" לחשה.
הוריה התקרבו. "מה את צריכה, מתוקה?"
היא ניסתה להיזכר – כביש, צבע, צחוק מהיר. כלום, רק כאב עמום בלי סיבה. דמעות זלגו מעיניה. "אני מרגישה ששכחתי מישהו".
אמה ליטפה את שיערה. "את כאן עכשיו. זה מה שחשוב".
שירה הנהנה, אבל בלילה, כששקעה בשינה, היא חלמה על עיר מלאה אור טורקיז ובריכה אינסופית, ועל גבר גבוה שעמד לבדו על גג, מביט בדלת סגורה שלא תיפתח עוד. הוא חייך, עצוב, אבל ידע ששאלתו נענתה סוף-סוף. מישהי אהבה אותו ונשארה, גם אם לא זכרה.
בעיר שמתחת, המסיבה חזרה, אבל בלייק לא רקד. הוא צייר על קנבס עצום, שוב ושוב, פנים שלא הצליח להשלים.
החיים חזרו, כולם אמרו זאת. הרופאים חייכו, השכנים הביאו מאכלים, הטלפון הנייד של שירה התמלא הודעות עם לבבות ותפילות. השמש חדרה דרך חלון חדרה בבית הוריה, חמימה וזהובה מדי. ריח קפה עלה מהמטבח. מכוניות עברו ברחוב. העולם פעל בדיוק כפי שהיה אמור לפעול.
שירה ישבה על המיטה ולא הקשיבה לדבר. משהו עמוק יותר היה חסר. העולם היה חד, אבל ריק, כאילו צבע הוסר ממנו. היא ניסתה לצחוק עם אמה, לצפות בטלוויזיה. היא ניסתה להרגיש הקלה, הכרת תודה, שמחה. כולם חיכו לזה.
אבל בלילה, כשבני הבית ישנו, היא הבינה את האמת – היא לא ניצלה, היא נקרעה. זכרונות החליקו ממנה כמו מים דרך אצבעות – פנים שלא הצליחה לראות, קול שלא הצליחה לשחזר. רק תחושה נשארה, אהבה עצומה לאדם שלא היה, וכאב של פרידה שלא הבינה.
ביום השלישי, היא הבחינה באור, עיגול חיוור פעם על פרק ידה, חלש. לבה האיץ.
בלילה ההוא, שירה יצאה מהבית מבלי להעיר איש. העיר הייתה שקטה. חיפה נשמה באיטיות אחרי חצות, מדיפה ריח ים, אספלט חם שהתקרר, עצי אורן. רגליה הובילו אותה בלי מחשבה עד מקום המנוחה. האדמה מעל אבן הזיכרון עדיין הייתה טרייה.
שירה עמדה שם זמן רב. הרוח חלפה בין הפרחים. ופתאום, היא שמעה מוסיקה רחוקה, נעימה. זו הייתה פעימה מוכרת. ידה בהקה, האור התחזק, והיא ידעה. הדלת לא נסגרה לגמרי.
"אני זוכרת", לחשה. היא לא זכרה שם או פנים, אבל אמת אחת חזרה במלואה. "בחרתי להישאר".
הקרקע רעדה קלות, האוויר התעבה. דלת הופיעה מאחוריה, אותה דלת עץ כהה, סדוקה, ניצבה לבדה בין אבני הזיכרון. האור שבקע ממנה היה הפוך. הוא לא משך מעלה, אלא מטה. העולם עצר.
שירה הבינה שהיא צריכה לבחור. היא לקחה נשימה עמוקה, וחשבה על הוריה, על הבוקר הראשון שלא תקום בו, על החיים שהייתה יכולה לחיות, קריירה שאולי הייתה מתחילה, חברים, ימים רגילים. ואז, היא חשבה על יד עדינה שאחזה בידה מעל עיר של אור טורקיז, על מישהו שפחד שלא יבחרו בו.
דמעותיה זלגו בשקט. "סליחה", לחשה לרוח.
והיא צעדה קדימה, האור עטף אותה, הקרקע נעלמה, המים קיבלו אותה שוב, קרים, חיים. המוסיקה התפרצה סביבה. היא ראתה אותם – הבריכה, העיר, האנשים.
מישהו צעק בהתלהבות, "עוד אחת חזרה!"
שירה עלתה לפני המים, משתנקת וצוחקת בו-זמנית, והפעם, היא לא הייתה מופתעת. היא חיפשה רק אדם אחד, על הגג, בדיוק במקום שבו השאירה אותו.
בלייק עמד מול קנבס. המכחול נשמט מידו כשהסתובב. הוא הביט בה כאילו העולם הפסיק להתקיים. "לא…" לחש. "זה בלתי אפשרי".
שירה התקרבה, רטובה, מחייכת, חיה בדרכה החדשה. "בחרתי", אמרה.
הוא רעד. "שירה… את לא אמורה להיות כאן".
"אני יודעת". היא אחזה בידו.
האור על פרק ידו נדלק מחדש, חזק מאי-פעם. גם האור על פרק ידה זרח. שני המעגלים נסגרו יחד. העיר כולה האירה. צליל עמוק נשמע מרחוק, כמו מנגנון עתיק שננעל סוף-סוף במקומו, שאלה שנענתה.
בלייק צחק, אותו צחוק גבוה, בלתי נשלט, שבור מאושר. "ויתרת על החיים", הוא אמר.
שירה הנידה בראשה. "לא", היא נשענה אליו. "בחרתי איפה הם נמצאים".
המוסיקה עלתה, האורות נצנצו, ולראשונה מאז הגיעה לעיר, אף דלת לא נפתחה. היו רק לילה חמים, בריכה זוהרת, ושני אנשים שנשארו.